מלכודת כפולה

1964

לישון, לישון, זה חייב לקרות מהר. לעצום את העיניים אבל להשאיר את הפה פתוח למחצה, כדי שזה ייראה אמין. הנשימות חייבות להיות אטיות וסדורות, אף על פי שהלב דופק כמו אגרוף בחזה. אבל זה מצליח אם מוכרחים. הוא שומע את הפסיעות במדרגות, כעת אלו פסיעות שלוות, לא קשות וכעוסות כמו קודם. כעת הן מפויסות ומבקשות לרצות. הוא שומע כיצד הדלת נפתחת ונסגרת שוב - לעזאזל, זה בכל זאת יום כזה. אבל הנשימות שלו ארוכות, שלוות, מושלמות. הראש מונח טיפה באלכסון על הכרית, חוט דק של רוק זולג מזווית הפה ומוצא את דרכו לכרית. הרפיון חייב להיות מוחלט, אף על פי שכל השרירים בגוף מכווצים עד כאב, אבל לא רואים את זה, לא רואים את זה מבחוץ.

"אתה ישן, חמודי?" לוחש הקול השנוא בנימה עדינה, נוטפת דבש. "ואני חשבתי לתומי שנירדם כמו חברים, זה תמיד נחמד, לא?"

העיניים תמיד מסגירות. אי־אפשר לעצום עיניים ברפיון.

"אני רואה שאתה ער, העפעפיים שלך רועדים. אל תהיה טיפש, אתה הרי לא שומר טינה, נכון? אנחנו רק רוצים בטובתך, אתה בטח מבין את זה. בוא נתפייס, בבקשה?"

ואז כבר אי־אפשר להמשיך לעצום עיניים והוא חייב לנגב את הרוק שנזל לתוך האוזן. ואז היד הגרומה, הקרה, עם הציפורניים הארוכות והמלוכלכות, גולשת פנימה אל תוך חולצת הפיג'מה. כל הגוף מתקשח והוא נועץ באיש מבט שכולו אומר סלידה ואימה, אבל את זה הוא מפספס, המנוול. לרעד קטן בעפעף הוא שם לב, אבל בגוף שכולו מחאה הוא לא מבחין.

כעת עולה רעש של קרקוש כלים שמוכנסים לתוך ארונות המטבח וסכו"ם שמוטח לתוך המגירות. הוא נרעד כאשר פיסת עור ליד הפופיק נצבטת על ידי ציפורן ארוכה. האצבע נעה סחור סחור בתוך הפופיק - שנראה קשור באופן ישיר, לא נעים ואפילו כמעט כואב, לאיבר המין - וממשיכה בגישושים אטיים לתוך מכנסי הפיג'מה.

בשלב הזה הוא נוהג להיעלם למגרש הכדורגל או לחוף הים ללכוד ראשנים, אבל היום הוא עומד ליד מסילת הרכבת ובוהה באנשים שחולפים מולו בתוך הקרונות, וזו התמונה שמשום מה נצרבת בתודעתו. התמונה לא נעימה אך גם לא מזיקה, ובכל מקרה אי־אפשר להיפטר ממנה. מעתה ואילך תמיד יימצא לצד המסילה ברגעים שבהם הוא מבקש להיעלם לתוך עצמו, מעצמו. אבל את זה הוא עוד לא יודע. המסילה צווחת במפגש עם הרכבת.