מגבורת הרוח לקידוש הכוח

פתח דבר

הרעיון לכתיבת המחקר שעליו מבוסס ספר זה עלה במחשבתי תוך קריאת ספרה של אניטה שפירא, חרב היונה — הציונות והכוח 1881-1948. שפירא עוסקת בספרה בהופעתו של אתוס הכוח ובתהליך הפיכתו למרכיב יסוד של התנועה הלאומית היהודית, שהחלה לצמוח במחצית השנייה של המאה ה־19. בספרה התמקדה שפירא ב"זרם המרכזי" ביישוב ובתנועה הציונית והותירה מקום למחקרים נדרשים ומשלימים של זרמים אחרים בציונות.

קראתי את ספרה פעמים אחדות, בעודי עוקב אחר תהליך הפיכתה של הציונות הדתית מיום ליום ומשנה לשנה לתנועה אשר מקצינה את עמדותיה בסוגיות הקשורות לסכסוך הדמים עם שכנינו ולמאבק עם הפלסטינים על ארץ ישראל. בציונות דתית זו ניכרת אמונה יוקדת בתהליך הגאולה הבלתי הפיך שסימניו פזורים לרוב באירועי התקופה, ובבניין הבית השלישי שימיו קרובים. אמונה זו מלווה בעמדות בלתי מתפשרות בסוגיית ארץ ישראל ובהצגת עמדות המקדשות את הכוח ורואות בו, לרוב, את הפתרון המועדף, אם לא היחיד, לבעיותיה של מדינת ישראל בעימותים בינה ובין שכניה. אתוס הכוח הפך אפוא למרכיב דומיננטי בזהות הציונית־דתית בימינו.

שאלתי את עצמי היכן הם שורשיו של אתוס זה בתנועה הדתית־לאומית, כיצד הוא התפתח וכיצד הגיעו הדברים לאן שהגיעו. האם הערצת הכוח, האופיינית כל כך לציונות הדתית בימינו, היא תופעה חדשה שהחלה בתשכ"ז לאחר מלחמת הגאולה הנסית, לתפיסתה של הציונות הדתית, או שמא מדובר באתוס המושרש בתנועה זו מראשיתה?

בעבודת המ"א שלי, שעסקה ביחס לכוח בתנועת בני עקיבא מיום הקמתה ועד תש"ח, עסקתי מעט בסוגיית היחס לכוח בראשיתה של התנועה הדתית לאומית. במהלך כתיבת העבודה התברר לי שהשנים בין תש"ח לתשכ"ז הן שנים עלומות בחקר הציונות הדתית, בנוגע לנושאים רבים. מדובר, בין השאר, בתפיסת הגאולה, ביחס לארץ ישראל, בעמדות בסוגיית פתרון הסכסוך היהודי־ערבי, בשאלת היחס לכוח ובשאלות של מוסר לחימה. המחקרים המעטים שעסקו בנושאים אלה בציונות הדתית התמקדו בעיקר בימים שלאחר מלחמת ששת הימים ומעט בתקופה שמאז ראשית התנועה ועד תש"ח.

החלטתי אפוא להתמקד בעבודת הדוקטור שלי (שהיא הבסיס לספר זה), בשנים 1967-1948, ובעיקר בעשור הראשון למדינה. הנושא שאני מתמקד בו לא נחקר כלל לגבי שנים אלה, וקיוויתי למצוא בהן תשובות לחלק משאלותיי בנוגע לציונות הדתית בימינו. רציתי לחשוף ולהבין את עמדותיה של הציונות הדתית בסוגיית הכוח בשני העשורים הראשונים למדינה ולמיטב הבנתי ושיפוטי הצלחתי למצוא חומרים רבים ומרתקים בנושא. אלה מאפשרים להציג תמונה ברורה ומפורטת של הדיון הציבורי וההגותי הזה. תמונה זו מציגה בבהירות את התהליך שעברה התנועה עד ימינו אלה; תהליך, ולא "קפיצת דרך". אני מראה כיצד שורשיה של התפיסה המקדשת את הכוח בימינו אלה נטועים עמוק בשיח הציבורי שהתקיים בציונות הדתית בשנות ה־50 וה־60 של המאה העשרים, ואף לפני כן.

