האור בקצה המנהרה

פרולוג

הבטתי סביבי בבתים הקטנים הטובלים בירק, פריחה עשירה ועצים גבוהים הסובבים אותי מכל עבר. חשבתי שאני חולמת, הרי אני עומדת בעמק יפהפה, בקיבוץ הקטן השוכן במפגש שלושת הנחלים: דן, שניר וחרמון, משם מתחיל לזרום נחל הירדן. הרמתי את עיניי למרחק לעבר הרי הגולן והרי נפתלי, ורק לרגע מחשבותיי הפליגו למחוזות אחרים, להרים הגבוהים והמושלגים במדינה רחוקה בה נולדתי שפעם החשבתי למדינתי. ההרים שהיו אחד המכשולים במסע אל החופש. רגליים רבות טיפסו על ההרים ההם כדי לברוח מהזוועות ולהגיע למקום מבטחים. אנשים שכל רצונם היה לחיות חופשיים ולגדל בשקט ושלווה את ילדיהם הקטנים.

החווה הזו בין ההרים הגבוהים גם שינתה את חיי, שם השגתי את החופש הפנימי שלי וערכי העצמי התעצם בעיניי. המלחמה הייתה חיצונית אך גם פנימית...

״אימא?״ קולו של בני העיר אותי מהרהוריי. ״בואי, מתחילים במסיבת הבת.״ הוא החזיק בידיו את בתו הקטנה בהירת העיניים שהביטה בסקרנות סביבה כאילו שואלת מדוע כל האנשים התכנסו כאן.

לקחתי מידיו את הקטנה ורגש עצום של אהבה נשפך ממני אליה, הודיתי למזלי הטוב שהאיר לי פנים, כך שאני יכולה לחגוג עם בני, כלתי, נכדתי ואהובי.

קיוויתי בכל ליבי שלנכדה הזו יהיו חיים טובים ומאושרים במדינה חופשית המכבדת את כל אזרחיה כבעלי זכויות שוות.

האנשים התיישבו על הדשא מסביב, קולות הצחוק והשיחות נדמו ורשות הדיבור ניתנה לי. הבטתי בקטנה, חייכתי אליה והתחלתי לברך,

״מזל טוב לך, נכדתי אורית.

אני מאחלת לך חיים מאושרים,

שתגשימי את עצמך.

הלוואי שתוכלי לשיר ולרקוד בכל מקום בלי שמישהו יעצור את צעדייך.

ואם לא מתאים לו — שהוא ילך ולא את.

אל תקשיבי לאנשים חשוכים (גם אם הם נראים חשובים) שירצו לקצץ לך את הכנפיים רק בגלל היותך אישה.

הילחמי בקולות הקוראים להפרדה, הקטנה והדרת נשים!!!

היום גם השמיים אינם הגבול,

אם ביום מן הימים תרצי לטוס, עשי קורס טייס ותהיי טייסת קרב או נווטת,

אם תרצי להיות מפקדת טנק, לכלכי את ידייך בגריז והיי מפקדת טנק,

למדי מקצוע כלשהו שיגשים את חלומותייך, מהנדסת, פיזיקאית, אסטרונאוטית או תחום אחר בו תבחרי.

היי עצמאית במחשבותייך ובמעשייך.

אני מאחלת לך לשבור את תקרת הזכוכית,

לעוף ולהגיע רחוק ככל האפשר.

הקשיבי לליבך, אני בטוחה שהוא ינחה אותך בדרך הנכונה לך.״

באהבה,

סבתא.

אווה 1922

כשהייתי כמעט בת 17 טיילתי עם חברות ברחובות וינה, שמתי לב שגברים צעירים מסובבים את ראשם כאשר עברתי ברחוב, חלקם אפילו שרקו לעברי, אבל אני, הקטנה, לא האמנתי ביופיי.

