מלודי
ברגע שרגליי נגעו ברצפת השיש במבואה של ביתנו, הרגשתי שכל גופי נרגע. חשתי בקרירותה של הרצפה הקרה על רגליי הדואבות, כשהמשרת הושיט את ידו כדי לקחת את מעילי.
"ברוכה הבאה הביתה, גברתי. האם תרצי משהו?" הניד בראשו ותלה את המעיל על זרועו.
"הילדים במיטה?" שאלתי, רוכנת ומרימה את נעלי ה"דולצ'ה וגבאנה" שלי מהרצפה.
"כן, גברתי. והאדון בחדר העבודה שלו."
האדון? אני בטוחה שליאם מאוד מרוצה מהכינוי. מבלי להוסיף מילה עשיתי את דרכי למדרגות. שוב אני מגיעה הביתה מאוחר בגלל איגוד המורים הארור. הכרתי את איתן מספיק טוב כדי לדעת שהוא מנסה לא להירדם עד שאגיע. הוא מעולם לא הלך לישון, מבלי לראות אותי קודם, ואני ציפיתי בכיליון עיניים לרגעים הללו, יותר מכל דבר בעולם. הוא, מכל ילדיי, גרם לליבי לכאוב בדרך הטובה ביותר שיש. בזמנו לא הבנתי את זה. בקושי הכרתי את עצמי כשהייתי עם הילדים. הייתי שלווה. זה היה מוזר – מעולם לא חוויתי תחושת שלווה בחיי.
מאז שהייתי ילדה, אבי החדיר לתוכי בכוח הזרוע את המשמעות של להיות בת למשפחת ג'ובאני. הייתי חייבת להיות חזקה ונטולת רחמים. בתור נערה, הבטתי כיצד גסס לאיטו מול עיניי, מורשתו דועכת עימו. נתתי את חיי למשפחה האיטלקית. כבוגרת, נאלצתי להילחם נגד אימי וסבי. הרגשתי כאילו העולם עומד להתפרק סביבי. ובכל זאת הצלחתי לצאת מהצד השני, ובכל פעם שהבטתי בפניהם של ילדיי, ראיתי את הניצחון הזה.
חיי השתנו באופן קיצוני במרוצת השנים, ועדיין הרגשתי כאילו הכול רק חלום.
"טוק, טוק," לחשתי בשקט. שרבבתי את ראשי מבעד לדלת חדרו של איתן וראיתי אותו זז מייד. חייכתי לעצמי, הפלתי את נעליי בחוץ ורצתי למיטה שלו, מזנקת פנימה לצידו כדי לדגדג אותו.
"אימא!" צחק בגלוי, גופו מתפתל וחומק ממני, מה שגרם לי לדגדג אותו חזק יותר.
"מישהו כבר אמור להיות ישן עכשיו," אמרתי והתיישבתי, מעבירה את אצבעותיי בשערו הסתור.
"הבטחת לחזור הביתה מוקדם," אמר בזעף.
"אתה יכול להאשים את המורים," אמרתי, אוחזת בפניו ברכות בכפות ידיי.
"אני רו – " השתעל לפני שסיים את המשפט. אבל זה לא היה שיעול אחד. השיעול טלטל את חזהו וכל גופו נשמט קדימה.
"איתן? מתוק?" תפסתי בו, פניו הופכות סגולות. "איתן!" צרחתי.
"אימא..." השתנק, דם זולג מאפו.
"איתן! איתן! ליאם! ליאם! עזרו לי!" הרמתי אותו ורצתי לדלת החדר ואז –
בום!
בום!
בום!
הירי לא נגמר, מגיע כולו מ –
"ואייט! דונה!"
"גברתי, אנחנו תחת מתקפה!" צעק פדל שזינק לתוך החדר.
"מתקפה? מי?" פאק, זה לא משנה. "קח אותו! טפל בו עכשיו!" זרקתי את איתן לזרועותיו.
"גברתי, זה לא בטוח!"
"תציל את הבן שלי!" צרחתי, נתזי רוק עפים מפי. תלשתי תמונה משפחתית מקיר חדרו של איתן. תמונה, שמאחוריה החבאתי רובה סער, אקדח גלוק ושלוש מחסניות. תחבתי אותם בחגורת מכנסיי ואפילו לא היססתי כשבעטתי בדלת חדרם של ואייט ודונה.
דם.
על הקירות. על הרצפה. אבל הכי איום – עליהם.
"חרררר..." קול שאפילו לא נשמע כאילו הוא יוצא משפתיים אנושיות – עיניי בערו כשהבטתי בילדיי. בתינוקות שלי. "לא... לא. לא. לא."
זו הייתה המילה היחידה שידעתי, כשרצתי אליהם. גופו של ואייט כיסה את דונה. שניהם היו מוטלים על המיטה.
"ואייט, מתוק שלי," לחשתי, מלטפת את ראשו. "תפסיק, זה לא מצחיק... רד מאחותך. דונה מותק, תדחפי את אחיך ממך, בסדר?"
הם לא זזו.
הם לא נשמו.
הם פשוט שכבו שם... כמו דברים מתים.
"לא... לא..." נשכבתי מעליהם, חיבקתי אותם חזק. לא הבנתי. מה קרה? מה קורה?
בום!
בום!
בום!
שוב קול היריות רעם. אפילו לא טרחתי להרים את הנשקים שהפלתי לרצפה. אפילו לפתוח את הדלת הרגיש כמו משימה בלתי אפשרית. גופי הרגיש כאילו איבד כל תחושה, לא ידעתי אם אני מתעלפת או בוכה אבל ראייתי היטשטשה.
