לא בלי אחיותיי

1

ספטמבר 1991

לא בכיתי אפילו כשהעובדת הסוציאלית סיפרה לנו שאימא מתה.
שושי הגיעה למשפחת האומנה שלנו וביקשה לדבר איתנו ואפילו מאמי לא יכלה להגיד לה לא. היא ישבה איתנו בחדרנו בקצה המסדרון וידעתי שמאמי בטח מקשיבה מחוץ לדלת. היא תמיד פחדה שנגיד משהו על מה שבאמת קורה אצלה בבית, במשפחת האומנה שלה, אבל לא היתה לה סיבה אמיתית לדאגה. אחרי כמעט שלוש שנים אצל מאמי ויעקב כבר ידענו שלושתנו לסתום את הפה כשצריך.
וכל הזמן היה צריך.
שושי הושיבה אותנו לידה. אני בצד אחד ואוראל ושני בצד השני. הבטנו בה ושתקנו. לא הבנו מה היא רוצה מאיתנו. בחוץ שרר שרב של סוף הקיץ ומתחת לבתי השחי שלה נוצרו כתמי זיעה גדולים. התרחקתי ממנה קצת.
"איזה ילדות יפות אתן," שושי אמרה. "איך הולך לכן פה, במשפחה האומנת?" שושי חייכה אליי.
"בסדר," עניתי.
אוראל הנהנה והשפילה מבט לרצפה.
"את התחלת עכשיו כיתה ב', רינה, נכון?" שושי ליטפה לי הראש בעדינות. זה היה קצת מוזר. לא הייתי רגילה שמלטפים אותי ככה.
"כן," אמרתי והתרחקתי ממנה עוד קצת ליתר ביטחון.
"ואוראל, את כבר בכיתה..." שושי הציצה בניירות שהיא אחזה, "כיתה ד'. איך הולך בלימודים?"
"רגיל." אוראל מצמצה בעיניה ולא הסתכלה על שושי בכלל.
"ושָׁנִי הקטנטונת בגן חובה." שושי חייכה לשני ושני החזירה לה חיוך. "את נראית יותר קטנה," היא הוסיפה בשקט, כמעט לעצמה. "רציתי לדבר איתכן על משהו חשוב. לספר לכן משהו." שושי נשמה עמוק לפני שהמשיכה: ״נכון שצריך להיזהר כשחוצים את הכביש, שצריך להסתכל ימינה ושמאלה ולהיות זהירים? בטח למדתן את זה בגן ובבית הספר, נכון?״ היא שאלה בקול של מורה ואנחנו הנהנו.
״אז אימא שלכן נהרגה בתאונת דרכים. היא איננה,״ היא אמרה במין פשטות שכזו. כאילו היא מספרת לנו שיורד גשם בחוץ.
הסתכלתי עליה ולשם שינוי שתקתי. מה אני אמורה להרגיש? לא ממש הבנתי מה היא מצפה שנגיד. הרי מאמי תמיד אמרה שכבר מזמן אין לנו אימא. ושאין לנו אבא. ושאנחנו המשפחה שלה. היא גם הכריחה אותנו לקרוא לה מאמי ולא בשם שלה. לכן לא הבנתי מה הבעיה. למה אנחנו צריכות את השיחה הזו? למה בכלל היא באה לפה?
אני לא יודעת כמה זמן נמשכה השתיקה בחדר. ולא רק בחדר. היה נדמה לי שכל הדירה השתתקה. כל העולם חיכה שנגיד משהו. שנצעק. שנבכה אולי? אבל שלושתנו ישבנו ושתקנו. כאילו שבבת אחת נגמרו לנו כל המילים. אפילו לי. לא הרגשתי עצב או פספוס. לא היה לי צורך לבכות. פשוט לא הרגשתי שום דבר שונה. גם לפני שאימא מתה הייתי לבד. את אימא וגם את אבא איבדנו כבר מזמן.
