עמק במערכה

הקדמה
על מיתוסים ועובדות
 

מורשת ההתיישבות והביטחון של היישוב העברי מאז ראשית הציונות התמצתה בדבריו של אהרון שר, שעלה מקבוצת כנרת לעזרת מגיני תל חי, חש לסייע לעובדי חריש שהותקפו בידי רוכבים ערבים, ונרצח ב-6 בפברואר 1920, חודש לפני י"א באדר: "על עבודת השדה אין מוותרים". כלומר: כיבוש הקרקע וההגנה על האדמה הם שיקבעו את גורל המפעל הציוני.

עמידתם של המתיישבים היהודים מול התנכלויות השכנים הערבים חייבה אותם לאחוז ברובה כדי להבטיח את "שלום המחרשה". ומה שהחל בהגנה עצמית בראשית ההתיישבות התפתח באמצעות ארגון ה"הגנה" לכוח מגן מאורגן (יחסית) - והפך ב-1948 לצה"ל.

כאשר המאבק המדיני בשאלת חלוקת ארץ ישראל הגיע לשיאו, ב-1947, היתה חשיבות עליונה לאחיזה בשטח, ומורשת ה"הגנה" הפכה למדיניות שהכתיבה לחימה של יישובים עד אחרון האנשים. ואכן, בששת החודשים הראשונים של המלחמה - עד ערב הכרזת העצמאות - לא נפל אף יישוב עברי.

הפלישה של צבאות ערב שינתה את סדר העדיפות, והעמידה בראש הסולם את מיגור האויב ולא את השליטה בשטח. המדיניות - והאתוס - של היאחזות בכל יישוב בכל מחיר אומנם לא השתנו, אבל הם לא מנעו נפילת 20 יישובים לידי האויב תוך חודש.

חטיבת גולני שלטה במאי 1948 במרבית השטח שנועד בצפון למדינה היהודית. חרף נחיתותה בכוח אדם ובנשק הצליחה החטיבה לבלום פלישה של שתי חטיבות אויב, מחוזקות בארטילריה ובמטוסים, כשהיא מתגברת על נחיתותה בעזרת המתיישבים. מוּנעים מכוח התפיסה של "על עבודת השדה אין מוותרים" הם נזעקו להגן על כל מה שבנו גם אם לא היו אנשי צבא מנוסים. וכך, המסורת של שילוב עבודה והגנה היתה ל"שבע מחלפות" כוחה של חטיבת גולני, שנעשתה לצבא ה"הגנה" עוד קודם שהוקם "צבא ההגנה".

המחקר שביצעתי - והספר היוצא עתה בעקבותיו - מתארים את המערכה כפי שהיתה, על הישגיה כמו גם מחדליה, על הניצחון הרה הגורל שהושג למרות כוחו העדיף של האויב - ועל המחיר הכבד של אבידות בנפש. פרשה מיוחדת במינה היתה נטישת הקיבוצים מסדה ושער הגולן, והשאלה "מה קרה" (שונה) ביישובים האלה, שהביא (רק) אותם לנטוש, חורגת מהמקרה הפרטי ומצדיקה בחינה של המדיניות ושל הסיבות לכישלון הזה, שאירע דווקא באזור שנחשב בטוח. יוקדש לה פרק מיוחד.

שלושה פרקים יוקדשו גם לשלושה קרבות גבורה מוצלחים:

- הקרב על הדגניות, שבו הצליחו אנשי שתי הדגניות וחבריהם מעמק הירדן, כמעט בעצמם, לעצור את מתקפת הטנקים והרגלים הסוריים ולמנוע מהם לחצות את הירדן ולפלוש לגליל המרכזי.

- הקרב על קיבוץ גשר, שבו הצליחו חברי הקיבוץ ביחד עם תגבורת של גולני להדוף את הפלישה העיראקית, ולמנוע חדירה מערבה לעמק יזרעאל, דרומה לעמק בית שאן - ומשם הלאה לתוך השטח שתוכנית החלוקה הבטיחה למדינה היהודית.

