מי אלמה

פרק 1

סער

כעבור עשרים שנה

קיבינימט, שיגיד את זה כבר, גם ככה הסבלנות שלי על הקצה. שיגזור עליי את העונש וייתן לי לעוף מכאן, גם הליכה מהירה מקובלת עליי. אני חושב על כל צלמי הפפראצי שמחכים לי בחוץ כמו כלבים לפני תחרות ציד ארנבונים, רק כדי לתפוס את התמונה שתהיה האייטם הבא בעיתון של מחר, ומתחשק לי לתלוש לעצמי את כל השערות.
אני משלב את ידיי על חזי ומוריד את ראשי. הכחכוח הלא מרוצה של השופט שנמצא מולי, במרחק חמישה מטרים ממני, גורם לי להרים את ראשי. עיניו מתרות בי שלא אתגרה בו. כבר נפגשנו באותו המעמד לפני חצי שנה בגלל מקרה דומה. אני מזדקף ומשנה את תנוחת גופי כאות להבנה ולרצון, רק שיסיים כבר עם הסאגה הזאת.
"ובכן, החלטתי לקבל את הסדר הטיעון אבל רק באופן חלקי." גופי נדרך בבת אחת, מה זאת אומרת 'חלקי'? אני מביט בשחר עורך הדין שלי, שמסמן לי בעיניו לשתוק כי הוא יודע שאני פסע מלפלוט משהו שהשופט לא יאהב.
"מר נבו, העובדה המצערת שאני זוכה לראות את זיו פניך כאן בשנית ובאשמה דומה לזאת שהואשמת בה לפני חצי שנה, רק מאששת אצלי את ההנחה שהרצפטור שנמצא במוח ואחראי על העברת המסר כי לכל מעשה יש השלכה ותוצאה, כנראה לא פועל אצלך כראוי. לפיכך, אני מכפיל את הקנס וגוזר עליך לשלם למר ברדוגו שלושים אלף שקלים עבור המצלמה והיד ששברת לו. בנוסף, לפי תסקיר של קצין המבחן שלך אני גוזר עליך כמאתיים שעות של"צ*."
אני משפיל את מבטי ועוצם את עיניי בכעס שמבעבע בי כמו גייזר שרק מחכה לפרוץ. המצלמה שלו לא שווה יותר מאלפיים דולר, ולגבי היד השבורה שלו – עשיתי לו טובה גדולה, עדיף שיתמקצע בתחום אחר. אני לא מאמין, ועוד מאתיים שעות שירות לתועלת הציבור?
"חתיכת מזדיין."
המרפק של שחר ננעץ בצלעותיי. פאק, יש מצב שאמרתי את זה בקול רם? אני מרים את ראשי ועיניי מקפצות בין שחר שמאיים להרוג אותי במבטו, לבין השופט שעיניו מתיזות בי חרון ובוז. הוא מוריד את משקפיו, מניח את אמות ידיו על שולחנו ומשלב את אצבעותיו זו בזו.
"מר נבו, אני חייב לומר לך, אף על פי שתיארת ברמה בוטה להפליא אך פואטית למדי, צורך טבעי ולגיטימי וגם הכרחי, אם יורשה לי, כמובן כל עוד זה נעשה בהסכמה מלאה בין שני הצדדים," הוא מזדקף בעוד עיניו ממשיכות לקדוח בי, "אני מזהיר אותך שאם עוד פעם תחלוק איתנו את מחשבותיך כפי שעשית הרגע, אטיל עליך קנס נוסף בגין זילות בית המשפט." הוא מביט בנו באופן שמכווץ את גופו של שחר. אני, לעומת זאת, מת לומר לו משהו עסיסי יותר. וכמי שקורא את מחשבותיי, הוא זוקר גבה ורק מחכה שאמעד. אני שואף את האוויר הדחוס של האולם הקטן והמחניק ומבין שההצגה הסתיימה וצריך להרפות.
"זה הכול, סיימנו כאן." הוא קם ויוצא מהאולם.