סוגיה מרכזית המלווה את הדיון באתוס הכוח היא סוגיית מוסר הלחימה, לאמור היחס לאויב ולאוכלוסייה האזרחית שלו בשעת קרב או בשעת עימות צבאי. שאלת מוסר הלחימה מלווה את החברה הישראלית מיום הקמת המדינה ואת התנועה הציונית מיום שהחליטה להשיג את מטרותיה גם בכוח הזרוע. על רקע זה, בציונות הדתית רווחת בעשורים האחרונים עמדה נוקשה וקיצונית בנוגע לדילמות הקשורות למוסר בעת לחימה. עמדותיו של הזרם המרכזי בציונות הדתית מתנגשות לא מעט פעמים עם ערכי המוסר האוניברסלי. רגשות הומניים כלפי האויב, חמלה ויחס רך כלפיו נתפסים כחולשה וכפוגעים ביכולתו של הצבא למגר את האויב ולתת מענה ראוי לתוקפן. אציג זאת בדוגמה אחת מני רבות.

הרב ישראל רוזן הוא רב מוכר ופובליציסט ידוע בחוגי הציונות הדתית. הוא אינו נמנה עם השורה הראשונה של גדולי הדור ופוסקי ההלכה בציבור הדתי־לאומי אך מפעליו הציבוריים, כתיבתו הקולחת וטורו "נקודת מבט", המתפרסם בקביעות בעלון שבת בשבתו של המפד"ל (לימים מפלגת הבית היהודי), הופכים אותו לדמות מייצגת ומשפיעה כאחת על עיצוב התודעה הציונית דתית בימינו.¹ בעלון שבת בשבתו, בשבת פרשת תולדות תשס"ז (25.11.06), פרסם הרב רוזן בטורו (שם, עמ' 12) מאמר שכותרתו: "עוטה עור נמר". במאמר ביטא רוזן את דאגתו הרבה נוכח אי־יכולתה של מדינת ישראל לפתור את בעיית שיגור טילי הקסאם לשדרות ולמרחבי הנגב והציע פתרון לבעיה. קודם לכן לימד את קוראיו, על בסיס ניתוח פרשנות של בעל משך חכמה (הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, פרשן מעמיק ופופולרי לתורה), כי: "מורשת העקידה איננה רק מסירות נפש לצו הקב"ה כתכונה לדורות. המורשת כוללת גם יכולת להתאכזר לשם שמים, לאותם ציוויים קשים שבתורה, הנראים ונשמעים לנו כאכזריים". הערה זו הובילה אותו לפתרון הרצוי בעיניו לטרור המופעל על שדרות ויישובי הנגב, טרור מיליציוני נגדי:

התשובה הניצחת לטרור היא "טרור נגדי", עין תחת עין, נפש תחת נפש [...] ירי תותחים אל עבר אוכלוסייה הנלחמת בנו הוא מעשה יהודי ו"אברהמי" [...] היינו צריכים לאפשר לצעירי שדרות [...] להשיב מלחמה שערה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות [הדגשה במקור]... מיליציות אלו יֵרדו למחתרת, יצטיידו באמל"ח [אמצעי לחימה] ויעטו עור נמר הסוואתי (תרתי משמע).

בשנת תרצ"ח, 68 שנים קודם לכן, בעיצומם של ימי המרד הערבי, ימים של טרור רצחני ערבי נגד יהודים ברחבי הארץ, פרסם הרב משה אביגדור עמיאל, רבה של תל אביב וממנהיגי "המזרחי", את עמדתו בשאלת "הטרור הנגדי" של יהודים נגד ערבים:

אנחנו משתמשים במלה הבלגה כדי להדגיש שאסור לנו להיות "פראים" כמו שונאינו ואויבינו בנפש [...] אבל תמה אני אם לאלה אנו צריכים להגיד שהם עוברים על מצוות ה"הבלגה" [...] האם אין על זה דיבור יותר חריף ויותר עמוק הדיבור של "לא תרצח"? "לא תרצח" בלי שום תנאים ובלי שום יוצא מן הכלל. "לא תרצח" כי "שופך דם האדם בדמו יישפך", כי "בצלם אלוקים עשה את האדם" וכל אדם בכלל יהיה מי שיהיה [...] אין כדאי לישראל להגיע למטרתו — הקמת בית לאומי בארץ ישראל אם האמצעים להשגת המטרה יהיו פסולים, שכן המטרה הסופית של הציונות איננה רק רוב יהודי בארץ ישראל אלא המטרה של "אחרית הימים" לתיקון עולם במלכות שדי.²

