הקדמה
מאת קרוליין מורהד
איש אינו יודע בוודאות, או יכול לדעת אי־פעם, את מספרם המדויק של האנשים שנשלחו לאושוויץ בשנים 1944-1941 ומתו שם, אם כי רוב החוקרים מסכימים על אומדן משוער של מיליון נפש. לעומת זאת, הת'ר דְיוּן מאקאדם יודעת בדיוק כמה נשים מסלובקיה נשלחו בשיירה הראשונה שהגיעה למחנה ב-26 במרס 1942. היא גם יודעת, מתחקיר מדוקדק בארכיונים ומראיונות שערכה עם ניצולות, שהצעירות היהודיות — קרוב לאלף במספרן, אחדות בנות חמש־עשרה בלבד — נאספו מרחבי סלובקיה באביב 1942 ושמעו שהן נשלחות לעבוד בשירות הממשלה בשטח פולין שנכבשה זה עתה ושיחזרו בתוך חודשים ספורים. מעטות מאוד חזרו.
מאקאדם ביססה את התחקיר שלה על רשימות שנמצאות בארכיון יד ושם בישראל ועל עדויות השמורות בארכיון הוויזואלי של קרן השואה באוניברסיטת דרום קליפורניה (USC Shoah Foundation) ובארכיון הלאומי הסלובקי, אבל היא גם איתרה את הנשים הספורות שנותרו בחיים עד היום ושוחחה עם קרובי משפחתן וצאצאיהן. על סמך התחקיר המקיף הזה היא הצליחה לשחזר את סיפוריהן האישיים של הנשים שגורשו ברכבת הראשונה, ואף את שגרת חייהן — ומותן — בשנות כליאתן באושוויץ. משימתה היתה קשה במיוחד, ולכן ממצאיה כה מרשימים, כשמביאים בחשבון את הזמן הרב שחלף מאז מלחמת העולם השנייה, את האובדן של חלק מהתיעוד ואת השימוש במגוון רחב של שמות וכינויים המאויתים בשלל צורות שונות. הכתיבה על השואה ועל מחנות ההשמדה אינה משימה קלה, כדבריה הנכוחים. האופן שבו בחרה לעשות זאת, השימוש בחירות ספרותית כדי להפיח חיים במאורעות ולשחזר שיחות, מקנה לטקסט שכתבה מוחשיות בלתי אמצעית.
רק בשלהי חורף 1940-41 קבעה חברת אי גֶה פארבֶן (IG Farben)את אזור אושוויץ, אזור שופע מים שהציע קרבה נוחה לצומת מסילות רכבת ולכמה מכרות, כאתר להקמת מפעל חדש וגדול לייצור גומי מלאכותי ובנזין סינתטי. לאושוויץ הוענק גם מנדט למלא תפקיד ב"פתרון הסופי של שאלת היהודים" ולשמש מקום שיאפשר, במקביל לעבודות הכפייה, גם להרוג אסירים במהירות ולהיפטר מגופותיהם מהר לא פחות. בספטמבר נערך הניסוי הראשון בחומצה פרוסית, או ציקלון בֶּה, שהוכיח את יעילותה בהריגת 850 אסירים. בעיני רודולף הס, מפקדו הראשון של המחנה, הגז הזה היה תשובה ל"בעיה היהודית". לאחר שרופאי המחנה הבטיחו לו שהגז "נטול דם", הגיע הס למסקנה שכך יוכל לחסוך מאנשיו מראות קשים שעלולים לגרום להם לטראומה.
אך ראשית היה צורך לבנות את המחנה. האדריכל ד"ר הנס שטוסבּרג התבקש לשרטט תוכניות. בוועידת ואנזה, ב-20 בינואר 1942, העריך המשרד הראשי לביטחון הרייך שלאחר כיבוש אירופה יהיו בידי הגרמנים קרוב לאחד־עשר מיליוני יהודים בסך הכול. ריינהרד היידריך, השני בשרשרת הפיקוד של האס־אס אחרי היינריך הימלר, קבע כי יש "לרתום אותם לעבודה באופן הולם במסגרת הפתרון הסופי." הכוונה היתה להרוג מיד את מי שהיו חלשים, צעירים מדי וזקנים מכדי לעבוד, ואת החזקים יותר להעביד ולהרוג בבוא העת כי "באליטה הטבעית הזאת, אם תשוחרר, יש לראות תא זרע פוטנציאלי שעלול להוליד סדר יהודי חדש."
