שמיכת הטלאים של קלואי
את הלן פגשתי יום אחד באמצע אוגוסט. בחמישה עשר לחודש ליתר דיוק, כשהשמים מכוסים בדוק עבה של זיעה, והגעגועים לחורף הולמים בחוזקה. אי אפשר לעשות שום דבר באמצע אוגוסט. לא להכיר בחורות וגם לא לתפוס איזה סרט מעניין, כי פשוט אין.
אוגוסט הוא שם של קיסר נהדר שהפך לסתם חודש מטומטם. מיוזע כמו הקיסר ההוא בימיו האחרונים. ראיתי פעם תמונה שלו. אוגוסטוס. לפעמים אני חושב עליו פה ושם כשאני מנסה לחשוב למה דווקא החודש הזה שייך לו.
אני אינסטלטור.
יש סיכוי טוב שאני האינסטלטור ההיסטוריון החובב הראשון שפגשתם. תודו. אין כאלו. אני לא שמן והתחת שלי לא מציץ לי מהג'ינס. לא באוגוסט בכל אופן. אני לא לובש ג'ינסים באוגוסט. רק מכנסיים קצרים. מכותנה. אני עובד במשמרות של שבע וחצי שעות ביממה, ב"שירות התיקונים של אריק ומשה בע"מ", שזה בעצם דוד שלי וחבר שלו מהצבא שפתחו ביחד עסק אחרי שהשתחררו, ועכשיו הם אימפריה. לדעתם בכל אופן. אימפריה של אינסטלטורים.
היסטוריה זה תחביב שלי. אני אוהב דמויות מיתולוגיות שקטות. לא זמרים או שחקנים. איך שלא מסתכלים על זה נראה לי שהרבה יותר מעניין להיות חניבעל מאשר זמרת או שחקנית,
זאת אומרת, לבנות איצטדיון נראה לי חוויה הרבה יותר מספקת מאשר לשחק בו. יותר ממצה. אתה יכול להגיד שהיית קיים וגם אחרי מאתיים או אלפיים שנה עוד יש משהו שיוכיח את זה. משהו שעשוי מלבנים, שהסיכוי שיתפרק די קלוש. ובכלל דמויות מיתולוגיות אמיתיות לא שופכות את המעיים פעם בשנתיים בכתבת אמצע ב"ידיעות" או "מעריב". יש להם בניינים שידברו בשבילן. אני מעדיף ככה. אין סיכוי להתאכזב שמישהו שאתה ממש אוהב יתחיל לדבר שטויות ופתאום תגלה שהוא סתם דפוק.
את הצבא הפסקתי באמצע. חוסר התאמה. לא התאמנו אחד לשני אז עזבתי. בסדר גמור מבחינתי. לא שאלתי אף שאלה כשאמרו לי. אני אוהב לפרק ולהרכיב דברים ואף אחד בבסיס לא התעלף על זה מהתחלה, אז כשפרקתי חצי מהנשקייה ופיזרתי אותה בכל הבסיס במחפשים את המטמון פרטי משלי, אמרו לי די, עד כאן, ושלחו אותי לקב"ן.
הוא, שהייתה בעצם היא, לא אמרה שום דבר רק שאלה אותי מה אני מרגיש שאני מפרק ככה דברים כל הזמן ומה זה עושה לי. "זה ממלא אותי גברת קב"ן. זה ממלא אותי יותר ממה שאת בפנים שלך הריקות שיושבת כאן מולי מסוגלת בכלל להבין." אמרתי. הפנים שלה קצת האדימו ויומיים אחר כך שיחררו אותי על "נפשי" בלי שהיה רשום אצלי כלום על כל העניין הזה של לפרק ולהרכיב.
משה אמר לי לבוא לעבוד אצלו במקום לנסוע ולעשן סמים במזרח. "בוא ותראה מה זה להיות גבר, תרוויח כמו בן אדם ואחר כך תלך ותעשה מה שאתה רוצה." אני עוד לא יודע מה אני באמת רוצה אז כבר כמעט עשר שנים שאני שם מפרק ומרכיב, מרכיב ומפרק. מחר אני בן שלושים ואחת, אני די מבסוט למרות שאימא שלי ומשה לא מדברים בגלל שלדעתה הוא אשם בזה שאני אינסטלטור ושזרקתי את כל "הפוטנציאל האדיר הזה שלי" לפח ולא התחלתי ללמוד כלום.
להודו לא נסעתי, אבל סמים אני מעשן בקביעות. חי לי ככה מיום ליום. כמו בשיר ההוא. זה פחות רומנטי ממה שחושבים אבל די נוח.
אף אחד לא חוגג לי את יום ההולדת כי תמיד חם מדי לכולם והם מוצאים איזשהו תירוץ לא להגיע אז פשוט הפסקתי להזמין. אני מפרק ומרכיב צינורות גם בימי ההולדת שלי, לא לוקח חופש באופן עקרוני כי אין לי סיבה לסמן לעצמי שעוד שנה עברה. אני מרגיש את הכל בתוך הגוף. אני מעלה קילו בכל שנה והרעמה שלי על הראש לא נראית כמו בתיכון אז בשביל מה אני צריך לחגוג עם עוגה אני הרי מבין לבד שאני משתנה. ככה זה, סימנים בגוף שלך מזכירים לך שעוד שנה עברה. אני לא יפה. ואולי אני קצת מכוער. לא נחמד מדי וקצת עקשן. זאת אומרת מין ממוצע שכזה. סתם בחור אחד שאתם רואים בדרך לעבודה באוטובוס, זאת אומרת אם אתם נוסעים באוטובוס.
אני נוסע.
בכל בוקר אני נוסע למשרד של אריק ומשה. משה דווקא רצה לתת לי את הטרנזיט שלהם אבל אריק בטוח שאני אעשה איזה נזק, ובגדול זה חצי מהצי של המכוניות שלהם אז בסוף אני רק מקבל נסיעות. ועל הטרנזיט אני נוסע רק לביקורי בית.
כמו איזה רופא אני מגיע לכל מקום סתום ופותח אותו. צינורות, מרזבים, מכסים של ביובים שהחלידו או סתם טבעת שנפלה עמוק לתוך הכיור. הכל אני מחלץ. כל דבר אני יודע להתיר או לפקוק, לחסום או לחלוץ. תלוי מה בדיוק מבקשים.
