מחברות אברהם

1

לקראת סוף השבוע הרביעי, בארבעה לחודש, חזר מאליק אל השטח והביא עמו את האבנים. הוא מצא את הפועלים וראה שהם לא עובדים. כבר בפנייה אל הרחוב גילה אחד מהם, יאאל שמו, עומד מול המבנה, חסר מנוחה, כנקודה שחורה זעירה, ומסמן לו בתנועות ידיים לבוא מהר.

אותו יאאל יצא החוצה שעה קלה לפני כן, ובעצה אחת עם הפועלים האחרים, על מנת להמתין לבעל הבית. הוא לקח עמו פלס מים ושתי יתדות, למען יראו ויידעו. ללא אומר ודברים בנה לעצמו ספסל מחומרים שסחב מן החצר של השכן. לפתע הייתה לו תחושה שהוא לא נמצא לבדו, אלא בעצם בא להחליף מישהו אחר שעבד במקום לפניו ועכשיו סיים את משמרתו. הוא נשאר זקוף, צמוד אל הספסל הזה שלו, חדר אל לב לִבו וערך בו תיקונים אחרונים. אחר כך גרר אותו במעגלים כמיטב יכולתו אל מרחק־מה משם ונרדם עליו, עקיצה הזויה מגרדת בעורפו והכלים מונחים על בטנו. הוא הביט, כנישא על ענן, אל המקום שנותר ריק, ורגע לפני שמאליק פרץ אל הרחוב בדהרה הספיק ליפול דרך הכול אל מחילת שינה, אל האמת: נִקְבָּה צרה שבצרות, מלאה נקבוביות דוממות, ספוגה ברטבובית, והוא כותש ומפלס את דרכו בזרועו האחת בתוך נקיק זר המותאם רק לו. מצאו אותו מאוחר יותר מוטל על קרקעית של באר חתומה, זרקו לו חבל, זנב סדין מגולגל בבגד, והוא נשלף משם למעלה כניצול יחידי רק כדי להתייצב שוב כמו חדש, ככה חשב, מול מאליק, הפועלים האחרים וכל השאר.

יאאל הזה לבש כל הזמן אפודה עם שרוולים ארוכים. בר תמיד אמר שהוא מוכן להִשּׁבע שהוא לא מכיר שום יהודי שילבש אפודה כזאת בעונה זו של שלהי הקיץ, בתוגת הקיץ הנוכחי, ובעצם לא באף עונה אחרת של השנה וגם לא בחלק הזה של הארץ. הוא הסתובב לפעמים בשטח, בעט בעוצמה בעצמים שהיו זרוקים על האדמה המוצקה וצעק אל הפועלים האחרים: "תורידו לו אותה כבר, תורידו לו אותה!", ואפילו הציע לו תחליף. אבל הם רק הביטו בו באדישות ובדומייה, בעין האומרת פליאה, מבעד לאישונים מימיים, כמו עדר ראֵמים מרוּטים בערבה תחת צל קש יבש, הנושאים את ראשיהם באיטיות לרגע קט לשמע רחש דינאמי ונטול פחד בין סלעים קשים. יאאל נפנף לעברו וסימן לו בתנועות ביטול, כאוהד המאוכזב מביצועי קבוצתו. הוא מתח את שרוולי אפודתו עד קצות אצבעותיו, אטם את עצמו לגמרי ואמר ברעד קל: "לא, לא, יש מחלות".

מאליק העמיד בשלווה את מכוניתו בחנָיָה מול הבית. אבל עוד לפני כן פנה לרחוב מקביל, ואחרי כמה סיבובים סביב עצמו קפא בחשש מאחורי ערֵמת חמרה צרובה. הוא המתין שם שעה ארוכה והציץ על סביבותיו מבעד לחלל הרכב הצר. פניו היו מעוטרות בזקנו הפרוע והסבוך, שגדל יתר על המידה וללא כל היגיון והפך זה כבר לסמלו המסחרי ביישוב כולו. עיני השֵדון הנמרצות שלו התגנבו בדממה לאורך הקיר, כמו שועל קונדסי או כמו חוקר טבע במקום מחבואו מאחורי הצמחייה הצפופה, במצוד עיקש אחר הנדיר, גם אם הוא מטושטש – או לחלופין אחרי כמות נכבדה של השכיח ביותר. מאליק אסף עדויות חיות ומתות מכל הצדדים המעורבים, כמעשה תחרה סביב שׂפתו. הגירסאות השונות נשמעו לו אמינות, אבל הוא איבד את סמכותו ולא הצליח להגיע למסקנות. הוא נטמע ונבלע בתוך מִרקם האריג שלו ולא נשאר הוא עצמו. בר, שבהה בו מרחוק, הקניט אותו בשאלה מאוחר יותר, אבל לא מפני שלא ידע את התשובה אלא בגלל שרצה להשיג ממנו תגובה אותנטית שתגרום לו לצחוק בהתלהבות: "מה זה? אבא מנסה לברוח מאתנו?". "לא, לא", ענה; "פשוט התבלבלתי בפנייה. פתאום כל הדרכים הלא סלולות נראו לי אותו דבר". "אז איך ידעת איפה הבית?", המשיך לחקור את אביו, כאילו מדובר בגורם זר. "כשראיתי את הערבי עומד שם אז קלטתי איפה אני גר".

