מאת: אסנת צירלין
"אם זה נראה כמו ברווז, הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, אז כנראה שזה ברווז", אמרה חוקרת המשטרה העייפה ותקעה בו מבט חודר. (עיניים שחורות, בולטות)
"כבר הסכמתְּ שזה לא באמת ברווז". הוא אמר והחזיר לה מבט. (אותן עיניים שחורות בולטות. הם אחים)
"לא הסכמתי".
החוקרת והאח יושבים במטבח של ההורים. (כיסאות נוטים בזווית מאיימת. סיר ענק מטיל צל)
"שנתחיל מההתחלה?" הוא אמר
(ובבלון נפרד)
"את חולמת שאת הורגת ברווזים, כן?"
"אני חוקרת משטרה, זה התחום שלי".
"התחום שלך... בחייך! את חוקרת תנועה".
"ואתה... אתה בעצמך נראה כמו ברווז".
חוקרת המשטרה מותחת את החולצה על כרסה. (כרס גדולה)
"נמאס לי כבר. אני רוצה שהוא ייצא".
"אפשר לחזור? את חולמת שאת רוצחת ברווזים, ואת עומדת ללדת. את לא רואה את הקשר?"
"קודם אמרת 'הורגת' ועכשיו פתאום 'רוצחת'".
"את לא רואה את הקשר?!?!" (סימני שאלה וקריאה גדולים)
את זוכרת מה קרה לדודה שושנה אחרי שהיא ילדה...? (לא, היא לא תכניס את דודה שושנה לסיפור, והיא גם לא תחשוב עליה)
היא הניחה את המחברת בצד, הזדקפה וסידרה את הכריות. שמירת היריון מחורבנת. היא הפכה דף וציירה רובים וכוונות, ועוד רובים וכוונות. היא ניסתה להוביל את הסיפור לבלון האחרון. מה יהיה כתוב בו היא ידעה אבל איך מגיעים לשם? איך בונים את העלילה? בקשר לגניבה הספרותית היא לא הייתה מודאגת. אף אחד לא ישים לב.
"אני אופטימי" הוא אמר. (עיניים שחורות בולטות, חיוך דבילי)
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
