מהנדסי הנפש האנושית

האלה הציידת
 

הוא מתבונן בה כבר כשעתיים ומדי פעם מסתכל לצדדים, לבדוק שאף אחד לא משגיח בו. היא נשענת על עץ שקד ומסתכלת קדימה, לעבר האופק, צופה בעתיד שרק היא יכולה לראות. השמש קורנת עליה במלוא העוצמה ואחד מענפי העץ מטיל פס של צל על פניה ועל עינה השמאלית העצומה. לפני כשעתיים הגיע הדואר ועימו העותק היומי של הקרָסנָאיָה זבֶזדָה,¹ וכמו בכל בוקר סמל ראשון רומאן פטרוביץ' הוא החייל הראשון ובדרך כלל גם היחיד שקורא את העיתון. רוב פלוגת המילואים שלו מורכבת מאיכרים טג'יקים ואוזבקים שגילם הממוצע ארבעים ושתיים והם אינם יודעים קרוא וכתוב.

חלק מחיילי הפלוגה ישנים, וחלק ארגנו משחק כדורגל עם קסדה שמולאה בעיתון של אתמול ונעטפה בסרט דביק בתור כדור. אלה שיודעים קרוא וכתוב מחברים מכתבים עבור יקיריהם, וגם עבור היקירים של חבריהם האנאלפביתים לפלוגה (חלק עושים זאת בחינם וחלק רואים בכך הזדמנות עסקית ודורשים תשלום סמלי בעבור כישורי הכתיבה המפוקפקים שלהם). ופטרוביץ', הוא קורא את העיתון. בדרך כלל הוא מדלג על העמוד הראשון שמודפס בו מאמר המערכת של איליה ארנבורג, אבל הבוקר, בעודו הופך אוטומטית את העמוד, משהו גורם לו לדפדף בחזרה — תמונה שמעליה הכותרת: הקוטלת מקייב. הוא מתחיל לקרוא.

קוראים נכבדים, מפעם לפעם אנחנו מעדכנים אתכם במעלליו של גיבורנו הלאומי, סמל ואסילי זייצב. אך היום, ברשותכם, נשמח להציג בפניכם גיבורה נוספת. כן־כן, גיבורה! הכירו נא את טוראית לודמילה פאבליצ'נקו מהדיביזיה הרובאית העשרים וחמש. עד כה לודמילה שלנו חיסלה מאה תשעים ושמונה חיילי אויב גרמנים, מתוכם עשרים ושמונה צלפים, וברובה הטוֹקארב שלה נותרו עוד לא מעט כדורים... כך שאם אתם לטאות נאציות המוצבות באזור חצי האי קרים, עצתנו היא שתברחו, ואולי בעצם שתישארו במקום, לפחות עד שהכוונת שלה תמצא אתכם והים השחור יאדים מנוזלי גופכם.

בסוף כל פסקה חוזר מבטו של פטרוביץ' אל התמונה. הוא קרא את הכתבה של ארנבורג חמש פעמים בזו אחר זו, וכבר זוכר חלקים ממנה בעל־פה, אבל את רוב זמנו הוא משקיע בתמונה. כבר שעתיים שהיא נשענת על עץ השקד ומסתכלת דרך העדשה הטלסקופית של הטוקארב שבידיה. התנוחה שבה היא עומדת מזכירה לו את הציור דיאנה הציידת מאת הצייר הצרפתי גיום סיניאק, אבל הגלימה האפורה שהיא לובשת משווה לה מראה מודרני יותר, של שודדת דרכים, והדבר מעלה בזכרונו את דוּבּרוֹבסקי — הנובלה הלא־גמורה של פושקין — אחד הטקסטים האהובים עליו ועל תלמידיו בבית הספר התיכון על שם גונצ'ארוב במוסקבה. כשהיה נער, בילה שעות בהמצאת המשכים אפשריים לנובלה, חלקם עם סוף טוב, רובם טרגיים.

