אימה מודרנית: שישה סיפורים מהפכי טחול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אימה מודרנית: שישה סיפורים מהפכי טחול
מכר
מאות
עותקים
אימה מודרנית: שישה סיפורים מהפכי טחול
מכר
מאות
עותקים

עוד על הספר

בריס די־ג'יי פנקייק

בריס די־ג'יי פנקייק היה סופר אמריקאי. הוא נולד ב-1952 במערב וירג'יניה. פנקייק מת בגיל 26, כפי הנראה התאבד, לאחר שפרסם שישה סיפורים קצרים בלבד, רובם במגזין אטלנטיק. סיפוריו כונסו בקובץ ראשון ויחיד שראה אור לאחר מותו ב-1983 וזכה לשבחים רבים. עוצמת כתיבתו וסגנונו של פנקייק הועמדו בשורה אחת עם ענקי הספרות של המאה ה-20 כמו ויליאם פוקנר, ג'יימס ג'ויס, פלאנרי אוקונור וסמואל בקט, וספרו נחשב היום ליצירת מופת של הסיפור האמריקאי הקצר.

פנקייק גדל במילטון, עיירה קטנה במחוז כייבל. הוא סיים תואר ראשון בספרות באוניברסיטת מרשל ב-1974 ובשנתיים הבאות שימש מורה באקדמיה צבאית. הוא עזב את ההוראה ב-1976 ונרשם ללימודי תואר שני באוניברסיטת וירג'יניה. שם החל לכתוב פרוזה. סיפורו הראשון "טריבוליטים" ראה אור במגזין אטלנטיק ב-1977. היה זה אז שהוענק לו השם האמצעי החריג די-ג'יי, טעות כתיב של עורכי האטלנטיק שחיברו בין שמו האמצעי דקסטר והשם ג'ון, שאימץ כשהמיר את דתו לנצרות הקתולית כמה שנים לפני כן. פנקייק בחר לאמץ את טעות הדפוס והשתמש בשם לאחר מכן בכל פרסומיו.

בריס די־ג'יי פנקייק מת בליל 8 באפריל 1979 מירייה בראשו. באופן רשמי המוות נחשב התאבדות, אולם משפחתו וחברי הילדות שלו מאמינים כי היתה זו תאונה טרגית. כל מי שקרא את סיפוריו מאמין שניצבה לפניו קריירה מבריקה ומבטיחה. קובץ הסיפורים שפורסם אחרי מותו היה מועמד לפרס פוליצר ונבחר לספר הבולט של ארגון הספריות האמריקאי ב-1983. במכתב לסופר ג'ון קייסי, שהיה ידידו של פנקייק ומרצה שלו לספרות באוניברסיטה, כתב הסופר קורט וונגוט: "אני נותן לך את מילת הכבוד שלי שהוא בלי ספק הסופר הטוב ביותר והכן ביותר שקראתי מימיי. אני חושד רק שזה כואב יותר מדי ולא מהנה בכלל להיות עד כדי כך טוב. אתה ואני לעולם לא נדע."

אוליבריו קואליו

אוליבריו קואליו הוא סופר ומבקר ארגנטינאי. הוא נולד ב-1977 בבואנוס איירס. הוא פרסם עד כה שישה רומנים ושני קבצי סיפורים קצרים' וערך אנתולוגיה של סיפורת קוריאנית עכשווית. קואליו זכה במלגות הקרן הלאומית לאמנויות בארגנטינה (2005), הקרן הלאומית לתרבות ואמנויות במקסיקו והמכון לתרגום ספרות קוריאנית (KLTI) ב-2007. הוא כותב בקביעות עבור כתבי עת כמו קלארין, אל פאיס ולה נסיון. במקסיקו הוענק לקואליו פרס אדמונדו ולאדס, ובארגנטינה הוא זכה בפרס הלאומי, איניסאסיון. הוא גם השתתף בתכניות שהות אמנים בארגנטינה, מקסיקו, דרום קוריאה וארצות הברית. המגזין הבריטי גרנטה סימן את קואליו כאחד הסופרים הצעירים הטובים ביותר בשפה הספרדית. הרומן האחרון שלו ראה אור ב-2015.

קמילה גרודובה

קמילה גרוּדוֹבה היא סופרת קנדית. היא מתגוררת בטורונטו, והיא בעלת תואר בתולדות האמנות ובספרות גרמנית מאוניברסיטת מק'גיל במונטריאול. סיפוריה התפרסמו בווייט ריוויו ובמגזין גרנטה. קובץ הסיפורים הראשון שלה, "האלף-בית של הבובות", ראה אור באנגליה ב-2017.  