- הקרב על עין גב, היישוב העברי היחיד, המבודד והמכותר בעברה המזרחי של הכנרת, שבו נהדפו התוקפים הסורים, מחוזקים באנשי "צבא ההצלה" של פאוזי אל־קאוקג'י - ניצחון שבזכותו מדינת ישראל זכתה בתום המלחמה באחיזה במזרח הכנרת.

לכך נוספת השאלה כיצד קרה שדווקא בנקודת המפגש של שלושה גבולות - המדינה היהודית העתידה לקום, ממלכת עבר הירדן וסוריה - נדחתה הוספת יישוב, שהיה בכוחו, אולי, לשנות את פני המלחמה. 

המערכה על עמק הירדן זכורה יותר בזכות המיתוסים מאשר בזכות העובדות, אף כי היא מן המפורסמות במערכות תש"ח. המיתוסים הללו צמחו כתוצאה מערפל הקרב, משמחת הניצחון ומכאב השכול. בכוח המיתוסים, שמילאו כל חלל שלא היתה בו תשובה, ניתן מענה מסויים לצרכים נפשיים וציבוריים, אך מיתוסים אינם יכולים למלא את מקום העובדות.

עם זאת, חיבורים רבים שרואים אור בשנים האחרונות, לא כולם בלוויית הוכחות, הפכו כבר לאופנה ומבקשים לנתץ מיתוסים של העבר. חיבורים אלה ראוי שייבחנו עובדתית, שמא אינם אלא המיתוסים של העתיד.

 
 מבוא
אכן, מעטים מול רבים
 

המערכה לבלימת הפלישה בעמק הירדן, בשבוע השלישי של מאי 1948, היא אחת מהפרשות הזכורות ביותר של מלחמת העצמאות, ובה בעת אחת מהפחות מוכרות לאשורן. פלישת שני צבאות ערביים, הקרב נגד השריון העיראקי בגזרת קיבוץ גשר ונגד השריון הסורי בשערי הדגניות, הלחימה של בודדים מטווחי בקבוקי מולוטוב ומטולי פּיא"ט, נטישת שני יישובים, הפעלת בכורה של תותחי שדה - כל אלה נדונו בחיבורים שונים, אך במרבית המקרים לא הוצגה התמונה המלאה, ותיאור המערכה כולה היה חלקי. הספר יתאר את השתלשלות האירועים לכל רוחב הזירה, וגם ישוב ויבחן שורה של סוגיות שנויות במחלוקת.

התמורות שחלו בתפקידם הביטחוני של היישובים נוכח השינויים בנסיבות בשלהי 1947, ועוד יותר מכך עם התפתחות המלחמה, מעוררות אחת מהסוגיות האלה:

מאז ראשית ההתיישבות יוחס לה ערך סגולי גבוה מבחינה חברתית, וברור היה שלנפילה של יישוב יהיו לא רק השלכות מדיניות וביטחוניות אלא גם השלכות מורליות קשות. כשפרצה מלחמת העצמאות היו בארץ 145 קיבוצים, 72 מושבים ו-85 מושבות, ובסך הכל 302 יישובים חקלאיים, פרושים בכל רחבי הארץ, ובהם 165 אלף נפש. קוד ההתנהגות שנקבע לאלה מתוכם שחיו תחת איום התבסס על מורשת תל חי, ומה שנכתב בדם ב-1920 קיבל עתה תוקף של פקודה, בקובץ "הוראות בקשר עם מבצע תל חי". נאמר שם:

אין לפנות אף נקודה ויישוב עבריים, ומחזיקים בהם עד האיש האחרון (...) פינוי הנקודות מבלתי לוחמים (...) ייעשה רק לאחר האישור של המוסדות המוסמכים. (ההדגשה במקור)

הפקודה ניתנה ב-13 באוקטובר 1947, בשעה ש-75 אלף חיילים בריטים היו מוצבים בארץ ישראל. ב-15 במאי 1948 לא שהה כבר כוח בריטי בארץ והתנאים השתנו לבלי הכר - אך הפקודה נשארה בתוקפה. ערעורים על המדיניות הזו וגם הצעות של אנשי צבא לפנות יישובים שאין די כוח להגן עליהם - נדחו על הסף.