הוא קרא פעם שאחת הסגולות החשובות של יצירת אמנות מוצלחת — ציור, תבליט, פסל — ניכרת ביכולתו של האמן ליצור הבעת פנים שמדגימה "תום אצילי וגדולה שקטה". הוא מנסה להיזכר אם קרא זאת בלאוּקואון של לסינג או בהיסטוריה של האמנות העתיקה של וינקלמן. נו טוב, עברו כמעט חמש־עשרה שנים מאז האוניברסיטה, והזיכרון כבר לא מה שהיה. אבל מה שעדיין לא הידרדר הוא הדמיון היצירתי שלו, וכך, בעודו בוהה בתמונה, הוא רוקם בראשו פנטזיה סבוכה, רבת פרטים, שבה הוא ולודמילה פאבליצ'נקו מתאהבים.

"מי הדְֶבוּשקָה?"²

פטרוביץ' מרים את ראשו ורואה לפניו את השטיח, או בשמו האחר, ויקטור חאסימיקוב. לכינויו זכה חאסימיקוב כאשר כמה מחיילי המחלקה ראו אותו במקלחת (כשעוד היו להם מקלחות). על פי עדותם, כל גופו הארוך של חאסימיקוב (מאה תשעים ושלושה סנטימטרים) מכוסה בשיער שחור וסמיך, מכפות רגליו ועד לקו הצוואר. עובדה מעניינת, שכן מקו הצוואר ומעלה הוא דווקא קירח לחלוטין, פרט לשפם שחור ומטופח בסגנון שֶמֶש הָעַמִים.3 בעברו היה מתאבק יווני־רומי וכיום הוא עובד כמורה להתעמלות במינסק. הוא נוהג לאונן מדי ערב באוהל המחלקתי. הוא לא היחיד שעושה זאת, כמובן, אך אין ספק שהוא הדוחה מכולם, הן בשל נטייתו לענג את עצמו פעמיים לפחות מדי ערב, והן בשל מנהגו לגנוח בקול רם במשך דקות ארוכות לפני רגע השיא.

בהתחלה החיילים היו מראים זה לזה תמונות של בנות זוגם. כעבור כמה ימים אחד החיילים איבד את התמונה של חברתו, חיילת יפהפייה ששמה אולגה. הוא חיפש בכל מקום ולא מצא. כולם ידעו אצל מי התמונה נמצאת. לאחר מכן התחילו החיילים להחביא את נשותיהם מפני השטיח. החייל ההוא — זה שאיבד את התמונה — מת כעבור כמה שבועות, דרך על מוקש. איך קראו לו?

"פטרוביץ'?"

"מה?"

"שאלתי מי הבחורה?"

"צלפית אחת."

"טוב תביא את זה, אני רוצה לקרוא."

"ממתי אתה קורא?"

"תן את העיתון!"

"עוד לא סיימתי," אומר פטרוביץ'. הוא יודע בדיוק בשביל מה השטיח רוצה את העיתון, והוא לא מוכן לוותר עליו — לוותר עליה, בעצם. חאסימיקוב מביט בפטרוביץ'. המבט שלו אומר: אתה בטוח? אני גבוה ממך בשני ראשים והייתי אלוף בלארוס במשקל כבד, אמנם ב-1924, אבל בשבילך זה יספיק.

כמעט חצות היום. זו השעה שהסמל מקסים בדג'אייב ממתין לה מאז שש בבוקר, כאשר התחיל את משמרתו כזקיף המזרחי של המחנה, תפקיד שעיקרו צפייה מונוטונית ביער צפוף של עצי אשוח שגובהם כעשרים מטרים. פתאום הוא שומע רעשים מתוך המחנה ומסתובב כדי לראות מה קרה. רוב חיילי הפלוגה עומדים במעגל והם חוסמים לו את שדה הראייה, אבל מהגבעה הקטנה שעליה הוא ניצב מצליח בדג'אייב לזהות את השטיח. אבל מי זה מתחתיו, חוטף מכות רצח?

