ילד יחיד

[1]
היום שבו בא האיש החמוש
 

מה שהכי זכרתי אחר כך מהיום שבו בא האיש החמוש היה הנשימה של המורה שלי, מיס רָאסֶל. היא היתה חמה והיה לה ריח של קפה. הארון היה חשוך חוץ מטיפת האור שנכנסה מתחת לדלת שמיס ראסל החזיקה סגורה מבפנים. מבפנים לא היתה לדלת ידית, רק חתיכת מתכת רופפת, והיא משכה אותה פנימה באגודל ובאצבע המורה.

"תהיה בשקט מוחלט, זאק," היא לחשה. "אל תזוז."

לא זזתי. אפילו שישבתי על כף הרגל השמאלית שלי והיא נרדמה לי וממש כאבה.

נשימת הקפה של מיס ראסל נגעה לי בלחי כשהיא דיברה, וזה קצת הפריע לי. האצבעות שלה רעדו על חתיכת המתכת. היא היתה צריכה לדבר אל אוונג'לין ואל דיוויד ואל אֵמה, שהיו רחוק מאחורַי בתוך הארון, כי הם בכו ולא היו בשקט מוחלט.

"אני כאן איתכם, ילדים," אמרה מיס ראסל. "אני שומרת עליכם. ששששש, בבקשה תהיו בשקט." כל הזמן שמענו שוב ושוב קולות של פָּאף מבחוץ. וצרחות.

פּאף  פּאף  פּאף

הם היו דומים מאוד לקולות במשחק "מלחמת הכוכבים" שאני משחק לפעמים באקס־בוקס.

פּאף  פּאף  פּאף

תמיד שלושה פָּאפים ואז שוב שקט. שקט או צרחות. מיס ראסל קפצה קפיצות קטנות כשנשמעו הקולות של הפּאף והתחילה ללחוש מהר יותר. "אל תשמיעו שום קול!" אוונג'לין עשתה קולות של שיהוקים.

פּאף  היק פּאף  היק פּאף  היק

נראה לי שמישהו עשה פיפי בתחתונים, כי היה ריח כזה בארון. ריח כמו הנשימה של מיס ראסל והפיפי, וכמו המעילים שעוד היו רטובים מהגשם שירד בהפסקה. "לא חזק מספיק כדי שלא תשחקו בחוץ," אמרה גברת קוֹלָאריס. "מה, אנחנו עשויים מסוכר?" הגשם לא הפריע לנו. שיחקנו כדורגל ושוטרים וגנבים, והשיער והמעילים שלנו נרטבו. ניסיתי להסתובב ולהרים יד ולגעת במעילים כדי לראות אם הם עוד נורא רטובים.

"אל תזוז," לחשה לי מיס ראסל. היא החליפה ידיים כדי להחזיר את הדלת סגורה, והצמידים שלה עשו קולות מצלצלים. מיס ראסל תמיד עונדת הרבה צמידים על יד ימין. על חלק מהם תלויים דברים קטנים שנקראים קמעות ומזכירים לה דברים מיוחדים, וכשהיא יוצאת לחופשה היא תמיד קונה קמע חדש כדי לזכור אותה. כשהתחלנו ללמוד בכיתה א' היא הראתה לנו את כל הקמעות שלה וסיפרה לנו איפה היא קנתה אותם. הקמע החדש שהיא קנתה בחופשת הקיץ היה סירה. הוא כאילו גרסה קטנטונת של הסירה שהיא שטה בה כדי להגיע ממש קרוב אל מפל מים ענקי שנקרא "מפלי הניאגרה", וזה בקנדה.

כף הרגל השמאלית שלי התחילה ממש־ממש לכאוב, וניסיתי למשוך אותה החוצה רק טיפ־טיפה כדי שמיס ראסל לא תשים לב.

בדיוק נכנסנו מההפסקה ושמנו את המעילים בארון, ואחר כך הוצאנו את ספרי החשבון, כשהתחילו הקולות של הפּאף. בהתחלה לא שמענו אותם חזק - הם היו כאילו לגמרי בקצה הרחוק של המסדרון, מקָדימה, איפה שעומד השולחן של צ'רלי. כשהורים באים לאסוף ילדים לפני סוף הלימודים או מהמרפאה של האחות, הם תמיד עוצרים על יד השולחן של צ'רלי וכותבים את השם שלהם ומראים את רישיון הנהיגה שלהם ומקבלים תג שכתוב עליו "אורח" תלוי על חוט אדום והם צריכים לענוד אותו על הצוואר.

