דואט הלבבות היפים 2 - לחיי הלבבות היפים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דואט הלבבות היפים 2 - לחיי הלבבות היפים
מכר
אלפי
עותקים
דואט הלבבות היפים 2 - לחיי הלבבות היפים
מכר
אלפי
עותקים

דואט הלבבות היפים 2 - לחיי הלבבות היפים

4.7 כוכבים (139 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2237מקורי
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 371 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 11 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

תקציר

שמה... התשובה לכל שאלות ליבי
לעולם לא אאפשר לליבי להפוך שוב לשעשוע של מישהו אחר.
לעולם לא אתן שוב לגבר להתייצב ביני ובין המטרות שלי. 
לעולם לא אתאהב שוב בלי לחוש את מלוא האהבה הזאת בחזרה. רק כשאדע שזה אמיתי, וגם אם זה ייקח לי חיים שלמים. אלה היו הנדרים שלי, ואחרי כל מה שקרה עם ווסטון וקונור, הייתי נחושה לקיים אותם כדי להגן על ליבי. ואז הוא חזר הביתה, והנדרים שלי הפכו להבטחותיו.

הוא החזיק את ליבי בידיו בכבוד ובהתחשבות. הוא עזר לי למצוא את המטרה הגדולה ביותר של נשמתי בחיים. הוא אהב אותי אהבה כה טהורה ותוססת, שידעתי שלעולם לא ארגיש דבר כזה בעוד מאה גלגולי חיים. זה היה אמיתי.
עד שזה לא היה.
עד שהכול התרסק, כשגיליתי שהאהבה העמוקה שחשבתי שמצאתי צמחה מתוך רשת של שקרים – כל כך רכה ומשיית שלא שמתי לב שהיא שם עד שהיה מאוחר מדי.

לחיי הלבבות היפים הוא הסיום המרגש וקורע הלב בדואט הלבבות היפים מאת סופרת רבי המכר אמה סקוט, שנכתב בהשראת המחזה הקלאסי סיראנו דה ברז'ראק. קדם לו הספר להוריד את הכוכבים.

