1
אני הופכת והופכת את ערימות החפצים האינסופיות שמפוזרות על רצפת חדר השינה שלי. אני כבר באיחור. ״קייט!״ אני צועקת בטירוף. איפה הם לכל הרוחות? יוצאת מהחדר בריצה וזורקת את עצמי מעבר למעקה. ״קייט!״
אני שומעת את הצליל המוכר של כף עץ נחבטת אל דפנות קערת קרמיקה, וקייט מופיעה בתחתית המדרגות, תלתליה האדומים אסופים גבוה. היא מביטה אליי למעלה בהבעת פנים עייפה. התרגלתי כבר להבעה הזאת בזמן האחרון.
״המפתחות! ראית את מפתחות המכונית שלי?״ אני מתנשפת לעברה.
״הם על השולחן מתחת למראה, במקום שהשארת אותם בלילה.״ היא מגלגלת את עיניה וחוזרת עם תערובת העוגה לסטודיו שלה.
אני חוצה בטיסה את מסדרון הקומה השנייה, בלחץ נוראי, ומוצאת את מפתחות המכונית מתחת לערימת מגזינים. ״תמיד מתחבאים לי,״ אני ממלמלת לעצמי, ולוקחת את החגורה, את נעלי העקב ואת הלפטופ שלי. אני יורדת למטה מהדירה שמעל הסטודיו של קייט ורואה שהיא שופכת את תערובת העוגה לתבניות שונות.
״את צריכה לסדר את החדר שלך, אווה. יש שם בלגן היסטרי,״ היא מתלוננת.
כן, יכולות הארגון האישיות שלי מזעזעות למדיי. בייחוד לאור העובדה, שאני מעצבת פנים בחברת רוקוקו יוניון ומבלה את רוב זמני בהתאמה של חפצים ובארגונם. אני אוספת את הטלפון שלי מהשולחן הכבד ודוחפת אצבע לתערובת העוגה של קייט. ״אני לא יכולה להיות מושלמת בכול.״
״לכי מכאן!״ היא מגרשת את ידי באמצעות הכף שלה. ״למה את בכלל נוסעת במכונית?״ היא שואלת ומתכופפת ליישר את התערובת בתבנית, משרבבת לשון בהבעת ריכוז.
״יש לי פגישת ייעוץ ראשונה בסארי הילז — באיזה בית כפרי.״ אני מעבירה את החגורה בתוך לולאות החגורה של שמלת העיפרון שלי בצבע כחול נייבי, מחליקה את כפות רגליי לנעלי העקב ובוחנת את עצמי במראת הקיר.
״חשבתי שאת מטפלת רק בבתים בעיר,״ היא אומרת מאחוריי.
למשך כמה שניות אני מעבירה יד בשערי הארוך והכהה, מושכת אותו מצד לצד, אבל אז מוותרת ופשוט אוספת אותו למעלה בכמה תנועות מהירות. עיניי החומות כהות נראות עייפות וחסרות את הניצוץ הרגיל שלהן — ללא ספק, כתוצאה מהעבודה הקשה שלי. עברתי לגור עם קייט רק לפני חודש, אחרי שנפרדתי ממאט, ואנחנו מתנהגות כמו שני סטודנטיות באוניברסיטה. הכבד שלי כבר צורח ומתחנן למנוחה.
״נכון. בתי הכפר הם התחום של פטריק. אני לא יודעת איך נתקעתי עם זה.״ אני מורחת גלוס על שפתיי, מצמידה אותן ומדביקה לקייט נשיקה על הלחי.
״זה יהיה סבל, אני יודעת. מתה עלייך!״
״מתה עלייך בחזרה. נתראה אחר כך,״ קייט צוחקת ולא מרימה את פניה מהעוגות שלה.
למרות השעה המאוחרת אני נוהגת בזהירות במיני הקטנה שלי אל המשרד ברחוב ברוטון, וכשאני מבלה עשר דקות תמימות בחיפוש אחר מקום חנייה, אני נזכרת למה אני מעדיפה, בדרך כלל, לנסוע ברכבת התחתית.
אני מתפרצת למשרד כרוח סערה ומעיפה מבט בשעון. שמונה וארבעים. אוקיי, אני מאחרת בעשר דקות, לא נורא כמו שחשבתי. אני חולפת על פני השולחנות המיותמים של טום ושל ויקטוריה בדרכי לשולחן שלי, ומאתרת את פטריק במשרדו כשאני מתיישבת בכיסא שלי. אני מוציאה את הלפטופ ורואה שהשאירו לי חבילה על השולחן.