צ'רלי הוא איש הביטחון של בית ספר מקינלי, והוא נמצא כאן כבר שלושים שנה. כשהייתי בגן חובה, בשנה שעברה, היתה לנו מסיבה גדולה באודיטוריום לחגוג את השלושים שנה שלו. אפילו הרבה הורים באו כי הוא כבר היה איש הביטחון כשהם היו ילדים ולמדו במקינלי, כמו אמא. צ'רלי אמר שהוא לא צריך מסיבה. "אני כבר יודע שכולם אוהבים אותי," הוא אמר וצחק את הצחוק המוזר שלו. אבל בכל זאת עשו לו מסיבה, ואני חשבתי שהוא נראה שמח על זה. הוא תלה את כל הציורים שהכנו בשבילו לכבוד המסיבה מסביב לשולחן שלו ואת השאר הוא לקח הביתה כדי לתלות אותם שם. התמונה שאני ציירתי לו היתה ממש באמצע, מקָדימה של השולחן, כי אני צייר ממש טוב.

פּאף  פּאף  פּאף

בהתחלה קולות פּאף שקטים. מיס ראסל בדיוק התחילה להגיד לנו איזה דפים בספר החשבון הם לעבודה בכיתה ואיזה לשיעורי בית. כשהיא שמעה את הקולות של הפּאף היא הפסיקה לדבר ועשתה לעצמה קמטים על המצח. היא ניגשה אל הדלת של הכיתה והסתכלה החוצה דרך חלון הזכוכית. "מה לכל ה..." היא אמרה.

פּאף  פּאף  פּאף

ואז היא התרחקה אחורה מהדלת בצעד אחד גדול ואמרה "פָאק". היא באמת אמרה את זה. המילה של הקללה, כולנו שמענו אותה והתחלנו לצחוק. "פָאק." מיד אחרי שהיא אמרה את זה שמענו קולות מתוך מערכת הכריזה שעל הקיר, ואז אמר קול, "עוצר חירום, עוצר חירום, עוצר חירום!" זה לא היה הקול של גברת קולאריס. כשעשינו פעם תרגיל של עוצר חירום, גברת קולאריס אמרה "עוצר חירום" במערכת הכריזה פעם אחת, אבל הקול הזה אמר את זה הרבה פעמים, מהר.

הפנים של מיס ראסל נהיו קצת לבנים והפסקנו לצחוק כי היא נראתה אחרת לגמרי והיא בכלל לא חייכה. נבהלתי כשראיתי איך הפנים שלה נראים פתאום, והנשימה נתקעה לי בגרון.

מיס ראסל הסתובבה כמה פעמים במעגלים על יד הדלת כאילו היא לא יודעת לאן ללכת. ואז היא הפסיקה להסתובב במעגלים ונעלה את הדלת וכיבתה את האור. לא נכנסה שמש דרך החלונות בגלל הגשם, אבל מיס ראסל בכל זאת ניגשה אל החלונות וסגרה את הווילונות. היא התחילה לדבר ממש מהר והקול שלה נשמע רועד וקצת צייצני. "תזכרו מה עשינו בתרגיל של עוצר החירום," היא אמרה. זכרתי ש"עוצר חירום" זה אומר שאנחנו לא יוצאים החוצה כמו באזעקת אש, אלא נשארים בפנים ומסתתרים.

פּאף  פּאף  פּאף

מישהו בחוץ במסדרון צרח בקול ממש רם. הרגליים שלי התחילו לרעוד מסביב לברכיים.

"בנים ובנות, כולם להיכנס לארון הקיר," אמרה מיס ראסל.

כשעשינו לפני כן את התרגיל של עוצר החירום, זה היה כיף. העמדנו פנים שאנחנו האנשים הרעים וישבנו בארון רק איזה דקה עד ששמענו את צ'רלי פותח את הדלת של הכיתה מבחוץ במפתח המיוחד שלו שיכול לפתוח את כל הדלתות בבית ספר, ושמענו אותו אומר: "זה אני, צ'רלי!" וזה היה הסימן שהתרגיל נגמר. עכשיו לא רציתי להיכנס לארון כי כמעט כל הילדים האחרים כבר היו שם בפנים והוא נראה צפוף מדי. אבל מיס ראסל שמה לי יד על הראש ודחפה אותי פנימה.