פרק ראשון

פרולוג
קונור
ריאותיי שאבו פנימה אוויר, ובבת אחת חזרתי להכרה ולכאוס מוחלט. וכאב. כאב נוראי פילח את זרועי השמאלית.
הראייה שלי הייתה מטושטשת כאילו הייתי מתחת למים. לא יכולתי לזוז, גופי רותק לקרקע בגלל משהו כבד ששכב על חזי. בקושי הצלחתי לנשום מתחת למשקל שהעיק על חזי. שמעתי מרחוק יריות, צעקות ואש מרגמה דרך הצלצול שבאוזניי.
מצמצתי בחוזקה, הכרחתי את עצמי להתמקד, וגיליתי שהעוגן שהצמיד אותי לאדמה היה ווס. הוא שכב שרוע עליי, ראשו על חזי, הקסדה שלו מסתירה את פניו. כתפיו התרוממו וירדו, אבל האם הוא היה זה שנשם, או שהנשימות שלי הזיזו אותו? לא ידעתי אם הוא חי או מת.
חי. הוא חייב להיות בחיים.
אימה טלטלה אותי ואדרנלין הציף אותי.
“ווס,” אמרתי בקול צרוד. “ווס...”
עיניי התרוצצו לכל עבר. נאבקתי להתיישב, וכאב חד ננעץ כשיני פלדה במרפק שלי. הרגשתי שאני תלוי בין הקאה לעילפון.
“פאק...”
ירקתי עוד כמה קללות בין שיניי כשהזזתי את זרועי השמאלית לקו הראייה שלי. רסיס מרגמה משונן היה תקוע מתחת לעור האמה שלי. פציעה כל-כך בלתי אפשרית, כל-כך מכוערת ולא במקום, שאילולא הכאב העז שהגיע עד לכתפי, הייתי חושב שהיא מזויפת.
הפניתי את ראשי לצדדים ואמדתי את המצב שלנו. ווס ואני היינו חשופים, ללא מחסה, בקצה הדרומי של הכפר. דמויות נעו בין שלדי הבתים המפוצצים ונראו כמו רוחות רפאים בעשן ובאבק. הקרב עדיין השתולל, אבל נע מזרחה.
מבטי נתקע בבור באדמה שהיה מוכתם בדם. במרכזו היה סנדל של ילד קטן. זכרתי שרצתי לעבר הילד שנעל את הסנדל הזה, ניסיתי להציל אותו, לאחוז אותו ולתפוס מחסה. הושטתי לו יד ואז...
גם הזיכרון שלי התפוצץ לחתיכות, אבל הספיק לי להסתכל על החבר הכי טוב שלי ששכב עליי ללא ניע, מכוסה אבק ודם, כדי לנחש מה קרה.
ווס רץ אחריי. הוא ראה מה שאני לא ראיתי. הוא גרר אותי משם. הוא הציל אותי.
שוב.
יבבה נקרעה מחזי הכואב. ווס הגן עליי בגופו וספג כדורים רבים, כששכבנו חשופים.
ועכשיו הוא מת.
“ווס!” צעקתי. “אלוהים, לא.”
כשהכאב עדיין נועץ את לסתותיו בזרועי, השתחלתי מתחתיו והנחתי בעדינות את ראשו על הקרקע. עיניו היו עצומות, פיו מעט פעור. הנחתי שתי אצבעות על גרונו. דמעות צרבו את עיניי כשחשתי את הדופק שלו, חלש ואיטי מדי, אבל שם.
“תודה לאל.”
ההקלה לא נמשכה זמן רב. כשכרעתי על ברכיי ובחנתי את פצעיו, פחד ובחילה זינקו בגרוני. מכנסי המדים של ווס היו ספוגים בדם מפצע ירי, מהחלק האחורי של ירכו ועד לנעל הצבאית שלו. אצבעותיי נעו סביב מותניו ומתחת לאפוד שלו ומצאו עוד שלושה פצעי ירי. אבל זאת הייתה העצם המשוננת שהגיחה ממפרק הירך שלו שהכתה בי בבטן.
“אלוהים, לא. בבקשה, ווס.”
התאפקתי לא לבכות וניסיתי לגייס מתוכי את מה שלמדתי באימונים. היינו חשופים. המחסה הקרוב ביותר היה ערמת שברי אבנים במרחק עשרה מטרים ממני.
כרעתי על רגליים רועדות ובידי הימנית אחזתי בתיק הגב של ווס. חשקתי שיניים ומשכתי. המשקל המת של ווס נגרר על החול הגס למרחק של סנטימטר.
“ווס, בבקשה...” שאפתי לתוכי שלוש נשימות, הידקתי את שיניי ומשכתי. עוד סנטימטר. פאק, הוא היה כבד מדי ואני חלש מדי.
יריות קרעו את האוויר הפתוח ובעקבותיהן נשמע פיצוץ. מטר של אבנים נפל עלינו ואדרנלין געש בשלוש גפיי הבריאות. כמו האימא ההיא שהרימה מכונית כדי לחלץ את בנה מתחתיה, אחזתי בווס בידי הטובה ומשכתי אותנו למקום מבטחים. ברגע שהגענו לערמת שברי האבנים, נפלתי על ברכיי לידו.
“תישאר איתי, ווס,” אמרתי והורדתי את תיק הגב שלי. “אתה שומע אותי? פאקינג תישאר איתי. אל תמות לי או שאני פאקינג אהרוג אות–”
בטני התהפכה כשרצועת התיק נתפסה במרפקי השמאלי.
“חובש!” צרחתי, כשנאבקתי לפתוח את תיק העזרה הראשונה שלי. “ווילסון, פאק.”
נברתי בתיק שלי ומצאתי את חוסם העורקים. ביד אחת, נאבקתי להחליק את חוסם העורקים דמוי החגורה על רגלו הימנית של ווס ולמקם אותו מעל הפציעה. סובבתי את הסוגר שוב ושוב, והידקתי את החגורה עד שהסוגר לא הסתובב יותר. ברגע שהדם הפסיק לזרום מהחור הפעור ברגלו, הידקתי את הרצועה של הסוגר למקום.
“חובש!” צרחתי. “פאק! אני צריך חובש!”
ניגשתי שוב לערכת העזרה הראשונה ותפסתי את מתקן האֶקס-סטאט שלי. באימונים קראנו להם מזרקי טמפונים. קרעתי בשיניי את העטיפה מהמזרק הגדול והצמדתי את הפייה לפצע הירי במפרק הירך של ווס. לחצתי על המזרק וספוגים מילאו את הפצע הפעור וספגו מיד את הדם.
עכשיו כבר נאבקתי לא לאבד את ההכרה. הראייה שלי התחילה להיטשטש כשבדקתי את פצע הירי בגבו התחתון של ווס, ופצע נוסף, גבוה יותר, מתחת לאפוד שלו. הם נזקקו לטיפול, אבל לא היו לי ההכשרה לכך או הכוח. התיישבתי בחוזקה על התחת, מותש. שאפתי פנימה נשימה אחת אחרונה והכנסתי לתוכה את כל מה שנשאר בי.
“חובש!” צרחתי חזק כל-כך עד שקולי נשבר, יבבה קטנה ופתטית כנגד מכונת המלחמה. “אלוהים, שמישהו יעזור לו.”
כמו עץ שנופל בהילוך איטי, נשכבתי על הצד הלא פצוע שלי, והשתחלתי בין גופו של ווס לקיר שברי האבנים שהסתיר אותנו.
“תתעורר,” אמרתי בצרידות. “תתעורר. פאקינג עכשיו. שלא תעז למות, ווס. בבקשה.”
העולם התחיל להתרחק ממני. אפילו הכאב בזרועי השמאלית נראה לי רחוק. לא נשמעו יותר יריות. עכשיו הגיעו אליי כמה צעקות קלושות. מבעד לצלצול מתכתי באוזניי, שמעתי בכי של אישה. לא ידעתי אם ניצחנו או הפסדנו, רק שכל שנייה שחלפה קירבה את ווס למוות.
אחזתי את ידו הרפויה בידי. “תחזיק מעמד, טוב?” אמרתי. “תקשיב לי. אל תלך, ווס. תישאר ותקשיב, טוב?”
עצמתי עיניים לרגע, דמעות זלגו מבין ריסיי.
“תישאר איתי, ווס, ותיזכר... תיזכר בפעם ההיא... כשהיינו בערך בני ארבע-עשרה... והיינו אצל ג’ייסון קינגסלי... חבורה של בנים... שישבו ודיברו על בנות. ניסינו להיות קשוחים.”
בלעתי במאמץ, גרוני מלא בזכוכית וחול.
“כולנו... התפארנו ואמרנו עם מי אנחנו רוצים לשכב ואיזה ‘כוס לזיין’... כאילו לא היינו כולנו בתולים.” גיחכתי בעייפות. “אבל לא אתה. אתה זרקת חיצים ואתה... אתה היית דלוק על קיילה מרפי. אני זוכר את זה... המשכת לזרוק חיצים כשאמרת לנו שאתה רוצה לנשק אותה. קיילה מרפי. אני בחיים לא אשכח את זה. אמרת, ‘לנשק אותה בגומה הקטנה של עצם הבריח, שם הלב שלה דופק.’”
דרך הערפל שכיסה את עיניי ראיתי דמויות רצות אלינו. צלליות של גברים.
“וכולם בהו בך,” אמרתי. “זוכר? ואתה רק הסתובבת כשחץ ביד שלך וההבעה שלך הייתה כאילו, פאק, מה אמרתי עכשיו? אבל במקום לחזור בך על מה שאמרת או להתבדח... פשוט משכת בכתפיים ואמרת, ‘כן, זה מה שהייתי עושה,’ וחזרת לזרוק את החיצים המחורבנים ההם.”
גיחכתי כשווילסון, ג’פריז ועוד כמה מהאנשים שלנו הקיפו אותנו.
“החברים שלנו לא ידעו איך לאכול את זה,” אמרתי ועדיין אחזתי בידו של ווס, כי שום דבר בעולם לא יגרום לי לעזוב אותו. “הם בהו בך במשך דקה שלמה ואז פרצו בצחוק. זוכר? הם חשבו שאתה צוחק. גם אני צחקתי, אבל ידעתי שאתה רציני. היית פאקינג רציני, נכון, ווס?”
איבדתי את תחושת הזמן. כשהכרתי חזרה, בחורים מהיחידה שלנו העמיסו אותנו לתוך מסוק.
“אני סופר עד שלוש,” ווילסון צעק מעל שאגת להבות המסוק. הוא ספר עד שלוש והצוות שלו גלגל את ווס על אלונקה. הם הסירו את האפוד שלו והחלק האמצעי של גופו היה כבד מתחבושות. כשמיקמו אותו על גבו, משהו נפל מכיס האפוד שלו. מחברת מקומטת ומוכתמת בדם.
בהיתי מבעד לחול ולרוח שהמסוק העיף. דפי המחברת הקטנה פרפרו במשבי הרוח החמים ונראו כמו ציפור פצועה.
תפסתי את המחברת לפני שהיא התעופפה ודפדפתי בה. עצרתי כשהגעתי לשיר שהיה כתוב בדיו. המילים היו מוכתמות בדמעות ומרוחות בדם.
המילים של ווס.
הדמעות של ווס.
הדם של ווס.
בתחתית הדף, החתימה שלו. כמו הודאה.
שמו, לא שמי.
“כן, ווס,” אמרתי, דמעות זולגות במורד לחיי. “זאת האמת. זאת תמיד הייתה האמת.”
הועלינו למסוק, וחובשים נוספים החלו לטפל במהירות מטורפת בחבר הכי טוב שלי. הם חיברו אותו לעירוי תמיסת מלח ולמסכת חמצן, אבל ראיתי חובש אחד מניד בראשו בסבר פנים חמורות.
מישהו עזר לי להיחגר וניסה לטפל בזרוע שלי.
“תעזוב את זה,” נבחתי. “תביא לי עט.”
“מה?” שאל החובש מעל רעש להבות המסוק. “עט?”
הסתכלתי על ווס. עיניו היו עצומות, פניו עטו גוון מחריד של לבן.
“תביא לי את העט המחורבן שלך,” צרחתי.
הבחור יצא משדה הראייה שלי, ואז חזר עם עט והניח אותו בין אצבעותיי. הצמדתי את המחברת לרגל שלי עם ידי השמאלית שפעמה מכאב וזרועי שהייתה חסרת תחושה באופן מפחיד, ועל גב המחברת כתבתי בידי הימנית הרועדת.
אוטום,
ווס כתב את זה ואת כל השאר. בשבילך.
-קונור
ניסיתי לכתוב את הכתובת שלה, אבל העט נשמט מאצבעותיי. הצמדתי את המחברת לחזהו של החובש, ועיניי נעצמו תחת גל צמרמורת שתקף אותי כשהמסוק המריא.
“אתה חייב לשלוח את זה. תשלח את זה...”
“מה? הזרוע שלך–”
“על הזין שלי הזרוע שלי,” אמרתי. “אתה חייב לשלוח את זה. לאוטום... אוטום קאלדוול. באוניברסיטת אמהרסט... רידל הול. לא... רודס...” הראייה שלי היטשטשה שוב והפעם עיניי לא הסכימו להיפתח. “פאק, אני לא... זה אמהרסט. האוניברסיטה. הבנת? אוטום.”
ואז החשכה ירדה.