מאליק יצא מהמכונית עם הדלת ביד ועיפרון מאחורי האוזן. יאאל עמד קרוב אליו והמשיך לסמן לו בידיים, כאילו שכח איך מדברים. מאליק התחיל מיד לפרוק את הרכב, שנִראה כבר כמו מחסן נייד על גלגלים העולה על גדותיו, והוציא מתוכו את האבנים: כשלושים ושמונה רכסים וסלעים רצוצים, שאותם ליקט ברצינות תהומית במהלך מסעו המעגלי בן חמש מאות וארבעת הקילומטרים, מכל חלקי הארץ ומכל צומת וגבול משמעותיים של המולדת. היו אלה רכסים במשקלים שונים, סלעים בעלי טקסטורות של כנפי פרפרים וחול. אבן אחת נראתה אפילו כאילו פורקה מבניין. האבנים הדוממות הללו היו מכוסות אצלו בסדין לבן, ובמהלך הנסיעה זעו ונעו כאילו נתמלאו חיים, כמו גחלים לוחשות בהן מבפנים, או כמו פעימות לב הכותשות באחידות את קליפתן של ביצים פרה־היסטוריות שוקקות של איזושהי ציפור קדמונית, מוזרה ורבת רושם. מאליק תכנן לרצף בהן את שביל הכניסה אל הבית החדש, אבל מתוך אילוץ שהיה ברור רק לו בנה מהן לבסוף את הגדר שמסביב לחנָיָה. בעוד כמה שנים הוא ישתמש באבנים כאלו בדיוק, גדולות ושלמות, כדי להקים מצבה ששמו של בר חקוק עליה. אבל אז עוד לא היה ביכולתו לדעת זאת.  

מאליק לקח שלוש או חמש אבנים וטמן אותן בחיקו של יאאל, שבבת אחת עזב הכול ושיתף אִתו פעולה. הוא הורה לו את הדרך שיש ללכת בה ואת המקום שבו יניח אותן בינתיים. יאאל פנה קודם כול לשם, סילק מהמשבצת חפצים יקרים וחומרי גלם והשליך אותם אחר כך בפינה הגבוהה. בעצמו סחב מאליק שק מלט ואסף את הכלים שהערבי פיזר. הם צעדו עקב בצד אגודל ונכנסו אל אתר הבנייה. הם הקיפו את המבנה פעם אחת, פסעו בשביל שטוח ודק, דרכו על דיקט שהיה זרוק בתוך הבוץ והגיעו אל החצר. הפועלים האחרים שכבו בטֵלים על הקרקע. כשהבחינו במאליק נתקפו תזזית והשתדלו להֵרָאות עסוקים.

הם בנו לעצמם מִתחם עשוי טלאים טלאים מבלוקים ומיריעות ענקיות של ניילון־חממות. לצדי המחנה פיזרו זרדים וענפים כמדשאה קטנטנה. עקבות בגודל שונה הובילו מן המתחם ואליו, כמו שרשראות קישוטים או מחרוזות, ולא רק סימנים בחול. באחד הקירות הם התקינו מדף אבן, אדן של חלון, ועליו הניחו כלים ריקים שהתחלפו במחזוריות. בפנים עמד סיר מקובע בין כמה קרשים המוקפים ביריעות פח, ושני פועלים התעסקו שם בבישולים. דגל אחד התנפנף מעל, כמו מאיים להפר את יציבות המבנה, בעוד אריגים אחרים משמשים כמעין תחבושות חיזוק לקורות בנקודות החיבור השונות. למלוּנה זעירה זו, שלא הייתה שום בעיה לדלג לתוכה, היה שער־מעבר בולט ומנעול מאולתר בצורת גומייה. פועלים נוספים, מאדח, חאלת ואבעד, שוטטו מחוץ לחצר, סמוך לדרך־הטשטוש הארוכה שהקיפה בסיבובים את היישוב. הם חדרו למעמקי הצמחייה הסבוכה שגדלה בשולי המשעולים מסביב, אספו פירות לא מזוהים והביאו עִמהם צב וקיפוד. מדי פעם חצו רכבים נמוכים את קו האופק ודמויות כהות הביטו עליהם ממזרח, כמו בתמונה קפואה. המעוז הזה כשלעצמו היה מִבנה דיפוזי וחסר שקט, גדל והתכווץ לסירוגין. הפועלים האחרים הזיזו אותו מדי פעם בפעם ממקום למקום בשטח, כמו על פי פקודות שחזרו על עצמן. הם חסמו מאחור שבילים המובילים אל דרך בלתי נראית, ואחר כך משכו את המעוז בבהלה כל הדרך בחזרה.