"תזדרזו, ילדים, תזדרזו," אמרה מיס ראסל. אוונג'לין במיוחד ודיוויד וכמה ילדים אחרים התחילו לבכות ואמרו שהם רוצים ללכת הביתה. גם אני הרגשתי שעולות לי דמעות בעיניים, אבל לא רציתי לתת להן לצאת ושכל החברים שלי יראו אותן. עשיתי את הטריק הזה של הללחוץ־לעצור שלמדתי מסבתא: צריכים ללחוץ על האף מבחוץ עם האצבעות, בחלק איפה שהוא הופך מקשה לרך, ואז הדמעות לא יוצאות. סבתא לימדה אותי את הטריק של הללחוץ־לעצור יום אחד במגרש משחקים, כשעמדתי לבכות בגלל שמישהו דחף אותי מהנדנדה, וסבתא אמרה, "אל תיתן להם לראות אותך בוכה."

מיס ראסל הכניסה את כולם לתוך הארון ומשכה את הדלת וסגרה אותה. כל הזמן שמענו את הקולות האלה של הפּאף. ניסיתי לספור אותם בראש.

פּאף - 1  פּאף - 2  פּאף - 3

הרגשתי שהגרון שלי יבש מאוד ומגרד. נורא רציתי לשתות מים.

פּאף - 4  פּאף - 5  פּאף - 6

"בבקשה, בבקשה, בבקשה," לחשה מיס ראסל. ואז היא דיברה אל אלוהים וקראה לו "אל יקר" ואת השאר לא הצלחתי להבין כי היא לחשה ממש בשקט ומהר ונראה לי שהיא רצתה שרק אלוהים ישמע.

פּאף - 7  פּאף - 8  פּאף - 9

תמיד שלושה פּאפים ואחר כך הפסקה.

מיס ראסל הסתכלה פתאום למעלה ואמרה "פָאק," שוב. "הטלפון שלי!" היא פתחה קצת את הדלת ואחרי שלא היו קולות של פּאף כמה רגעים היא פתחה אותה לגמרי ורצה לצד השני של הכיתה אל השולחן שלה בראש כפוף. אחר כך היא רצה בחזרה אל הארון. היא שוב משכה את הדלת וסגרה אותה ואמרה לי להחזיק את חתיכת המתכת הפעם. החזקתי אותה, אפילו שהיא הכאיבה לי באצבעות והדלת היתה כבדה לי להחזיק אותה סגורה. הייתי חייב להשתמש בשתי ידיים.

הידיים של מיס ראסל רעדו כל כך עד שהן הרעידו את הטלפון כשהיא החליקה עליו אצבע והכניסה את הסיסמה שלה. היא עשתה את זה לא נכון שוב ושוב, וכשמכניסים את הסיסמה הלא נכונה כל המספרים על המסך רועדים וצריך להתחיל מההתחלה. "נו כבר, נו כבר, נו כבר," אמרה מיס ראסל, ובסוף היא הצליחה להכניס את הסיסמה הנכונה. ראיתי אותה: 1989.

פּאף - 10  פּאף - 11  פּאף - 12

הסתכלתי איך מיס ראסל מחייגת תשע־אחת־אחת. כששמעתי קול בטלפון, היא אמרה, "כן, הַיי, אני מתקשרת מבית הספר היסודי מקינלי. בווֵייק גַארדֶנס. סמטת רוג'רס." היא דיברה ממש מהר, ובאור שעשה הטלפון שלה ראיתי שהיא ירקה לי קצת על הרגל. הייתי מוכרח להשאיר שם את הרוק כי הידיים שלי החזיקו את הדלת סגורה. לא יכולתי לנגב אותו, אבל נעצתי עיניים ברוק ושם הוא היה על המכנסיים שלי, בועה של רוק, וזה היה מגעיל. "יש איש חמוש בבית הספר והוא... טוב, אז אני אשאר איתך על הקו." לנו היא לחשה, "מישהו כבר התקשר." איש חמוש. זה מה שהיא אמרה. ואחר כך לא יכולתי לחשוב בראש על שום דבר חוץ מאיש חמוש.