הוריי לא פינקו אותי. אימי מעולם לא ליטפה את ראשי ולא לחשה לי מילים חמות. לרוב הייתה עצבנית ואני ניסיתי בכל כוחי לא להפריע לה ולהיות ילדה טובה עד כדי כך שעזרתי הרבה בעבודות הבית, עד כמה ציפיתי שאימי תאמר לי מילה טובה או תלטף את לחיי, אך היא תמיד הייתה עסוקה, עצבנית וכל כך עייפה בסוף היום.

ערב אחד, כאשר טיילתי עם חברותיי, ראיתי בפעם הראשונה את הנס שהיה בחור גבוה, עם עיניים ושיער בהירים כשישב על הברזלים.

הוא ניגש לדוכן הגלידות וקנה שני טעמים, שוקולד ווניל. הוא שאל אותי איזו גלידה אני מעדיפה, כשעניתי במבוכה שוקולד, הוא הגיש לי את הגלידה האהובה עליי בחיוך גדול! התנהגותו הייתה ממש ג’נטלמנית.

״האם אוכל ללוות את עלמתי?״ שאל אותי.

ליבי פרפר בקרבי, הנהנתי בראשי לאות אישור. מרוב התרגשות המילים נעתקו מפי.

קבענו להיפגש שוב למחרת.

לא סיפרתי דבר לאימי, החלטתי שבינתיים אשמור בסוד את מפגשיי עם הנס.

במשך מספר שבועות טיילנו יחד ברחובות. הנס הצחיק אותי מאוד, בילינו יחד במועדוני ריקודים. הוא היה רקדן מעולה, סחרר אותי סביבו, הרגשתי כמו סינדרלה שפגשה את הנסיך שלה. קיוויתי שהזמן לא יחלוף. הנס התייחס אליי באדיבות, החמיא לי כל הזמן וקנה לי מתנות רבות. כאשר הוא נשק לי ראשי הסתובב מרוב אושר, אך לא הרשיתי לו להרחיק לכת, לא רציתי שהוא יחשוב שאני אישה זולה.

ערב אחד הוציא הנס מכיסו טבעת, כרע על ברכיו וביקש שאנשא לו. נדהמתי!!! המחשבות התרוצצו במוחי, מצד אחד אני בקושי מכירה אותו, עדיין לא פגשתי את משפחתו ולא ידעתי היכן הוא עובד, לא שוחחנו ארוכות על חייו, מצד שני התאהבתי בו עד מעל הראש. אני בטוחה שהוא אדם אמיד ויהיה לי בעל טוב לב. כך אוכל לצאת מחיי העוני ולהפסיק להיות ספרית, מקצוע ששנאתי. העבודה כספרית הייתה סיוט עבורי!!! האמנתי שיחד עם הנס יהיו לי חיים מאושרים.

חייכתי ואמרתי לו, ״אני צריכה לחשוב על זה.״

הוא רק צחק והודיע לי, ״אם אינך מעוניינת שנהיה יחד אנחנו ניפרד לתמיד.״ לפתע כל כך פחדתי שהנס יעזוב אותי. סוף־סוף היה לי חבר אמיתי שפינק אותי והעניק לי תשומת לב רבה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמישהו התייחס אליי כך.

הנס הבטיח לי שלא אצטרך להמשיך לעבוד והוא ידאג לכל מחסורי. הרגשתי כמו נסיכה!!!

אמרתי לו, ״אני חייבת לשאול את אימי.״

נפרדנו כשאני מהרהרת בהצעה.

התלבטתי האם לשאול את אחותי גרטה מה עושים... הרי היא פגשה אותו מספר פעמים. ידעתי שגרטה לא סובלת אותו, אבל חשבתי שאולי היא סתם מקנאה בי כי עדיין לא היה לה חבר. אחרי מחשבה קצרה, לא הוצאתי זאת לפועל. רצתי הביתה כדי לספר לאימא והיא דווקא רצתה לפגוש את הבחור.

למחרת הגיע הנס למעוננו הדל, הוא הביא מתנות לאימא ולכל אחיי וכולם היללו ושיבחו אותו.