סנטיאגו רונקגליולו

סנטיאגו רונקגליולו הוא סופר, דרמטורג, תסריטאי, מתרגם ועיתונאי פרואני. הוא אחד הסופרים הבולטים והמוערכים ביותר בספרות הלטינו-אמריקנית העכשווית. הוא נולד למשפחה מיוחסת בלימה ב-1975, ערב עלייתו של המשטר הצבאי. ב-1977 משפחתו נאלצה לגלות למקסיקו. אחרי שחזר עם משפחתו לפרו, סנטיאגו למד בקולחיו דה לה אינמקולדה והשלים תואר ראשון בבלשנות וספרות באוניברסיטה הקתולית של פרו. בתחילת דרכו הוא פרסם מספר ספרי ילדים ומחזה ועבד בלשכת נציב תלונות הציבור בלימה. בשנת 2000 הוא עבר למדריד ואחר כך לברצלונה, שם הוא חי כיום. הוא פרסם עד כה תשעה רומנים, שני קבצי סיפורים, שלושה ספרי עיון וארבעה ספרי ילדים. הוא היה לזוכה הצעיר ביותר בפרס אלפגוארה על ספרו "אפריל האדום" (2006), שתרגומו לאנגלית זכה בשנת 2011 בפרס האינדפנדנט לסיפורת זרה. ב-2010 הוא נכלל ברשימת הסופרים הטובים מתחת לגיל 35 בספרדית של מגזין גרנטה. סנטיאגו תרגם מצרפתית יצירות של מגוון סופרים, בהם ז'אן ז'נה ואנדרה ז'יד. הוא בלוגר מוערך, פעיל ברשתות החברתיות וכותב בעיתונים שונים, בהם אל פאיס הספרדי, גרנטה וקימרה. יצירתו עובדה לקולנוע ותורגמה ליותר מעשרים שפות.

מריאנה אנריקס

מריאנה אנריקס (בואנוס איירס, 1973) היא סופרת ועיתונאית. אנריקס למדה תקשורת ועיתונאות באוניברסיטה הלאומית בלה פלאטה. היא עורכת המשנה של "רדאר", מוסף התרבות של העיתון הארגנטינאי Página/12, וכותבת בכתבי עת נוספים. עד כה פרסמה אנריקס שלושה רומנים ושלושה קבצים של סיפורים קצרים. האחרון שבהם, "דברים שאיבדנו באש" (Las cosas que perdimos en el fuego), התפרסם ב-2016, זכה לביקורות משבחות ועתיד להתפרסם בשפות רבות ברחבי העולם. מריאנה אנריקס חיה בבואנוס איירס.

אריקה אולהובה

אריקה אוֹלָהוֹבָה היא סופרת ידועה מבני רומה. היא נולדה ב-1957 בעיר זבולן בסלובקיה. מגיל חמש עשרה עבדה במפעל ואחר כך בתור טבחית. סיפוריה הקצרים ראו אור בקבצים ובכתבי עת של בני רומה. לדבריה, היא כותבת בצ'כית, אך מושפעת ממסורת הסיפור של בני רומה דרך סיפורים ששמעה בילדותה מסבה וסבתה. קובץ הסיפורים שלה "איני רוצה לחזור אל חיק המתים", שראה אור ב-2004, מציב זה לצד זה את העל-טבעי ואת סיפורי האימה. היא מתגוררת בצ'כיה.

תקציר

יש סיפורים שאם רק יתנו להם, הם יזדחלו אל מתחת לעור ולא ימחו עוד מהזיכרון. קיבצנו כאן שישה סיפורים עכשוויים כאלה בדיוק, סיפורים שפותחים קופות שרצים שאף אחד אחר לא העז לגעת בהן. 

פעם אחר פעם | בריס די-ג'י פנקייק (אנגלית)
ערוּת | אוליבריו קואליו (ספרדית)
רשימות של עכביש | קמילה גרודובה (אנגלית)
הבור | סנטיאגו רונקגליולו (ספרדית)
המלאכית הקטנה יוצאת מקברה | מריאנה אנריקס (ספרדית)
הילד | אריקה אולהובה (צ'כית)

פרק ראשון

פעם אחר פעם
בריס די־ג’י פנקייק

מאנגלית: מאיה פלדמן

מר ויקס שוב הזעיק אותי הערב, ואני מביט לאחור אל המסדרון בבית שלי. לא כיביתי את האור במטבח. זה בית ריק וישן מאז שמתה האישה. כשמר ויקס לא מצלצל, אני כותב לכל מי שאני מכיר בעניין הבן שלי. חלק מהמכתבים שלי תמיד חוזרים, אבל אלה שכותבים לי אומרים שאף אחד לא יודע לאן הוא ברח. אני כל הזמן חושב שאולי במקרה הוא יבוא הביתה כשאני לא נמצא, אז אני משאיר אור במטבח ויוצא מהבית.

האוויר קר כמו תמיד, פתיתי השלג מכים לי בכובע, מסתננים לתוך הצווארון. אני שומע את החזירים שלי מתקרבים בנחירות מהסככה, הם חושבים שבאתי להאכיל אותם. אני צריך לתת להם משהו יותר טוב מהעיסה האיומה הזאת, אבל אני לא יכול לפני שאדע בוודאות שהילד שלי במקום בטוח. אמרתי לו לא ללכת להסתכל, שהחזירים פשוט צווחים כי אני לא הורג אותם. הם תמיד צווחים כשהם שמחים, אבל הוא הלך והסתכל. ואז הוא ברח מי יודע לאן.

אני גורף את השלג מהשמשה הקדמית של מפלסת השלג שלי ומטפס פנימה. מושבי הפלסטיק קרים, אבל אני אוהב אותם. הם חלקים ומתנקים בקלות. מפתח הגלגלים מונח במקומו הרגיל ליד המושב שלי. אני מרים אותו ואומד את משקלו ומניח אותו בחזרה. אני מפעיל את מפזר המלח, מוריד את הכף ויוצא לדרך, לפנות את הכביש ההררי.