חלפו כבר כשתי דקות מהרגע שבו חאסימיקוב לפת בשתי ידיו את צווארו של פטרוביץ' והניף אותו באוויר. פטרוביץ' המונף הפיל את העיתון, אבל חרף הכשל באספקת החמצן לגופו הצליח לתקוע שתי אצבעות מדויקות בעיני היריב. הדבר אמנם עיכב מעט את חאסימיקוב, אך לא חלף רגע וכבר הוא זינק אל פטרוביץ', הידק אותו אליו בחיבוק־דוב והטיח אותו בגבו לקרקע. עכשיו שניהם מתגלגלים על האדמה בעוד שאר החיילים מקיפים אותם ומעודדים את השטיח, על אף שרובם שונאים אותו. הם עושים זאת כי הם יודעים שהוא ינצח. חאסימיקוב מתמרן את עצמו לישיבה על מותניו של פטרוביץ', ומנחית עליו סדרה של מכות באמת ידו. פטרוביץ' מגן על ראשו בזרועותיו וחש כיצד גופו הולך ונשתל באדמה. סיבה כל כך טיפשית למות בשבילה, הוא חושב. ועם כל זאת — עדיף מלדרוך על מוקש.

בינתיים, מאחורי גבו של בדג'אייב, יוצאות מתוך היער דמויות בשחור ורצות לעבר המחנה. הדמויות עוצרות כעשרה מטרים מבדג'אייב. אחת מהן מתקרבת אליו, מכסה את פיו בידה ומחדירה סכין לריאה הימנית שלו — הורדת זקיף. החייל הגרמני משכיב את בדג'אייב לישון על האדמה וחבריו מתקרבים. הם עומדים בשורה על הגבעה המזרחית ומכוונים את רובי המָאוּזֵר שלהם אל הקהל המתגודד סביב השטיח ופטרוביץ'. הם יורים. הרוסים חוטפים פגיעות ישירות בראשים ובגבים. אנשי הוואפן אס־אס ממשיכים לירות. גילם הממוצע עשרים ואחת, עיניהם בדרך כלל כחולות־בהירות, ומתחת לקסדות הפלדה צומח אצל רובם שיער בלונדיני חלק.

הרוסים מתפזרים לכל הכיוונים. החיילים בשחור יורים תוך כדי הליכה מתונה ונכנסים למחנה. פטרוביץ' וחאסימיקוב נפרדים. פטרוביץ' זוחל לתוך תעלה צרה וחאסימיקוב נעמד. זו טעות. זוג עיניים כחולות־בהירות מבחין במלוא מאה תשעים ושלושה הסנטימטרים של גופו, וחאסימיקוב חוטף כדור במצח. הוא נשאר עומד לרגע, משתהה, תמיד לוקח לו זמן להבין דברים. לבסוף הוא קולט מה קרה ונופל מת על הקרקע. כעת, כשהם קרובים, הגרמנים הצעירים מפסיקים לירות ומתחילים לשפד את חיילי המילואים בכידוני המאוזר שלהם. דם סובייטי ניתז על פנים אָרִיוֹת. פטרוביץ' זוחל מזרחה, לעבר יער עצי האשוח שממנו הגיחו מלאכי המוות הבלונדינים. הוא קם ורץ לתוך היער שמעברו השני מתרומם רכס הרים. אם יצליח להגיע לשם אולי ישרוד. שלושה גרמנים מבחינים בו ורודפים אחריו.

זוהי אמנם שעת אמצע היום אבל היער אפל, שכן עצי האשוח גבוהים וענפיהם צפופי עלווה. פטרוביץ' לא מפסיק לרוץ אבל כוחו הולך ואוזל, בין השאר בגלל הדם הרב הקולח מכמה מקומות בראשו. הוא מאט, תשוש, ותוך כדי כך שומע את שלושת כלבי הציד הגרמנים שועטים בעקבותיו. לפתע הוא רואה קרן אור קטנה, אוזר את שארית כוחותיו ורץ לקראתה. יללת זאב ארוכה וחזקה מהדהדת סביבו.

