קשה לי להגיד

פרק 1 

איתי

אני עומד בשדה התעופה נוי באי, בהאנוי בירת וייטנאם, מופתע מהחום והלחות שמתנגשים בי ברגע שאני יוצא לאוויר הפתוח בלי הגנת המזגנים.
עברו בערך ארבע עשרה שעות מאז עזבתי את ישראל, פעם ראשונה זה חמש שנים. פעם ראשונה שלא עברתי את הפנייה לבן גוריון, כבר הספקתי לשכוח איך נראה הדיוטי פרי.
ארבע עשרה שעות קרירות למדי במטוס ובקונקשיין בבנגקוק, המטוסים ושדות התעופה לא עברו שינויים דרמטיים בזמן שלא השתמשתי בהם.
אני שולף סיגריה מחפיסת ה"קאמל", שקניתי בדיוטי פרי, ושואף ממנה בהנאה, אחרי הכל אין כמו סיגריה בשביל לסדר את המחשבות.
מה גם שאני לא מעז לעשן בפינות העישון בשדות התעופה, תאים קטנים וחנוקים, שאפשר להרגיש בהם כמו מצורע, דבר שהפך את העשן למתוק כפליים.
"סגרתי" לי הוסטל עוד מהארץ, אז הייתי יחסית נינוח, הוסטל יחסית זול במרכז העיר, שקיבל תגובות חיוביות. זה כלל שההורים שלי לימדו אותי: "בתמונות קל מאוד לעוות את התצלום, אתה רק משתמש ב"גו פרו", והכל נראה פי שניים בגודל, תמיד תסתכל בתגובות". אף פעם אל תצא פראייר, זה המוטו הישראלי בכל משפחה. 
אחרי התענגות ממושכת, כיביתי את הסיגריה וזרקתי את הבדל לפח.
ניגשתי לאחד מנהגי המוניות שהטרידו אותי במהלך העישון (הם חייבים להיות הראשונים ש"תופסים" את התיירים, כמו דייגים שמחכים עם החכה שלהם), והראיתי לו את שם המלון.
הנהג ששמו סארי, נראה כמו בחור בשנות הארבעים לחייו, מעט נמוך ממני, ונראה ששנים של המתנה ללקוחות בשמש הקופחת שיוו לו גוון כהה מעט יותר משל שאר המקומיים.
הוא מהנהן בראשו עם חיוך נחמד, רווח קטן מבצבץ בין השיניים הצהובות, חיוך רחב, אולי רחב מדי בשביל מפגש ראשון.
באנגלית הקלוקלת שלי, אותה הייתי צריך להוציא מהבוידם לפני הטיול, ולנקות ממנה את האבק, אני שואל מה המחיר.
הוא מקיש בטלפון ומראה לי מספר, מתווכחים מעט ומסכמים על סכום מעט קטן יותר מהסכום ההתחלתי, הרגשתי ניצחון.
קצת מוזר הסכומים הגדולים האלו, הוויכוחים שאתה משקיע בהם גם מזמנך וגם מיכולת השכנוע והעצבים שלך, וחוסכים בסופו של דבר משהו כמו שקל או שקל וחצי אם אתה מוצלח. בסוף כל הצלחה כזאת אתה מדמיין את עסקאות הנדל''ן הגדולות שיכולת לסגור עם כזו יכולת מיקוח.
וכך התחלתי את הטיול שלי, יושב במושב הקדמי של המונית ליד סארי, מרוצה מהמחיר שהצלחתי להשיג, מנסה איכשהו לתקשר באנגלית, אף על פי שאפשר להבין שאין לו מושג מה אני אומר, בדרך לתחנה הראשונה שלי ב''טיול הגדול''. זהו הדובדבן שבקצפת בחיים של כל ישראלי, שיא השיאים, פסגת האושר של רכס החיים המודרניים.
היה בי דחף משונה לטוס לבד, בלי חברים, ללא דמויות מוכרות.