״בוקר, פרח שלי.״ קולו הנמוך של פטריק מברך אותי לשלום, כשהוא מתיישב על קצה השולחן שלי, שחורק ונאנק תחת משקלו. ״מה יש לך שם?״
״בוקר. זה קטלוג הבדים החדש ממילר. מוצא חן בעיניך?״ אני מלטפת את הבד היוקרתי.
״נפלא,״ הוא מזייף התעניינות. ״תיזהרי שאיירין לא תראה את זה. רק עכשיו נאלצתי להיפרד מהון תועפות כדי לממן את הריפודים ואת הווילונות החדשים בבית.״
״אוי,״ אני מביטה בו, משתתפת בצערו. ״איפה כולם?״
״ויקטוריה לקחה יום חופש, וטום עם הזוג ביינז שעושים לו חיים קשים. היום רק את, אני וסאל פה, פרח שלי.״ הוא מוציא מסרק מהכיס הפנימי שלו ומעביר אותו בשערו הכסוף.
״יש לי פגישה היום בצהריים באחוזה,״ אני מזכירה לו. לא ייתכן שהוא שכח. ״אתה בטוח שאני האדם המתאים לזה, פטריק?״
אני עובדת ברוקוקו יוניון כבר ארבע שנים, ומההתחלה ברור היה שהעסיקו אותי כדי להרחיב את העסק ולהיכנס לתחום הבתים המודרניים — לונדון התמלאה במהירות בדירות יוקרה, ופטריק וטום, שהתמחו בעיצוב מסורתי, לא יכלו לעבוד בתחום. כשהעסק המריא ועומס העבודה היה גדול מדיי בשבילי, הוא העסיק גם את ויקטוריה.
״הם ביקשו אותך, פרח שלי.״ הוא קם לעמידה, והשולחן שלי נאנק שוב במחאה. פטריק מתעלם מזה, אבל אני מתכווצת. הוא חייב לרדת קצת במשקל או להפסיק לשבת על השולחן שלי. השולחן לא יעמוד בעומס הזה עוד זמן רב.
אז, הם ביקשו אותי? למה? אין בתיק העבודות שלי שום דבר שמשקף עיצוב מסורתי — ממש שום דבר. אני חוששת שמדובר בבזבוז זמן מוחלט. פטריק או טום צריכים ללכת לפגישה הזאת.
״אה, ההשקה של לוסו.״ פטריק מכניס את המסרק בחזרה לכיס. ״היזם שופך מיליונים על המסיבה הזאת בפנטהאוז. עשית עבודה מדהימה, אווה.״ הגבות של פטריק נעות יחד עם הראש שלו.
אני מסמיקה. ״תודה.״ אני גאה בטירוף בעצמי ובעבודה שלי בפרויקט לוסו — ההישג הגדול ביותר בקריירה הקצרה שלי. מדובר במגדלים ברציפי סנט קתרין, האזור החם ביותר בעיר, והמחירים נעים בין שלושה מיליון לדירה בסיסית לבין עשרה מיליון לפנטהאוז. אנחנו בתחום של הסופר־עשירים, ודרישות העיצוב בהתאם: מוצרי יוקרה איטלקיים. הבאתי את כל החומרים, הרהיטים וחפצי האמנות מאיטליה והרווחתי שם שבוע, כשארגנתי את המשלוח. ביום שישי הבא מתקיימת מסיבת ההשקה, אבל אני יודעת שהם כבר מכרו את הפנטהאוז ועוד שש דירות נוספות, אז בעצם זוהי מסיבת שואו־אוף.
״פיניתי זמן ביומן כדי לעשות את הבדיקות האחרונות אחרי שהמנקים יסיימו.״ אני מדפדפת בדפי היומן שלי עד ליום שישי הבא ומשרבטת שוב על הדף.
״ילדה טובה. אמרתי לוויקטוריה להיות שם בחמש. זאת מסיבת ההשקה הראשונה שלה, אז את צריכה קודם לתדרך אותה. אני אגיע בשבע עם טום.״
״אין בעיה.״
פטריק חוזר למשרדו, ואני קוראת את האימיילים שלי ומחליטה מה למחוק ולמי צריך לענות.
באחת עשרה אני אורזת את הלפטופ ומציצה מאחורי דלת המשרד של פטריק. הוא עסוק במשהו במחשב שלו.
״אני יוצאת,״ אני אומרת, אבל הוא רק מנופף בידו לאות ששמע. אני חוצה את המשרד ורואה את סאלי נאבקת במכונת הצילום.
״נתראה אחר כך, סאל.״
״ביי, אווה,״ היא עונה, אבל היא עסוקה מדיי בשחרור הנייר שנתקע ולא מרימה את ראשה. הבחורה הזאת היא אסון מהלך על שתיים.