הוא נפלט החוצה מהיער, חולף בין שני גזעי עצים שהסתבכו אחד בשני. החיילים יוצאים אחריו בריצה, מכוונים אליו את הרובים ונובחים מילים גרמניות. הם מסמנים לו לכרוע ולשלב ידיים מאחורי הגב. לפעמים לא צריך לדעת שפה כדי להבין מה נאמר בה. כשהוא על ברכיו, מאזין פטרוביץ' לשלושת הגברים מתווכחים אם לקחת אותו בשבי או להרוג אותו. הדיון מסתיים. שני החיילים שעומדים מולו מנמיכים את נשקם, והשלישי, זה שמאחוריו, מכוון אל ראשו ודורך את המאוזר שלו. ירייה נשמעת. הוא שומע את הגרמני נופל מאחורי גבו. שני האחרים מסתובבים במהירות ועכשיו גם השמאלי חוטף כדור בראש. פטרוביץ' מזנק על הימני. שניהם מתגלגלים בבוץ ונאבקים להשגת חזקה בלעדית על הרובה. הגרמני הרענן מתגבר על פטרוביץ' התשוש, מתיישב עליו ומתחיל לחנוק אותו עם המאוזר. ירייה נוספת נשמעת. מעיין של דם נפתח בחזהו של הגרמני, ובעוד טיפות אדומות נוחתות על סנטרו, מרגיש פטרוביץ' איך הלחץ על הגרון שלו פוסק בבת אחת. הגרמני נופל הצידה.

פטרוביץ' מרים את המאוזר ורץ אל רכס ההרים, לעבר המושיע שלו. מדי פעם הוא מועד ונופל, מה שדווקא עוזר לו, מפני שהבוץ עוצר את הדימום בפניו. הוא מגיע אל המקום שבו חשב שהצלף נמצא, אבל אין שם איש. אולי הצלף כבר עזב? הוא כמעט בטוח שמשם נורו היריות, אבל אין שום עדות לכך שזה באמת מה שקרה, לא טביעות רגליים ולא תרמילי כדורים. אולי טעה? האדמה לפניו מתחילה לזוז ומתוכה בוקע יצור מפלצתי מכוסה בבוץ, ענפים וקנוקנות. עפר ואבנים קטנות נושרים מגופו של היצור כשהוא מתרומם. פניו שחורות לגמרי ומוסתרות ברעמה של עלווה ירוקה. היצור, שנראה כחצי אדם חצי עץ, מביט בפטרוביץ' ואז מסתובב ומטפס במהירות במעלה ההר. פטרוביץ' צועד בעקבותיו.

הצלף מתקדם במהירות על־אנושית, ופטרוביץ' מתקשה לעמוד בקצב שלו. הוא עייף, פצוע וחש כאילו בכל רגע הוא עומד לצלול לתוך תרדמה. ככל שהוא מטפס גבוה יותר בעקבות הצלף, כך האוויר קר יותר ועוצמת הרוח מתגברת. הוא מרגיש כאילו משייפים את פניו בנייר זכוכית. דקות ארוכות עברו מאז ראה את גבו מכוסה הגבעולים של הצלף, והוא כבר בטוח שאיבד אותו, אבל אז הוא מבחין בו פונה בעיקול במרחק של כחצי קילומטר.

לוקח לו זמן להגיע לשם. כעבור כמה מאות מטרים הוא שומע מים זורמים, ואחרי העיקול הוא רואה נחל קטן ואת גופו המרוקן מאוויר של היצור מונח על הגדה. ואז הוא רואה את הצלף ללא חליפת ההסוואה שלו. מתברר שזו אישה. היא מסיימת לשטוף את המשחה השחורה מפניה, ועכשיו פטרוביץ כבר בטוח בכך: זו באמת אישה. היא נעמדת ומסתכלת עליו. פטרוביץ' מחייך אליה. ההבעה על פניה מלמדת שהחיוך שלו משונה בעיניה. ואז הוא מבין שהיא לא מכירה אותו, רק הוא מכיר אותה, מהעיתון. הוא רוצה להסביר לה את זה, אבל מצליח רק לומר את שמה לפני שעיניו כבות והוא מתעלף.