סלובקיה היתה מדינת הלוויין הראשונה שהחלה לגרש יהודים. אחרי שהיתה חלק מממלכת הונגריה יותר מאלף שנה, וחלק מצ'כוסלובקיה מאז תום מלחמת העולם הראשונה, זכתה המדינה בעצמאות לראשונה ב-1939, תחת חסות גרמנית, וויתרה על נתח ניכר מהאוטונומיה שלה בתמורה לסיוע כלכלי. הכומר הקתולי יוזף טיסו, שהתמנה לנשיא הוציא את מפלגות האופוזיציה אל מחוץ לחוק, החיל צנזורה, הקים משמר לאומני וליבה את האנטישמיות שגברה בהתמדה מאז הגיעו אליה גלי הגירה יהודיים שנמלטו מאוסטריה בעקבות האנשלוס. במפקד אוכלוסין נמנו 89 אלף יהודים, שהיוו 3.4 אחוזים מאוכלוסיית סלובקיה.
הצו שהורה לנשים יהודיות לא נשואות בגילים שש־עשרה עד שלושים וחמש להירשם ולבוא עם מיטלטליהן לנקודת כינוס לא עורר בהלה בתחילה, אם כי כמה משפחות חדות הבחנה עשו מאמצים נואשים להסתיר את בנותיהן. למעשה, היו נערות שהתלהבו מהמחשבה על יציאה לעבודה בחו"ל, מה גם שהובטח להן שישובו הביתה בתוך זמן קצר. תמימותן בנוגע לצפוי להן החמירה עוד יותר את הלם ההגעה לשערי אושוויץ, ולא היה שם איש שיכין אותן לזוועות שהמתינו להן.
באותו היום ממש הגיעו לאושוויץ 999 נשים גרמניות מכלא ראוונסבּריק, שכבר הכיל 5,000 אסירות והיה מלא עד אפס מקום. נשים אלה, שעברו מיון לפני צאתן ונמצאו כשירות למלא תפקידי מנהלה, שימשו כמפקחות על עבודת הצעירות היהודיות בהריסת בניינים, בפינוי השטח, בחפירה ובשינוע של אדמה וחומרי בנייה, כמו גם בחקלאות ובגידול בקר, וכך אפשרו לגברים שנמצאו כבר באושוויץ להתפנות למשימות שהצריכו כוח רב יותר במסגרת עבודות להרחבת המחנה. הנשים הסלובקיות, שבאו ממשפחות גדולות ואוהבות והיו מורגלות בגינונים מעודנים ובחיי נוחות, נקלעו לפתע למציאות שבה ספגו צעקות, הופשטו מבגדיהן ושערן גולח. הן הועמדו למסדרים אינסופיים בקור המקפיא עם עלות השחר, צעדו יחפות בבוץ, נלחמו על הקצבות מזון, קיבלו עונשים שרירותיים והועבדו בפרך עד אפיסת כוחות, ולעתים קרובות עד מוות. הן היו רעבות, חולות ומבועתות. הסוהרות שלהן מראוונסבריק, כפי שהודה הס מאוחר יותר, "גרועות היו הרבה מחבריהן־למקצוע ממין זכר, נטולות כל רגש, רעות־לב, שפלות ומושחתות יותר מהם."1 עד סוף שנת 1942 מתו שני שלישים מהנשים שהגיעו בשיירה הראשונה.
ואושוויץ עצמו המשיך לגדול. יהודים נהרו אליו מכל רחבי אירופה הכבושה — מצרפת ובלגיה, יוון ויוגוסלביה, נורווגיה ובהמשך גם הונגריה — ועד מהרה החלו להגיע בקצב של כשלוש רכבות כל יומיים, בכל רכבת 50 קרונות משא, שכל אחד מהם הכיל יותר מ-80 אסירים. עד יוני 1943 החלו לפעול ארבע משרפות שבהן היה ניתן לשרוף עד 4,736 גוויות מדי יום. מי שהגיעו בשלב זה, משפחות שלמות עם תינוקות וילדים קטנים, נשלחו ברובם היישר לתנורי הגז.