עוד על הספר

  • תרגום: עמית פרדס
  • הוצאה: בוקטיק
  • תאריך הוצאה: ינואר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 371 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 11 דק'

ניתן לרכישה גם ב -

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
139 דירוגים
115 דירוגים
15 דירוגים
7 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
22/1/2022

הספר השני יותר טוב מאשר הראשון. יש בו יותר עומק ריגשי. מאוד התחברתי לספר, התרגשתי, אהבתי ונהנתי.

1
4/3/2021

וואו מה קראתי עכשיו? האמת? לא ציפיתי. חשבתי שזה יהיה ספר קליל כמו הראשון אבל לא. זה ספר שזורק אותך בחזרה למציאות ולתוצאות האפשריות של מלחמה. זה ספר שאתה חווה את הכאב של הדמויות, שלמדת לאהוב. זה ספר שלא עושה הנחות.אבל זה גם ספר שנועד לכוון את בעלי המוגבלויות לכוס המלאה ואת כל השאר לפקוח עיניים ולהכיר אותם מעט. באמת שלמדתי דברים חדשים, הסופרת נכנסה לעובי הקורה וראו שהיא עשתה עבודת חקר. בסופו של דבר, התוצאה היא דואט עמוק ונפלא, משהו שונה לגמרי מכל מה שאני קוראים ונחשב לרומן רומנטי. אהבתי! התרגשתי! התאהבתי בווסטון!אמה סקוט, עשית את זה שוב!

1
3/3/2021

השלמתי את הספר השני נתתי לו 5 כוכבים בגלל הרגש והעדינות שיש בו. את תמיד מצפה מספר שהסוף יהיה טוב שהכל יסתדר באורך פלא . לדוגמא וזה ספויילר: כמו שמישהו על כיסא גלגלים יתחיל ללכת. אבל זה לא קרה וכאן בספר הסופרת הראתה את המציאות שבתוך כל "החוסר שלמות" של החיים , למרות זאת אפשר עדיין לחיות חיים שלמים לצד הבן אדם הנכון. מומלץ!