ואף על פי כן, מאז ימי תל חי לא יוּשב הוויכוח שהעלה לדיון ציבורי זאב ז'בוטינסקי, בנאום שבו קרא לסגת מארבעת יישובי הגליל העליון המבודדים (מטולה, כפר גלעדי, תל חי וחמרה), בכינוס "ועד הצירים" ימים אחדים בלבד לפני נפילת תל חי (אך אחרי נפילתו שם של אהרון שֶר):

מהי המטרה: הגנה או הפגנה? אם מטרת הגיוס המוסרי שהוכרז ביפו היא הגנה על עמדותינו לבל תיהרסנה, אז אין לאמצעים אלה כל ערך מעשי (...) אם המטרה היא הפגנה: לצאת ולמות, אם צריך, ובזאת לאשר ולקדש את מטרתנו - אם זאת היא הכוונה, אז כמובן הגיוס המוסרי הוא אמצעי מתאים. רק אחת צריך לדרוש מכל מתנדב: שיֵדע את כוונתו (...) של מות קדושים... (ההדגשה לא במקור)

יצחק טבנקין השיב לו "אם ניפול שם [בגליל העליון]... ניפול עד המדבר", וי"א באדר הפך באותה שנה למורשת ה"הגנה".

האמונה שהיישובים אכן יעמדו בכל המבחנים, ברוח הפקודה ובכוחה, פיעמה גם ערב מלחמת תש"ח, והקברניטים האמינו שכך אכן היה. ביטא זאת לימים ההיסטוריון הצבאי פרופ' יהודה ואלך, בסימפוזיון בנושא מלחמת העצמאות שנערך ב-1975:

ההחלטה לא לעזוב יישובים היתה כרוכה בהחלטה נוספת, אכזרית מאוד - לא לפנות נשים וילדים - והם אומנם לא פונו עד "מבצע תינוק" [המבצע לפינוי הילדים מקיבוצי החזית הדרומית יד מרדכי, גברעם, ניצנים, נגבה, כפר מנחם, גת וגלאון, בין 17 ל-19 במאי 1948]. היה ברור לנו שכל עוד המשפחות נמצאות במקום - המגינים יעשו כל מאמץ אפשרי כדי להגן על ביתם, וכאשר פונו נשים וילדים, נעשה הדבר על פי ההחלטה של הדרג האסטרטגי ולא על סמך שיקולים מקומיים. (ההדגשה לא במקור)

מדצמבר 1947 ועד תום המנדט הבריטי לא נפל אף יישוב עברי לידי האויב, אך 20 יישובים נפלו בחודש שלאחר מכן (גוש עציון אומנם נפל יומיים לפני תום המנדט, אך זה קרה בשל ההתערבות של הלגיון הירדני). איש לא הוכיח שרוח הלחימה הרקיעה ביישובים שילדיהם לא פונו חרף האש, ואף אחד לא הוכיח שרוח הלחימה דעכה היכנשהו בעקבות פינוי הילדים.

פרופ' מוטי גולני גורס כי נפילת גוש עציון הביאה לשינוי המדיניות ולסופה של הקונספציה שגרסה החזקת כל יישוב בכל מחיר, ומצטט אמירה של בן־גוריון מאמצע מאי: "העיקר [לתת] מכה לכוחות האויב ולא שמירה על נקודות". ברוח זו מפרשת גם זהבה אוסטפלד, מי שניהלה את ארכיון צה"ל, את דברי בן־גוריון במינהלת העם: "כשמשמידים את כוח האויב זה מכריע. לא כאשר משתלטים על נקודה זאת או אחרת".

אבל ה"סנונית" הזאת הביאה בכנפיה אביב קצר. המדיניות של "אין לפנות אף נקודה ויישוב עבריים, ומחזיקים בהם עד האיש האחרון" לא עברה מן העולם. נרחיב על כך, כאמור, בפרק נפרד, אולם המתח בין שתי הגישות הסותרות, שהיו מחייבות לכאורה בעת ובעונה אחת, ריחף ממעל ברגעים הכי קריטיים, ושזור בכל קורות התקופה ההיא.