גם עם רגשות אני מתעסק אם אני מתבקש. כבר יותר מפעם אחת היה לי מספר אחרי תיקון. לפעמים גם הנשמה של הבן אדם זקוקה לשיחרור מאיזו סתימה אז אני עובד שעות נוספות ופותח אצל קליינטיות כמה מחסומים רגשיים. תסלחו לי על הביטוי, אבל בגדול אני מין פומפה אנושית. כזו שפותחת דברים, אבל אחר כך שמים אותה בצד עד שיצטרכו אותה עוד פעם ומבחינתי זה בסדר. זאת אומרת בינתיים זה נראה לי מספיק. אני אוכל בכל יום בשבוע כריך עם משהו אחר, חביתה ריבה או גבינה צהובה עם סרדינים חריפים, וככה אני מעביר את השבועות. עד שאני מחליף את החודש ואחריו עוד אחד ועוד אחד.
בחמישה עשר באוגוסט של החודש ההוא ישבתי במשרד והחלפתי את אריק במוקד. לפי משה, אם אריק היה מבלה במשרד חצי מהזמן שהוא נמצא בסידורים הם כבר היו מיליונרים. בכל אופן הלן התקשרה אלינו בפעם הראשונה ביום ההוא והתחילה למלא לי את החיים בקצת יותר מסנדוויצ'ים עם טעם אחר בכל יום וקיסרים רומים מתים.
"אריק ומשה בע"מ שלום מה אפשר לעזור," אני מנומס, ועונה תמיד כמו שצריך אפילו שאנחנו לא בנק. מהעבר השני של הקו לא נשמע כל הגה, רק בכי חלוש. חזרתי על הפתיח שלי ועיכלתי ששוב מדובר בסתימה רגשית ולא בביוב. הסתכלתי על השעון. השעה הייתה ארבע וחצי וזה היה טוב. אין כמו סוף היום לשחרר לאחרים ולעצמי כמה מועקות.
"אני יכול לעזור גברת?" שאלתי.
"כן," ענה לי לפתע הקול מעבר לקו. "אני חייבת שתבוא לכאן עכשיו. הכיור שלי סתום ואני לא יודעת מה לעשות, אתם יקרים?"
כשבן אדם צריך שישחררו לו משהו אצלו בנפש הוא תמיד אומר שהכיור סתום, אני לא יודע למה אנשים לא מתלוננים על משהו אחר אבל כנראה שמועקות מתחברות להם עם כיורים.
"לא," אמרתי. "המחירים שלנו בסדר גמור." המשכתי. "איפה את גרה גברת?" שאלתי והקול מעבר לקו ענה: "בגרוזנברג חמש עשרה, אתה יכול לבוא עכשיו? פליז." היא לא הייתה צריכה להוסיף את הפליז בשביל שאני אבין שהיא לא מכאן. כל ר' או ח' או ג' שלה כבר השמיעו לי שהיא מאמריקה והראש שלי התחיל לעבוד שעות נוספות בכיוון הזה כי עוד לא תיקנתי נשמות מחו"ל עד החמישה עשר באוגוסט ההוא.
"אנחנו מיד שולחים מישהו." אמרתי, ככה זה. אריק אומר "תמיד תגיד שאחנו שולחים מישהו גם אם זה רק אתה שהולך לכל מקום. זה עושה אותנו גדולים יותר ועושה רושם טוב יותר אצל הלקוחות."
"לא. אתה חייב לבוא בעצמך," הקול אמר, "אני לא יכולה שעוד בן אדם יראה שאני בוכה. אתה כבר שמעת."
"מאיפה שמעת עלינו גברת?" שאלתי בשביל לבדוק מי המליץ עלי ולאיזה תיקון אני נדרש. "סתם מהיילו פיג'ס." היא אמרה. "מאיפה?" שאלתי.
"מהדפי זהב," חזר הקול ואמר. "אבל תפסיק כבר לשאול ורק תגיע, הכל פה דפוק ואי אפשר לפתוח את המים."
"בסדר גברת, אני בדרך." אמרתי.
לקחתי את כובע המצחייה שלי, זה שרשום עליו "אריק ומשה בע"מ" וחבשתי אותו על הראש. אריק וגם משה מתעקשים שאני אחבוש אותו בכל פעם שאני הולך למקום שעוד לא מנוי שלנו. "זה עושה רושם טוב," משה אומר. "אז פשוט תשים ואל תתווכח." אני מבין את ההגיון ואפילו מוצא חן בעיני להסתיר את העיניים כשאני הולך לאנשהו ככה אני מסתכל על בן אדם כמה רגעים ולומד אותו לפני שהוא מסתכל עלי בחזרה ונותן לי ציון משל עצמו.
"איך קוראים לגברת?" שאלתי. "הלן. הלן גולדמן." היא ענתה ונדמה היה לי שנרגעה מעט אחרי ששמעה שאני מתכוון להגיע.
הבטחתי לעצמי בלי שטיקים הפעם אם העיניים שלה לא יזמינו אותי לסדר הכל קומפלט. רק להסתכל ולבדוק מה לא בסדר בדבר הזה שגרם לה לבכות, לתקן אותו איפה שצריך וללכת. כבר היה לי קטע עם אחת חנה כהן והיא התחילה להתקשר לכאן כל יום וגם עם אחת שאפילו באה יום אחד למשרד לבושה כמו נסיכה ועשתה לי בושות אצל אריק ומשה שאני אהבת החיים שלה.
אני טוב בלסדר דברים אבל אני לא מצליח להישאר לאורך זמן ומבחינתי אחרי שהכל זורם אני חייב להמשיך הלאה. וככה זה היה עד הלן.
"או.קיי. גברת תרגעי, אני מגיע." אמרתי בקול הכי רגוע שיכולתי להוציא.
לקחתי את הטנדר ויצאתי לדרך. הקמצנות של אריק מתבטאת בכל מיני דברים, כמו זה שאין מזגן באוטו הזה. כל פעם באוגוסט אני רוצה לעזוב את העבודה ומתחיל ויכוח שלם על המזגן שבסופו אני מפסיד ומשה אומר: "טוב, אל תדאג, בקיץ הבא נחליף את הטרנטה הזאת בטווינגו עם מזגן." או: "עזוב, יהיה בסדר, שנה הבאה אני קונה לך סקודה שאתה יכול לקחת איתך הביתה בערב ולצאת איתה עם בחורות מרוב שהיא יפה." אבל בסופו של דבר אני מוצא את עצמי נוסע בטרנזיט פורד המאפן הזה בחודש אוגוסט, חושב על כל המכוניות היפות שדוד שלי הקמצן והשותף העוד יותר קמצן שלו אמורים היו לקנות לי.