"מל, ברחי!"
רק בגלל שזה הוא.
ליאם; קולו גרם לי לחזור לפוקוס והצטערתי על כך. לא רציתי לראותו כך. על ברכיו, רובה מכוון לראשו, עיניו הירוקות פעורות מפחד, אבל פחד על עצמו – לא עליי.
"מל, רוצי! רוצי!" צרח, לפני שגבר אחד הכה בפניו עם קת הרובה. שפתו נבקעה, דם זלג על השטיח הפרסי, שנאלצתי בעל כורחי לקנות באחד מאירועי הצדקה הארורים שבהם השתתפתי עם אבלין.
"מל – " הוא לא הסיר ממני את עיניו, גם כשהוכה שוב.
הפסיקו. חשבתי.
"הפסיקו," לחשתי.
"בבקשה הפסיקו!" צרחתי לבסוף.
"בבקשה? מה אמרתי לך על השימוש במילה 'בבקשה' מלודי?" הגבר הסתובב, וכשראיתי את פניו, כל האוויר בריאותיי נמחץ החוצה.
"אבא?"
"כן? זה מי שאני? משום שהבת שאני אימנתי, הבת שאני גידלתי, לא כזו חלשה. מלודי ניצ’י ג'ובאני, בתו של 'אגרוף הפלדה', בלאדי מלודי – זו מי שאת. מה – חשבת שרק בגלל שהבסת את הרוסים, את אימך ואת סבך, זה נגמר? חשבת שאת יכולה לרכוב לך אל השקיעה באופק עם משפחתך האירית? אין אופק בשבילך, מלודי! אין מקום שבו את יכולה להסתתר. תמיד יהיה מישהו שירדוף אותך. כמה פעמים אני צריך ללמד אותך את הלקח הזה, לעזאזל?"
"זה לא אמיתי." הנדתי בראשי ונסוגתי ממנו. "אני הולכת להתעורר עכשיו."
"אם זה לא אמיתי, אז לא אכפת לך?" שאל שוב – הפעם הצמיד את קנה הרובה לראשו של ליאם וידעתי שזה לא אמיתי. ידעתי אבל לא יכולתי לעצור את ליבי מלפעום בטירוף.
"תראי אותך. לא הייתי צריך לתת לך להיכנס למשפחה הזו. הם הפכו אותה לחלשה. את בוסית, מלודי. את שייכת למאפיה, לא לחבורת הזבל. הוציאי את הראש מהפאקינג עננים והתחילי להתנהג כמו מי שאת אמורה להיות."
בום!
גופו צנח הצידה, שלולית דם נקווית מולי. עיניו מעולם לא עזבו את פניי.
"ליאם!"
עיניי נפקחו וזינקתי ממיטתי, אקדחי בידי וליבי עדיין פועם בעוז כנגד חזי, כל גופי מכוסה זיעה קרה.
"מל? מה קרה?" התרומם ליאם על מרפקו, עיניו חצי סגורות משינה.
"כלום. מצטערת. תחזור לישון," לחשתי, מחליקה מהסדין ומורידה את רגליי לרצפה.
יכולתי לחוש את מבטו עליי, כשהלכתי לשירותים.
סגרתי את הדלת מאחוריי, הפלתי את האקדח לצד הכיור ופתחתי את הברז.
"תנשמי. פשוט תנשמי," לחשתי לבבואה שלי במראה וניסיתי למחוק את התמונות מראשי.
ליאם מת.
איתן מת.
ואייט מת.
דונה מתה.
רק אני נשארתי. תמיד רק אני... המחשבה הפחידה אותי. אני, שהייתי לבד כל חיי – פוחדת להיות לבד. בדיוק כשהתחלתי להרגיש... כמו קלהאן. כמובן שאבי יעלה בראשי ויזכיר לי שלפני הכול אני ג'ובאני.
"לעזאזל, אורלנדו. באמת דפקת אותי." חייכתי למרות שזה לא מצחיק.
אחרי ששטפתי את פניי, יצאתי מחדר האמבטיה, מצפה לראות את ליאם במיטה. במקום זאת, עמד מחוץ לדלת, נשען כנגד הקיר, עיניו סגורות וזרועותיו שלובות על חזהו החשוף. בלאות, פקח את עיניו והביט אליי, זוויות פיו מתרוממות.
"את בסדר?" שאל.
הינה. זו הסיבה שפחדתי להיות לבד. מאז שהתחתנו, מאז שנכנסתי לבית הזה, הוא מעולם לא התרחק ממני, מעולם לא נתן לי להיות לבד. תמיד שמר עליי, ולכן נשענתי עליו.
הייתי חלשה עבורו.
"מל?"
"כן." לקחתי את ידו. "בוא נלך למיטה, יש לנו כל כך הרבה דברים לעשות מחר."
הוא גנח והלך בעקבותיי למיטה, ואז זינק עליי, מפיל את שנינו על המזרן.
"אוהב אותך." גיחך, כשניסיתי להתפתל כדי להשתחרר מזרועותיו, אולם הוא הידק את חיבוקו.
נאנחתי. "גם אני אוהבת אותך."
כמו תמיד, הוא נרדם בקלות. אני, לעומת זאת, פשוט שכבתי שם, מעבירה את אצבעותיי בשערו, ערנית לחלוטין, נזכרת בחוק מספר אחד שאבי נהג להזכיר לי כדי להזהיר אותי.
לעולם לא לחוש בנוח. רק ביום שאמות אדע שקט ושלווה.