מפלה ב"אזור בטוח"

נטישת מסדה ושער הגולן ארבעה ימים לאחר הכרזתו של בן־גוריון כי שמירה על כל נקודה כבר אינה העיקר יכלה להשתלב לכאורה עם המדיניות החדשה, אבל באווירת ימי המלחמה ובשל המעמד המיוחד שהיה לעמק הירדן כאזור בטוח, בזכות התשתית הארגונית, התשתית הביטחונית, התפרוסת ההתיישבותית והעורף הכלכלי, שיוותה לנטישה משמעות עמוקה. היא העמידה בספק את אותו ביטחון (או אשליה) ביכולת עמידתם של היישובים.

"תוכנית ד", שהוכנה במרץ 48' ותפורט בהמשך, הסתמכה על היישובים כמרכיב הבסיסי של מערך ההגנה. הנטישה של שניים מיישובי האזור לאחר ארבעה ימי לחימה, שלא מול אויב מסתער וללא פקודה, היתה אפוא מכה בעצב רגיש. ועדה בראשות האלוף דוד שאלתיאל מונתה לברר את נסיבות הנטישה, אבל חברי הוועדה שאלו שאלה אחרת:

מה קרה לאנשי שני הקיבוצים האלה, שהקימו את משקיהם בתנאים קשים, שעמדו במבחנים קשים לא פעם, שהיה בהם חומר אנושי בעל הכרה, שיכלו לעזוב את פרי עמלם, מקור קיומם וייעוד חייהם.

דו"ח הוועדה, שהוגש ב-17 בנובמבר 1948, תחת הכותרת "מקרה העזיבה של שער הגולן ומסדה", נאסר לפרסום במשך 40 שנה, וכשהפרסום הותר סוף סוף התברר שהדו"ח חף מכל חומר סודי. החיסיון השרירותי ובלתי מוצדק הטביע אות קין על מצחם של מגיני היישובים, והפך את כבודם למרמס.

יחסי הכוחות

מן המוסכמות שקנו לעצמן אחיזה בתודעה הציבורית היא נחיתות כוחה של ישראל במלחמת תש"ח מול מדינות ערב. תיאורים מהשטח בעת הקרבות ודברים שנכתבו עם תום המלחמה הצטרפו להדגשת עדיפות כוחה של הקואליציה הערבית. אבל הפרסומים השונים הציגו תמונה בלתי שלמה. המרכיב החסר העיקרי היה הבסיס להשוואה, משום שלא הוגדר מי נכלל במונח "חייל".

בצד הערבי התגייסו למערכה שלושה סוגי לוחמים: בלתי סדירים (כנופיות), סדירים למחצה ("צבא ההצלה" של קאוקג'י) וחיילי הצבאות הסדירים (בעיקר צבאות מצרים, עבר הירדן, סוריה ועיראק).

בצד היהודי ההגדרות היו עוד פחות ברורות: בראש ובראשונה היו אנשי ה"חיל", שכללו את החי"ש (חיל השדה) והפלמ"ח. רק חלק מאנשי החי"ש היו מגוייסים באופן מלא והשתייכו לגדודים וחטיבות. אחרים, בעיקר אנשי היישובים החקלאיים, היו מאורגנים במסגרות אזוריות (חי"ש עמק הירדן או חי"ש עמק יזרעאל), במסגרת פל"מים (פלוגות משמר, או פטרולים לוחמים), שהיו מוקפצים בעת הצורך, או כנוטרים, שפעלו בראשית המלחמה כמשמרות נעים (מ"נים), ובהמשך התמזגו לחטיבות.

אנשי החי"מ (חיל המשמר), שנועדו לשמור בתוך היישובים, הופעלו לא פעם גם מחוצה להם. עם זאת, בין אנשי החי"מ היו גם בני 50 ויותר.