השורדות מבין הנשים הסלובקיות, שהתחשלו בגוף ובנפש, פיתחו אסטרטגיות שעזרו להן להישאר בחיים. הן התנדבו לעבודות הבזויות ביותר, או תפסו מחסה בצוותי התפירה או החקלאות או במשרדי המחנה, וצברו מיומנות בהתחמקות מההשמדה היומית שהיתה מנת חלקן של החלשות יותר, אלו שנפלו למשכב או נהיו תשושות מכדי לעשות עבודה מועילה. היתה זו, כדברי מאקאדם, "נדנדת הישרדות". בנות המזל מצאו תעסוקה ב"קנדה", השם האירוני שהעניקו האסירות לרכוש שבזזו הנאצים מהיהודים, שקיבלו הוראה להביא איתם למחנה מבתיהם 45-30 ק"ג של חפצים שנראו להם נחוצים. שמיכות, מעילים, משקפיים, כלי מטבח, מכשירים רפואיים, מכונות תפירה, נעליים, שעוני יד ורהיטים מילאו רשת נרחבת של מחסנים שבהם עבדו במשמרות רציפות צוותים של אסירים ואסירות בני מזל, או ערמומיים במיוחד, בהכנת משלוחים להעמסה על הרכבות החוזרות לגרמניה. מהערכה שנעשתה מאוחר יותר עולה כי מדי שבוע נשלחו לברלין לפחות שתי מכולות של חפצי ערך שמשקל כל אחת מהן אלף קילוגרם.
במשך זמן רב לא היה למשפחותיהן של הנשים הסלובקיות שום מושג על גורל בנותיהן. הגלויות המעטות שנתקבלו מהן, עם התייחסויות חידתיות לקרובי משפחה שמתו מזמן, לא היו ברורות, ובחלקן הגדול נראו כה תמוהות עד שרוב ההורים הצליחו לשכנע את עצמם שבנותיהם בטוחות וזוכות לטיפול נאות. אך ככל שחלפו החודשים כך התפשט הפחד, והוא החמיר אף יותר כשמשפחות שלמות נלקחו במשלוחים נוספים. אחד הרגעים המצמררים ביותר בספרה של מאקאדם הוא תיאור המפגש בין בני משפחה שמגיעים לאושוויץ ובין השורדות המבועתות שיודעות בבירור רב מדי איזה גורל צפוי להוריהן ולאחיהן.
רבות נכתב על תלאות אושוויץ, על הקרב הנואש להישרדות, על מחלת הטיפוס, ההמתה בגז, התנאים שהחמירו בהתמדה, הרעב והאכזריות, ומאקאדם אינה נרתעת מתיאור הזוועה. ספרים כאלה חיוניים לנו: הם מזכירים לקוראים בני זמננו אירועים שאסור לשכוח לעולם.
הספר של מאקאדם מגולל היטב גם את הרקע לגירושים מסלובקיה, את חיי הקהילות היהודיות לפני המלחמה, את ההסלמה ההדרגתית ברדיפת היהודים ואת התמימות של המשפחות שהכינו את בנותיהן לגירוש. היא מתארת באופן נוגע ללב גם את התוגה של השורדות המעטות שחזרו הביתה ומצאו שהוריהן מתו, שהחנויות שהיו בבעלותם נאטמו בקרשים, ושהשכנים בזזו את בתיהם ורכושם. 70 אלף יהודים סלובקים, שהיו יותר מ-80 אחוזים מאוכלוסיית היהודים בסלובקיה טרם המלחמה, נספו. והמשטר החד־מפלגתי שלאחר המלחמה אסר על כל אזכור של השואה. אלה שנשלחו בטרנספורט הראשון יצאו מביתן כנערות. כעבור שלוש שנים וחצי הן חזרו כנשים שבגרו מעבר לשנותיהן, אחרי שראו, ספגו וסבלו יותר מדי. העובדה שניצלו עוררה חשד כלפיהן: מה הן עשו, לאילו פשרות מוסריות הסכינו כדי לא למות כמו חברותיהן?
יש תמונה אחת, בסוף הספר המשובח הזה, שנחקקת בזיכרון. אחת הניצולות הצעירות, לינדה, לאחר שנמלטה בעור שיניה מאושוויץ ומצעדות המוות שגבו את חייהן של ניצולות רבות, אחרי שחצתה מדינות שנטרפו ונחרבו במלחמה בסכנת אונס תמידית, מוצאת עצמה בשעה טובה ברכבת המובילה אותה הביתה. כיוון שהקרונות גדושים פליטים עד אפס מקום היא עולה לגג, ושם, שרועה במרומי רכבת אטית, היא מתבוננת בנוף שאינו מלא תיל דוקרני, מגדלי שמירה או שומרים עם רובים. אז מתחוור לה שהיא אכן חופשייה; האביב הגיע והעצים מתחילים ללבלב בירוק.