אוראל תמיד היתה מופנמת מאוד אז לא חשבתי שהיא תגיד משהו. רק כמה ימים קודם לכן היא חגגה יום הולדת תשע, הבת הבכורה. היה לה שיער חום חלק עם פוני שהגיע עד לעיניים החומות והעצובות שלה. היינו דומות זו לזו ואי אפשר היה לפספס את העובדה שאנחנו אחיות. אוראל אמרה שאנחנו דומות לאימא שלנו. היא היתה היחידה משלושתנו שבכלל זכרה את הימים שבהם גרנו עם אבא ואימא בבית. היא זכרה יותר טוב מאיתנו איך אימא נראתה וגם אהבה לספר לי בדרך לבית הספר סיפורים על אבא שלנו, שמזמן לא פגשנו כי הוא לא יכול לטפל בנו. זה מה שהסבירו לנו כל הזמן. מה שהפתיע אותי היא שאוראל לא בכתה. היא, בניגוד אליי, דווקא בכתה די הרבה. כמעט כל דבר גרם לה לבכות.
שני ואני כבר נולדנו למציאות אחרת. מציאות שבה בהיותי בת ארבע ושני בת שנתיים כבר הוציאו אותנו מהבית לבית ילדים. למזלנו היינו שתינו יחד, ישנו מיטה ליד מיטה. תמיד היה לצידי קוף הפרווה הכתום שלי.
לא הופתעתי שהעובדת הסוציאלית הסבירה שנמשיך לגור אצל מאמי. "המשפחות של אימא ושל אבא לא יכולות לקחת אתכן אליהן באופן קבוע," היא אמרה, "אבל בתיאום איתי הן ייקחו אתכן לביקורים."
לא רציתי להישאר בבית של מאמי ויעקב, אבל ידעתי שאין ברירה. אנשים אחרים קיבלו החלטות על החיים שלנו ואף אחד מהם לא ידע באמת מה עובר עלינו שם. אף אחד.
בזמן שהעובדת הסוציאלית שלנו המשיכה לדבר חשבתי על הפגישה האחרונה עם האימא האמיתית שלנו.
נסענו לחופשה אצל האחיות של אימא בצפון ושיחקנו ביחד מתחת לבית של דודה כרמלה. זה היה גן שעשועים ענקי ליד הים, עם מדשאה רחבה ונדנדות במעין משושה כזה. אהבתי כל כך נדנדות והתנדנדתי בכל אפשרות שהיתה לי. כשהתיישבתי על הנדנדה שנראתה לי הכי מהירה קרבה אליי אישה אחת שלבשה שמלה פרחונית ארוכה. אמנם לא ראיתי אותה הרבה זמן, אך בתוך תוכי ידעתי שזו היא. ידעתי שזו אימא שלי. האימא האמיתית שלי. היא הייתה דומה מאוד לדודה כרמלה. גם לה היה שיער שחור ארוך ועיניים כהות, ושמתי לב שהן אדומות קצת.
היא ניגשה אליי ואמרה: ״רינה, בואי מאמי. בואי שבי ליד אימא.״
"את לא אימא שלי בכלל!" אמרתי לה בכעס וסובבתי ממנה את הראש. לא רציתי להתקרב אליה. אולי פחדתי להתרגל אליה שוב. אולי פחדתי ששוב יהיה לי קשה להיפרד. אני לא זוכרת מה עבר לי בראש. אני כן זוכרת שאימא הסתכלה עליי בעיניים דומעות והשפילה את הראש. ראיתי אותה מתרחקת ממני בצעדים איטיים וחוזרת לשבת על הדשא. היא ישבה שם בשקט בזמן שהמשכנו להתנדנד, חיבקה את רגליה האסופות לבטנה והביטה בנו. ידעתי שהיא עצובה. ממש ידעתי את זה בתוך תוכי. אבל הסתכלתי עליה כמו שמסתכלים על אדם זר.
לא ידעתי שזה יהיה המשפט האחרון שאי פעם אומר לה.