יש, אם כן, קושי בהגדרת מכנה משותף שעליו ניתן להשוות בין סדרי הכוחות של שני הצדדים. עם זאת - למרות קולות שכופרים בכך - אין שום ספק שמספר הלוחמים, מכל הסוגים, בצד הערבי, היה גדול בהרבה ממספר הלוחמים, מכל הסוגים, בצד הישראלי־יהודי.

לאיזכור מיוחד ראוי הספר השנוי במחלוקת "אמברגו - עוצמה והכרעה במלחמת תש"ח", מאת עמיצור אילן, המטפל בין השאר בשאלת יחסי הכוחות. אילן קובע כי "בתש"ח לא סבל צה"ל אף פעם מנחיתות במספר החיילים בחילות השדה", אבל לא ברור את מי הוא מגדיר כחיילים וגם מדוע מנה את כלל חיילי צה"ל (כולל טירונים) ולא רק את הלוחמים בחזית. למרות זאת מופיעים הנתונים האלה באטלס "המאבק לביטחון ישראל", ועורכיו - בני מיכלסון, אברהם זהר ואפי מלצר - מיהרו להתראיין בעיתונים כשוברי מיתוסים. למשל, תחת הכותרת "מלחמת השחרור לא היתה מלחמת מעטים נגד רבים" ב"ידיעות אחרונות" באוגוסט 1999.

מול נתוניו של אילן עומדת עדותו של נחום שפיגל, קצין המבצעים של חטיבת גולני, ששינה את שם משפחתו לגולן על שם החטיבה בה שירת שנים, במאמר "חטיבת גולני במערכה". לגולן, שיתמנה למח"ט בקיץ 48', לא היה ספק בעדיפותו המכרעת של האויב:

הזמן היקר אשר בו לחמו אנשי הגדוד [ברק] והמצורפים אליו ממשקי עמק הירדן את הקרב הנואש על צמח ועל כל בית בה, מול עדיפותו המכרעת של האויב העולה עליהם במספרו ובציודו (ההדגשה לא במקור) - נתן את האות לארגן את היישובים, להתכונן ולהכין את שהיה אחר כך לקו הדגניות. (ההדגשה במקור)

הניגוד הקוטבי הזה אין לו דרך ביניים. אפשרי רק אחד מהשניים, וזה חִייב בחינה יסודית של יחסי הכוחות. התוצאה בחזית הסורית־עיראקית הינה אמת מידה שיפה גם לחזיתות האחרות, ואם על פי עמיצור אילן מנה הכוח הסורי־עיראקי בסוף מאי 10,500 חיילים בחזית ארץ ישראל, אין כל ספק שהיתה לערבים עדיפות מספרית ניכרת על חיילי צה"ל.

בחינת המיתוסים, ו - אם יש הצדקה לכך - גם ניתוצם, היא חלק בלתי נפרד מהמחקר. עם זאת, לא פחות משמוצדקת בדיקת המיתוסים של העבר, ראויים לבדיקה הניסיונות לנתצם - שמא הפכו מתוך להיטות יתר - שלא לומר אובססיה - למיתוס בעצמם. עד כמה שהדבר יישמע דמיוני, משפט שגוי אחד בספר עיוות את מהלכי הפלישה, נעשה למרות זאת נכס צאן ברזל בהיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות, והועתק לשורה של ספרים.

גם לבחירת מועד ההשוואה יש חשיבות, שהרי מה שעומד על הפרק בשאלה הזאת הוא למי מהצדדים היה יתרון בקרב מכריע. מעבר לכוחות המגוייסים של כל צד, הרבה היה תלוי ביכולת לשגר תגבורת בעת הקרב. ראוי לזכור בהקשר זה את מנגנון ה"פַזְעָה" (הזעקת אנשים על נשקם מבתיהם) כדוגמא ליכולתם של ערביי הכפרים לגייס כוח אדם, כמו גם אנשי ההתיישבות העובדת, שעזבו את משקיהם ברגעי הכרעה, הוציאו את הרובה ממקום מחבואו ונזעקו לחזית.