השלג נערם לחומה בשולי הדרך. שום מכונית לא זזה. הן תקועות בצד, ובזמן שאני עוקף אותן ומפלס, נוצר טור מאחורי, אבל הם תמיד נושרים ממנו. הם לא יודעים כמה זמן ייקח למלח לעבוד. הם טיפשים גמורים. מתרוצצים וממהרים במזג אוויר כזה ובסוף נהרגים. אף פעם לא יושבים בשקט ומחכים שהמלח יעבוד.

אני חושב שאני מתחיל להיות זקן מדי בשביל כל זה. הלוואי שיכולתי לנוח ולצפות בחזירים שלי מזדקנים ומתים. כשהאחרון יהיה על סף מוות, אתן לו את הארוחה הטובה ביותר ואשאיר את השער פתוח. אבל סביר מאוד להניח שזה לא יקרה, כי אני מכיר את הקטע הזה של כביש 60 מאנסטד לגאולי, ואני עושה עבודה טובה. מר ויקס תמיד מתגאה בעבודה המצוינת שלי, וכשאראה מולי את המשאית האחרת, שמפלסת את העלייה של הכביש הזה בצד השני, אני אצפור. זה יהיה מר ויקס שמגיע מגאולי. אני חושב על זה שאף פעם לא פגשתי את מר ויקס מחוץ למפלסת שלג. לפעמים אני מביט החוצה אל הר סיוול ורואה שלג מתקרב, ואז אני מצלצל למר ויקס. אבל אנחנו לא חברים. אנחנו לא מבקרים זה את זה בכלל. אני אפילו לא יודע אם יש לו משפחה.

אני חולף על פני תחנת המנוחה בהוקס נסט, וחבורת טיפשים חדשה מסתדרת בטור מאחורי, אבל מהר מאוד אני שוב לבד. אני מפלס דרך במדרון לכיוון צ'ימני קורנרס, הפנסים שלי הם היחידים בכביש, ופתיתי השלג מסתחררים בצהוב סביב פנס החירום, ובלבן על קשתות הפנסים הקדמיים. אני מחייך למראה הצורות היפות שלהם, אבל אני עייף ורוצה להיות כבר בבית. אני דואג לחזירים. הייתי צריך לתת להם יותר מזון, אבל כשהראשון ימות האחרים יאכלו אותו בן רגע.

אני פונה בפנייה הרחבה בצ'ימני קורנרס ורואה שעומד שם טרמפיסט. מלפנים הוא נראה נקי וגם כמעט קפוא, אז אני עוצר ונותן לו לעלות.

הוא אומר, "הֵיי, תודה, אדוני."

 "לאן אתה צריך?"

"צ'רלסטון."

"יש לך משפחה שם?" אני אומר.

"בטח שיש, אדוני."

"אני נוסע רק עד גשר גאולי, ואז אני מסתובב חזרה."

"זה בסדר," הוא אומר. הוא נער מנומס.

הטיפשים שוב נאספים מאחורי וההילוכים הנמוכים שלי מייללים הלאה מהם. מצדי שייפלו מההר.

"זה לא מזג אוויר לשוטט בו בדרכים," אני אומר.

"בטח שלא, אבל בנאדם צריך להגיע הביתה."

"למה לא לקחתָ אוטובוס?"

"אוי, האוטובוסים מסריחים," הוא אומר. הבן שלי תמיד דיבר ככה.

"מאיפה אתה בא?"

"רואנוק. עבדתי אצל מישהו שנה שלמה. נתן לי חופשה לחג המולד וקצת כסף קטן."

"נשמע שהוא איש טוב."

"בטח שטוב. יש לו חווה מחוץ לעיר — סוסים — בחיים לא ראית סוסים כאלה. בשנה הבאה הוא ייתן לי לעבוד עם הסוסים."

"לי יש חווה, אבל נשארו לי רק כמה חזירים."

"חזירים זה עסק טוב," הוא אומר.

אני מסתכל בו. "ראית פעם חזיר מת?" אני מחזיר את המבט אל הכביש המושלג.

"בטח."

"חזירים לא מתים בקלות. ראיתי אנשים מתים במלחמה יותר בקלות מאשר חזיר בשחיטה."

"אף פעם לא שמתי לב. ירינו בהם וגמרנו איתם די במהירות. הם באמת היו רצים ומשתוללים, אבל אז הם מתים."

"אולי."

"מה אפשר לעשות עם חזיר אם לא שוחטים אותו? למכור אותו?"

"החזירים שלי הם חזירים זקנים. אין מה לעשות איתם. אני פשוט נותן להם למות. אני מתפרנס מחתיכת הכביש הזה כל חורף. אני לא צריך הרבה."

הוא אומר, "אין לך ילדים?"

"הבן שלי ברח כשאשתי מתה. אבל זה היה לפני די הרבה זמן."

הוא שותק שתיקה ארוכה. במקומות שבהם הדרך פנויה אני מעלה את הכף ונוסע יותר לאט, לאפשר לכמות גדולה יותר של מלח להתפזר מאחור. במראה אני רואה את פנסי המכוניות שמנסות להתגנב מאחורי.