הערת המחברת
"זה מעט מדי, מאוחר מדי," אומרת רוּזֶנה גרֶבֶּר קנִייֶז'ה בגרמנית. רחשים נשמעים מעבר לקו הטלפון. בעלי, שמתרגם את דבריה למעני, מושך בכתפיו. בזמנו היתה רוזנה הניצולה היחידה שמצאתי, מבין הנוסעות בטרנספורט הראשון לאושוויץ, שעדיין היתה בחיים; המספר הסידורי שלה כאסירה היה 1649. כמה חודשים קודם לכן היא הביעה נכונות להתראיין לסרט תיעודי שרציתי להפיק על הנערות הראשונות באושוויץ; אך מצבי הבריאותי מנע ממני לטוס לשווייץ לראיין אותה. עכשיו היא זו שחשה ברע.
אני מנסה להסביר שעיקר העניין שלי הוא לשוחח איתה על סלובקיה, ועל האופן שבו היא ושאר הנערות נאספו מבתיהן ונבגדו על ידי ממשלתן. היא נאנחת ואומרת, "אני לא רוצה לחשוב על אושוויץ לפני מותי." היא בת תשעים ושתיים, מי יכול להאשים אותה?
אני שולחת לה גלוית תודה ומאתרת את העדות שלה בארכיון הוויזואלי של קרן השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה. העדות שלה נמסרה בגרמנית. אנחנו יכולים לתרגם אותה, אבל אנשי ארכיון השואה לא שאלו את השאלות שאני רציתי לשאול. שאלות שעלו מאז פגישתי עם רֶנָה קורנרייך גֶליסן, ניצולה מהטרנספורט הראשון, שאיתה עבדתי ב-1992, לפני יותר מעשרים וחמש שנה. מאז כתבתי את ספרי "הבטחתה של רנה" (Rena's Promise), קרובי משפחה של נשים שהיו בטרנספורט הראשון פנו אלי וסיפרו לי עוד סיפורים על אודות דודניות, דודות, אמהות וסבתות. המידע הזה עורר שאלות נוספות. צילמתי והקלטתי ראיונות עם קרובי המשפחה הללו, אך בלי ניצולה שתסכים לדבר איתי — ומשפחה שתתיר לה לדבר איתי — לא היה לי שום סיכוי לקבל אי־פעם תשובות לשאלות האלה. אני מבינה את הרצון להגן על הנשים הקשישות; אם הצלחת לשרוד את אושוויץ ואת מחנות ההשמדה ולהישאר בחיים עד גיל תשעים ויותר, למה שתרצי לחשוב על הגיהינום ההוא? אני לא רוצה להעיק על אף אחד, ובמיוחד לא על הנשים המדהימות האלה, בשאלות מכאיבות שמעלות באוב את רוחות הבלהות של העבר.
שנה אחרי שיחתי עם רוזנה, שלחתי אימייל לקרובי משפחה בני הדור השני, ושאלתי אם מישהו מהם ירצה לשחזר את מסעה של אמו לאושוויץ מסלובקיה לרגל יום השנה ה-75 לטרנספורט הראשון. קרובים לא מעטים הביעו עניין, אך בסופו של דבר יצאה קבוצה קטנה ואינטימית שמנתה שלוש משפחות: הבנים של אֶרנָה ופֶלָה דרֶנגֶר, שבאו מישראל (אבי ועקיבא); משפחתה של אידה אייגרמן ניומן, שבאה מאמריקה (תמי ושרון וילדיה של תמי: דניאלה וג'ונתן); ובתה של מָרטָה פ' גרגור (אורנה מאוסטרליה). ואז, כמה שבועות לפני שנועדנו להיפגש, נודע לי שאדית פרידמן גרוסמן בת התשעים ושתיים (אסירה מס' 1970) עומדת להיות אורחת הכבוד בטקסים לרגל יום השנה ה-75. כעבור כמה ימים ערכתי עם אדית שיחת וידיאו מקוונת. נוצר בינינו חיבור מיידי והיא אמרה לי שתשמח לפגוש אותי ואת צוות הצילום שלי בסלובקיה. כעבור שבועיים ישבנו יחד בחדר מלון בסגנון ראשית העידן הסובייטי, עם קירות לבנים מרובבים ועיצוב מזוויע בכיעורו, והזדמן לי לשאול אותה את השאלות שלא השכלתי לשאול את רנה קורנרייך (מס' 1716) עשרים וחמש שנה קודם.