הפועל המבוגר ביותר בקבוצה זו, מיסאל שמו, ישב מחוץ למתחם, עטוף כולו בשמיכה קצרה. אף על פי שלא היה מבוגר ממאליק, נחשב למעין אבא של הפועלים האחרים. הוא היה גבוה ורזה, בעל שפם מטופח כמו של כוכב קולנוע מהתקופה הקלאסית ועל חוטמו זוג משקפיים רופף, שעליהם אפשר היה להרכיב בקלות צמד סוככי־צל עבים, לפי הצורך. מיסאל הזה, מפאת גילו ובגלל חששו הכרוני מתעסוקה זמנית בלבד, התעקש תמיד להשכיר את עצמו לעבודה יחד עם נער צעיר שהיה אמור לדאוג לכל צרכיו. וכך היה גם במקרה הנוכחי. הנער הזה היה נעלם לפעמים וחוזר מתי שהתחשק לו. בר חשד אומנם שקיימים שניים כאלה שמתחלפים ביניהם, או שזה יאאל המופיע מחופש מדי פעם. מכל מקום הוא דרש ממאליק: "תעשה לעצמך טובה ותבדוק מה יש לו בידיים". אבל למאליק לא היה אכפת. הוא ראה שהבנייה מתקדמת והיה מרוצה. וכדי להיפטר מטענותיו של הבן, עשה את עצמו אחד עם דמות לא ברורה זו והסביר: "אם הוא לוקח מכאן משהו, זה רק בגלל שאני מרשה לו".

בתחילת הבנייה היה מיסאל מעורב מאוד והסתובב בכל פינה, אבל לאט לאט צמצם את עצמו לאזור אחד מסוים ורק המתין שם לתורו להיגרר באי רצון בולט, בשיא החום, על ידי כל האחרים ולבצע את עבודתו. הוא השליך מעליו בבת אחת את השמיכה הקצרה והתקדם – בהדרגה ובתשישות, כמו זַמַּר־נשמה קשיש – לעבר מרכז הבמה. הצעירים ליוו אותו, התפזרו לפניו בישיבה שפופה לאורך כל המסלול, והכלים נמסרו לו על ידי שישה פועלים, שהקיפו אותו מכל צד. אחר כך, כשסיים את מטלתו, חזר באותה דרך והתיישב במקומו. הוא בנה לעצמו כורסה מקרעי קרטון צבוע בצבע עץ, שאותם הניח על כמה שקי מלט משומשים, והשתמש בדופנותיו של ארגז תפוחים ריק, שלא היה שייך לאף אחד, כמשענת לזרועותיו. רוב הזמן רבץ שם כאילו הוא ישן וחיכך מדי פעם את ראשו ונבר בעצמו רק כדי לוודא שהוא עדיין חי. כשהבחין בכך שמאליק מסתכל עליו, הִפנָה את ראשו הצִדה במאמץ להקיף בעיניו את הצעירים המפוזרים ולרכז אותם במבט אחד ויחיד, כאילו היו לכודים בתוך מבחנה סגורה שמדען רציני גורר עמו לכל מקום בכיס מעילו הפנימי.

בר אמר פעם אחת, שהם מזכירים לו צילומים של להקות שונות על עטיפות תקליטים שהיו באופנה באותה תקופה, רק שבמקום תמונה של בחורים בחליפות כהות ובעניבות על יד איזו חורבה רעועה, הם היו מצולמים בבגדי פועלים פשוטים ובכובעי צמר על רקע של יישוב וילות.

מאליק שאל את מיסאל: "מה קרה, למה אתם לא עובדים?"

אמר לו: "לא קיבלנו כסף כבר שבוע".

"איפה מנהל העבודה שלכם?"

"לא יודעים. לא ראינו אותו כמה ימים".

"נו, טוב, עוד מעט הוא יבוא. בינתיים תעבדו".

"לא נעבוד עד שלא ישלמו לנו".