מצאתי בזה הזדמנות להתמודד עם אתגרים חברתיים, להיות פתוח לעולמות חדשים, לצאת מהבועה הישראלית הקטנה שלי. בועה ששולחת את זרועותיה אל כל מקום בעולם.
רציתי להכיר מדינות אחרות, תרבויות שונות, ולא לחזור ולספר על חברים של חברים שפגשתי במלון.
"ישבנו בהוסטל ופגשתי את החבר של דן, איזה גבר הוא!", "טיילתי עם מישהי שהכירה אותך, היא ממש חמודה."
ישראל היא הבית שלי, היא תמיד הייתה, והיא תמיד תהיה, אני אוהב את הטיפוס הישראלי, את הגישה שלו, את החוצפה ואת האור המיוחד שהוא מביא איתו. אבל גם מהבית הזה צריך לצאת לפעמים, אם רוצים לראות את היופי שיש מחוצה לו.
בער בי רצון להיות לבד, להחליט מי אני רוצה להיות. אם זה חברותי, אם זה שקט, אם זה שטותניק, כשאין לי שום מעגל שמגביל אותי.
הרבה אנשים אומרים "אני יוצא למסע לחפש את עצמי", זו נקודה שאני מאוד מתחבר אליה.
הרי מתי בפעם האחרונה הייתי במקום שבו אף אחד לא מכיר אותי, שבו אני לא צריך להוכיח לאף אחד שום דבר. מקום שאני אמיתי בלי כל המסכות והמסגרות שאנשים אחרים מכניסים אותי אליהם (קצין, סטלן).
רציתי קצת להשתחרר מכל הפילטרים של הסובבים אותי. מהשלשלות שמגבילות אותי למונחים מסוימים. 
אחרי נסיעה של בערך ארבעים דקות, הרבה פניות ומעט מאוד כבישים ראשיים, הגענו לאולד קוורטר (הרובע העתיק) ולהוסטל שלי, "נקסי הוסטל". 
שמתי לב שהאנוי מזכירה מאוד את הערים הגדולות של תאילנד, המבנים נראים יחסית עתיקים, ונראה שאנשים חיים בעוני מוחלט. האוויר מלא בזיהום שאתה מרגיש עם כל נשימה שלך, והתחבורה נראית לזר כמו כאוס אחד מוחלט.
בצורה מיסטית מסוימת כל המכוניות מסונכרנות, וכולם מגיעים בשלום. לפעמים בלאגן בשביל אדם אחד הוא סדר בשביל האדם השני.
נפרדתי מסארי, האדם הראשון שתקשרתי איתו, אבל חוץ מזה בלי תפקיד משמעותי מדי בחיים שלי וגם לא באותו היום, בירכתי אותו לשלום וגם השארתי לו טיפ קטן.
השעה בחוץ הייתה בערך חמש אחר הצוהריים, והחום בתוספת זיהום האוויר, שאני בטוח שהוא מוסיף כמה מעלות, לא שכך. כמעט יכולתי לראות את טיפות הזיעה מצטברות על חולצותיהם של האנשים ברחובות.
נכנסתי בשערי המלון, שהיה מצוי בסמטה קטנה, את פניי קיבלו שולחן עגול ושני כסאות שחורים, ודלת שקופה גבוהה, טיפסתי במדרגות לכיוון הקבלה, האדם שהיה ישוב על כיסא עץ קטן מאחורי הדלפק הזכיר מעט את סארי, להפתעתי האנגלית שלו הייתה יחסית טובה.
הראיתי לו את ההזמנה בפלאפון, קיבלתי את המפתח ועליתי לחדר במדרגות צרות וגבוהות שהתחבאו בפינת הלובי. החדר היה יחסית קטן, די ארוך וצר, מורכב משתי מיטות קומותיים ושירותים משותפים, לכל אחד מהשותפים לחדר יש ארון שהוא יכול לנעול בו את הדברים שלו.