ואז הטרמפיסט אומר פתאום, "מה הבן שלך עושה עכשיו?"

"הוא היה שוליה בבניין לפני שהוא ברח."

"יש בזה הרבה כסף."

"אני לא יודע. הוא רק סחב אז מלט ולבֵנים."

הוא שורק. "עשיתי זה במשך שבועיים בקיץ. בחיים לא כאב לי ככה."

"זאת עבודה קשה," אני אומר. אני חושב לעצמי שלבחור הזה יש שרירים לא רעים אם הוא יכול לעבוד בבניין.

אני רואה את פנסי המפלסת של מר ויקס מתקדמים לעברנו. אני מעביר להילוך ראשון. אני לא ממהר. "תתכופף," אני אומר. "אני אסתבך אם ידעו שאספתי אותך."

הנער משתופף במושב, ופנסי המפלסת של מר ויקס מאירים לתוך תא הנהג שלי. אני מנופף אל תוך האורות בלי לראות את מר ויקס, ואנחנו צופרים כשאנחנו חולפים זה על פני זה. עכשיו אני מתקרב למרכז. אני רוצה לעשות עבודה טובה ולפנות את כל השלג, אבל טור המכוניות שמאחורי מר ויקס מתקרב לעברי, ואני נהיה עצבני. אני לא רוצה לגרום שום תאונה. הבחור מזדקף ומתחיל שוב לדבר, ואני נלחץ.

"קצת פחדתי לעבור דרך מחוז פאייט," הוא אומר.

"אהה," אני אומר. אני מנסה לא לשפשף שום מכונית.

"לעזאזל, הרבה טרמפיסטים נהרגים כאן."

מישהו צופר בכוח כשהוא חולף על פני, אבל אני חייב לפנות את מה שהשאיר מר ויקס, וכל הזמן אני מתקרב מדי למרכז.

הנער אומר, "העצמות האלה של החייל — אלוהים, זה היה מפחיד."

המכונית האחרונה נדחקת ועוברת, אבל הכתפיים והגב שלי רועדים ואני מזיע.

"החייל ההוא," הוא אומר. "שמעת על זה?"

"לא שמעתי."

"מצאו את התרמיל שלו בקרקעית של לאברס ליפ. כל הציוד שלו היה שם, וגם העצמות שלו."

"אני זוכר. באמת חבל." השלג מצייר תמונות יפות כל כך מול הפנסים, והצפייה בהן מרגיעה אותי.

"היה גם איזה מפגר אחד שנהרג פה למעלה. הוא היחיד שמצאו אותו עם כל הבשר עליו. כל האחרים, מצאו רק את העצמות."

"כבר שנים לא מצאו כאן כלום," אני אומר. השלג הזה גורם לי לחשוב על צרפת. אני מפהק.

"אני לא יודע," הוא אומר. "אולי זה שחיסל את כולם מת."

"כנראה," אני אומר.

לאט־לאט מופיעה תחתית הגבעה, ואנחנו נוסעים הלאה לגאולי, מפנים את הקטע שליד ניו ריוור. הנער מעשן ובוהה בשלג.

"בחורף 44' ירד שלג כזה בצרפת," אני אומר. "הייתי בצנחנים, וזרקו אותנו לתוך מקום מלא גרמנים. המחלקה שלי כבשה בית חווה בלי לירות ירייה אחת."

"לעזאזל," הוא אומר. "השתמשתם בסכינים?"

"שברנו להם את המפרקת," אני אומר, ואני רואה את החיילים שלי מועדים לתוך דיר החזירים. אנשים מתים בקלות כזאת.

אנחנו מגיעים לגאולי, הדרך שם כבר פונתה בידי משאיות אחרות. אני עוצר בצד וטור המכוניות עוקף אותי במתזים של שלג. אני תופס את מפתח הגלגלים.

"תן לי את הפנס שלי, ילד. הוא מתחת למושב."

הוא מתכופף לפנים, ממשש מתחת למושב, ואחורי ראשו פונים אלי. אבל אני הרבה יותר מדי עייף עכשיו, ואני לא רוצה לנקות את המושב.

"הוא לא שם, אדוני."

"טוב," אני אומר. אני מסתכל על פנסי המכוניות. טיפשים.

"שוב, תודה," הוא אומר. הוא קופץ אל הקרקע, ואני צופה בו צועד לאחור, זוקף את האגודל. אני כמעט עייף מדי לנהוג הביתה. אני יושב וצופה בנער הולך אחורנית עד שאחת המכוניות עוצרת לו. אני חושב לעצמי שהוא נער מנומס, ושיש לו מזל שהוא מצליח לתפוס טרמפים בלילה.

כל הדרך במעלה ההר אני סופר את החיילים בצרפת, ואני חייב לעצור ולספור שוב. אני אף פעם לא מתקדם מעבר ללילה ההוא בשלג. מר ויקס חולף על פני וצופר, אבל אני לא צופר. פעם אחר פעם אני מנסה לספור ולא מצליח.

