אליאנה גולדסטיין

שנינו יצאנו למדרכה לעשן כמעט באותו זמן. אני בעצם הפסקתי, אבל לפעמים, במקרים מסוימים, הייתי יוצא אל מחוץ לבית הקפה או לבניין ומדליק סיגריה, התירוץ המושלם להכיר אנשים, הסיבה היחידה שלא הפסקתי לגמרי. אני לא זוכר מה בדיוק שאלתי אותה כדי לפתוח בשיחה, אבל דיברנו קצת. היא הייתה סטודנטית בבית הספר לאמנות פְּרילידיאנוֹ פּוּאֵירֵדוֹן וכבר לא גרה עם ההורים. אני הגעתי להשקת הספר לגמרי במקרה, אירועים מהסוג הזה לא עניינו אותי בכלל, אהבתי לקרוא, אבל העולם הספרותי נראה לי זר כל כך, כמו תוכניות הרכילות בטלוויזיה. נכנסתי לחנות הספרים כי ידעתי שבבר שלה מגישים קפה סביר.

דיברנו בחוץ לא מעט זמן, שיחה משעשעת, עד ששאלתי אותה אם היא רוצה ללכת לאכול משהו. אף אחד מאיתנו לא היה צריך לחזור פנימה, ונסענו משם באוטו שלה למסעדה לא רחוקה. התיישבנו על הבר כי כל השולחנות היו תפוסים. אכלנו, ושתינו בקבוק יין לבן. כשהוא נגמר הזמנו עוד שתי כוסות, ולפני שהחלטנו אם אנחנו רוצים קינוח היא אמרה לי שיש לה ג'וינט בתיק. הלכנו אליי הביתה ועישנו. אני בדרך כלל לא מעשן גראס, כי זה מפיל אותי לשלושה ימים לפחות. זה מין הילה שלילית קלה מאוד שמפרידה ביני לבין העולם ומטשטשת קצת את האישיות שלי. אבל באותו רגע רציתי להיעלם, וחוץ מזה — מדי פעם הרשיתי לעצמי. באותה תקופה גרתי בקומה השישית בבניין של יותר משבעים דירות באמצע בָּריוֹ נוֹרטֶה.1 היו לי יותר מדי שכנים ועבדתי במשרד עם עוד שמונה־עשר איש; היה לי קשה להיות חברותי. חוץ מזה השכן שלי מלמעלה, פסנתרן, היה מתחיל להתאמן כל יום, כולל שבת וראשון, בשש וחצי בבוקר. באמצע השבוע, כשחזרתי מהעבודה בשבע בערך, יכולתי ליהנות מחצי שעה של שקט — ובשבע וחצי הפסנתרן התחיל שוב. הוא היה גאון. הוא ניגן שומאן כמו שבחיים לא שמעתי, אבל זה לא מנע ממני להשתגע מזה כל בוקר וכל ערב.

הגענו אליי הביתה והצעתי לה משהו לשתות. היא סימנה לי לא עם היד והדליקה את הג'וינט. היא העבירה אצלי את הלילה. כשהתעוררתי ראיתי שהיא מכינה ארוחת בוקר, וכשאמרה לי בוקר טוב היא קראה לי "אהוב". עשיתי כאילו אני לא שומע ונכנסתי להתקלח; אפילו לא זכרתי מה השם שלה. מהדירה למעלה נשמע משהו שהזכיר ראוול, אבל לא היה ראוול. כשהתקלחתי הרצתי בראש את כל השמות של הבנות בכל אות באלף־בית, אבל זה לא עבד, לא הצלחתי לעלות על השם שלה. אולי גם היא לא זכרה את השם שלי, ובגלל זה קראה לי "אהוב". יכול להיות שבכלל לא הצגנו את עצמנו. כשיצאתי מהמקלחת ארוחת הבוקר הייתה מוכנה. אני בדרך כלל לא אוכל ארוחת בוקר. הבחורה ירדה וקנתה יוגורט, קורנפלקס ושישה מאפים. היא לא שאלה כלום. לפני שהלכה ביקשה ממני את הטלפון שלי. כתבתי לה אותו על פתק. אחרי כמה שניות המכשיר צלצל. "עכשיו יש לך את שלי," היא אמרה.

בערב, כשחזרתי לדירה, השכן שלי עוד ניגן. לפי השעה הוא כבר היה אמור להיות בסוף התרגול. בזמן האחרון הפסנתר שלו נהיה כל כך בלתי נסבל, שניסיתי להיות כמה שיותר זמן מחוץ לבית בשעות שהוא התאמן בהן. הלום מהמוזיקה — זה היה מוצרט — התיישבתי על הספה בסלון בידיעה שזה לא יימשך עוד הרבה זמן. כיסיתי את האוזניים בכפות הידיים ועצמתי את העיניים, וכשפקחתי אותן ראיתי שעל שולחן הקפה נשאר קצת מהג'וינט מהערב הקודם. הדלקתי אותו ולקחתי שתי שאכטות. כמה דקות אחר כך, וכמו מעשה קסמים כמעט, הפסנתר של השכן שלי היה בדיוק המוזיקה שרציתי לשמוע. נהניתי מהפרק האחרון של הסונטה של מוצרט כאילו היא נכתבה במיוחד בשבילי, כאילו מוצרט הלחין אותה כדי שאשמע אותה בדיוק ברגע הזה.