1
22/1/2021

וואו. אני מאחלת לכל אישה לחוות אהבה עמוקה שכזו. סיפור עמוק ומרגש שגורם. להתאהב שוב ושוב באהבה.

1
22/1/2021

וואו ספר מרגש, שנוגע בנושאים כל כך מהותיים. בהחלט שווה קריאה

1
15/5/2025

אמה סקוט כותבת כל כך יפה, הכאב והפגיעות ככ חשופים והתפתחות והגדילה של הדמויות. מרגש עד דמעות

15/7/2024

מהמם

19/6/2024

דואט מושלם

11/2/2024

וואו! אני אוהבת מאוד את הכתיבה של אמה סקוט יש לה יכולת להעביר הגשות בצורה יוצאת דופן הספר הוא ספר המשך לראשון, לדעתי הראשון קצת יותר מוצלח, אבל הוא עדיין מהמם! (בלי לעשות ספויילרים, היא לא הייתה צריכה להתייחס לרעיון של הבת שלה כל כך ברצינות...)

15/11/2023

דואט יפיפה וכל כך מרגש

14/10/2023

מרגש וברגעים גם עד דמעות. הספר הראשון הכניס אותי לסערת רגשות. מתי זה יקרה?? מתי זה יתגלה?? ואז הספר השני הראה את אהבת האמת הגדולה שהייתה צריכה להתפתח לפני כל הגילויים. מאוהבת בווסטון. ואוטום, איזו דמות חזקה. כיף גדול!

29/6/2023

מרגש!

19/6/2023

יאוו שני הספרים הדואט המושלם ספרים שאי אפשר לעזוב ראו הוזהרתם בכיתי צחקתי כעסתי ובעיקר התרגשתי מומלץץץץץ ביותר

15/6/2023

מעולה!! קשה להפסיק..

29/5/2023

וואו הדמעות לא הפסיקו לזלוג. חובה ! מהנה מרגש ועוצמתי

10/4/2023

דואט מקסים, לא יכולתי להפסיק לקרא....רוצו לקרא לא תתאכזבו

15/3/2023

ספר מתוק מלא רגש ועדינות. על ויתור עצמי למען מישהו אחר. עד לריפוי ואיחוד נשמות

10/3/2023

כואב ומפעים כאחד, מלא אמונה ותקווה, מערבולות של תחושות, טובות וקשות כאחד, נסחפתי ובין לילה סיימתי אותו!!

6/3/2023

הסופרת הזאת יודעת לכתוב ! לקח לי זמן להתחיל את הדואט כי ידעתי שהוא צריך את הזמן שלו . והוא מהמם ! מומלץ בחום

19/2/2023

קראתי את 2 הספרים. מעולה!! מרגש וסוחף. ממליצה

3/2/2023

וואוו קראתי את שני החלקים ופשוט אין לי מילים לתאר את הרגשות שהרגשתי. נשברתי, כעסתי, התאהבתי ובעיקר התרגשתי. ממליצה לקרוא

12/1/2023

עוצר נשימה, מטלטל. ממש נהנתי משני הספרים

5/12/2022

כמה עצב וכמה אהבה פשוט מושלם

21/11/2022

ספר מרגש, לא יכולתי להפסיק לקרוא.

19/11/2022

תודה לך סופרת יקרה ומדהימה אני דומעת בלשון המעטה ..... בנסיעה מאילת חזרה לצפון כבשת אותי בדואט המדהים והמרגש הזה ,הרחבת לי את הלב ופתחת לי את הראש בכול כך הרבה מובנים ❤🙏

16/10/2022

מקסים ומרגש

8/10/2022

ספר מהמם, סופרת כל כך טובה שתענוג לקרוא

5/10/2022

יפיפה ומרגש עד דמעות. המשך מושלם לספר הראשון, ומלא בסיפורי אהבה וחברות עוצמתיים ואמיתיים כלכך. ממליצה בחום!!!

23/9/2022

מושלםםםםם💖

24/7/2022

פשוט מושלם! מרגש עד דמעות

16/7/2022

עוצמתי ביותר…

8/7/2022

ספר מקסים מרגש ויפה

24/5/2022

נהדר מרגש. כתוב היטב. סיפור על אהבה וחברות גדולות מהחיים. הסופרת פורטת על נימי הרגש בעלילה שהולכת ונבנית ומעמיקה ככל שהיא מתקדמת.

22/5/2022

איזו חוויה מופלאה. מרגע שהגעתי בספר לא יכולתי להניח אותו . כתיבה מרגשת נוגעת בנשמה . פשוט חויה.

26/2/2022

אוהבת את ווסטון בכל ליבי!!! סופרת עילאית

29/1/2022

ואו ספר מרגש! יותר טוב מהראשון . סיפור של חברות אמת.

13/1/2022

דואט מושלם!!

11/1/2022

תענוג

2/1/2022

מקסים

2/1/2022

מושלם!! מרגש!! עמוק ועוצמתי!! סיפור אהבה יפיפה לצד התמודדות לא פשוטה שהחיים מביאים עימם ❤️

28/12/2021

ספר סוחף מהמילה הראשונה עד האות האחרונה, כל כך מרגש. מומלץ בחום!

17/12/2021

הספר השני ללא ספק טוב יותר מהראשון. בעוד הראשון לא ממוקד וחוזר על עצמו, פה יש עלילה שכל הזמן משאירה אותך ברצון להמשיך ולקרא ולגלות מה קורה עם אוטום ווטסון המרגשים והמיוחדים. ספר נהדר כל הדרך עד הסוף שלו. שני הספרים לא עומדים בפני עצמם אלה מהווים המשכיות אחד של השני.

16/11/2021

ספר יפה מעניין כתוב יפה ממש נהניתי מכל רגע

5/11/2021

מושלם . יש הספר הזה הכל. דואט מושלם.