אני חונה בחניון גרוזנברג בקומה השביעית ונעצר להסתכל קצת על הים הכחול הזה שעושה את תל אביב כל כך יפה. יש המון רוח על הגג בגרוזנברג אז אני נרגע ושם בצד את כל ההבטחות של אריק ומשה על מכונית גדולה וממוזגת.
הרגשתי במצוקה שלה ברגע שנכנסתי. מצוקה, אפשר להגיד, הייתה תיאור מחמיא למצב שראיתי בו את הלן בפעם הראשונה. דלת הכניסה הייתה פתוחה ואחרי שדפקתי כמה פעמים ואף אחד לא ענה פשוט הרשתי לעצמי להכנס, כי כבר הגעתי עד הלום כמו שאומרים. נכנסתי אל תוך הסלון שהיה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיים שלי אבל תכף ניכנס לזה. לא היה לי מספיק זמן לבהות בכל מה שראיתי, קול חלוש הגיע מהמטבח, בעצם לא קול אלא מעין יבבה מסמרת שיער של חיה פצועה. מצטער שאני דרמטי, גם הלן חושבת שיש לי בעיה באופי, שאני מעצים כל אירוע מעבר למימדים האמיתיים שלו אבל היא לא הייתה שם בשביל להסתכל על עצמה ואני כן.
הידיים של הלן היו שקועות בתוך הכיור והכיור היה מלא במים אדומים. פשוט מאוד. הלן חתכה לעצמה את הוורידים חמש דקות לפני שהיא התקשרה אלי ופתחה את המים, אבל הכיור היה סתום והיא פשוט עמדה שם בתוך הזוועה הזו שהיא אירגנה לעצמה, וזה אחרי שהיא אומרת לי שאני דרמטי מדי.
"גברת את בסדר?" אמרתי, למרות שהיה ברור לי שהכל אצלה מסובך לגמרי אם היא הגיעה למצב שהיא עומדת ליד הכיור ומארגנת לעצמה את האירוע הזה.
מובן שהלן לא הייתה בסדר ועוד יותר מובן היה הטלפון שהיא עשתה אלינו למשרד. הלן אומרת שזה לא כל כך פשוט כמו שאני מסביר את זה, ושבעצם מה שהטריד אותה היה שהייתה צריכה לראות את כל הגודש הזה שהחליט להפריע לה למות בשקט, אז מה יותר פשוט מלהרים טלפון לשרברב שיסדר את כל העניין. לא? זו בדיוק הנקודה שלי, היא קראה לי שאבוא להציל אותה, בדיוק כמו קלאוס, שהיה תמיד לצידה ברגעים האלו שחוסר השלווה היה משתלט עליה.
זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שנדרשתי להחליף אותו.
"יכול להיות שאתה צודק," אמרה לי אחר כך ביום אחר, קריר יותר. "יכול להיות שבאמת רציתי שמישהו, גם אם זה לא קלאוס פשוט יבוא להציל אותי. אבל אני לא לגמרי בטוחה. איך הגעת לי אתה לאמצע כל הדפק הזה אני באמת לא יודעת. באמת שלא."
אבל באותן חמש דקות לא ניהלו דיון פילוסופי על מה אני עושה שם ובלי לחשוב יותר מדי לקחתי אותה בידיים כי היה לי ברור שהיא נופלת על הריצפה או־טו־טו. רצתי לחדר השינה והתחלתי לקרוע את הסדין שעל המיטה כמו מטורף. כרכתי אותו מסביב לידיים שלה והידקתי חזק כדי לעצור את הדימום. אפשר היה להבחין מיד שהלן היא מה שנקרא אצלי מקצוענית. זאת אומרת שהיא ידעה בדיוק מה לעשות כדי שהיא תנזק אבל גם תנצל. החתכים לא היו עמוקים מדי, אפשר לומר שזה היה יותר שריטות מאשר חתכים. אבל אי אפשר לדעת מה היה באמת קורה אילו הייתה נשארת שם ככה עם עצמה. היא איבדה מספיק דם.
שמתי אותה על המיטה ונתתי לה כוס מים קרים. החלטתי שהאסטרטגיה הכי טובה לטפל במצב היא פשוט להתנהג כמו במקרה רגיל. שאלתי אותה אם היא יודעת מה יכול לגרום לסתימה בכיור ועוד כל מיני שאלות מנחות כאלו ואחרות על מנת לנסות להבין מה גרם לתקלה.
מילה טובה אחת על הלן לפני שיבואו עוד הרבה אחרות: היא התנהגה כמו ליידי אמיתית, ענתה לי על כל השאלות ולא הזילה אפילו דמעה אחת כמעט בכל האירוע. משהו נפל לה שם למטה, וככל הנראה נדבקו אליו כל מיני דברים עם הזמן אז כנראה שבגלל זה הכיור נסתם. זו הייתה ההשערה שלה בכל אופן. "אתה חושב שתוכל לסדר את זה?" אמרה.
לפתע היא קמה מהמקום, ניגשה למקרר והוציאה ממנו מים קרים בשבילי. אחר כך היא חתכה לי גם עוגה ושמה הכל על מגש וביקשה שאשב, אנוח ואשתה משהו.
"אני רואה שאתה ממש מת מחום. גם אני סובלת מזה. זה בעצם הדבר היחיד שלא הצלחתי להתרגל אליו כאן. וכמו להכעיס המזגן שלי התקלקל." הסתכלתי על הלן והתרגשתי. היא הבינה כמה אני לא אוהב את החודש המחורבן הזה. פתאום, היה לי נוח, נוח מאוד, הרגשה שפשתה בכל הגוף והייתה מלאה במה שהייתי משיג מקריאת ספר היסטוריה טוב במיוחד.
"תני לי רק לסיים כאן גברת ואני מתפנה אלייך," אמרתי. "קוראים לי הלן," אמרה. "הלן גולדמן, מה שמך?"
"נתן. נתן כהן. נעים מאוד הלן." היה לי צורך להוסיף את שם המשפחה כאילו שהייתי באיזשהו מעמד חגיגי.
"הנה מצאתי!" אמרתי, והוצאתי החוצה את כל הגוש שסתם את הכיור בקלי קלות, "יש כאן משהו ממתכת שכנראה אסף עליו את כל החרא מלמעלה." אמרתי.
