כיסא פנוי

יום ראשון

בארי פֶרבְּראדֶר לא רצה לצאת לארוחת הערב. הוא סבל מכאב ראש אדיר כמעט כל סוף השבוע ונאבק לסיים בזמן רשימה לעיתון המקומי.

אבל אשתו היתה קצת צוננת ומיעטה לדבר בארוחת הצהריים, ובארי הסיק שכרטיס הברכה לרגל יום הנישואים לא המתיק את העונש על שהסתגר בחדר העבודה כל הבוקר. לא עזרה גם העובדה שכתב על קריסטל, שמרי לא חיבבה, גם אם העמידה פנים שכן.

"מרי, אני רוצה לצאת איתך לארוחת ערב," הוא שיקר כדי לשבור את הקרח. "תשע־עשרה שנים, ילדים! תשע־עשרה שנים, ואמא שלכם מעולם לא היתה יפה יותר."

מרי התרככה וחייכה, אז בארי התקשר למועדון הגולף, כי היה לא רחוק ולא היתה בעיה להזמין שם שולחן. הוא ניסה לפנק את אשתו בדברים הקטנים, כי עם הזמן, אחרי כמעט שני עשורים יחד, הוא הבין כמה פעמים איכזב אותה בדברים הגדולים. זה אף פעם לא היה בכוונה. הם פשוט הסתכלו אחרת על מה שאמור להיות חשוב בחיים.

ארבעת הילדים של בארי ומרי כבר עברו את הגיל שבו צריך בייביסיטר. הם צפו בטלוויזיה כשאמר להם להתראות בפעם האחרונה, ורק דֶקְלן, הכי קטן, פנה והסתכל עליו והרים יד לפרידה.

כאב הראש האדיר של בארי המשיך להלום בחוזקה מאחורי האוזן בזמן שיצא מהחניה בנסיעה לאחור והתחיל לנהוג ברחובות העיירה היפה פַּגְפוֹרד, שם גרו כל השנים שבהן היו נשואים. הם נסעו בצֶ'רְץ' רוֹאוּ, הרחוב עם הירידה התלולה, שם עומדים הבתים היקרים ביותר במלוא הדרם וכובדם הוויקטוריאניים, פנו בפינה ליד הכנסייה הכאילו־גותית, שם צפה פעם בארי בתאומות שלו משתתפות ביוסף וכותונת הפסים המשגעת, וחצו את הכיכר, משם נראה במלואו השלד הכהה של המנזר ההרוס שחלש על קו הרקיע של העיירה, גבוה על גבעה, מתמזג בשמים הסגולים.

כל מה שבארי הצליח לחשוב עליו בזמן שסובב את ההגה וניווט בפניות המוכרות, היו הטעויות שהיה בטוח שעשה כשמיהר לסיים את הרשימה ולשלוח אותה באימייל ל"יארוויל אֶנְד דיסְטְריקְט גאזֶט". אף על פי שהיה דברן בלתי נלאה ומרתק בפגישות פנים אל פנים, הוא גילה שקשה לו להעביר את האישיות שלו אל הנייר.

מועדון הגולף שכן לא יותר מארבע דקות נסיעה מהכיכר, קצת אחרי הנקודה שבה החלה העיירה לדעוך בגניחה אחרונה של בתים קטנים וישנים. בארי החנה את המיניוַאן ליד מסעדת המועדון, "בּירְדי", ועמד רגע לצד המכונית, חיכה למרי, שתיקנה את השפתון שלה. אוויר הערב הקריר ליטף את פניו. הוא הביט בקווי המִתאר של מסלול הגולף המתפוררים באור בין הערביים ותהה למה המשיך להיות חבר במועדון. הוא היה שחקן גולף גרוע: תנועת החבטה שלו היתה לא יציבה ומספר החבטות־לחור שנדרשו לו היה גבוה. כל כך הרבה עניינים אחרים תבעו את זמנו. ראשו פעם בכאב עז מתמיד.

מרי כיבתה את נורית מראת האיפור וסגרה את הדלת בצד שלה. בארי לחץ על כפתור הנעילה במחזיק המפתחות שלו; העקבים הגבוהים של אשתו נקשו על האספלט, מערכת הנעילה של המכונית ציפצפה, ובארי תהה אם הבחילה שחש תעבור אחרי שיאכל.

אז פילח את מוחו, כמו כדור ברזל ענקי, כאב שכמותו לא חש מעולם. הוא בקושי קלט שנחבל בברכיים כשנחבטו באספלט הקר; הגולגולת שלו נשטפה באש ובדם; הייסורים היו קשים לבלי שאת, אבל לא היתה לו ברירה אלא לשאת אותם, כי החידלון עדיין היה במרחק של דקה.

מרי צרחה - והמשיכה לצרוח. כמה גברים יצאו בריצה מהבר. אחד מהם טס בחזרה פנימה כדי לראות אם נמצא במקום אחד הרופאים בגמלאות החברים במועדון. זוג נשוי, מכרים של בארי ומרי, שמעו את ההמולה מהמסעדה, נטשו את המנות הראשונות ומיהרו החוצה כדי לראות אם יוכלו לעזור. הבעל התקשר למוקד החירום בנייד שלו.

עד שהגיע האמבולנס מהעיר הקרובה, יארוויל, עברו עשרים וחמש דקות. כשהאור הכחול המהבהב ריצד על זירת האירוע, כבר שכב בארי בשלולית של קיא, לא זז ולא הגיב; מרי רכנה לצידו, בגרבי ניילון קרועים בברכיים, לופתת את ידו, מתייפחת ולוחשת את שמו.