21/10/2021

פשוט מושלם!

23/9/2021

רומן מרגש, סוחף ועשיר בדמויות מורכבות ויפהפיות.

28/8/2021

מקסים שובה לב ומרגש

18/8/2021

מושלם דואט ספרים מושלם

24/7/2021

וואוו. דואט מרגש, עוצמתי ומיוחד, שנשאר איתך בלב גם אחרי הקריאה. מומלץ בחום.

17/7/2021

מרגש סוחף ועמוק

11/7/2021

אחד הספרים הטובים ביותר! ההתמודדות של ווסטון מחכימה האהבה שלהם מדהימה הדמות המושלמת של אוטום.. יצירת מופת, אהבה כנה ואמיתית, מלאה בחוכמת חיים ותובנות

5/7/2021

נהנתי משני הספרים ובמיוחד מזה. ספר עם הרבה תובנות.

4/6/2021

וואווו ספר מרגש ביותר לא הצלחתי להניח אותו מהידיים הדמויות כל כך אמיתיות מה שמאפשר להזדהות איתן ולהרגיש אותן

2/6/2021

אהבתי מאוד!!

25/4/2021

אין דברים כאלה מעולה זה בלשון המעטה .

25/4/2021

וואוו איזה דואט מרסק ויפה שנכנס ללב ולנשמה . אני מבקשת רוצו לקרוא הסיפור מעולה ומהמם💓💓💓💟💟💟💟

23/4/2021

מה לא עובר על הקורא במהלך קריאת הספר הזה, הזדהות, כמיהה, צחוק, בכי. אחד הספרים הטובים והמרגשים שקראתי

15/4/2021

מהמם, מהמם, מהמם, בכיתי, צחקתי, אהבתי רוצה עוד

5/4/2021

מדהים מרגש סוחף ומרתק

25/3/2021

פעם ראשונה שהספר השני הרבה יותר יפה מהראשון - פה הראשון משמש כהכנה וציפייה לשני. מאוד נהניתי ממנו, אפילו יותר בפעם השנייה שקראתי - יכולתי להרפות מהציפיות ולהנות מסיפור האהבה המאוד יפה ומרגש, ומהדמויות המדהימות (בעיקר ווסטון!) אהבתי גם את השירים היפים

9/3/2021

כתוב נהדר מרגש ויפה

7/3/2021

ספר מרגש, מטלטל, כתוב טוב ולא מאפשר להניח אותו מהיד או להוציא אותו מהמחשבות. בכיתי בכמה קטעים, הרגשתי את כל הכאב, הרגש, האהבה, הפגיעה. הספר כולו מלא קצות עצבים רגישות שגורמות לקורא להרגיש, הכל. מומלץ בחום

6/3/2021

מדהים ומיוחד

4/3/2021

דואט נהדר, עלילה מושכת, מאוד ממליצה!!

28/2/2021

הספר השני, משמעותי יותר טוב מהראשון, מרגש, נפלא.

25/2/2021

ספר מעולה ומרגש

23/2/2021

מושלם! מרגש, נפלא ומרטיט את הלב. דמויות נהדרות, עמוקות ושלמות. תענוג צרוף.

21/2/2021

דואט מרגש. כתוב היטב, מעורר מחשבה. נהניתי מאוד.

16/2/2021

אהבה אמיתית כל כך שהיא ממש הקיפה אותי כשקראתי ספרים מקסימים ומרגשים

16/2/2021

אחד הדואטים היפים שקראתי. מרגש מאד

14/2/2021

קראתי כל מילה פעמיים כדי להאריך את הרגע, לספוג את העוצמה ולהכיל את כל הדבר המושלם הזה ❤

13/2/2021

דואט מרגש, יפייפה. תמיד מייחלים לסוף שבו הגיבורים מתגברים על כל מכשול, נרפים ממחלה, מפציעה קשה, הולכים ורצים בלי כסא גלגלים. הסוף הזה כל כך מציאותי: הסוף טוב שלומדים להתמודד עם כל מגבלה ומגלים שהאושר הוא בלב ובקבלה עצמית. שיעור לחיים.

11/2/2021

אחד הספרים הכי יפים שקראתי אומנם הכל מתפתח פה לאט והחלק בין סוף הספר הראשון לתחילת השני כמעט שבר לי את הלב... אבל זה מדהים!!

8/2/2021

וואו! כל כך הרבה רגשות!

8/2/2021

וואו, ספר מרגש. פשוט להישאב לתוכו ולא להפסיק לקרוא. ממליצה !

8/2/2021

אוקי עכשיו סיימתי את הספר ואני צריכה להרגיע את הנשימה ולנגב את הדמעות,מהספר הראשון ווסטון שבה לי את הלב עם הקור החיצוני שלי ונשמת המשורר הפנימית שלו,החוזק שהוא בסופו של דבר מגלה על עצמו במקום הכי חלש שלו זה היה אחד מהדברים המרגשים והחזקים שקראתי,מה עוד אגיד על אוטום שגורמת לי להרגיש שתמיד אפשר להיות בן אדם יותר טוב ותמיד לראות את הזריחה בעיניים חדשות,האהבה האינסופית שהיא מעניקה הייתה מעוררת השראה ובנוסף אי אפשר שלא להתייחס לברומנס האולטימטיבי בין קונור לווסטון ששבר ואיחה את הלב שלי קרוב לעשרה פעמים. תקראו את הספר הנדיר הזה באמת שעם כל הדמעות הכאב והכעס יש שם מוסר השכל ואהבה אדירה לא רק בין הגיבורים הראשיים.... תודה לכותבת חוויה מופלאה❤️

8/2/2021

נהדר

1/2/2021

וואוו השאיר אותי בטעם של עוד, ספור על שנאה, בגידה, אהבה..מלחמה..והכל טוב בו

31/1/2021

דואט מעולה ומרגש אי אפשר להוריד מהיד

31/1/2021

דואט נדיר! חובת קריאה. את כל מה שהרגשתי תוכלו למצוא בפייס תחת הלב הסגול💜

30/1/2021

מושלם אין מילה אחרת

30/1/2021

דואט אחד היפים שקראתי. יש בו סיפור מופלא של חברות ואהבה מיוחדת במינה. סיפור סוחף ומיוחד. ממליצה מאוד. כמו כל הספרים של הסופרת גם הדואט הזה מיוחד במינו.