אני יוצאת החוצה אל אור השמש ופונה אל המכונית שלי. התנועה בצהרי יום שישי היא סיוט אחד גדול, אבל ברגע שאני יוצאת מהעיר, הנהיגה חלקה למדיי. הורדתי את הגג, ואדל מארחת לי לחברה. נסיעה קטנה בכפר היא דרך נהדרת לסיים את שבוע העבודה שלי.
אני יורדת מהכביש הראשי ונכנסת לשביל קטן, שבסופו אני ניצבת מול זוג השערים הענקיים ביותר שראיתי אי פעם. לוחית זהב על אחד העמודים מציינת שזוהי האחוזה. אלוהים אדירים! אני מסירה את משקפי השמש ומביטה מעבר לשערים אל שביל החצץ העטור עצים. נדמה כי הוא נמשך עוד קילומטרים רבים. בדמיוני עולה מיד תמונה של לורד אחוזה נפוח ומעשן־סיגרים. אני יוצאת מהמכונית, ניגשת לשערים ומחפשת אינטרקום.
״מאחורייך.״ אני קופצת בבהלה. הקול הנמוך מגיע משום מקום ומפריע את דממת הכפר.
אני מביטה סביב. ״הלו?״
״כאן.״ אני מסתובבת ורואה את האינטרקום בהמשך השביל. חלפתי על פניו בדרך, רצה אליו ולוחצת על הכפתור כדי להודיע שהגעתי. ״אווה או'שי, רוקוקו יוניון.״
״אני יודע.״ אני מביטה סביב ומגלה מצלמה מותקנת על השער. ״נו, אז אתה מתכוון לתת לי להיכנס?״ אני שואלת, בדיוק כשחריקת מתכת קורעת את הדממה הכפרית השוררת סביבי. השערים מתחילים להיפתח. ״תנו לי רגע,״ אני ממלמלת ורצה בחזרה למכונית שלי. אני מזנקת למיני ומתקדמת באטיות בעוד השערים נפתחים. בדרך אני לא מפסיקה לתהות איך להוציא לאידיוט הזה את כוסית יין הפורט ואת הסיגר, שתקועים לו כמעט בוודאות בתחת. עם כל רגע שעובר בא לי על הפגישה הזאת פחות ופחות. אנשי כפר סנובים ובתי האחוזה הכפריים המפוארים שלהם לא נכללים בתחום המומחיות שלי. כשהשערים נפתחים לגמרי, אני נוסעת דרכם, ואחרי כקילומטר וחצי אני חונה בחצר בצורת עיגול מושלם. אני מסירה את משקפי השמש ולוטשת מבט בבית העצום המתנשא מעליי. הוא מרהיב.
לצד הדלתות השחורות, המקושטות בעיטור זהב מצוחצח היטב פרושים ארבעה חלונות־ספסל זכוכית עצומים, עם עמודי אבן מגולפת בין הזגוגיות. המבנה בנוי מלבני ליימסטון ענקיות, לאורך החזית ניצבים עצים שופעי ירק, ולהשלמת המראה מוצבת במרכז החצר מזרקה שמרססת זרמי מים מוארים. הכול מרשים ביותר.
אני מכבה את המנוע ומתעסקת עם כפתור הדלת כדי לצאת מהמכונית שלי. נעמדת, אוחזת בדלת המכונית, מסתכלת למעלה אל הבניין המפואר וחושבת מיד כי נפלה פה, קרוב לוודאי, טעות. המקום הזה במצב יוצא מן הכלל.
כרי הדשא מוריקים, הבית נראה כאילו מקרצפים אותו על בסיס יומי, ואפילו החצץ נראה כאילו שואבים ממנו אבק מדי יום ביומו. אם לשפוט על פי המראה החיצוני של הבית, קשה לי לתאר לעצמי שצריך לשנות משהו בתוכו. אני מביטה למעלה על עשרות חלונות הזכוכית המעוצבים, ורואה וילונות מהודרים תלויים בכולם. אני שוקלת להתקשר לפטריק לבדוק אם הגעתי לכתובת הנכונה, אבל בשלט ליד השער היה כתוב 'האחוזה', והאידיוט הזה בצד השני של האינטרקום הרי ציפה לבואי. בעוד אני מחשבת את צעדי הבא, נפתחות הדלתות ומגלות מאחוריהן את האדם הגדול ביותר שראיתי אי פעם. הוא פוסע לראש המדרגות, ואני ממש נרתעת למראהו וצועדת קלות לאחור. הוא לובש חליפה שחורה — בהזמנה מיוחדת ללא ספק, כי זו לא מידה רגילה — עם חולצה שחורה ועם עניבה שחורה. עורו בצבע חום עמוק, ראשו המגולח נראה כאילו צחצחו אותו עד שיבריק, ומשקפי השמש המקיפים את ראשו מסתירים את עיניו. אם היתה לי בראש תמונה של מי שציפיתי שייצא מהדלתות הללו, היא לא היתה שלו. האיש הזה בגודל של הר, וכל נוכחותו זועקת שומר ראש. לפתע אני מודאגת קצת, שמא הגעתי לאיזה מרכז פיקוד של המאפיה, ואני מאמצת את מוחי בניסיון להיזכר אם העברתי את תרסיס הפלפל לתיק החדש שלי.