"בוא נצא מכאן, אחי." שחר מכה בחזי בגב כף ידו ואנחנו יוצאים מבית משפט השלום דרך דלת אחורית בעזרת שוטר ששחר מכיר. אנחנו לא חוזרים למכוניות שלנו וצועדים בשתיקה רועמת לכיוון שדרות דוד המלך. השמיים עירומים מעננים והכחול הבוהק מאפשר לשמש לחמם את פניי ולהרגיע במעט את הכעס שעדיין שוכן בתוכי. אני מנסה לשחזר במוחי את מה שקרה בשעה האחרונה, אך בכל חצי שנייה נשמעת צפירה מהשדרה העמוסה במכוניות המחפשות חניה ויוצרות פקק, מה שמוציא אותי מהריכוז. אני רק מחכה להתיישב ולסדר את המחשבות שלי. כשאנחנו מגיעים לרחוב אבן גבירול, אנחנו פונים ימינה ונכנסים לבית הקפה שבפינת הרחוב. אף על פי שהאזור עמוס באנשים וברעש טורדני, אני אוהב לבוא לכאן, האוכל והשירות מפצים על זה.
אנחנו מתיישבים בפטיו ואני ממהר להוריד את הז'קט ומקפל את שרוולי חולצתי. יש בי חוסר שקט ובעיקר לא נעים לי משחר. הוא יצא מגדרו כדי לנסות להוציא אותי מהבלגן אחרי שצלם פפראצי בשקל וחצי החליט להיות הצל שלי במשך חודש. פאקינג צלם מזדיין שרק חיפש לפרסם רכילות על חיי הפרטיים, דבר שאני מקפיד באופן ברור וחד-משמעי לא לחשוף. צלמי הפפראצי הם התחתית של התחתית. הכול מותר, אין חוקים ואין גבולות. ככל שזה יהיה מכוער יותר, כך זה ימכור יותר. אותם אני הכי שונא, חבורת חובבנים. אני יודע כי זה מה שאני עושה למחייתי – מצלם.
"תגיד, אתה תלמד לשמור על מה שיוצא לך מהפה עוד בגלגול הזה?" שחר ממולל מפית באצבעו.
"אני מצטער, זה פשוט יצא לי."
הוא רוכן לעברי.
"יצא לך?" הוא מניח יד אחת על השולחן. "מה אתה מרי פאקינג פופינס? אף פעם לא יוצאים לך דברים מהפה בלי שאתה מתכוון אליהם."
אני מוציא מכיס המכנסיים את קופסת הסיגריות שלי ואת המצית ומטיח אותם על השולחן.
"אתה יודע מה? אתה צודק. אני לא מצטער. אתה יודע בדיוק כמוני שההחלטה של השופט הייתה לא מידתית. לא הגיע למזדיין הזה כל-כך הרבה כסף, ועכשיו שאני חושב על זה, הייתי צריך לשבור לו גם את השיניים." אני מוציא סיגריה מהקופסה ומדליק אותה בעזרת המצית.
"נפלא, אז היית משלם לו פי חמישה." שחר מרים את ידו לעבר המלצרית בעוד עיניו עדיין מקובעות עליי. "מה יקרה בפעם הבאה שיבוא דביל אחר שינסה לצלם אותך או להציק לך? זה לא ייגמר אף פעם, אתה חייב לשחרר להם קצת. מה הבעיה שלך? תאכיל אותם בחיוך קטן, באיזה בוקר טוב, תן להם את הפריים שהם רוצים ואז הם יעזבו אותך בשקט." אני שואף את הניקוטין עמוק לריאותיי כאילו זו מנה של אופטלגין.
"תביע משאלה ביום ההולדת הבא שלך, אולי היא תתגשם מתישהו... מי יודע." אני זוקר אצבע משולשת לעברו. "אני לא חייב לאף אחד שום דבר, מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה, בטח לא להם." שחר מגלגל עיניים בהפגנתיות ולמען האמת, זה רחוק מלהזיז לי. הוא מתנהג עכשיו כמו עורך דין ולא כמו חבר.