30/1/2021

ספר סוחף ... כמו תמיד הסופרת לא מאכזבת (;

29/1/2021

אוהבת את כתיבתה של אמה סקוט, עמוקה ומרגשת!

29/1/2021

דואט מושלם. לא לוותר על דברי הסופרת לפני ואחרי...

25/1/2021

מקסים, בהחלט שווה קריאה

23/1/2021

מושלם!מושלם!מושלם!

23/1/2021

דואט מושלם אין צורך במילים

23/1/2021

מרגש ועוצמתי! הכתיבה כל כך מהפנטת. מומלץ❤️

23/1/2021

וואוו...אין לי מילים...כל כך יפה ומעשיר ומרגש ועוד המון מילים...פשוט תקראו...מומלץ!!

23/1/2021

וואו! מושלם. כל כך יפה שלא הצלחתי לעצור, קראתי את כל הדואט בכמה שעות. איזו כתיבה יפה יש לאמה סקוט !

22/1/2021

הספר השני בדואט.... הוקסמתי מכל רגע בקריאה של הספר השני. כתיבה יוצאת מן הכלללללללל סופרת אחת בדורה . חובת קריאה.

22/1/2021

מומלץ

12/11/2022

יותר מוצלח מהספר הראשון ולמרות זאת קיבל 4 כי כשכבר מגיע המשבר הוא נפתר תוך רגע וחצי. גם או שלא קורה כלום חריג או שהכל קורה בבת אחת תוך יממה. משהו בזה מאוד לא ריאליסטי ומתסכל. מעבר לזה נוגע בנושא חשוב ואמיתי ומתאר אותו בצורה אמינה ומציאותית, שנכון גם למציאות אצלנו בארץ.

5/10/2022

כתוב פשוט ויפה סיפור רומנטי עם …

17/7/2022

אהבתי מאוד!

13/2/2022

הספר הראשון בדואט היה איטי ולא ממש סוחף, אבל היה שווה להתעקש ולקרוא אותו רק בשביל להגיע לספר השני. כל כך יפה, מרגש ועוצמתי. נהנתי מאד. בהחלט שווה קריאה

12/4/2021

זה ספר מושלם ועמוק ואי אפשר לשחרר אותו . אבל עדיין בסוף נשארתי עם תחושה עצובה . כאילו הסוף הטוב היה טוב במיעוטו לא מה שאנחנו רוצות לקרוא בספרים מהסוג הזה .

20/3/2021

ספר עדין, רגיש, מיוחד. כתוב טוב מתורגם מעולה. בהחלט שווה קריאה לתוך לילה לבן.

9/2/2021

ספר מקסים , סוחף מרגש , מחזיר לפרופורציה בחיים ומחזק את ההנאות הקטנות שלנו שלפעמים נראות מובן מאליו

25/10/2022

הספר הראשון מהמם כתוב מעולה וזורם,השני יותר מלנכולי וקצת נמרך

15/9/2022

עדיף מהספר הראשון אבל לא סחף אותי

5/7/2022

היה בסדר הדואט. לא הכי התחברתי.

27/12/2021

לא יודעת מה להחליט לגבי הדואט, נחמד, מעציב, משמח מעט.