אני עוצר ליד הבית. החזירים שלי רצים מהסככה שבחצר האחורית ונוחרים לעברי. אני עומד ליד המפלסת ומביט בקשתות האור הראשונות מעל הר סיוול, מבעד לענפי העצים המושלגים. מכוניות חולפות בשריקה בדרך הפנויה. האור במטבח עוד דולק, ואני יודע שהבית ריק. החזירים שלי בוהים בי, נוחרים ליד האבוס. הם מחכים לי שאאכיל אותם, ואני הולך אל הדיר.

 

 

בריס די־ג'יי פנקייק היה סופר אמריקאי. הוא נולד ב-1952 במערב וירג'יניה. פנקייק מת בגיל 26, כפי הנראה התאבד, לאחר שפרסם שישה סיפורים קצרים בלבד, רובם במגזין אטלנטיק. סיפוריו כונסו בקובץ ראשון ויחיד שראה אור לאחר מותו ב-1983 וזכה לשבחים רבים. עוצמת כתיבתו וסגנונו של פנקייק הועמדו בשורה אחת עם ענקי הספרות של המאה ה-20 כמו ויליאם פוקנר, ג'יימס ג'ויס, פלאנרי אוקונור וסמואל בקט, וספרו נחשב היום ליצירת מופת של הסיפור האמריקאי הקצר.

פנקייק גדל במילטון, עיירה קטנה במחוז כייבל. הוא סיים תואר ראשון בספרות באוניברסיטת מרשל ב-1974 ובשנתיים הבאות שימש מורה באקדמיה צבאית. הוא עזב את ההוראה ב-1976 ונרשם ללימודי תואר שני באוניברסיטת וירג'יניה. שם החל לכתוב פרוזה. סיפורו הראשון "טריבוליטים" ראה אור במגזין אטלנטיק ב-1977. היה זה אז שהוענק לו השם האמצעי החריג די-ג'יי, טעות כתיב של עורכי האטלנטיק שחיברו בין שמו האמצעי דקסטר והשם ג'ון, שאימץ כשהמיר את דתו לנצרות הקתולית כמה שנים לפני כן. פנקייק בחר לאמץ את טעות הדפוס והשתמש בשם לאחר מכן בכל פרסומיו.

בריס די־ג'יי פנקייק מת בליל 8 באפריל 1979 מירייה בראשו. באופן רשמי המוות נחשב התאבדות, אולם משפחתו וחברי הילדות שלו מאמינים כי היתה זו תאונה טרגית. כל מי שקרא את סיפוריו מאמין שניצבה לפניו קריירה מבריקה ומבטיחה. קובץ הסיפורים שפורסם אחרי מותו היה מועמד לפרס פוליצר ונבחר לספר הבולט של ארגון הספריות האמריקאי ב-1983. במכתב לסופר ג'ון קייסי, שהיה ידידו של פנקייק ומרצה שלו לספרות באוניברסיטה, כתב הסופר קורט וונגוט: "אני נותן לך את מילת הכבוד שלי שהוא בלי ספק הסופר הטוב ביותר והכן ביותר שקראתי מימיי. אני חושד רק שזה כואב יותר מדי ולא מהנה בכלל להיות עד כדי כך טוב. אתה ואני לעולם לא נדע."

אוליבריו קואליו

אוליבריו קואליו הוא סופר ומבקר ארגנטינאי. הוא נולד ב-1977 בבואנוס איירס. הוא פרסם עד כה שישה רומנים ושני קבצי סיפורים קצרים' וערך אנתולוגיה של סיפורת קוריאנית עכשווית. קואליו זכה במלגות הקרן הלאומית לאמנויות בארגנטינה (2005), הקרן הלאומית לתרבות ואמנויות במקסיקו והמכון לתרגום ספרות קוריאנית (KLTI) ב-2007. הוא כותב בקביעות עבור כתבי עת כמו קלארין, אל פאיס ולה נסיון. במקסיקו הוענק לקואליו פרס אדמונדו ולאדס, ובארגנטינה הוא זכה בפרס הלאומי, איניסאסיון. הוא גם השתתף בתכניות שהות אמנים בארגנטינה, מקסיקו, דרום קוריאה וארצות הברית. המגזין הבריטי גרנטה סימן את קואליו כאחד הסופרים הצעירים הטובים ביותר בשפה הספרדית. הרומן האחרון שלו ראה אור ב-2015.

קמילה גרודובה

קמילה גרוּדוֹבה היא סופרת קנדית. היא מתגוררת בטורונטו, והיא בעלת תואר בתולדות האמנות ובספרות גרמנית מאוניברסיטת מק'גיל במונטריאול. סיפוריה התפרסמו בווייט ריוויו ובמגזין גרנטה. קובץ הסיפורים הראשון שלה, "האלף-בית של הבובות", ראה אור באנגליה ב-2017.  