אם כן, הפעלת טרור נגדי בידי יהודים היא עברה על איסור יהודי שהונחל לאנושות, האיסור "לא תרצח". טרור יהודי מבטא את הניגוד החריף ביותר האפשרי למוסר יהודי, קבע הרב עמיאל. לעומתו קבע הרב רוזן כי הפעלת טרור נגדי היא מעשה יהודי ו"אברהמי" וקרא לירי תותחים לעבר אוכלוסייה הנלחמת בנו. הרב עמיאל ביטא כנראה עמדה רווחת בציונות הדתית בימיו,³ ואילו הרב ישראל רוזן ביטא עמדה מוסרית ציונית דתית שהיא נחלת רבים בזרם הדתי־לאומי בימינו.

האם התחולל במהלך אותן 68 שנים שינוי ערכי וחינוכי מהותי או שמא מצויות שתי העמדות זו בצד זו בהגותה של הציונות הדתית מראשיתה ועד ימינו? היכן מצויים שורשי העמדות הרואות ב"התאכזרות לשם שמים" מעשה יהודי? האם מדובר בתופעה היסטורית רעיונית חדשה שראשיתה במלחמת ששת הימים או אולי במלחמת יום הכיפורים, המלווה את תהליכי ההקצנה העוברים על הציונות הדתית בכל נושא ועניין הקשור לשאלת ארץ ישראל והיחס לערבים, או שמדובר בהשקפת עולם יהודית מסורתית הנטועה עמוק בלבבות לאורך דורות ושאת ביטוייה אפשר לראות גם בשנים תש"ח-תשכ"ז?

"כאשר תשיג ידכם", אומר מלך כוזר לחבר בספר הכוזרי, "תהרגו אף אתם בשונאיכם".₄ התנועה הציונית, משהגשימה את מטרתה להשגת חירות מדינית לעם היהודי בארצו, אפשרה לו לא רק להגן על עצמו אלא אף להרוג בשונאיו. קביעתו של מלך כוזר מעמידה למבחן מוסרי עליון את דרך התנהלותה של מדינה עברית עצמאית. היא אף מעמידה למבחן את הפרשנות שתינתן לאמירה זו בזרם יהודי דתי־לאומי, הרואה תחילתו של מימוש חזון הגאולה בחירוּת, בריבונות ובהקמתו של כוח יהודי. ולכן יש חשיבות רבה למשמעות הניתנת לכוח ולעצמה בציונות הדתית דווקא בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר לראשונה זה אלפיים שנה יכולים יהודים לקבוע את גורלם ובין השאר להרוג בשונאיהם, וזו אינה אמירה תאורטית או שאיפה כמוסה אלא מציאות יום־יומית ומבחן יום־יומי.

"הישר בבני אדם יתלבש אכזריות וחימה כצאת מחנה על האויב — על כן הזהיר בו הכתוב ונשמרת מכל דבר רע", כך פירש רמב"ן, מהחשובים והמעמיקים שבפרשני התורה, את הפסוק "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג, י). את הפסוק "מיד איש אחיו אדרֹש את נפש האדם" (בראשית ט, ה) פירש הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, בפירושו לתורה העמק דבר כך: "אימתי האדם נענש, בשעה שראוי לנהוג באחווה, מה שאין כן בשעת מלחמה ועת לשנוא, אז עת להרוג ואין עונש על זה כלל כי כך נוסד העולם". רמב"ן, מגדולי ישראל ואיש המאה ה־13 והנצי"ב, מגדולי התורה במאה ה־19, הם שניים מחשובי הפרשנים שהגותה של הציונות הדתית נסמכת עליהם. והנה שניהם מטיבים להכיר את אופי האדם ולהבין את התנהגותו בשעת מלחמה. האחד הזהיר מתוצאות האכזריות והחֵמה הנלוות לסערת הקרב וקרא להציב להן סייגים⁵ ואילו השני קבע, לפחות בפירושו לפסוק זה, כי כך דרכו של עולם וראוי להן לשנאה ולאכזריות לבוא לידי ביטוי בשעה היעודה לכך — שעת המלחמה.