15/12/2023

ספר דבילי ברמות מכאיבות וחבל כי הספר הראשון היה חמוד מאוד

25/1/2021

בנאלי, שטוח וממש משעמם לא הצלחתי לסיים

דואט הלבבות היפים 2 - לחיי הלבבות היפים אמה סקוט
פרולוג
קונור
ריאותיי שאבו פנימה אוויר, ובבת אחת חזרתי להכרה ולכאוס מוחלט. וכאב. כאב נוראי פילח את זרועי השמאלית.
הראייה שלי הייתה מטושטשת כאילו הייתי מתחת למים. לא יכולתי לזוז, גופי רותק לקרקע בגלל משהו כבד ששכב על חזי. בקושי הצלחתי לנשום מתחת למשקל שהעיק על חזי. שמעתי מרחוק יריות, צעקות ואש מרגמה דרך הצלצול שבאוזניי.
מצמצתי בחוזקה, הכרחתי את עצמי להתמקד, וגיליתי שהעוגן שהצמיד אותי לאדמה היה ווס. הוא שכב שרוע עליי, ראשו על חזי, הקסדה שלו מסתירה את פניו. כתפיו התרוממו וירדו, אבל האם הוא היה זה שנשם, או שהנשימות שלי הזיזו אותו? לא ידעתי אם הוא חי או מת.
חי. הוא חייב להיות בחיים.
אימה טלטלה אותי ואדרנלין הציף אותי.
“ווס,” אמרתי בקול צרוד. “ווס...”
עיניי התרוצצו לכל עבר. נאבקתי להתיישב, וכאב חד ננעץ כשיני פלדה במרפק שלי. הרגשתי שאני תלוי בין הקאה לעילפון.
“פאק...”
ירקתי עוד כמה קללות בין שיניי כשהזזתי את זרועי השמאלית לקו הראייה שלי. רסיס מרגמה משונן היה תקוע מתחת לעור האמה שלי. פציעה כל-כך בלתי אפשרית, כל-כך מכוערת ולא במקום, שאילולא הכאב העז שהגיע עד לכתפי, הייתי חושב שהיא מזויפת.
הפניתי את ראשי לצדדים ואמדתי את המצב שלנו. ווס ואני היינו חשופים, ללא מחסה, בקצה הדרומי של הכפר. דמויות נעו בין שלדי הבתים המפוצצים ונראו כמו רוחות רפאים בעשן ובאבק. הקרב עדיין השתולל, אבל נע מזרחה.
מבטי נתקע בבור באדמה שהיה מוכתם בדם. במרכזו היה סנדל של ילד קטן. זכרתי שרצתי לעבר הילד שנעל את הסנדל הזה, ניסיתי להציל אותו, לאחוז אותו ולתפוס מחסה. הושטתי לו יד ואז...
גם הזיכרון שלי התפוצץ לחתיכות, אבל הספיק לי להסתכל על החבר הכי טוב שלי ששכב עליי ללא ניע, מכוסה אבק ודם, כדי לנחש מה קרה.
ווס רץ אחריי. הוא ראה מה שאני לא ראיתי. הוא גרר אותי משם. הוא הציל אותי.
שוב.
יבבה נקרעה מחזי הכואב. ווס הגן עליי בגופו וספג כדורים רבים, כששכבנו חשופים.
ועכשיו הוא מת.
“ווס!” צעקתי. “אלוהים, לא.”
כשהכאב עדיין נועץ את לסתותיו בזרועי, השתחלתי מתחתיו והנחתי בעדינות את ראשו על הקרקע. עיניו היו עצומות, פיו מעט פעור. הנחתי שתי אצבעות על גרונו. דמעות צרבו את עיניי כשחשתי את הדופק שלו, חלש ואיטי מדי, אבל שם.
“תודה לאל.”
ההקלה לא נמשכה זמן רב. כשכרעתי על ברכיי ובחנתי את פצעיו, פחד ובחילה זינקו בגרוני. מכנסי המדים של ווס היו ספוגים בדם מפצע ירי, מהחלק האחורי של ירכו ועד לנעל הצבאית שלו. אצבעותיי נעו סביב מותניו ומתחת לאפוד שלו ומצאו עוד שלושה פצעי ירי. אבל זאת הייתה העצם המשוננת שהגיחה ממפרק הירך שלו שהכתה בי בבטן.
“אלוהים, לא. בבקשה, ווס.”
התאפקתי לא לבכות וניסיתי לגייס מתוכי את מה שלמדתי באימונים. היינו חשופים. המחסה הקרוב ביותר היה ערמת שברי אבנים במרחק עשרה מטרים ממני.
כרעתי על רגליים רועדות ובידי הימנית אחזתי בתיק הגב של ווס. חשקתי שיניים ומשכתי. המשקל המת של ווס נגרר על החול הגס למרחק של סנטימטר.
“ווס, בבקשה...” שאפתי לתוכי שלוש נשימות, הידקתי את שיניי ומשכתי. עוד סנטימטר. פאק, הוא היה כבד מדי ואני חלש מדי.
יריות קרעו את האוויר הפתוח ובעקבותיהן נשמע פיצוץ. מטר של אבנים נפל עלינו ואדרנלין געש בשלוש גפיי הבריאות. כמו האימא ההיא שהרימה מכונית כדי לחלץ את בנה מתחתיה, אחזתי בווס בידי הטובה ומשכתי אותנו למקום מבטחים. ברגע שהגענו לערמת שברי האבנים, נפלתי על ברכיי לידו.
“תישאר איתי, ווס,” אמרתי והורדתי את תיק הגב שלי. “אתה שומע אותי? פאקינג תישאר איתי. אל תמות לי או שאני פאקינג אהרוג אות–”
בטני התהפכה כשרצועת התיק נתפסה במרפקי השמאלי.
“חובש!” צרחתי, כשנאבקתי לפתוח את תיק העזרה הראשונה שלי. “ווילסון, פאק.”
נברתי בתיק שלי ומצאתי את חוסם העורקים. ביד אחת, נאבקתי להחליק את חוסם העורקים דמוי החגורה על רגלו הימנית של ווס ולמקם אותו מעל הפציעה. סובבתי את הסוגר שוב ושוב, והידקתי את החגורה עד שהסוגר לא הסתובב יותר. ברגע שהדם הפסיק לזרום מהחור הפעור ברגלו, הידקתי את הרצועה של הסוגר למקום.
“חובש!” צרחתי. “פאק! אני צריך חובש!”
ניגשתי שוב לערכת העזרה הראשונה ותפסתי את מתקן האֶקס-סטאט שלי. באימונים קראנו להם מזרקי טמפונים. קרעתי בשיניי את העטיפה מהמזרק הגדול והצמדתי את הפייה לפצע הירי במפרק הירך של ווס. לחצתי על המזרק וספוגים מילאו את הפצע הפעור וספגו מיד את הדם.