כמו רנה, אדית תוססת, שנונה וזריזת מחשבה. אישה קטנת קומה עם תווי פנים המזכירים ציפור, שנוכחותה מאירה את החדר. ביקורנו המשותף בסלובקיה היה מערבולת מסחררת שלקחה אותנו אל הקסרקטין שבו הוחזקו היא ושאר הבנות ואל תחנת הרכבת שממנה גורשו. בטקס פגשנו את נשיא סלובקיה וראש ממשלתה, את שגריר ישראל בסלובקיה ואת בניהם ובנותיהם של ניצולים אחרים. המפגש בין קבוצת בני הדור השני שאיתה נסעתי לקבוצת משפחות סלובקיות מהדור השני היה רגע מרטיט, שופע דמעות וחיבוקים. עם תום השבוע ששהינו בסלובקיה אמר לי בעלי, "זה לא רק סרט תיעודי. את צריכה לכתוב ספר."
לא קל לכתוב על אושוויץ. זה לא פרויקט שנכנסים אליו בקלות ראש, אך עם אדית לצדי הייתי מוכנה לנסות. עם זאת, הספר הזה לא יעסוק רק בזיכרונותיה. הוא יספר על כולן, או על כל מי שהצלחתי למצוא מידע ולשלבו בכרונולוגיה ההיסטורית המורכבת הזאת. בקנדה מצאתי ניצולה נוספת, אֶלָה רוּטמן (מס' 1950), וטסתי לטורונטו כדי לחבר בין שתי הניצולות. אדית ואלה זכרו זו את זו, אך גם בגילן המופלג שמרו על ריחוק זהיר. בזמן ששוחחו ביניהן בסלובקית העיפה אדית מבט מיוסר לעברי. זה לא היה המפגש הלבבי שראיתי בעיני רוחי — אדית, כך התברר, לא אהבה את אלה במהלך שהותן באושוויץ. הפגישה התנהלה באווירה מגושמת ומנוכרת, עד ששתי הקשישות החלו להביט מבעד לזכוכית מגדלת במספרים החקוקים על אמת יד שמאל שלהן.
"אני כבר לא יכולה לראות את המספר שלי מרוב שהוא דהה," אמרה אדית.
גם הזיכרונות דוהים. אך האמת קיימת, אם יודעים היכן למצוא אותה. יום אחד, כשהסתכלתי בתצלומים ישנים עם אדית, הבחנתי בפניה של רוזנה גרבר קנייז'ה.
"הכרת את רוזנה?" שאלתי.
"בוודאי!" השיבה אדית כאילו התשובה לשאלתי מובנת מאליה. "היינו באותה כיתה והיינו חברים טובים של רוזנה ובעלה, אמיל קנייז'ה, אחרי המלחמה. הוא היה סופר, כמו בעלי. נהגנו לבקר אותם בשווייץ."2
סגרתי מעגל.
רבות מהנשים האלה הכירו זו את זו לפני אושוויץ, מאותו הכפר או מעיירת מגוריהן, מבית הספר או מבית הכנסת. עם זאת, בעדויות השמורות בארכיון השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה לא מוזכרת כמעט אף נערה בשם נעוריה. הניצולות עשויות להזכיר נערה בכינויה, או לתאר את מראיה של חברה, כך שלעתים קשה לקבוע בוודאות אם הניצולות מדברות על מישהי מהטרנספורט הראשון. עדותה של מרגי בֶּקֶר (אסירה מס' 1955) מתייחדת בכך שהיא מציינת את שמותיהן המלאים של הנערות שגדלו איתה ועם אדית, ובעזרת תמונה כיתתית שלהן הצליחה אדית לזהות את רובן. לא עלה על דעתי לשאול את אדית אם הכירה את רוזנה לפני שראיתי אותן יחד בתצלום הכיתתי, כי ברשימת המגורשות שמה של רוזנה משויך לעיירה אחרת. לא ידעתי שהיא גרה בהוּמֶנֶה בילדותה. לו רק הייתי מתחילה במסע הזה כשכולן עוד היו בחיים.