פּאף - 13 איש חמוש  פּאף - 14 איש חמוש  פּאף - 15 איש חמוש

הרגשתי שקשה לנשום עכשיו בארון ונורא חם שם, כאילו השתמשנו בכל האוויר. רציתי לפתוח טיפה את הדלת כדי להכניס פנימה קצת אוויר חדש, אבל פחדתי מדי. הרגשתי שהלב שלי דופק במהירות־על בתוך החזה וממש למעלה עד הגרון. ניקולס, על ידי, עצם עיניים ועשה קולות של נשימה מהירה. הוא השתמש בהרבה יותר מדי אוויר.

גם העיניים של מיס ראסל היו עצומות, אבל הנשימה שלה היתה אטית. הרחתי את הריח של הקפה כשהיא עשתה "הוּוּוּוּוּ" כדי להוציא כמה נשימות ארוכות. ואז היא פתחה את העיניים ושוב לחשה לנו. היא אמרה את השמות של כולם: "ניקולס. ג'ק. אוונג'לין..." זאת היתה הרגשה טובה כשהיא אמרה, "זאק, הכול יהיה בסדר." לכולנו היא אמרה, "השוטרים בחוץ. הם באו לעזור. ואני ממש כאן." שמחתי שהיא היתה ממש שם, והדיבורים שלה עזרו לי להרגיש לא כל כך מבוהל. נשימת הקפה כבר לא הפריעה לי כל כך. העמדתי פנים שזאת הנשימה של אבא בבוקר, כשהוא נמצא בבית לארוחת בוקר בסופי שבוע. טעמתי פעם קפה, ולא אהבתי אותו. יש לו טעם חם מדי וזקן מדי או משהו. אבא צחק ואמר, "יופי, זה בין כה מעכב את הגדילה שלך." אני לא יודע מה זה אומר, אבל ממש־ממש רציתי שאבא יהיה כאן עכשיו. אבל הוא לא היה, רק מיס ראסל והכיתה והקולות של הפּאף -

פּאף - 16  פּאף - 17  פּאף - 18

- שנשמעו עכשיו ממש רמים וצרחות במסדרון ועוד בכי בארון. מיס ראסל הפסיקה לדבר אלינו וחזרה לדבר בטלפון: "אוי אלוהים, הוא מתקרב. אתם באים? אתם באים?" פעמיים. ניקולס פתח את העיניים ואמר, "הוֹ!" ואז הוא הקיא. על כל החולצה שלו, וקצת קיא השפריץ על השיער של אֵמה ועל הנעליים שלי מאחורה. אֵמה עשתה קול חזק של צווחה ומיס ראסל שמה את הידיים על הפה של אֵמה. היא הפילה את הטלפון והוא נפל בתוך הקיא על הרצפה. דרך הדלת שמעתי סירנות. אני ממש טוב בלהבדיל בין סוגים שונים של סירנות, כאלה של מכבי אש, של מכוניות משטרה, של אמבולנסים... אבל עכשיו שמעתי כל כך הרבה סירנות בחוץ שלא יכולתי להבדיל - כולן היו מעורבבות יחד.

פּאף - 19  פּאף - 20  פּאף - 21

הכול היה חם ורטוב והסריח והתחלתי להרגיש סחרחורת מהכול והיה לי לא טוב בבטן. ואז פתאום הכול היה שקט. כבר לא שמעתי פּאפים. רק את הבכי ואת השיהוקים בארון.

ואז התחילו המון פּאפים שנשמעו כאילו הם ממש על ידנו, הרבה מהם רצוף, ורעשים חזקים כמו של דברים מתרסקים ונשברים. מיס ראסל צרחה וכיסתה לעצמה את האוזניים, ואנחנו צרחנו וכיסינו לעצמנו את האוזניים. הדלת של הארון נפתחה בגלל שעזבתי את חתיכת המתכת ונכנס לארון אור והוא הכאיב לי בעיניים. ניסיתי להמשיך לספור את הפּאפים, אבל היו יותר מדי כאלה. ואז הם נפסקו.

הכול היה שקט לגמרי, אפילו אנחנו, ואף אחד לא הזיז שריר. כאילו אנחנו בכלל לא נושמים אפילו. נשארנו ככה הרבה מאוד זמן - בשקט ובלי לזוז.

ואז בא מישהו אל דלת הכיתה שלנו. שמענו את הידית של הדלת, ומיס ראסל הוציאה את הנשימה מהפה שלה בנשיפות קטנות, כאילו "הא, הא, הא." היתה דפיקה על הדלת וקול רם של גבר שאל, "שלום, יש מישהו שם בפנים?"