עכשיו כבר נאבקתי לא לאבד את ההכרה. הראייה שלי התחילה להיטשטש כשבדקתי את פצע הירי בגבו התחתון של ווס, ופצע נוסף, גבוה יותר, מתחת לאפוד שלו. הם נזקקו לטיפול, אבל לא היו לי ההכשרה לכך או הכוח. התיישבתי בחוזקה על התחת, מותש. שאפתי פנימה נשימה אחת אחרונה והכנסתי לתוכה את כל מה שנשאר בי.
“חובש!” צרחתי חזק כל-כך עד שקולי נשבר, יבבה קטנה ופתטית כנגד מכונת המלחמה. “אלוהים, שמישהו יעזור לו.”
כמו עץ שנופל בהילוך איטי, נשכבתי על הצד הלא פצוע שלי, והשתחלתי בין גופו של ווס לקיר שברי האבנים שהסתיר אותנו.
“תתעורר,” אמרתי בצרידות. “תתעורר. פאקינג עכשיו. שלא תעז למות, ווס. בבקשה.”
העולם התחיל להתרחק ממני. אפילו הכאב בזרועי השמאלית נראה לי רחוק. לא נשמעו יותר יריות. עכשיו הגיעו אליי כמה צעקות קלושות. מבעד לצלצול מתכתי באוזניי, שמעתי בכי של אישה. לא ידעתי אם ניצחנו או הפסדנו, רק שכל שנייה שחלפה קירבה את ווס למוות.
אחזתי את ידו הרפויה בידי. “תחזיק מעמד, טוב?” אמרתי. “תקשיב לי. אל תלך, ווס. תישאר ותקשיב, טוב?”
עצמתי עיניים לרגע, דמעות זלגו מבין ריסיי.
“תישאר איתי, ווס, ותיזכר... תיזכר בפעם ההיא... כשהיינו בערך בני ארבע-עשרה... והיינו אצל ג’ייסון קינגסלי... חבורה של בנים... שישבו ודיברו על בנות. ניסינו להיות קשוחים.”
בלעתי במאמץ, גרוני מלא בזכוכית וחול.
“כולנו... התפארנו ואמרנו עם מי אנחנו רוצים לשכב ואיזה ‘כוס לזיין’... כאילו לא היינו כולנו בתולים.” גיחכתי בעייפות. “אבל לא אתה. אתה זרקת חיצים ואתה... אתה היית דלוק על קיילה מרפי. אני זוכר את זה... המשכת לזרוק חיצים כשאמרת לנו שאתה רוצה לנשק אותה. קיילה מרפי. אני בחיים לא אשכח את זה. אמרת, ‘לנשק אותה בגומה הקטנה של עצם הבריח, שם הלב שלה דופק.’”
דרך הערפל שכיסה את עיניי ראיתי דמויות רצות אלינו. צלליות של גברים.
“וכולם בהו בך,” אמרתי. “זוכר? ואתה רק הסתובבת כשחץ ביד שלך וההבעה שלך הייתה כאילו, פאק, מה אמרתי עכשיו? אבל במקום לחזור בך על מה שאמרת או להתבדח... פשוט משכת בכתפיים ואמרת, ‘כן, זה מה שהייתי עושה,’ וחזרת לזרוק את החיצים המחורבנים ההם.”
גיחכתי כשווילסון, ג’פריז ועוד כמה מהאנשים שלנו הקיפו אותנו.
“החברים שלנו לא ידעו איך לאכול את זה,” אמרתי ועדיין אחזתי בידו של ווס, כי שום דבר בעולם לא יגרום לי לעזוב אותו. “הם בהו בך במשך דקה שלמה ואז פרצו בצחוק. זוכר? הם חשבו שאתה צוחק. גם אני צחקתי, אבל ידעתי שאתה רציני. היית פאקינג רציני, נכון, ווס?”
איבדתי את תחושת הזמן. כשהכרתי חזרה, בחורים מהיחידה שלנו העמיסו אותנו לתוך מסוק.
“אני סופר עד שלוש,” ווילסון צעק מעל שאגת להבות המסוק. הוא ספר עד שלוש והצוות שלו גלגל את ווס על אלונקה. הם הסירו את האפוד שלו והחלק האמצעי של גופו היה כבד מתחבושות. כשמיקמו אותו על גבו, משהו נפל מכיס האפוד שלו. מחברת מקומטת ומוכתמת בדם.
בהיתי מבעד לחול ולרוח שהמסוק העיף. דפי המחברת הקטנה פרפרו במשבי הרוח החמים ונראו כמו ציפור פצועה.
תפסתי את המחברת לפני שהיא התעופפה ודפדפתי בה. עצרתי כשהגעתי לשיר שהיה כתוב בדיו. המילים היו מוכתמות בדמעות ומרוחות בדם.
המילים של ווס.
הדמעות של ווס.
הדם של ווס.
בתחתית הדף, החתימה שלו. כמו הודאה.
שמו, לא שמי.
“כן, ווס,” אמרתי, דמעות זולגות במורד לחיי. “זאת האמת. זאת תמיד הייתה האמת.”
הועלינו למסוק, וחובשים נוספים החלו לטפל במהירות מטורפת בחבר הכי טוב שלי. הם חיברו אותו לעירוי תמיסת מלח ולמסכת חמצן, אבל ראיתי חובש אחד מניד בראשו בסבר פנים חמורות.
מישהו עזר לי להיחגר וניסה לטפל בזרוע שלי.
“תעזוב את זה,” נבחתי. “תביא לי עט.”
“מה?” שאל החובש מעל רעש להבות המסוק. “עט?”
הסתכלתי על ווס. עיניו היו עצומות, פניו עטו גוון מחריד של לבן.
“תביא לי את העט המחורבן שלך,” צרחתי.
הבחור יצא משדה הראייה שלי, ואז חזר עם עט והניח אותו בין אצבעותיי. הצמדתי את המחברת לרגל שלי עם ידי השמאלית שפעמה מכאב וזרועי שהייתה חסרת תחושה באופן מפחיד, ועל גב המחברת כתבתי בידי הימנית הרועדת.
אוטום,
ווס כתב את זה ואת כל השאר. בשבילך.
-קונור
ניסיתי לכתוב את הכתובת שלה, אבל העט נשמט מאצבעותיי. הצמדתי את המחברת לחזהו של החובש, ועיניי נעצמו תחת גל צמרמורת שתקף אותי כשהמסוק המריא.
“אתה חייב לשלוח את זה. תשלח את זה...”
“מה? הזרוע שלך–”
“על הזין שלי הזרוע שלי,” אמרתי. “אתה חייב לשלוח את זה. לאוטום... אוטום קאלדוול. באוניברסיטת אמהרסט... רידל הול. לא... רודס...” הראייה שלי היטשטשה שוב והפעם עיניי לא הסכימו להיפתח. “פאק, אני לא... זה אמהרסט. האוניברסיטה. הבנת? אוטום.”
ואז החשכה ירדה.

המלצות נוספות

עוד ספרים של אמה סקוט