שטפתי את הגוש שהתפורר בקלות וביד נשארה לי טבעת. "את בטח מחפשת את זה," אמרתי. היא הסתכלה לרגע והזילה דמעה. "כן . באמת חיפשתי את זה ואין לי מושג איך זה הגיע לכאן." היא לקחה את הטבעת ואיגרפה את היד בחוזקה. כנראה שנפגשה עם זיכרון שקשור בה.
היא התיישבה בקצה המיטה והתחילה להתייפח בבכי. "זו הטבעת של קלאוס." אמרה לי. "של מי?" שאלתי. "של קלאוס." הלן ענתה. "קלאוס שלי, שעכשיו הוא לא." רציתי לשאול מי זה קלאוס כי הוא לא בדיוק היה כאן בסביבה לראות את כל הברדק שאירגנה לעצמה ואיכשהו נראה היה לי שהוא קשור לזה אבל הלן לא נראתה במצב רוח לענות על שאלות. היא פשוט ישבה על המיטה והתייפחה.
אין הרבה דברים שאתה יכול לעשות כשאתה גבר ואתה נתקל באישה שבוכה. אתה אף פעם לא יכול לדעת כמה זה אמיתי, עד לאין מגיע הכאב, ועל מה. נשים יש להן את הקטע הזה שהן בוכות כדי להציל את עצמן מאיזו הסתבכות מטופשת או שהן בוכות כי מבפנים מת אצלן משהו, והכאב על הקושי שבהתחלה חדשה הורס אותן לכמה רגעים. הלן אומרת שאשאיר את הפילוסופיות בשקל שלי על נשים ודמעות למישהי שתשים על זה. כשהיא בוכה היא בוכה כי היא שמחה. שמחה על עצב שמסתיים ויוצא לה החוצה מתוך הגוף. דמעות מנקות אותה, היא אומרת. עושות אותה ריקה מבפנים ומוכנה לקבל רגשות חדשים. ולפעמים, רק לפעמים, היא בוכה בגלל זיכרון. אבל זה הרבה יותר נדיר אצלה כי היא פשוט משתדלת שלא לזכור יותר מדי דברים ולהשאיר את מרבית הזיכרונות חפונים בתוך תמונות באלבום.
אני לא בוכה יותר מדי. כמעט בכלל לא. רק בסרטים אני בוכה. בסרטי אקשן. כשהגיבור מציל את כל העולם או משהו כזה. אני היחיד שאני מכיר שבוכה בסרטי פעולה. כל האחרים, דרמות כנראה עושות להן את זה. לי לא. אין דבר יותר מרגש מלראות עולם שלם שניצל על ידי כוכב קולנוע אחד מאופר ולבוש כמו שצריך. סופרמן עושה ממני רכיכה בכל פעם מחדש. הלן אומרת שזה לא רע ואפילו די מקורי כשחושבים על זה. זאת אומרת לבכות בסרטי פעולה. "אם לא הייתי מכירה את הרצון שלך להציל את כולם מקרוב הייתי חושבת שאתה שטוח. אבל לא. אצלך זה אמיתי מבפנים, אתה באמת מתרגש כי אתה אדם שמציל חיים בעצמך. גם אותי הצלת." היא אומרת.
זה נכון אבל רק בערך, אף אחד לא יכול להציל את הלן עד הסוף, רק עד כמה שהיא מרשה.
כבר אמרתי שאני בחור רגיל, לא? אבל פיזית יש לי בעיה קטנה. יש לי מין פונקלעך קטן על הראש והוא שם מיום שנולדתי. לא ירד. אין לי מושג ממה הוא עשוי, אבל ככה זה כמו חתיכת גומי קטנה שזרוקה לי באמצע המוח ויוצאת ממנו החוצה. לא מדברים על זה אצלנו במשפחה אבל אני יודע שרוב הדודים והדודות מסתכלים עלי במבט מלא רחמים בכל ערב חג. הרוב בטוחים שאני דפוק בגלל זה. וגם מי שלא, השתכנע לאט־לאט. כולם אצלנו חוץ ממשה עובדים בבנק ורק אני פותח סתימות אז הם בטוחים שיש קשר בין הדברים.
הלן אמרה לי שאם הבליטה שלי על הראש היא מהיום שנולדתי, אין לי מה לעשות בקשר לזה: "זה הכל שכל, הראש שלך מלא ברעיונות טובים ובמחשבות משגעות ובשביל זה יש לך את הפונקלעך הזה על הראש. זו המתנה שאלוהים נתן לך ואי אפשר להתווכח על זה. אהבה, אתה תמצא יום אחד גם אם אתה לא בדיוק מרגיש עכשיו שהיא קיימת. בליטה או לא בליטה יום אחד תגיע מישהי שתצליח להציץ לך ישר לתוך הלב בלי שתראה בדרך שום דבר שיפריע לה."
אני מקווה שהלן צודקת, למרות שאני לא מוטרד במיוחד. למעט הלן עוד לא התאהבתי ממש באישה כך שאין לי קריטריונים מדויקים למה היא אהבה, ואין לי בדיוק מושג מה אני מפסיד אלא אם אפסיד אותה.
הלן אומרת שיום אחד אחרי שאתאהב, אני אבכה על כל השנים האלו שהלכו לאיבוד וארצה לחפש אותן בלוח שנה ולסמן בהן תאריכים של בדידות שהוחלפו בכאלו של אושר. סתם ציוני דרך קטנים שיעזרו לי להתמודד עם הלבד שיאפוף אותי אחרי שהכל יגמר. כך בכל אופן זה אצלה מיום שקלאוס עזב ולא חזר יותר.
לא הלכתי לשום מקום אחרי שפתחתי להלן את הסתימה. נשארתי ואפילו לא חזרתי הביתה מאז אותו היום. ישנתי ליד הלן כדי לבדוק שהכל איתה בסדר ומאז אני שם, ישן לידה ובודק מה איתה.
אני מאוהב בהלן, מאוהב בה עד כמה שאני יכול להגדיר אהבה. אבל כשאני אומר לה היא עושה כאילו היא לא שומעת ורק ממשיכה לספר לי על כל הפגמים שלה.
גם להלן יש בעיה פיזית קטנה והיא אמרה לי את זה בבוקר שלמחרת הכיור הסתום כשראתה שבאמת לא הלכתי לשום מקום.