הגיוס בהתיישבות

ספר תולדות ההגנה הסתפק בנתון של כ-2,000 מגוייסים מההתיישבות במלחמת תש"ח. ואולם, המספר הזה מתעלם מעוד אלפי מתיישבים שהתגייסו במסלולים אחרים בזכות מערכת גיוס מותאמת, שדאגה לא רק לצורכי היחידות המגוייסות אלא גם לאבטחת היישובים, להגנה על עובדים ועל מתקנים חיוניים ולהבטחת נתיבי התחבורה.

הגיוס פעל על בסיס אזורי, בשלושה ערוצים:

• גיוס מפקדים - כאילו לא קיימת מכסת גיוס

• גיוס על פי מכסה - כאילו לא גויסו מפקדים

• גיוס לצורך פעולה - בהתעלם מהשניים הקודמים

ההיסטוריוגרפיה של מלחמת תש"ח לא התייחסה לשיטת הגיוס הייחודית הזאת בהתיישבות העובדת, והחמיצה משום כך את התמונה האמיתית. אחת מאמות המידה שבעזרתן ניתן להעריך את חלקם של היישובים במלחמה היא מניין ה"מתיישבים־לוחמים", כהגדרתו של בן־גוריון, בכוחות הלוחמים. אפשר להסיק אותה, באומדן גס, משיעורם הגבוה בין הנופלים, הפצועים והשבויים.

המרי שלא היה

סימני מרי שהתגלו בקיבוצי עמק הירדן בתקופת ההפוגה הראשונה - בין 11 ביוני ל-7 ביולי 1948 - היו מפתיעים, על אחת כמה וכמה משום שבאו גם מפעילים מרכזיים באזור. שאון התותחים, שהגיעו כמטחווי ירי, והחשש מפני חידוש ההתקפה הסורית, אחרי שנהדפה במחיר כבד, הציתו את הדרישה לשחרר לפחות חלק מהמגוייסים, כדי להבטיח כוח מגן ליישובים למקרה של מתקפה סורית נוספת. התחושה היתה שהעמק התרוקן מבניו־לוחמיו לטובת זירות אחרות.

התביעה, שכוונה אל מפקדי הצבא תחילה, הופנתה בהמשך אל המגוייסים עצמם ואף עלתה לטונים גבוהים. סימני המרד אומנם נבלמו באיבָּם, אך הנאמנות של מגוייסים ליחידותיהם, והמחוייבות לחברים לנשק, היו בשביל בני הקיבוצים ביטוי להגשמה ציונית מחוץ לקיבוץ. המשך השירות הצבאי, בתנאי קבע, יוצג בהמשך כסכנה לקיבוץ. בכך כבר לא נעסוק.

תעלומת העצירות והנסיגות של הסורים

שלוש פעמים נעצרה התקדמות הסורים במהלך הקרבות בעמק הירדן ללא הסבר:

• ב-15 במאי, כשהכוח הישראלי שהחזיק בקו הקדמי בצמח לא היה מסוגל לעצור אותם

• ב-18 במאי, כשהסורים נמנעו מלנצל את ההצלחה בצמח ולתקוף את הדגניות

• ב-20 במאי, כשהטנקים שלהם נבלמו על הגדר של דגניה א' ובשדה מול דגניה ב'

אי־הוודאות באשר לסיבות עצירתם התמלאה במיתוסים, ואירועים שונים התעשרו בתיאורים נוסח "רשומון". אנשי עמק הירדן מצידם נמנעו מעשיית חשבון נפש - למעט מקרים בודדים, כגון יום העיון לשיחזור קרב צמח, שהתקיים בקבוצת כנרת בדיוק 25 שנים אחרי הקרב. החשש מפתיחת הפצעים שהחלו להגליד, כאב השכול שהעכיר את שמחת הניצחון, תנופת שיקום נזקי המלחמה, וגם התקנות שחסמו את הגישה של הציבור אל חומר תיעודי צבאי ל-70 שנה (והוארכו ב-2018 בעוד 20 שנה), כל אלה הותירו את עריכת הבירור לדורות הבאים.

אבל השאלות שנשארו ללא תשובה המשיכו לבעור כגחלים מתחת לרמץ, וגם בעבוֹר שני דורות לא דעכו.