סנטיאגו רונקגליולו הוא סופר, דרמטורג, תסריטאי, מתרגם ועיתונאי פרואני. הוא אחד הסופרים הבולטים והמוערכים ביותר בספרות הלטינו-אמריקנית העכשווית. הוא נולד למשפחה מיוחסת בלימה ב-1975, ערב עלייתו של המשטר הצבאי. ב-1977 משפחתו נאלצה לגלות למקסיקו. אחרי שחזר עם משפחתו לפרו, סנטיאגו למד בקולחיו דה לה אינמקולדה והשלים תואר ראשון בבלשנות וספרות באוניברסיטה הקתולית של פרו. בתחילת דרכו הוא פרסם מספר ספרי ילדים ומחזה ועבד בלשכת נציב תלונות הציבור בלימה. בשנת 2000 הוא עבר למדריד ואחר כך לברצלונה, שם הוא חי כיום. הוא פרסם עד כה תשעה רומנים, שני קבצי סיפורים, שלושה ספרי עיון וארבעה ספרי ילדים. הוא היה לזוכה הצעיר ביותר בפרס אלפגוארה על ספרו "אפריל האדום" (2006), שתרגומו לאנגלית זכה בשנת 2011 בפרס האינדפנדנט לסיפורת זרה. ב-2010 הוא נכלל ברשימת הסופרים הטובים מתחת לגיל 35 בספרדית של מגזין גרנטה. סנטיאגו תרגם מצרפתית יצירות של מגוון סופרים, בהם ז'אן ז'נה ואנדרה ז'יד. הוא בלוגר מוערך, פעיל ברשתות החברתיות וכותב בעיתונים שונים, בהם אל פאיס הספרדי, גרנטה וקימרה. יצירתו עובדה לקולנוע ותורגמה ליותר מעשרים שפות.

מריאנה אנריקס

מריאנה אנריקס (בואנוס איירס, 1973) היא סופרת ועיתונאית. אנריקס למדה תקשורת ועיתונאות באוניברסיטה הלאומית בלה פלאטה. היא עורכת המשנה של "רדאר", מוסף התרבות של העיתון הארגנטינאי Página/12, וכותבת בכתבי עת נוספים. עד כה פרסמה אנריקס שלושה רומנים ושלושה קבצים של סיפורים קצרים. האחרון שבהם, "דברים שאיבדנו באש" (Las cosas que perdimos en el fuego), התפרסם ב-2016, זכה לביקורות משבחות ועתיד להתפרסם בשפות רבות ברחבי העולם. מריאנה אנריקס חיה בבואנוס איירס.

אריקה אולהובה

אריקה אוֹלָהוֹבָה היא סופרת ידועה מבני רומה. היא נולדה ב-1957 בעיר זבולן בסלובקיה. מגיל חמש עשרה עבדה במפעל ואחר כך בתור טבחית. סיפוריה הקצרים ראו אור בקבצים ובכתבי עת של בני רומה. לדבריה, היא כותבת בצ'כית, אך מושפעת ממסורת הסיפור של בני רומה דרך סיפורים ששמעה בילדותה מסבה וסבתה. קובץ הסיפורים שלה "איני רוצה לחזור אל חיק המתים", שראה אור ב-2004, מציב זה לצד זה את העל-טבעי ואת סיפורי האימה. היא מתגוררת בצ'כיה.

עוד על הספר

אימה מודרנית: שישה סיפורים מהפכי טחול בריס די־ג'יי פנקייק, אוליבריו קואליו, קמילה גרודובה, סנטיאגו רונקגליולו, מריאנה אנריקס, אריקה אולהובה

פעם אחר פעם
בריס די־ג’י פנקייק

מאנגלית: מאיה פלדמן

מר ויקס שוב הזעיק אותי הערב, ואני מביט לאחור אל המסדרון בבית שלי. לא כיביתי את האור במטבח. זה בית ריק וישן מאז שמתה האישה. כשמר ויקס לא מצלצל, אני כותב לכל מי שאני מכיר בעניין הבן שלי. חלק מהמכתבים שלי תמיד חוזרים, אבל אלה שכותבים לי אומרים שאף אחד לא יודע לאן הוא ברח. אני כל הזמן חושב שאולי במקרה הוא יבוא הביתה כשאני לא נמצא, אז אני משאיר אור במטבח ויוצא מהבית.

האוויר קר כמו תמיד, פתיתי השלג מכים לי בכובע, מסתננים לתוך הצווארון. אני שומע את החזירים שלי מתקרבים בנחירות מהסככה, הם חושבים שבאתי להאכיל אותם. אני צריך לתת להם משהו יותר טוב מהעיסה האיומה הזאת, אבל אני לא יכול לפני שאדע בוודאות שהילד שלי במקום בטוח. אמרתי לו לא ללכת להסתכל, שהחזירים פשוט צווחים כי אני לא הורג אותם. הם תמיד צווחים כשהם שמחים, אבל הוא הלך והסתכל. ואז הוא ברח מי יודע לאן.

אני גורף את השלג מהשמשה הקדמית של מפלסת השלג שלי ומטפס פנימה. מושבי הפלסטיק קרים, אבל אני אוהב אותם. הם חלקים ומתנקים בקלות. מפתח הגלגלים מונח במקומו הרגיל ליד המושב שלי. אני מרים אותו ואומד את משקלו ומניח אותו בחזרה. אני מפעיל את מפזר המלח, מוריד את הכף ויוצא לדרך, לפנות את הכביש ההררי.