העסק, זאת אומרת הרחם, אם עדיין לא הבנתי, סגור אצלה. סגור כמו אצל כלבת קוקר ספניאל שמישהו החליט שהיא לא צריכה אושר בחיים, אלא רק לשבת אצלו על השטיח ולהסתכל עליו כל היום.
אולי זו אשמתו של קלאוס, אבל קשה לה עכשיו לראות שהוא אשם במשהו שהוא לא ממש יודע שהוא אחראי לו. כשתמצא אותו תאמר לו. אבל עכשיו, מבחינתה זה ממש לא הזמן לדבר על זה. חשוב לה שאדע שפשוט זה ככה, ריק מבפנים אצלה עד עדי עד. ושהיא לא מה שנקרא אישה שאפשר לבנות איתה עתיד אלא רק יחסים של עכשיו. "אישה בלי רחם, מין חצי אישה שכזו."
יש המון ילדים רעבים באפריקה או בהונגריה אז אני לא מבין עד הסוף למה היא חייבת להרגיש "חצי אישה". אבל כנראה שזה עניין שלה עם אלוהים וקלאוס, זה לא משהו שאני יכול ממש להתערב בו. אז אני לא. בכל פעם שאני מקבל את המונלוג חצי אישה שלה אני פשוט שותק. לא מביע דעה או מציע הצעות.
אני והלן, מסתבר, שנינו אוהבים שמנת חמוצה עם תאריך ישן, מאלו שכבר צריך להחזיר ל"תנובה". מין תכונה משותפת כזו של שני אנשים עם דפקטים. אנחנו אוהבים לאכול דברים חמוצים שהתאריך שלהם כבר עבר ואין שום דבר שעושה לנו את אותו התענוג.
מהבחינה הזו אין הבדל בינינו לבין חתולים. הלן אומרת שכשנמות בטח יעשו עלינו מחקר שהמסקנה שלו תהיה הזזת תאריך התפוגה על מוצרי חלב לפחות בשבוע קדימה. להלן, כל הסיפור של החמיצות התחיל להוסיף טעם בחיים ביום שנכנסה להריון.
אצל רוב הנשים החשקים המוזרים האלו נעלמים אחרי הלידה. היא מניחה שבגלל שאצלה לא הייתה לידה אלא רק הריון, החשק פשוט נשאר. "אצלך," היא אומרת "זה בטח בגלל הצ'ופצ'יק הזה על הראש. רמת חומציות נמוכה בגוף או משהו."
אני לא יודע מה הלן עושה בדיוק, כי מיד אחרי ההיכרות שלנו, נרתמתי למשימה שהיא הטילה עלי להשגיח עליה ולבדוק שהיא בסדר. חוץ מזה, אף פעם לא הגיע הזמן הנכון לשאול ופשוט התרגלתי לכך שהיא כל היום בבית למעט גיחות קצרות שהיא עושה למכולת או לזבל.
הלן אומרת שיש לי המון יכולות, אבל הבעיה היא במראה שלי שהוא מטעה וקצת מפלצתי למי שלא רואה שאני כולי זהב טהור מבפנים.
נוח לי עם זה שאני מכוער בשביל כולם ומספיק יפה בשבילה. זהו, אמרתי את זה, אני לא בדיוק השידוך האידאלי של כל אימא פולניה לנסיכה הפרטית שלה. כל הלבד הזה שלי לא קשור בכלל לחום של אוגוסט ולזה שאי אפשר למצוא בו בחורות. כשאתה קצת מכוער וכל מה שאתה יודע לעשות בחיים זה לפתוח סתימות כנראה שהסיכויים שלך יותר קטנים.
אני חייב לקבל את כל ההסברים של הלן לגבי האופי והמראה החיצוני שלי כי נראה לי שהיא אומרת את כולם באהבה מאוד גדולה. ובכלל היא כאן עכשיו, איתי, אז ברור שעליה זה לא משפיע.
הלן היא מאמריקה. היא יהודייה וגם אמריקאית למרות שהדת לא משנה מבחינתה כלום. היא שמה מילים באנגלית במקום בעברית במקומות שהרגש חסר לה בתוך השפה. בכל מקרה, "רגשות," היא אומרת, "הם דבר אוניברסלי חוצה גבולות." וככה, הכירה את קלאוס. ברחוב אחד בעיר הגדולה ניו יורק.
היה לה ברור שכל מה שיש ללב שלה לספר לה עליו, הוא שהוא הגבר שלה לחיים האלו. יש איזו שניה, היא אומרת, שאתה מביט במישהו ומרגיש ברקים קטנים בתוך הלב וכל מה שסוגר עליך מסביב פשוט נופל. ואולי זה רק בסרטים. היא לא לגמרי בטוחה היום, הגעגוע מבלבל אותה. ייתכן שכן, ייתכן שלא.
כך בדיוק זה היה עם קלאוס למרות שהיא לא מבטיחה לי בוודאות שאצלו בלב רצו אותן תחושות. אתה לא יכול להתאהב באף אחד אחר כך היא אומרת. וזו פחות או יותר ההתנצלות שלה לכך שהיא לא מאוהבת בי אלא רק ממתינה איתי ביחד לכל מה שהיא בטוחה שעתיד לקרות יום אחד.
קשה לי עם זה אבל מספיק לי לדעת שהיא לא יכולה לחכות דקה אחרי חמש בלי להרים אלי טלפון ולשאול למה אני מתעכב. מבחינתי גם כששואלים עליך כל יום זה סימן לכך שמישהו באמת צריך אותך.
"אתה תראה כמה שדברים יכולים להיות לא מסובכים אם אתה לא מערב שיקולים ענייניים מדי ונותן לרגש שלך לקחת אותך לאיזו שחייה קצרה." הלן אומרת, והיא כנראה יודעת מה היא אומרת כי היא העיניים שלה מתערפלות בכל פעם שהיא מדברת על רגשות. "זה ככה בייבי. יו וייל סי". היא אומרת. ו"עכשיו, בוא ותעזור לי עם השקיות האלו, זה נורא כבד."
להלן יש דירה ענקית עם חדר לכל דבר; אחד לנעליים, אחד לבגדים, אחד לזיכרונות, והחדר של קלואי. שם אני מתגורר. "יש בך משהו שמזכיר אותה." היא אומרת ולא מפרשת. אני בכלל לא מבין מה הדמיון ביני לבין ילדה קטנה מאמריקה שכבר לא נמצאת כאן כל כך הרבה שנים, אבל מצד שני אני גם לא מתעקש לדעת.