כיצד פירשה הציונות הדתית אמירות אלה של שניים ממורי דרכה החשובים בשנים שלאחר קום המדינה? כיצד תרגמה את דבריהם לכדי אמירה חינוכית־מוסרית שמטרתה הנחיות מעשיות לחייל הלוחם? מה היה הלך הרוח הציבורי בציונות הדתית בימים ובשנים של מתח ביטחוני, של מלחמות על הגבול ושל

חרדות קיום, כאשר היה עליה לקבוע עמדה בשאלות של לחימה ותגובה כנגד אויב? האם התירה לאכזריות ולחֵמה לשלוט בשדה הקרב או שדרשה מתינות ואיפוק כהנחייתו הכללית של רמב"ן להישמר מכל דבר רע?

שאלות אלה עמדו כל העת ברקע הניתוח שנעשה במחקר, עליו מבוסס ספר זה, לשיח הציבורי ולשיח בתחום החינוך המתנהלים בציונות הדתית בשנות ה־50 וה־60 בסוגיות של הפעלת הכוח, יציאה לקרב ומוסר הלחימה.

לספר מבוא, שלושה חלקים וסוף דבר. המבוא יעסוק ב"מעטפת", בהקשר הרחב שמתוכו צמח מחקרי. אדון בחלק זה בקצרה בשאלת היחס לכוח במסורת היהודית, אעסוק בתהליך חלחולה של סוגיית הכוח למרכז השיח בתנועה הציונית מראשיתה, ואציג את היחס לכוח ולגבורה בציונות הדתית מראשיתה ועד תש"ח ואת שאלות המחקר העומדות בבסיסו של הספר.

החלק הראשון של הספר יבחן את סוגיית הכוח ב"מחשבה הציבורית"⁶ הציונית הדתית, כפי שהיא משתקפת בעיתונות ובכתבי העת וכפי שהיא מוצגת בציבור על ידי מנהיגיה הרוחניים והפוליטיים של התנועה. אציג בהרחבה בחלק זה את שני הזרמים המתמודדים ביניהם על לבו של הציבור: הדגם הגאולי־אוניברסלי והדגם המשיחי־אקטיביסטי. בסופו של חלק זה אעסוק בקצרה ביחסי הלכה ומוסר בעשור השנים הראשון לקום המדינה.

בחלק השני אבחן את מקומה של סוגיית הכוח במערכת החינוך הדתית־לאומית הפורמלית והבלתי פורמלית. למערכת החינוך מקום מרכזי בגיבוש ובהטמעת תפיסת הכוח בקרב הדור הצעיר, בקרב הילדים ובני הנוער שיהיו חיילים במלחמות ששת הימים ויום הכפורים ומהם תצמח המנהיגות הפוליטית והרוחנית שתוביל את הציונות הדתית מתשכ"ז ואילך. אציג בחלק זה עמדות של מחנכים ורבנים, אסקור את היחס לכוח בספרי הלימוד ובמערכי ההדרכה של תנועת בני עקיבא ואבדוק כיצד מעוצבת תפיסת הכוח בקרב הדור הצעיר מעל דפי העיתון הצופה לילדים.

בחלק השלישי של הספר אעסוק ביחסה של הציונות הדתית לגבורה בשואה, ובמיתוס הגבורה המרכזי שלה בין תש"ח לתשכ"ז — מיתוס כפר עציון. שני הנושאים מבטאים הן גילויי עצמה יהודית הן גילויי חולשה יהודית, והצגתם מאפשרת להבין לעומק את משמעות הגבורה כפי שהיא נתפסה והתעצבה בציונות הדתית בשני העשורים הראשונים להקמת מדינת ישראל.

מתבקשת הערה לגבי מסגרת הזמן שנחקרה בספר זה.

העשור הראשון לקיומה של המדינה הצעירה היה סוער ורצוף אירועים בתחום הביטחון: מלחמת העצמאות, תקריות גבול מתמשכות, פרשיות קיביה וכפר קאסם ומלחמת סיני. לצד אירועים אלה היו נושאים שונים שהשפיעו מאוד על תפיסת הכוח והיחס לגבורה בחברה הישראלית: הסכם השילומים עם גרמניה, משפט קסטנר, ועיצובם הממלכתי של יום הזיכרון, יום העצמאות ויום השואה והגבורה. בשנים אלה עוצבה התודעה ונקבע היחס לכוח ולגבורה הן בחברה הישראלית, הן בציונות הדתית. בידינו שפע רב של מקורות על אודות תקופה סוערת זו ולכן עוסק חלקו הראשון של הספר רק בעשור הראשון להקמת המדינה.