בעודי משלימה את ההגהות האחרונות של הספר הזה התקבלה הודעה חדשה בתיבת הדואר האלקטרוני שלי:
סבתא שלי היתה בטרנספורט הראשון. אני זוכרת את הסיפורים שהיא סיפרה לנו. היא כתבה ספר על הגירוש, אך השליכה אותו אחר כך, בטענה שאף אחד לא יאמין לה. הדף הראשון של העדות הכתובה שלה שרד, והוא שמור אצלי. שמה היה קורנליה (ניחה) גֶלבּוֹבָה, מהעיירה הסלובקית "הומנה". היא נולדה ב-1918.
בתוך שניות אני פותחת את קובץ האקסל שיצרתי, שבו רשומים שמות כל הנערות לצד עיירת מגוריהן וגילן, ושמה של קורנליה גלבובה מופיע לפני. מספרה הוא 232 ברשימה המקורית ששמורה בארכיון יד ושם בירושלים. מדהים אף יותר שאחותה מוזכרת בעדותה של רוזנה גרבר קנייז'ה. הן שהו יחד בראוונסבּריק. ברשימה, שתיהן נמצאות באותו דף עם שלוש נערות שתכירו היטב בקרוב: אדית ולאה פרידמן וחברתן אדֶלה גרוס. ובאותו דף עצמו מופיעות שתי נערות שכבר מוכרות לקוראי ספרי הקודם: רנה קורנרייך ואֶרנָה דרֶנגר.
אחד הדגשים שהצבתי לעצמי בעת כתיבת הספר הזה הוא הדיוק. אני דואגת ללא הרף שמא אטעה בתאריכים או ברצף הכרונולוגי, ומוודאת שהסיפורים השונים משובצים בסדרם הנכון על ציר הזמן. אדית מעודדת אותי ואומרת, "לעולם לא תצליחי לדייק בכל פרט. אף אחד לא יכול לתעד הכול במדויק. זה גדול מדי. אז אין לך את התאריך, אז מה? זה קרה. זה מספיק."
אני יכולה רק לקוות שזה אכן מספיק.
הסיפור שלפניכם מכיל כמה נרטיבים. ליבת העלילה מבוססת על ראיונות שערכתי עם עדים, ניצולים וקרובי משפחה ועל עדויות מארכיון השואה של אוניברסיטת דרום קליפורניה. נעזרתי בספרי זיכרונות, בספרים על השואה ובמסמכים היסטוריים להעשרת הרקע וההקשר של הסיפורים האישיים האלה, ולהמחשת האווירה והלכי הרוח הפוליטיים ששררו באותה תקופה. מטרתי היא להרכיב תמונה שלמה ככל יכולתי של הנערות והנשים הצעירות שנשלחו בטרנספורט ה"רשמי" הראשון של יהודים לאושוויץ. אחד האמצעים ששימשו אותי להשגת המטרה הזאת הוא חירות ספרותית. כשתיתקלו בדיאלוגים המופיעים במירכאות תוכלו להיות בטוחים שאלו הם ציטוטים ישירים מראיונות עם ניצולים או עדים, המדווחים על שיחות שניהלו או שמעו. במקרים אחרים, כשרציתי להמחיש או לתאר התרחשויות מסוימות בצורה מלאה יותר, השתמשתי במקפים כדי לציין שזהו דיאלוג פרי עטי; עשיתי זאת רק כאשר שיחה או ויכוח הוזכרו בעדות בלי להרחיב על תוכנם.
ברצוני להודות מקרב לב לאדית גרוסמן ולמשפחתה וכן למשפחות גרוס, גליסן ובּרָנדֶל, שהכניסו אותי ללב התא המשפחתי שלהן והתייחסו אלי כאל חברה של כבוד.
"את כמו בת דודה בשבילנו," אמרה לי אדית במסיבת יום הולדתה התשעים וארבעה. היא היתה מוקפת בבני המשפחה שלה — בנה, כלתה, נכדותיה, נין אחד ועוד נין שעתיד להיוולד. נפלו בחלקי הכבוד והזכות להיות שותפה להיסטוריה של הנשים האלה, לדבר בשבחן ולתעד את קורותיהן. הן היו רק בנות עשרֵה כשנשלחו לאושוויץ. מעטות בלבד שבו לבתיהן. מאבק ההישרדות שלהן הוא שיר הלל לכוחן של נשים וילדות בכל רחבי העולם. זהו סיפורן.