הלן מתקנת לעצמה את כל מה שדרוש תיקון בדרך משלה. רק בשביל להרגיש כמה היא נהדרת. הלב שלה כבר לא מה שהיה היא אומרת והוא צריך חיזוקים. קטלוגים ועלונים עושים לה טוב, והיא מנויה על כל מה שאפשר לקנות דרך הטלפון.
היא קונה כל יום משהו שמרים את המורל בשביל להמשיך ולשרוד וגם בכדי להרגיש שהיא קיימת, זה התיקון שלה, היא אומרת. יותר מדי טלוויזיה מעמעמת אותה וככה לפחות היא יודעת שהיא ממשיכה הלאה. כשהיא קונה. בגלל שכבר אין לה ברשימה יותר מדי דברים שהיא צריכה באמת וכל העסק של הקניות אצלה הוא תרפיה פסיכולוגית כזו, היא עסוקה עכשיו בלקנות לי כל מיני דברים שלדעתה אני חייב שיהיו לי. זאת אומרת בגלל האופי המיוחד של העיסוק שלי: כובע מצחיה עם שוליים בצדדים, קרם הגנה לפנים, נעליים נוחות לעבודה, פנס מיוחד שמרכיבים על הכובע בדיוק כמו כורי הפחם לכל אותם רגעים שאני מוצא את עצמי מתחת לכיור.
והכי מהכול היא קונה לי ספרי היסטוריה על קיסרים מפורסמים. את כל הסידרה של פרופסור יעבץ היא כבר קנתה לי, על אוגסטוס טיבריום וקלאודיוס. היא גם עושה לי אוסף של סרטי פעולה מפורסמים במיוחד כדי שאוכל לשחרר קצת רגשות כשאני לחוץ. "תשים בווידאו ותבכה קצת. תלך ישר לסוף הסרט ותבכה אם זה מה שמשחרר אותך בייבי."
יש לה ראש מיוחד להלן הזאת. "באמת הלן שלא היית צריכה," אני אומר לה אבל לא מסתיר את זה שאני מבסוט מכל תשומת הלב הזו. כי כשאוהבים אותך זה מתבטא בדברים הקטנים ואני יכול להגיד שהלן למדה להכיר אותי ממש מהר.
היא אומרת שאני טיפוס של שורד ושהאישה שיום אחד תמצא אותי תהיה מאושרת, כי לעצמי אני לא צריך כמעט כלום וזה מראה מה אני יכול לתת לאחרים. "בייבי פייס, אתה פשוט מציאה ויש לי מזל שאתה כאן. בינתיים לפחות."
להלן יש חרדת נטישה אבל אני לא הולך לשום מקום. אין טעם לומר לה את זה, היא פשוט מתחילה לבכות ואומרת שגם קלאוס אמר את אותן המילים ואיפה הוא עכשיו רק האלוהים של הגרמנים יודע, אז פשוט שלא אבטיח לה דבר. "כשאתה כאן, אתה כאן, כשאתה מבטיח יכול להיות שפתאום תעלם בייבי."
אבל אני, אין סיכוי שאלך מכאן עם כל תשומת הלב הזו שלה לפרטים הקטנים.
קלאוס אחראי לכל שיברונות הלב שלה ולדרך החיים העכשווית שלנו. מעולם לא פגשתי אותו, ואם הייתי פוגש לא בטוח שהייתי יודע מה לומר. הייתי שואל אותו על כל הסבל הזה של הלן שבעטיו היא לא מצליחה להיות מאושרת ואולי גם לוקח ממנו כמה טיפים למשימה הזו שלנו של איך להיות מאושרים ביחד ולא לחשוב שהכל עומד להסתיים.
במחשבה שניה יכול להיות שהייתי בועט בו עד שהייתה יוצאת לו הנשמה כדי שירגיש כמו הלן ברגעים הקשים שלה.
הלן אומרת שהחיים שלה יכלו בקלות להפוך לפרק ב"יפים והאמיצים" שזו סידרת טלוויזיה שהיא רואה כל יום כבר חמש שנים ועוד לא הסתיימה. חמש שנים שהיא מזילה דמעה בסוף כל פרק. היא אומרת שהיא לא יכולה לא לחשוב על עצמה ועל החיים המסובכים שהיא חיה. גם החיים של הגיבורים בסידרה מאוד מסובכים ולכן היא מזדהה עם זה עד הסוף. "תשב ותראה איתי פעם. אולי אז תבין," היא אומרת. באמת ישבתי איתה פעם אחת אבל אני לא מבין מה אפשר ללמוד מסידרה שכל האנשים בה רק כועסים ומתחמנים אחד את השני בלי הפסקה, ושתמיד רואים שהרגע מישהו עשה להם פן ושכל שערה עומדת לה במקום לא משנה מה המצב הנפשי שבו הם נמצאים.
ואיך זה בכלל מתחבר לחיים שלה? לדעתי יש בהם הרבה חוסר מזל ועוד כל מיני החלטות לא ברורות שלה וזה הכל. ובכלל, הלן יותר יפה בעיני מרוב הנשים שמופיעות בסידרה, אבל זו כאמור דעתי שלי בלבד. בסופו של דבר הפסקתי באמצע והלכתי לפרק את ידית הניאגרה בשירותים ולהחליף אותה באחת חדשה. בחיי, כמה שאנשים לא יודעים לפעמים לשמוח וזו רק אחת הבעיות הקטנות של הלן, העצב היומיומי הזה שהיא מקבלת כל יום במנה קבועה מול הקופסה.
שבוע אחד אחרי שהכירו, אמר לה קלאוס שהיא אדם שלא יודע להרגיש עד הסוף. היא נענתה "לאתגר הרגשי שהציב לה" והם נסעו ללאס ווגס ונישאו. אחר כך רצתה ללכת גם לרבי אבל הם לא מצאו אחד שיחתן אותם. קלאוס, חוץ מזה שהיה גרמני, היה גם גוי גדול כמו שאומרים. אפילו חתונה רפורמית לא הייתה אופציה מבחינתו וככה, עם כל שיברון הלב שגרמה לכולם מסביב כשגילו שהוא לא נימול, היא פשוט ויתרה והפסיקה לדבר עם כולם זה אחרי זה, על מנת למנוע אי נעימות.