כרגע לא היו שותפים בחדר, לפחות לא כאלו שיכולתי להבחין בהם. החלטתי לנצל את שעות האור האחרונות (תמיד בימים הראשונים רק רוצים להספיק, רודפים אחרי תוצאות). ירדתי חזרה ללובי במטרה לראות מעט את העיר ולהרגיע מעט את הבטן.
אין ברשותי רשתות חברתיות כלשהן, אני באופן כללי סולד מכל הסגידה הזאת לקשרים מרחוק ולהתעדכנות והתעניינות באחרים, אני חושב שאלו תירוצים זולים לבזבוז מוחלט של זמן. אבל בהתאם לזמננו הכל קורה ברשתות החברתיות וכל הקבוצות של המטיילים, קבוצות עם שמות מקוריים למדי, כמו "מטיילים בוייטנאם" או משהו דומה פועלות שם. אם אתה לא חבר באחת מן ה"קהילות" האלה (בגרשיים של בוז אני מסמן אותם), אז כנראה שלא תמצא חברה לפחות לא בערב הראשון.
זה היה כלול בחשבון שלי, וגם לא התעורר בי חשש מלהסתובב בעיר לבד, גם בשעות הלילה.
ירדתי מחדרי, הלובי היה עדיין שומם, האדון מאחורי הדלפק נותר באותה תנוחה, עיניו מחפשות את עיניי כדי לסמן לי שכדאי לבוא ולהתייעץ איתו לפני היציאה. ויתרתי על התענוג, בלי כוונה רעה, פשוט חיפשתי שוטטות ולא המלצות.
השמש הפיצה אור קלוש בדקותיה האחרונות, והאורות החלשים שבקעו מהמנורות בצידי הרחוב העניקו לשקיעה מראה מבוגר יותר ממה שהיה לה. הרחובות הצפופים של העיר העתיקה הומי אדם. משפחות מרובות ילדים, שלעיתים מתאגדים כולם לרכב על אופנוע אחד, מסתובבות במרץ בשעות הערב. זקנים יושבים בצידי הדרכים על דרגשים, אוכלים מרק ומפטפטים. הרחובות צבועים כולם בחולצות בשלל גוונים, מעט דהויות ומלוכלכות, חנויות יוקרה כמעט שלא קיימות, והרחוב מלא בדוכני אוכל קטנים עם מוכרים מסבירי פנים.
נעמדתי ליד אחד מהדוכנים האלה, הצבעתי על אחת המנות והתיישבתי על דרגש, כאחד העם. מתאמץ לתפוס את האטריות עם המקלות מעץ שקיבלתי.
כשסיימתי לאכול הדלקתי סיגריה, מתרכז במחשבות שהיא מביאה איתה, חשבתי על עצמי פה לבד באמצע עיר עם מיליוני אנשים שאף אחד מהם לא מודע לקיום שלי.
אוכל ארוחת ערב לבד כשמסביבי אין אף אחד שנראה כמוני, והרגשתי את הבדידות מקיפה אותי מכל הכיוונים.
שמחה משונה התפשטה בי, זאת הפעם הראשונה שהרגשתי ככה בחיים, לבד וכל כך רחוק מהבית, ואין משהו יותר טוב מלחוות חוויות חדשות.
המשכתי להלך בין הסמטאות, מריח את הריחות המשונים ומדי פעם מגונן על עצמי נוכח המבטים הבוחנים של העוברים ושבים. בשלב מסוים העייפות גברה עליי, השינה הקטועה, הכיסאות הלא נוחים וקרטועי המטוס הזמינו אותה מוקדם מהצפוי.
כשנכנסתי חזרה להוסטל, ראיתי בלובי שתי קבוצות של חברים יושבות ומדברות, אחרי בחינה קצרה של האנשים שמה טיפסתי לחדר שלי.
הוא נשאר בדיוק כמו שעזבתי אותו: חשוך וריק. מלבד סארי, האדם בדלפק והאישה שהייתה אמונה על דוכן האוכל לא החלפתי מילה עם אף אדם.