״מיס או'שי?״ הוא מושך את המילים.
אני מרגישה חולשה בנוכחותו המסיבית ומרימה את ידי בברכת שלום עצבנית. ״היי,״ אני לוחשת.
״מכאן,״ הוא רועם בקולו העמוק, מניד את ראשו בחדות ופונה ללכת בחזרה לתוך הבית.
אני שוקלת לברוח ולהסתלק משם, אבל הצד ההרפתקני שבי סקרן לדעת מה נמצא מאחורי הדלתות האלו. אני לוקחת את התיק שלי, טורקת את דלת המכונית ומטפסת במעלה המדרגות, חוצה את סף הדלת ונכנסת לאולם מבואה עצום. אני מביטה סביב השטח הנרחב ומתרשמת מיד מגרם המדרגות האדיר והמגולף, שמוביל לקומה הראשונה.
העיצוב עשיר, גדוש — ומאוד לא מזמין. הכול מחופה בעץ מקורי, צבוע בגוני כחול ואפור כהה עם רמזים של זהב, ורצפת הפרקט בצבע מהגוני עמוק. המקום מרשים מאוד, עד כדי הגזמה. הוא נראה בדיוק כפי שציפיתי שייראה ולא דומה במאום לסגנון העיצוב שלי. למעשה, כשאני מביטה סביב, מציקה לי שוב השאלה: למה צריך פה בכלל מעצב פנים? פטריק אמר שהם ביקשו אותי אישית, מה שעשוי לרמוז על כך שהם רוצים לשנות לסגנון מודרני; אבל עכשיו, אחרי שקיבלתי הצצה למקום, אני סבורה שהעיצוב דווקא הולם את המבנה התקופתי. הוא במצב מעולה. למה אני כאן, לכל הרוחות?
הענק פונה ימינה, ואני מטופפת אחריו, נעלי העקב החומות־בהירות שלי נוקשות על רצפת הפרקט בעודו מוביל אותי לירכתי הבית.
אני שומעת זמזום של שיחה ומציצה ימינה, רואה אנשים רבים יושבים ליד שולחנות שונים. הם אוכלים, שותים ומפטפטים. מלצרים מגישים אוכל ומשקאות, וברקע מתנגנים פרנק סינטרה והראט פּאק. אני מקמטת את מצחי, אבל אז אני מבינה. זה מלון — מלון כפרי יוקרתי.
התמונה מתחילה להתבהר. אני רוצה להגיד משהו להר האדם, שמוביל אותי אלוהים יודע לאן, אבל הוא אינו מביט לאחור אפילו פעם אחת כדי לבדוק אם אני עוד בעקבותיו. נקישת העקבים שלי ודאי מאותתת לו שאני שם. הוא לא מדבר הרבה, ואני חושדת שאם אדבר אליו הוא גם לא יענה לי.
אנחנו חולפים על פני שתי דלתות סגורות נוספות, ואז הוא מוביל אותי לפטיו — חלל זכוכית עצום, מואר ומפואר מאוד, המחולק לאזורי ישיבה שונים עם ספות, עם כורסאות ועם שולחנות. דלתות זכוכית כפולות מהרצפה עד לתקרה מקיפות את החדר ומובילות לרחבת אבן מרוצפת ולמדשאה רחבת ידיים. כל זה באמת מעורר יראה, ונשימתי נעצרת כשאני רואה בית זכוכית ובתוכו בריכת שחייה. זה פנטסטי. אני מצטמררת כשאני מנסה לחשוב מה המחיר ללילה במקום הזה. זה, כנראה, מלון חמישה כוכבים — אם לא יותר.
אחרי שחצינו את חדר הזכוכית, מוביל אותי הענק לאורך מסדרון, עד שהוא נעצר מחוץ לדלת מחופת עץ. ״משרדו של מר וורד,״ הוא נוהם ודופק על הדלת בעדינות מפתיעה, בהתחשב בממדיו העצומים.
״המנהל?״ אני שואלת.
״הבעלים,״ הוא עונה, פותח את הדלת ונכנס פנימה. ״תיכנסי.״
על סף הדלת אני מהססת ומביטה בענק שנכנס לחדר לפניי. לבסוף אני מכריחה את כפות רגליי לציית לי ולנוע לתוך החדר, בעוד אני בוהה במשרדו המפואר ביותר של מר וורד.