אבא שלה כבר היה אז צמח כך שהכל פשוט עבר לידו. לדעתה זה נס וזה מה שטוב במצב של עמימות. הוא היה מוכן לראות אותה תמיד ולא הביע דעה על כל הבלאגן שהיא עשתה כשניסתה להכניס את קלאוס לתוך המשפחה.
לעלות לישראל, היא אומרת, לא היה רעיון שלה אלא של קלאוס. "את תראי," הוא אמר לה "שם נהיה כמו כולם." ובכלל, ישראל, הוא אמר לה, סיקרנה אותו מאוד כי סבא שלו, כך סיפרו לו, היה קלגס במחנה ריכוז והוא מרגיש רצון מאוד גדול להתפייס עם כל העם היהודי.
והם עלו. אבל לא לפני שגרו שנתיים ארוכות מאוד במיסיסיפי.
קלאוס החליט שהתקופה הזו חיונית להם על מנת להכיר את הגזע הכושי לעומקו ולרוחבו. כל תאוריה אצל קלאוס התבררה בסופו של דבר כחיבור של רגשות שבאו לידי ביטוי מאוד מעשי. בשנה ההיא נולדה לקלאוס קלואי שעכשיו היא כמעט כל מה שנשאר להלן מהתקופה היפה ההיא. גם קלואי כבר לא כאן ליתר דיוק, והזיכרונות הם תמונות, אבל היא מניחה שקלואי נושמת לה במקום אחר, חיה ואוכלת כך שהיא באמת נשארה. גם אם זה איפשהו לא אצלה על הידיים.
לא, ממש מעשה שטן אבל אין לה אפילו תמונה אחת של קלואי. הכל זה אצלה בתוך הראש אבל היא זוכרת גם את הצבעים המדויקים של כל הזיכרונות שלה אז שאקשיב עכשיו טוב, לקלואי יש צבע של נס קפה, היא אומרת, וזה רק בגלל המרקם הבהיר של קלאוס שעליו אחראים הגנים הוויקינגיים שלו. "כן," היא אומרת לי, "אל תפתח עיניים כל כך גדולות. כשקלאוס רצה להכיר אנשים, הוא באמת עשה את זה וקלואי היא הדרך הכל כך מיוחדת שלו להכיר את הגזע השחור. כמה גברים אתה מכיר שהולכים כל כך רחוק עם התחושות שלהם?"
לא רציתי להפריע להלן בתיאור הרומנטי שלה לאיך היא דפקה לעצמה את החיים אז לא אמרתי כלום. אני מכיר הרבה גברים שמזיינים נשים בכל מיני צבעים זה עדיין לא עושה אותם פתוחים מבחינה רוחנית כשהם חוזרים הביתה לאישה הקטנה שלהם. אבל לא היה טעם להרוס להלן את מגדל הקלפים של התאוריות הרוחניות שלה כי אפשר היה לראות בבירור שהן מחזיקות אותה בחיים ונותנות לה איזשהו קו מנחה להתמודד עם כל המכות שחטפה בחיים.
ה"גזע השחור" הייתה מורין, מוכרת המבורגרים תוצרת בית, שניהלה מסעדה קטנה ברחוב הסמוך אליהם. קלאוס אהב מאוד לאכול אצלה. ו"ככה זה כשמשחררים את הרסן. פוף, הכל מתפוצץ, אולי בגלל החום."
מורין באה חודש אחרי הלידה ושמה לה את הילדה ישר בתוך הידיים. "הגבר שלך," היא אמרה, "זה לא משהו שאפשר לסמוך עליו. קחי אני משאירה אותה בשבילך, גם ככה אין לה בשביל מה לחיות כאן עם צבע כזה." אמרה והלכה. "לאן?" שאלתי. "ללוס אנג'לס, לחברה שלה שגם לה הייתה חנות של המבורגרים, רק עם סיכוי גדול יותר לפגוש מפורסמים." מורין כתבה על גלויה אחת שהיא אפילו מכרה המבורגר עם גבינה לארת'ה פרנקלין שעברה בסביבה והיא השאירה טיפ ענק של מאה דולר לכל המלצרים שעבדו במשמרת ונתנה למורין עותק חתום של התקליט האחרון שלה. היא שומרת את התקליט לקלואי כי היא רוצה שתבין כשתגדל מה זו מורשת שחורה וזה לדעתה לא משהו שהלן תוכל ללמד את קלואי לעולם. הם הקריאו לקלואי את מרבית הגלויה למעט הסיפור על המורשת שקומם קצת את הלן מכיוון שמורשת או לא היא זו שהייתה תקועה עם כל החיתולים.
זה לא ממש שינה לקלואי שכבר אז קראה להלן "מאמי" ולא כל כך הבינה מי זו האישה השחורה השמנה שתמונתה התנוססה על הגלויה והתחילה לבכות כשקרבו אליה את התמונה.
"אתה יודע," הלן אומרת לי, "החיים זה לא תקציר מזורגג של 'היפים והאמיצים'. כשאני מספרת לך על כל מה שקרה במהירות כזו אני בטוחה שאתה מחמיץ המון פרטים." היא מוסיפה.
"אז תרחיבי," אני אומר. "אני כאן בינתיים." אני מוסיף את הקוד שלנו לכל מערכת היחסים הזו: "כאן בינתיים" זאת אומרת שאני לא הולך לשום מקום מיוחד היום אבל אי אפשר לדעת מה יהיה מחר.
"טוב, אז שתשמע כמה קלואי הייתה מיוחדת ותבין שאושר כזה מוצאים אולי רק פעם אחת בחיים ואולי לא מוצאים בכלל."
וכשהלן מדברת על קלואי העייניים שלה נוצצות. היא מחבקת לעצמה את כל הגוף חזק־חזק, עד שהוא מתכסה בסימנים אדומים של כאב. אני מניח שזה בא מאהבה גדולה אבל יש לזה את אותם הסממנים של כמה מכות יבשות שחטפתי פה ושם מתחת לכיורים בעבודה. והיא נשמעת כמו פיה טובה מסיפור אגדה שרק רוצה לעזור, אבל הכנפיים שלה מתרסקות תוך כדי המעוף הנואש שלה להציל את כולם מסביבה. אולי בגלל שהן קטנות וייתכן שהיא משילה אותן מרצון.
והיא בוכה וצוחקת וצריך לבקש ממנה לחזור על חלק מהמשפטים כי הם לא ברורים. ובאמצע הסיפור על הלילה הנפלא ההוא שבו הפציעה קלואי אל תוך חייה, היא מפסיקה ואומרת שהיא אוהבת את קלאוס על הרגע ההוא אבל גם שונאת, ולפעמים רק סתם מתגעגעת.