אימא אפילו לא התייחסה לכך שהנס אינו יהודי, כי הוא ממש הקסים אותה. רק גרטה עמדה בצד כשהיא עצובה ושותקת, כאילו ניחשה מה צופן העתיד. היא לא נסחפה אחר התנהגותו הפזרנית של הנס ובניגוד לשאר החוגגים לא חשבה שהוא דמות להערצה. גרטה העדינה והחכמה לא כעסה בקול רם ולא ניסתה להניע אותי מהחלטתי להינשא, אבל עיניה סיפרו לי את שהתחולל בליבה. היא בירכה אותנו בלחישה ואמרה בהתנצלות שהיא חייבת לרוץ כיוון שתלמיד מחכה לה והיא כבר מאחרת. היא אפילו לא פתחה את המתנה שהנס הביא לה, אלא השאירה אותה מאחור כאילו לא רצתה שום קשר לאדם הזה.

החתונה נקבעה לחודש מאוחר יותר. נישאתי על גבי עננים, בעודי שרה ורוקדת מרוב אושר.

אך לאחר החתונה השתנו פני הדברים. הכול התנהל על פי דבריו של הנס. אפילו לא נסענו לירח דבש שהנס הבטיח ולא קיים את הבטחתו. בכל יום דחה את הנסיעה בתירוצים שונים. בהתחלה יצאנו לרקוד ולבלות יחד, אך עם הזמן גם זה נפסק. מה שהנס אמר היו דברי אלוהים וכשלא הסכמתי החלו הצעקות, ההשפלות, הקללות ולבסוף גם המכות. ההידרדרות הייתה איטית. בכל פעם נוסף עוד משהו.

מספר שבועות לאחר החתונה נפגשתי עם חברה בבית קפה. היא נישאה מספר חודשים לפניי וכבר התגאתה בבטנה ההריונית, היא סיפרה בשמחה על בעלה שעוזר ומפנק אותה ועל כך שהם מצפים בהתרגשות לבנם הבכור.

התביישתי לספר לה על היחסים שלי עם הנס ולשאלתה מה שלומי, מלמלתי שהכול בסדר. לא יכולתי לשתף אותה בתחושותיי ובאכזבתי מחי הנישואין שלי. כשנפרדנו בנשיקות ידעתי שלא אפגוש אותה שוב.

חזרתי לדירתנו לאחר שהנס סיים את עבודתו. פתחתי את הדלת ובלי שאומר מילה, נתן לי הנס סטירת לחי מצלצלת, על פניי נראתה חבורה אדומה ובולטת, אפילו לא צעקתי כי הייתי בהלם מוחלט!

״זה על כך שאיחרת ולא חיכית לי בבית עם ארוחה חמה!״ נבח הנס.

שכנעתי את עצמי שזו הייתה רק סטירה ובטח הדבר לא יחזור על עצמו. למדתי את הלקח, מאותו היום תמיד חיכיתי לו בבית עם סיום יום עבודתו. לא הבנתי מה קרה לאיש שבו התאהבתי רק לפני מספר חודשים, האדם הנדיב שחילק מתנות לכולם ונהג בי כנסיכה. הוא כל כך פינק אותי, וכעת ממש הפך את פניו כמו מעולם לא היה נחמד או אדיב כלפיי.

התביישתי לספר לאחרים עד כמה השתנו חיי! התחלתי להאמין שכל זה מגיע לי כיוון שלא התנהגתי כאישה טובה.

בוקר אחד מצאתי חתלתולה קטנה וגידלתי אותה כמו ילד שעדיין לא היה לי. ליטפתי אותה, והחתולה גרגרה כאילו שהיא מבינה לליבי, היא הפכה לחברתי הטובה ביותר ואני סיפרתי לה על צרותיי. כשהנס היה חוזר שיכור וצועק ומקלל אותי, החתולה הייתה מייללת ומסתתרת מתחת למיטה.