השלג נערם לחומה בשולי הדרך. שום מכונית לא זזה. הן תקועות בצד, ובזמן שאני עוקף אותן ומפלס, נוצר טור מאחורי, אבל הם תמיד נושרים ממנו. הם לא יודעים כמה זמן ייקח למלח לעבוד. הם טיפשים גמורים. מתרוצצים וממהרים במזג אוויר כזה ובסוף נהרגים. אף פעם לא יושבים בשקט ומחכים שהמלח יעבוד.

אני חושב שאני מתחיל להיות זקן מדי בשביל כל זה. הלוואי שיכולתי לנוח ולצפות בחזירים שלי מזדקנים ומתים. כשהאחרון יהיה על סף מוות, אתן לו את הארוחה הטובה ביותר ואשאיר את השער פתוח. אבל סביר מאוד להניח שזה לא יקרה, כי אני מכיר את הקטע הזה של כביש 60 מאנסטד לגאולי, ואני עושה עבודה טובה. מר ויקס תמיד מתגאה בעבודה המצוינת שלי, וכשאראה מולי את המשאית האחרת, שמפלסת את העלייה של הכביש הזה בצד השני, אני אצפור. זה יהיה מר ויקס שמגיע מגאולי. אני חושב על זה שאף פעם לא פגשתי את מר ויקס מחוץ למפלסת שלג. לפעמים אני מביט החוצה אל הר סיוול ורואה שלג מתקרב, ואז אני מצלצל למר ויקס. אבל אנחנו לא חברים. אנחנו לא מבקרים זה את זה בכלל. אני אפילו לא יודע אם יש לו משפחה.

אני חולף על פני תחנת המנוחה בהוקס נסט, וחבורת טיפשים חדשה מסתדרת בטור מאחורי, אבל מהר מאוד אני שוב לבד. אני מפלס דרך במדרון לכיוון צ'ימני קורנרס, הפנסים שלי הם היחידים בכביש, ופתיתי השלג מסתחררים בצהוב סביב פנס החירום, ובלבן על קשתות הפנסים הקדמיים. אני מחייך למראה הצורות היפות שלהם, אבל אני עייף ורוצה להיות כבר בבית. אני דואג לחזירים. הייתי צריך לתת להם יותר מזון, אבל כשהראשון ימות האחרים יאכלו אותו בן רגע.

אני פונה בפנייה הרחבה בצ'ימני קורנרס ורואה שעומד שם טרמפיסט. מלפנים הוא נראה נקי וגם כמעט קפוא, אז אני עוצר ונותן לו לעלות.

הוא אומר, "הֵיי, תודה, אדוני."

 "לאן אתה צריך?"

"צ'רלסטון."

"יש לך משפחה שם?" אני אומר.

"בטח שיש, אדוני."

"אני נוסע רק עד גשר גאולי, ואז אני מסתובב חזרה."

"זה בסדר," הוא אומר. הוא נער מנומס.

הטיפשים שוב נאספים מאחורי וההילוכים הנמוכים שלי מייללים הלאה מהם. מצדי שייפלו מההר.

"זה לא מזג אוויר לשוטט בו בדרכים," אני אומר.

"בטח שלא, אבל בנאדם צריך להגיע הביתה."

"למה לא לקחתָ אוטובוס?"

"אוי, האוטובוסים מסריחים," הוא אומר. הבן שלי תמיד דיבר ככה.

"מאיפה אתה בא?"

"רואנוק. עבדתי אצל מישהו שנה שלמה. נתן לי חופשה לחג המולד וקצת כסף קטן."

"נשמע שהוא איש טוב."

"בטח שטוב. יש לו חווה מחוץ לעיר — סוסים — בחיים לא ראית סוסים כאלה. בשנה הבאה הוא ייתן לי לעבוד עם הסוסים."

"לי יש חווה, אבל נשארו לי רק כמה חזירים."

"חזירים זה עסק טוב," הוא אומר.

אני מסתכל בו. "ראית פעם חזיר מת?" אני מחזיר את המבט אל הכביש המושלג.

"בטח."

"חזירים לא מתים בקלות. ראיתי אנשים מתים במלחמה יותר בקלות מאשר חזיר בשחיטה."

"אף פעם לא שמתי לב. ירינו בהם וגמרנו איתם די במהירות. הם באמת היו רצים ומשתוללים, אבל אז הם מתים."

"אולי."

"מה אפשר לעשות עם חזיר אם לא שוחטים אותו? למכור אותו?"

"החזירים שלי הם חזירים זקנים. אין מה לעשות איתם. אני פשוט נותן להם למות. אני מתפרנס מחתיכת הכביש הזה כל חורף. אני לא צריך הרבה."

הוא אומר, "אין לך ילדים?"

"הבן שלי ברח כשאשתי מתה. אבל זה היה לפני די הרבה זמן."

הוא שותק שתיקה ארוכה. במקומות שבהם הדרך פנויה אני מעלה את הכף ונוסע יותר לאט, לאפשר לכמות גדולה יותר של מלח להתפזר מאחור. במראה אני רואה את פנסי המכוניות שמנסות להתגנב מאחורי.

ואז הטרמפיסט אומר פתאום, "מה הבן שלך עושה עכשיו?"

"הוא היה שוליה בבניין לפני שהוא ברח."

"יש בזה הרבה כסף."

"אני לא יודע. הוא רק סחב אז מלט ולבֵנים."

