כל אמת היא בדיה
"העובדות בספרים מוסוות תמיד, באופן מודע או לא מודע, אך ההסוואה הזאת היא אִמִתותם. היא מופיעה ברומנים כפי שהיא מופיעה בחלומות." (אלזה מורנטה)
אלזה, אם אנחנו כבר מדברות, כל אמת היא בדיה.
תמיד דיברתי כך, כמו אנליזנטית הפציינטית שהוזמנה לדבר כשהתלוננה על סימפטום טורד ופרטנרי. הספה אף פעם לא היתה חשובה מאוד. מישהי אמרה לי, אומרת על הדרך, שאני קרובה ללא מודע שלי. אנליזנטית ולא מטופלת כי באנליזה לא מטפלים. נקודת המוצא היא שכולם חולים: בגלל השפה אנו חולים, מול השפה, השפה עושה אותנו חולים. ומכיוון שכולם חולים, כולם מטופלים: בבתי חולים, אצל מיסטיקנים, בכשפים, אצל רבנים, בעזרת מילים ובהשתקת המילים. רק שבאנליזה המילים בעלות הערך הן הנובעות מהמדבר, דרכן מצטופפים חלקי לא מודע שמתפלחים באין משגיח.
ז'אק לאקאן, הפסיכואנליטיקאי המסתורי מצרפת — מסתורי, אף שדיבר על הכול ואף אמר: "יש לי רק את הלא מודע שלי" — היה מי שהתוודעתי אליו לפני יותר מעשור, כששוב מי ממקורביי ניסח עבורי: "בגילך גילית את שפת האם שלך". זה נראה לי צודק. אני מעוניינת לחשוב שהמילים שלי אומרות לא מדברות. לפעמים לפניי, לפעמים נשרכות מאחוריי. האם תמיד אומרים אמת? תמיד משקרים? אמת של מי? אנליזנטית ללא ספה, ממשיכה ללכת, היא והמילים. מהעיגול השרוף הריק שבתמונה, שנותרה עדה למרות הכול, ומצביעה על מולדת האפשרויות. ההבדל בין לדבר ולומר הוא פשוט: גם אם בשני המקרים מדובר בשפה, במילים, בכוונה, ה"לומר" הוא הדבר שכרוך בלעשות. הנה אני יושבת בחדר הצנוע במנזר השֵלֵו, בדיוק כפי שתכננתי והודעתי בקול. אמרתי כדי שלא לדבר — כדי להתחייב למילותיי. אתן, מילותיי, לכו השתטחו נא על הדף הארוך מבלי לדעת כמה.