ואחר כך היא מבקשת טישו אם אפשר ואם לא קשה לי. לפעמים היא מפסיקה באמצע ואומרת: "בייבי, תביא לי רגע את האלבום, הפנים שלה פתאום נעלמות לי. קום רגע מותק אני מפחדת שאני לא זוכרת איך היא נראית." ואני קם ומביא לה את אלבום התמונות האדום מהשידה שלה בחדר הריק שהיא קוראת לו חדר הזיכרונות. אלבום קטן עם כריכת קטיפה שכתמים כהים של שומן מרוחים עליו. הלן אוהבת שהזיכרונות יהיו כמה שיותר מתוקים ולכן היא מבקשת לפעמים גם טעמי או סתם שוקלד פרה לרגעים האלו של ההתייחדות עם האלבום. אני מביא לה גם את זה ועוזר ליצור עבורה את התנאים הכי טובים להשתפכות של הנפש שלה ולהתרפקות על הרגעים הטובים ההם שקלואי סיפקה לה בחיים. ומהאור בפנים שלה אני רואה את האושר שהיה לה ברגעים ההם, ולמרות שהוא לא נמשך לאורך זמן הוא היה מספק ולפחות הוא נותן לה כוח להמשיך ולספר לי עוד ועוד ומפחית את הסיכוי שיום אחד היא תעמוד ליד הכיור ותעשה שוב שטויות בדיוק כשאני אהיה במשימה בצפון נאמר, ולא אספיק לחזור.
הלן לא פותחת את האלבום לידי, היא אומרת לי, "תלך עכשיו זה אישי מדי." ואני, האמת, כבר די מסוקרן לראות איך בדיוק קלואי נראתה אבל אני מתאפק ואומר: "בסדר הלן אני מבין, אני אלך לקרוא קצת או משהו כזה," ומשאיר אותה לבד להתרפק על הפרק האינטימי שלה עם קלאוס וקלואי.
יום אחד היא תוכל להראות לי תמונות היא מבטיחה. יום אחד אבל לא היום.
ובלילה ההוא כשמורין השאירה אותה עם כל הדרמה הגדולה ההיא אבל בלי טיפה קטנה של רגש בקול שלה, קלואי הייתה עטופה בשמיכת טלאים ישנה ומלוכלכת אבל מלאת חן, והיא, הלן, בלי סיבה טובה לכאורה, החליטה לשמור את השמיכה. אולי יום אחד תדרוש מורין את קלואי שלה ותרצה לדעת מה עלה בגורל השמיכה ובכלל, ברגע ההוא, זה היה זיכרון אימהי שלא הייתה לה שום זכות להחליט בשביל קלואי אם היא מעוניינת בו או לא.
והיא הסתכלה לקלואי ישר בפנים וראתה את זוג העיניים הנוצץ הזה שלה ששבה אותה מיד מביט אליה בתחינה. ומורין עמדה בכניסה והייתה קצת קצרת רוח. "נו את לוקחת אותה או לא? אני תמיד יכולה להשאיר אותה אצל אימא שלי אבל היא קצת שיכורה וזקנה מדי בשביל זה וברגע שתראה כמה שהיא בהירה תשאיר אותה סתם על המדרגות של העירייה או משהו."
"ומה זה?" שאלה הלן את מורין והצביעה על שמיכת הטלאים.
"זו השמיכה שלי כשהייתי קטנה וכל הסבתות והדודות שלי עשו לי. תעטפי אותה בזה כשהיא בוכה זה ישמור עליה מכל השדים הרעים."
הלן מיששה את השמיכה שהייתה עשויה מריבועים מרוקעים של ריקמה ומבדים צבעוניים והיו עליה דמויות של אנשים או סתם פרחים וחתולים וציפורים, חלקם רקומים ביד נאיבית וחלקם ביד כישרונית ובוטחת. ורק הראש של קלואי הציץ מבעד לשמיכה והיא נראתה באמת שלווה וחייכה כשהלן קירבה אותה אל הפנים.
מורין לא ידעה מתי תחזור ואם בכלל. "ילדים זו אחריות של גבר," היא אמרה, "והגבר שלך כבר אמרתי לך. אני לא בטוחה שאפשר בכלל לסמוך עליו אז אני מעדיפה ללכת ככה כשהיא בידיים שלך, כי כשאני מסתכלת לך על הבטן אני רואה שהיא שטוחה לגמרי ולא בטוח שבכלל ייצא ממנה משהו."
הלן בכתה בנקודה ההיא בדיוק. על קלואי שנשארה אצלה לבד כי לאימא שלה היו כל מיני דעות מוצקות על ילדים וחלומות על המבורגרים למפורסמים, על קלאוס שלא מצא לנכון לעשות איתה ילד והלך לעשות את זה עם מישהי אחרת בלי לשאול לדעתה ועל הנחרצות שהייתה במבט של מורין כשהישירה מבט אל הבטן שלה בנבואת זעם שכזו.
"תלכי מפה עכשיו." היא צעקה על מורין, "תסתלקי מכאן בזה הרגע." אמרה. ומורין אפילו לא השפילה מבט ורק התכופפה אל קלואי והניחה בידיה של הלן ריבוע רקום נוסף. "תחברי אותו כשתמצאי לזה זמן, את יודעת כל אחד צריך להשאיר משהו משלו בתוך השמיכה. אז שיהיה לה משהו גם מאימא שלה." את המשפט הזה אמרה בתחינה כאילו שידעה שגורל הריבוע הרקום שלה תלוי בעצם בהלן וברצון הטוב שתגלה. הלן נרגעה וחשבה לרגע שלמרות שמורין נראית נחרצת כל כך יש משהו בפרידה הזאת שחייב להיות קשה גם עבורה. היא הבטיחה לה לשבץ את הריבוע הרקום שלה עם סיפור משה בתיבה והלן חשבה שזה מאוד תנכ"י ולמרות הבאנליות היה בזה גם הרבה תום ורצון טוב. המירב שהיה יכול להיות במישהי כמו מורין.
היא איחלה למורין בהצלחה ומורין נשקה לה על פניה. הערב ירד והלן מוכנה להשבע שלו היה מעט יותר אור על המרפסת, היא הייתה יכולה לומר לי בבירור שראתה דמעה בזווית העיין של מורין.
