הילד מעכו

המפתח

יצאתי מהעבודה להפסקה קצרה. הלכתי ברחוב על כביש אספלט שחור בחיפה־תחתית בזרם בלתי פוסק של אנשים, מפלס את דרכי בין מכוניות. חלפתי על פני מזללות מלאות עשן וצחנה. ליד מכסה ברזל של פתח ביוב רטוב ראיתי מפתח שמישהו כנראה איבד. הרמתי והנחתי אותו בכף ידי. הוא נצץ באור קרני השמש והביא לי בשורה ממרחקים, מכדור אש לוהט שבראו האלים או אלוהים.

המפתח הזה בידי היה לי רגע אחד של אור. ידעתי שיתחיל לספר לי חלום, עלילה של חיים, ספר או סרט. שהרי רבות הן העלילות שהתחילו ממפתח אבוד.

כל מפתח פותח משהו, אפילו דלת של בית שסודות רבים נחבאים בתוכו. אבל ידעתי גם שהמפתח יכול לנעול ולא רק לפתוח. כמה פעמים מפתח כזה נעל חיים שלמים בפני אדם, כמה פעמים נעל חלומות יפים, ואחר כך אבד בידי מי שהחזיק בו, ועברו מים כה רבים בנהר החיים עד שנמצא מחדש, כמו האבן הטובה שאבדה ונמצאה לבסוף במעי הדג.

ברחוב התהלכו אנשים. אצל אחדים מהם ראיתי שמחה ועליצות, אצל אחרים ראיתי כניעה, פנים כבויות ושכחה של מה שהיו. ראיתי אותם מצייתים לשגרה, לימים האפורים, למרוץ העכברים הלא נגמר של החיים. ראיתי גם אנשים אחרים, מכורים להימורים, לסיגריות, לסמים, ליופי, למכוניות, לכסף ועוד כסף, וגם לפרסום, תאבים לכוח ולעוצמה.

ראיתי מעשים טובים וחסדים וגם עוולות ומעשי אלימות קשים, וידעתי שמצאתי בסך הכול מפתח אחד קטן שיכול לפתוח ולנעול. מפתח שיכול לחולל צונמי כמו רפרוף כנפיו של פרפר.

אני יודע שמפתח יכול גם לחבר ולהפריד אנשים. לפתוח שערים לרווחה וגם לנעול אותם מחדש. לגרום אושר ועושר, עניות ואומללות. יודע שאפשר להתייחס אליו בהיסח הדעת ולאבד אותו, אך הוא יחפש אותנו, ואם הוא נוצר למעננו, הוא גם ימצא אותנו. אילם ונוצץ הוא יחכה לנו בשמש, ימתין בסבלנות עד שנבוא אליו לאוספו מתוך הסחי והרפש, מתוך קללת הרחוב השוטף, מן הקארמה המסובכת כקורי העכביש, ומתוך הבריחה של הזמן לפנים ולאחור.

אך יש שמפתח בודד יחכה לנו, ואנו לעולם לא נדע על כך, ואנו נדלג עליו ונמשיך ללכת, ולבבנו יישאר סגור עד סוף ימינו, ולעולם לא נשער כמה עולמות גדולים ועצומים היה יכול לפתוח למעננו — אולי לבבות ואולי חלומות ואולי דברים אחרים שאנו תרים ומחפשים אחריהם לשווא כל חיינו.

אני יודע תמיד שהחיים הם יותר מפיסת המתכת המשוננת שממנה עשוי המפתח. אני יודע שהחיים הם הרבה מאוד כאב. ועל החיים האלה אני מספר עכשיו. ועם הזמן החולף אלמד לספור בעל פה שיניים אבודות שחסרו לי במפתח, כדי לפתוח דברים שכל כך חפצתי בהם, דברים שנכספתי וחלמתי עליהם. ומה הם החיים אם לא החיפוש הבלתי נגמר אחר המפתח האחד החסר, זה ששכחנו וזה שאיבדנו וזה שלא נמצא לנו לעולם.

הנחתי את המפתח בכיסי, והוא הפך לפיסת מתכת קרה קצרה, שקולה האילם קפא. עכשיו המפתח הזה שאני נושא כבר כבוי, ואני יודע שאינו יכול עוד לפתוח דבר, משום שדרוש קסם לחיים. ואת הקסם הזה באים לספר הסיפורים שלי שהנחתי על הלב. אני הולך איתכם עכשיו במסע חיי, ואתם תיגעו בו ותחושו אותי, את נשמתי.

עכשיו אני חוזר להיות הילד הקטן שהוריו קנו לו בלון אדום, ואיתו נשארתי עד היום. כי בדמיונות אני נוסע אל המקומות הלא צפויים, אל האתרים המרוחקים. ותמיד אזכור להוציא מן הכיס את המפתח, שיהפוך לשמש גדולה ולמקור חיים, כי המקום שאני חי בו הוא נקודת המפגש של הדמיון והחיים.

את המפתח הזה אני רוצה להוריש לכל אחד מכם, כדי שתישאו אותו על לוח ליבכם. כדי שתשכילו להביט היישר אל עיני החיים ותזכרו שהייתם פעם ילדים. כדי שהחלומות לא יאבדו לכם לעד.

הרי הייתם פעם ילדים של החיים ונשארתם כאלה. ודאי תאמרו לי שזה לא נכון, שעכשיו אתם מבוגרים, שיש לכם התחייבויות וחובות וילדים משלכם, אך אני אראה לכם היכן נותרתם ילדים, אם רק תסכימו לפסוע צעד אחד קטן לאחור וליטול מידי את המפתח שמצאתי. והוא יפתח לכם חלומות.

ואני הולך בדרך עם המפתח שלי, שיהיה המפתח שלכם.