הוא שורק. "עשיתי זה במשך שבועיים בקיץ. בחיים לא כאב לי ככה."

"זאת עבודה קשה," אני אומר. אני חושב לעצמי שלבחור הזה יש שרירים לא רעים אם הוא יכול לעבוד בבניין.

אני רואה את פנסי המפלסת של מר ויקס מתקדמים לעברנו. אני מעביר להילוך ראשון. אני לא ממהר. "תתכופף," אני אומר. "אני אסתבך אם ידעו שאספתי אותך."

הנער משתופף במושב, ופנסי המפלסת של מר ויקס מאירים לתוך תא הנהג שלי. אני מנופף אל תוך האורות בלי לראות את מר ויקס, ואנחנו צופרים כשאנחנו חולפים זה על פני זה. עכשיו אני מתקרב למרכז. אני רוצה לעשות עבודה טובה ולפנות את כל השלג, אבל טור המכוניות שמאחורי מר ויקס מתקרב לעברי, ואני נהיה עצבני. אני לא רוצה לגרום שום תאונה. הבחור מזדקף ומתחיל שוב לדבר, ואני נלחץ.

"קצת פחדתי לעבור דרך מחוז פאייט," הוא אומר.

"אהה," אני אומר. אני מנסה לא לשפשף שום מכונית.

"לעזאזל, הרבה טרמפיסטים נהרגים כאן."

מישהו צופר בכוח כשהוא חולף על פני, אבל אני חייב לפנות את מה שהשאיר מר ויקס, וכל הזמן אני מתקרב מדי למרכז.

הנער אומר, "העצמות האלה של החייל — אלוהים, זה היה מפחיד."

המכונית האחרונה נדחקת ועוברת, אבל הכתפיים והגב שלי רועדים ואני מזיע.

"החייל ההוא," הוא אומר. "שמעת על זה?"

"לא שמעתי."

"מצאו את התרמיל שלו בקרקעית של לאברס ליפ. כל הציוד שלו היה שם, וגם העצמות שלו."

"אני זוכר. באמת חבל." השלג מצייר תמונות יפות כל כך מול הפנסים, והצפייה בהן מרגיעה אותי.

"היה גם איזה מפגר אחד שנהרג פה למעלה. הוא היחיד שמצאו אותו עם כל הבשר עליו. כל האחרים, מצאו רק את העצמות."

"כבר שנים לא מצאו כאן כלום," אני אומר. השלג הזה גורם לי לחשוב על צרפת. אני מפהק.

"אני לא יודע," הוא אומר. "אולי זה שחיסל את כולם מת."

"כנראה," אני אומר.

לאט־לאט מופיעה תחתית הגבעה, ואנחנו נוסעים הלאה לגאולי, מפנים את הקטע שליד ניו ריוור. הנער מעשן ובוהה בשלג.

"בחורף 44' ירד שלג כזה בצרפת," אני אומר. "הייתי בצנחנים, וזרקו אותנו לתוך מקום מלא גרמנים. המחלקה שלי כבשה בית חווה בלי לירות ירייה אחת."

"לעזאזל," הוא אומר. "השתמשתם בסכינים?"

"שברנו להם את המפרקת," אני אומר, ואני רואה את החיילים שלי מועדים לתוך דיר החזירים. אנשים מתים בקלות כזאת.

אנחנו מגיעים לגאולי, הדרך שם כבר פונתה בידי משאיות אחרות. אני עוצר בצד וטור המכוניות עוקף אותי במתזים של שלג. אני תופס את מפתח הגלגלים.

"תן לי את הפנס שלי, ילד. הוא מתחת למושב."

הוא מתכופף לפנים, ממשש מתחת למושב, ואחורי ראשו פונים אלי. אבל אני הרבה יותר מדי עייף עכשיו, ואני לא רוצה לנקות את המושב.

"הוא לא שם, אדוני."

"טוב," אני אומר. אני מסתכל על פנסי המכוניות. טיפשים.

"שוב, תודה," הוא אומר. הוא קופץ אל הקרקע, ואני צופה בו צועד לאחור, זוקף את האגודל. אני כמעט עייף מדי לנהוג הביתה. אני יושב וצופה בנער הולך אחורנית עד שאחת המכוניות עוצרת לו. אני חושב לעצמי שהוא נער מנומס, ושיש לו מזל שהוא מצליח לתפוס טרמפים בלילה.

כל הדרך במעלה ההר אני סופר את החיילים בצרפת, ואני חייב לעצור ולספור שוב. אני אף פעם לא מתקדם מעבר ללילה ההוא בשלג. מר ויקס חולף על פני וצופר, אבל אני לא צופר. פעם אחר פעם אני מנסה לספור ולא מצליח.

אני עוצר ליד הבית. החזירים שלי רצים מהסככה שבחצר האחורית ונוחרים לעברי. אני עומד ליד המפלסת ומביט בקשתות האור הראשונות מעל הר סיוול, מבעד לענפי העצים המושלגים. מכוניות חולפות בשריקה בדרך הפנויה. האור במטבח עוד דולק, ואני יודע שהבית ריק. החזירים שלי בוהים בי, נוחרים ליד האבוס. הם מחכים לי שאאכיל אותם, ואני הולך אל הדיר.