המיטה התחתונה הייתה מוצעת ומזמינה, התגלגלתי לתוך חומה, שלחתי הודעה מרגיעה להורים ונרדמתי.
קרני שמש ראשונות חדרו את הווילונות הדקים, ציירו צורות על רצפת החדר, ברגע הראשון הייתי בטוח שאני קם בבית, במיטה הזוגית שלי עם המצעים של הכדורגל, עברו כמה שניות עד שנזכרתי איפה נרדמתי. אפילו הקדמתי את השעון המעורר שכיוונתי לשמונה בבוקר. הראשון מתוך שלושה, השניים האחרים מכוונים לשעה מאוחרת יותר בתור גיבוי, ושלושתם נותנים לי ביטחון בהתעוררות ומונעים כל ניצני מרד של הרצון להמשיך לישון.
בניתי לי לו''ז לשבועות הראשונים, אני מעריך שזו תכונה שרכשתי בצבא: לא לבזבז זמן ולהספיק לראות כמה שיותר. בשבילי היה יותר קל לתפקד ככה, עם מסגרת, עם דברים קבועים מראש. כאשר הדברים מסודרים ומתוכננים.
התלבשתי בגופיה כחולה, מכנסיים קצרים וסנדלים, כדי להתאים את עצמי לחום הכבד ששורר במהלך היום. התכנון שלי היה לטייל קצת ברובע העתיק ולאחר מכן ללכת לקבר של הו צ'י מין, שנחשב לאחת מהאטרקציות המרכזיות בעיר.
במשך סיבוב של בערך שעתיים ברחובות העיר העתיקה כל שהצלחתי לשים לב אליו הוא בעיקר כמות התיירים וכמות המזכרות המוגזמות שנמכרות שם, ופחות משכו את עיניי מראות מלבבים של נוף ומבנים מפוארים שכן אלו היו מצויים רק בחנויות המזכרות בתור תמונות. משם המשכתי כמו לפי מירוץ לתחנה הבאה, חושש מה"עונש" שאקבל במקרה שאאחר. עוד לפני שהספקתי להושיט את ידי, כבר עצר לצידי נהג טוק-טוק שמנמן. מעט חששתי להיכנס לתוך כל הכאוס התחבורתי הזה, דמיינתי שאולי אהיה כף המאזניים שמפרה את האיזון העדין וגורמת לכולם להתנגש אחד בשני.
הרוח הייתה נעימה, והצליחה לצנן מעט את החום, אדי דלק הציפו את נחיריי והאישונים הגנו על עצמם וסגרו את העיניים למחצה. נעצרתי ליד נחיל אנושי ארוך ומתפתל, שנראה קצת כמו נחש מרחוק.
כמו כל כבשה ממושמעת, נעמדתי בסוף התור, מאמין לתומי, שכאשר יש תור ארוך, אז הסוף שלו כנראה מאוד משתלם.
גוון חום בהיר בלט כמעט מכל האנשים בתור, שיער שחור חלק עיטר את ראשם. אם סוקרים ממש את התור, אפשר לראות מדי פעם רעמה בלונדינית מתכסה בכובע מצחייה ועורף לבן עם כתמים ורודים מצריבת השמש. 
נשים, גברים, ילדים וזקנים, כולם התפתלו באותו התור, כבר שותקים מרוב זמן ההמתנה. 
לא מצאתי הנאה בתור הזה, ואפילו מיופיים של האנשים לא נהניתי, מצאתי אותם די מכוערים.
בספר על וייטנאם היה רשום מידע על אחד האנשים החשובים במדינה.
היה הסבר היסטורי מקוצר, שמנסה לעורר בך רגש כזה או אחר, הייתי די אדיש לאדם הזה. גם גופה של בן גוריון או הרצל לא היו מעניינות אותי יתר על המידה, כנראה שהגעתי מפה מתוך כבוד לעיר. ומתוך רצון לענות "כן", כאשר ישאלו אותי האם ביקרתי בקבר.