"אתה בלתי אפשרי. אין לך פייסבוק, האינסטגרם שלך הוא עסקי בלבד, אתה חשאי יותר מסוכן מוסד. אם לא הייתי מכיר אותך, הייתי אומר שאתה מת על זה, וכל התנהגות ה'דווקא' הזאת מעמידה לך את הזין, אבל היא לא, אז מה נסגר?"
"אני לא הסלב כמו שכולם חושבים שאני." התסכול מתחיל לכרסם בשאריות הרוגע האחרונות שעוד נותרו בי.
"תלוי את מי שואלים. אתה רק הצלם המוכר ביותר בישראל, ואחד המוערכים בעולם." אני מועך ומכבה את הסיגריה בתוך המאפרה ומשפשף את פניי בכפות ידיי.
"אלוהים, אתה פשוט לא מבין, אני..." המלצרית ניגשת אלינו וקוטעת לי את חוט המחשבה, מה שמאפשר לשחר להזמין שני אספרסו ולהמשיך להיכנס בי.
"אני מבין מצוין. אתה בכלל לא מסתכל על זה נכון. בארץ הקטנה שלנו כאשר מישהו פורץ את הגבולות, בין אם הוא כדורגלן, שחקן קולנוע, זמר או צלם, לצורך העניין, כולם מרגישים שזו זכותם לנכס את הנפש שלו לתוך העדשה. עכשיו, קח את כל הקעקועים שלך ואת הפרצוף היפה והזועף באופן תמידי, עם הגישה המרוחקת שאתה מקפיד להציג, והנה לך עוגת יום הולדת ארבע שכבות שכל אחד מת לטעום ממנה."
זה השלב שבו המוח שלי מפסיק לספוג אינפורמציה.
"אז מה קורה עכשיו? איך יתבצע כל עניין עבודות השירות?" אני משנה נושא.
"אתה בכלל לא מבין כמה מזל יש לך, שמת לב שהוא אמר מאתיים שעות לתועלת הציבור ולא עבודות שירות? לפחות את זה השגנו."
"זה לא אותו דבר?"
"ממש לא. הוא החליט לא להרשיע אותך. עבודות שירות זו הרשעה פלילית לכל דבר. היית נאלץ להתמודד עם מגבלות שהיו משבשות לך את מהלך החיים בחצי השנה הקרובה. לא היית יכול לצאת מהארץ, לא היית מתמרן בין הצילום לריצוי העונש. למזלך, הוא הבין שזה יכול לעשות נזק רציני לקריירה שלך, מעשית ותדמיתית, והחליט להימנע מכך ולתת לך עונש חינוכי. כשאמרת לו 'חתיכת מזדיין' חשבתי שאני מת."
"עדיין אצטרך להתנדב באיזה בית אבות למשך מאתיים שעות, נכון?" אני שואל בחוסר סבלנות.
"כן, אבל בתנאים פחות מחמירים ובלי הרשעה."
"אלה עדיין מאתיים שעות שבמהלכן לא אעבוד. יש לי כמה פרויקטים גדולים שכבר התחייבתי להם לחודשים הקרובים."
"תגיד את כל זה לקצין המבחן כשהוא יבנה לך את תוכנית השל״צ. אני בטוח שהוא ילך לקראתך ויתגמש. תוכל לסיים את הסיפור הזה תוך שלושה חודשים, תלוי מה מספר השעות שתעשה בכל משמרת."
המלצרית מניחה את ספלי האספרסו. "להביא לכם עוד משהו?" אני מוציא סיגריה נוספת ומגלל בין הודעות הסמס בנייד.
"כשנהיה מעוניינים נקרא לך," אני אומר לה תוך כדי קריאת הודעה בענייני עבודה.
"הוא התכוון לומר שכרגע לא, ותודה רבה." כשהיא מתרחקת, אני מרים את מבטי ומגחך.
"יהרוג אותך להיות קצת יותר נחמד? יא חתיכת שוויצרי מזויף, איך יצאת כזה בבון?"

* של"צ – שירות לתועלת הציבור