העשור השני, לעומת זאת, עד ימי ההמתנה מורטי העצבים שקדמו למלחמת ששת הימים, היה שקט הרבה יותר, ולפיכך מועטים יחסית המקורות שעסקו בנושאי המחקר של ספר זה. למרות מיעוט החומר, אפשר לקבוע באופן ברור כי תודעת הכוח והיחס לגבורה שהתגבשו ועוצבו בציונות הדתית על זרמיה השונים בשנותיה הראשונות של המדינה אפיינו אותה גם בשנים תשי"ח-תשכ"ז.

את מחקריי בסוגיית הכוח בציונות הדתית, החל בכתיבת עבודת המ"א, דרך כתיבת עבודת הדוקטור ועד צאתו לאור של ספר זה, ליווה בנאמנות רבה ובמסירות מורי ורבי, פרופ' אהוד לוז. רבות למדתי ממנו ואתו. הערותיו הנבונות והמחכימות האירו את דרכי, ותודתי העמוקה נתונה לו. עורך הספר, תמיר דובי, עמל רבות על התקנתו הראויה של כתב היד, ניכש עשבים רבים והיה לי לעזר רב בשעות בהן נדרשה בהירות מחשבה וחכמת הפשטות. גם לו נתונה תודתי העמוקה. ולבסוף: תודות גדולות לפרופ' אביבה חלמיש, ראש הוצאת הספרים של האוניברסיטה הפתוחה, לליטל בכר, הרכזת המנהלית של ההוצאה ולכל צוות בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, שהאמינו בספר זה, טרחו ועמלו ולא חסכו מאמץ כדי להביאו לידי גמר.

1 הרב רוזן, הקים את מכון צומת לענייני הלכה וטכנולוגיה ועומד בראשו, ייסד את מינהל הגיור ומכהן שם כדיין, ועומד בראש מערכת תחומין, כתב עת יוקרתי וחשוב בציונות הדתית. כמו כן הוא עורך עלון שבת בשבתו, הוותיק והידוע שבעלוני פרשת השבוע אשר מופץ בעשרות אלפי עותקים מדי שבוע. כאמור הוא גם כותב קבוע של טור פובליציסטי־פרשני שם.

2 הצופה, כ"ב בתמוז תרצ"ח (21.7.38). הרב עמיאל רחוק היה מלהיות פציפיסט ובדרך כלל דרש תגובה תקיפה נגד הפורעים. דברים דומים כתב הרש"ר הירש עשרות שנים קודם לכן בפירושו לבראשית מט, ז: "סבורות המדינות והאומות כי טובת הכלל מקדשת את הכל... הנה צוואת היסוד של עם ישראל מטילה קללה על עורמה ואלימות - שנעשו למען המטרה הצודקת ביותר של טובת הכלל, גם בחיי הכלל ולמען הכלל יש לטהר, לא רק את המטרות, אלא גם את הדרכים והתחבולות". ייתכן שדברי הרב עמיאל מושפעים מפירוש זה.

3 גרינבלום, היחס לכוח, עמ' 16-18; דון יחיא אליעזר, דת וטרור פוליטי, עמ' 173-162. עוד על עמדת הרב עמיאל בשאלת כוח ומוסר: הולצר, חרב פיפיות, עמ' 201-183; שגיא, עונשו של עמלק, עמ' 492-493; לוז, מאבק בנחל יבוק, עמ' 365-366.

4 יהודה הלוי, הכוזרי, עמ' מ"ג.

5 ראו דבריו של משה הלברטל על פירושו זה של רמב"ן: הלברטל, על דרך האמת, עמ' 293.

6 את מושג המחשבה הציבורית טבע יוסף גורני, והוא מגדיר זאת כתופעה תרבותית, הגותית, פובליציסטית ופלורליסטית המרבה להסביר את המציאות ולכוון את מהלך התפתחותה. כלי הביטוי של המחשבה הציבורית הם: ספרות, עיתונות, כתבי עת ועוד אמצעי תקשורת. מחקר המחשבה הציבורית הוא מחקר כלי הביטוי שלה (גורני, החיפוש אחר הזהות הלאומית, עמ' 14-15; הנ"ל, בין אושוויץ לירושלים, עמ' 21-22).