ערב אחד כאשר הנס חזר שיכור, הוא כעס על החתולה המייללת, תפס אותה בזנב וסובב אותה סביבו לקול צעקותיי. התנפלתי עליו כדי שיניח לחתולה, והוא נתן לי אגרוף חזק בפנים. נפלתי לאחור, נחבטתי בכיסא והתעלפתי. הנס נבהל, זרק את החתולה מהחלון החוצה ושפך עליי כוס מים.

התעוררתי וברגע הראשון לא זכרתי היכן אני נמצאת, הנס כעס עליי ואמר שכדאי שאזהר כי מה שהוא עשה לחתולה, הוא יעשה גם לי. הוא יצא מהבית בטריקת דלת. שכבתי עוד כשעה על הרצפה ומיררתי בבכי, בקושי הצלחתי לקום וגררתי את עצמי אל המיטה.

המצב הלך והחמיר מיום ליום.

יום אחד גרטה, שהתגוררה קרוב אלינו, ראתה את ה״פנס״ בעין, חיבקה אותי בעדינות ולקחה אותי לביתה. היא הציעה לי כוס תה ושמה רטיות על העין הנפוחה שלי. לא יכולתי לשקר לאחותי כמו שסיפרתי לכולם שנפלתי על פינת השולחן. גרטה רק שאלה כמה זמן נמשך הסבל ואני פרצתי בבכי גדול, סוף־סוף יכולתי לפרוק את צערי ואת אכזבתי מנישואיי.

גרטה לא אמרה מילה על כך שהנישואים הללו לא מצאו חן בעיניה מהתחלה. היא לא סבלה את הנס מהרגע הראשון שראתה אותו.

גרטה תמיד כל כך חכמה!!!

היא הציעה שאעזוב את הנס ואתחיל חיים אחרים טובים יותר בלעדיו, אבל אני רק אמרתי בתירוץ שזה היה מקרה חד פעמי, והוא הבטיח שלא יחזור על כך. נישקתי את גרטה בלחייה ורצתי בחזרה הביתה.

גרטה לא יכלה לעזור, באותה תקופה היא עדיין הייתה רווקה הלומדת בסמינר למורות ושפות ומלמדת ילדים שיעורי עזר כדי להתקיים. גם היא פחדה מהנס שהיה גבר גדול ושרירי.

אני, שהייתי כמו עלה נידף בביתי, שמחתי על מספר שעות התאווררות בביתה של גרטה.

הייתי רוצה לצאת לעבוד ולהרוויח כמה פרוטות לצרכיי האישיים, אבל הנס התנגד לכך בתוקף! לדעתו, אשתו צריכה להישאר בבית ולדאוג לו ולילד שהוא קיווה שייוולד לנו. הרגשתי שאני אסירה בביתי כמו בכלא. הנס השפיל אותי בכל הזדמנות, וטען שאני טיפשה, עקרה ומכוערת ובלילה היה אונס אותי ללא כל התחשבות ברצונותיי.

לאט־לאט ניתק אותי הנס מכולם, ועם חלוף הזמן איבדתי כל קשר עם חברותיי ואת משפחתי ראיתי לעיתים רחוקות בלבד. הפכתי לאישה בודדה ועצובה. נשארתי בקשרים רק עם גרטה שהתגוררה בסמוך לביתי, היינו נפגשות רק כשהנס היה בעבודה, כאילו בהיחבא הלכתי לגרטה לשוחח מעט. אבל אפילו לגרטה נמנעתי מלספר על חיי האיומים עם הנס.

כך חלפו השנים ורחמי נשאר סגור.

יום אחד החלטתי ללכת להיבדק אצל רופא נשים כדי לברר מה לא בסדר אצלי, מדוע אני לא מצליחה להיכנס להיריון וללדת. הרופא, שעדיין היה צעיר, בדק אותי, שלח אותי לבדיקות נוספות, ולבסוף אמר שאצלי הכול בסדר. הוא הציע לי שאדבר עם בעלי כדי שגם הוא יבוא להיבדק.