מאליק, שעד אז ראה בעיני רוחו את כל הבית עומד כבר על תִלו, עד הבורג האחרון המחַבֵּר בין כל החלקים, נכנס עכשיו לבדו אל המבנה דרך סדק שמצא בין קורות הבטון ורק הוא הבחין בו, ואחר כך שב וצמצם אותו. הוא הסתובב בתוך הבית כמו רוח רפאים של גיבור מיתולוגי החוזרת לשוטט בהריסות המקדש שהרס והוא שלם עם עצמו, צחנת חומרי הבּעֵרה עדיין בסוליותיו ולפיד האש בידו, מחפש בכוח, בין אלפי הקורבנות, את גופתה של אהובתו, או לפחות את מבטה הבוגדני, המתחרט והמתחמק ממנו בחשֵכה, מרחף על פני השברים הדוממים, זה שהרדיפה המאומצת אחריו הצילה אותו לא פעם מפני פסולת בניין סוררת שהִדַּרדרה מגבהים וכמעט פגעה בראשו, לא צפויה ונקמנית, ואיימה לקבור גם אותו.

מאליק הרהר בלִבו: "אני לא צריך פועלים. אני יכול לבנות את הכול לבד. אני צריך רק מישהו שיחזיק לי את הכלים. אני אקח את בר, חברים של בר, קרובי משפחה, אני אשאל פועלים מהשכן". הוא הרים מהרצפה כלִי עבודה מלבני, שטוח למראה, ובו שני חלונות. זיזים ארוכים יחסית לגודלו צמחו בו מצד אחד ונתלו עליו בצפיפות מן הצד השני. מאליק הצמיד אותו אל הקיר, סמוך לנקודת החשמל שעדיין לא היה מחובר, וסימן בעיפרון מחודד משני קצותיו קווקוו קטן ולא ברור, כמו קשקוש של ילד, סגור וחתום בתוך עצמו, בסיומיו הרופפים, הלא־גמורים, שדווקא בהם התקיימה הבטחה לאירוח המונים ועמם כיסאות שבורים, הפוכים על שולחנות, בצבעי חיזיון מרהיב שעדיין לא נראה כמוהו.

כלי העבודה פצע את מאליק באחת מכריות אצבעותיו, שריטה של מה בכך. דם החל לטפטף ומאליק ניגב אותו בחופזה בחולצתו. הדם שתת ללא הפסק. איזה מקום טיפשי להישרט בו! זה אפילו לא כואב. הוא ניגב שוב ושוב את אצבעו במכנסיו, בשרוולו ואחר כך בזקנו ובשׂערותיו, אבל ללא הועיל. הדם זרם והמקום כולו נראה כבר כאילו שחטו שם משפחה שלֵמה.

למאליק נמאס והוא רצה לוותר על כל הפרויקט הזה ולברוח משם, לדלג בעלייה, בצעד מורחב, מעל למכשול הראשון ואחר כך לרוץ חופשי יותר בירידה, בצעדים מצומצמים, ולהמשיך משם הלאה, הרחק הרחק דרך השדות צפונה, ללא קשר־עין עם הבית הזה, המוטל בפישׂוּק איברים; ללכת בדרכו שלו, ללא מטלטלים וללא נבואות. והדרך סטתה מאליה, באיום, תחת מאה שמונים ושלוש עקבותיו.

יאאל המשיך לפרוק את האבנים מהרכב על דעת עצמו, באורך רוח ובהתמדה, ומאליק הביט בו חרישית וברוגע מבעד לחריצים שבבטון. רעשים של מסור חשמלי ודפיקות פטישים נשמעו מעבר לרחוב עד שנדמו כליל. מאליק יצא במהירות החוצה. הוא תכנן לדבר אך ורק עם הפועל המבוגר ביותר ולשלוח אותו להודיע את הדברים לכל השאר. כשהגיע אליו, קם פתאום מיסאל ממקומו וניגש אל המתחם. הוא נכנס פנימה וגירש מתוכו את שני הפועלים שעסקו בבישולים. הוא תבע מהם לפרק את המטבח שלהם ולהקים אותו מחדש בפינה אחרת של החצר. לאחר צעקות ומחאות הסתלקו השניים משם והמחנה כולו היה עכשיו עזוב ונטוש לחלוטין. מיסאל ליווה אותם עד שסיימו להתארגן, ואחר כך חזר לשבת במקומו הקבוע.

מאליק אמר לו: "תעזבו אתכם משטויות, תעבדו בשבילי, אני ישלם לכם". הוא נכנס מיד פנימה כאילו אין טעם להמתין לתשובה. הוא רק רצה להמשיך לעבוד – וכל מעשיו מהפעם הקודמת חזרו על עצמם.

אחרי שתיקה פרומה ומפוררת שנפלה עליהם בבת אחת צעדו הפועלים נִכחם. הם עלו וירדו בגרם מדרגות תלול, בין המִפלסים, לבנות את הקומה העליונה, טיפסו במאמץ משותף ועזרו זה לזה, דחפו והחזיקו ידיים, וכשחזרו בתורות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה נראו משום מה רזים ושדופים יותר, אבל גם נמרצים יותר, כאילו היו בחופשה סמויה על חופו של אגם רדוד, בונים לעצמם בלבד, על אותו קו, תל נִסחף ומפורץ.