באותו הערב הכנתי את המאכלים האהובים על הנס, שמתי פרחים על השולחן ושנינו אכלנו ארוחת ערב בשקט. הנס החמיא לי על הארוחה הטעימה ואני החלטתי שזו הזדמנות ראויה לשוחח איתו בנושא. כשהנס שמע שהוא צריך להיבדק וכנראה משהו אצלו לא בסדר ובגלל זה אינני נכנסת להיריון, הוא יצא מדעתו, החל לצעוק עליי ולהשתולל. ״אצלי הכול בסדר!!! כל משפחתי פורייה, לכולם יש המון ילדים ורק בגללך אין לי ילדים!״

הוא עזב בזעם את הדירה והלך לפונדק הקרוב כדי להשתכר. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שדיברתי איתו בנושא.

הייתי בטוחה שכאשר יהיה לנו ילד, הנס יחזור להיות כמו שפגשתי אותו בתחילת דרכנו המשותפת, אבל כל חודש כאשר קיבלתי וסת התאכזבתי מחדש.

ככל שהשנים חלפו, החל הנס להיעדר מהבית, תחילה ללילה אחד ואחר כך גם לשבוע או יותר. הוא סירב להסביר לי היכן הוא לן. לא יכולתי להתחמק מהשמועות שהנס מצא לעצמו מאהבת שמנעימה את לילותיו. לא ידעתי האם לשמוח או לבכות, מחד היה לי שקט בבית וגם הנס אנס אותי לעיתים רחוקות יותר, מאידך לא ידעתי מה אעשה אם הוא יחליט לזרוק אותי מהבית (דבר שלעיתים קרובות איים עליי שיעשה). ידעתי שלא אוכל לחזור לאימי ולא היה לי מקצוע, כיצד אפרנס את עצמי? לא היה לי לאן ללכת. כך הלכתי ודעכתי עם הזמן.

ידעתי ששוב יש להנס מאהבת. הסימנים בכל פעם חזרו על עצמם: הוא חזר מהעבודה, התקלח, לא רצה לאכול את האוכל שטרחתי לבשל לו ויצא במצב רוח מרומם מהבית. בשבועות שהייתה לו מאהבת המעיט הנס לתת כסף לכלכלת הבית ודחה אותי בכעס כאשר התחננתי למעט כסף. התרגלתי למצבי רוחו של הנס וחששתי להתעמת איתו, ידעתי ששוב אצטרך להוציא מהמחבוא את מעט המזומנים שהצלחתי לחסוך בכל פעם שהנס היה נדיב יותר ונתן יותר כסף לכלכלת הבית.

בעבר כבר היו להנס מאהבות רבות וכשהיחסים הסתיימו, הוא חזר אליי מבויש ותמיד חיכיתי לו. לעולם הוא לא התנצל בפניי, אך למספר שבועות הוא ניסה להתנהג כמו בעל טוב והשתדל לא לצעוק, לקלל או להרביץ לי.

הנס קנה לי מתנה קטנה והיה נדיב בחלוקת הכסף שהוא הרוויח בעבודתו בבניין.

בתחילת נישואינו סלחתי לו והייתי בטוחה שזו הפעם האחרונה שהוא יחפש תענוגות מחוץ לבית, אבל מהר מאוד הוא חזר לסורו. ההתנהגות האלימה הייתה טבועה בו והוא התקשה לשלוט בדחפיו.

קיבלתי את התנהגותו בהכנעה. למדתי שימי החסד שלי ושל הנס קצרים הם, לכן בימים ״הנדיבים״ שלו חסכתי ככל יכולתי, זאת כמובן בלא ידיעתו של הנס. הייתי בטוחה שיבואו שוב ימים קשים ואני חייבת לשמור לעצמי כסף כדי שיהיה לי מה לאכול גם כאשר הנס בורח עם המאהבת התורנית למספר שבועות.

בהתחלה התביישתי בכך שאני מסתירה מהנס את הכסף שחסכתי, אבל לא הייתה לי ברירה. הייתי חייבת לשרוד.