דרך אנוש

הקדמה

לואיס ארמסטרונג, אחד הזמרים והנגנים האהובים עלי, שר את השיר האלמותי What a wonderful world. באחת ההקלטות הידועות הוא שואל בפתיח לשיר כיצד ניתן לומר על העולם כי הוא עולם נפלא, עם כל המלחמות, הרעב, זיהום האוויר והסביבה. תשובתו הנכונה לשאלתו הנכונה היא, שאין העולם כך במקורו, אלא, הופך לכזה בעקבות כול מה שאנו מעוללים לו; ומה הפתרון שואל לואיס ארמסטרונג? אהבה, Love baby, love! אם כולנו היינו אוהבים זה את זה, היינו הופכים העולם למקום טוב יותר, והוא צודק בהחלט.

יש לנו נטייה ברורה לראות השלילה, הקושי, הכיעור, השנאה. אנו משתמשים יותר מידי ברגשות שליליים מזיקים, להבדיל מרגשות שליליים בריאים, שכן הרי לא ניתן להתעלם מרגשות שליליים כלל, מאשר ברגשות חיוביים; אנו רואים את כל אלו ששמים לנו מקלות בגלגלים, את כל החולקים עלינו, את כל הרואים ממש כמשימה להפריע לנו בדרכנו, אנו רואים העוני, המחלות והאסונות ואנו מתקטננים בכל קטנוניות אפשרית, בחשבונות קטנים. אין ספק כי המדיה החברתית עוזרת לכך, לצד אין ספור תוכניות 'ראליטי'; פרופ'. רפי קרסו, בטורו בסופשבוע של מעריב [מרץ 2019], תיאר הנזקים הנפשיים הנגרמים בעטיין של תוכניות אלה, והשווה אותן לתקופת רומא העתיקה, בה נתנו לגלדיאטורים להילחם זה בזה ובחיות טרף, עד מוות, לשביעות רצון הקהל, שראה בכך לא יותר משעשוע; והנה, אני גורס כדרכו של אופטימיסט, שיש לנו נטייה לראות השלילה, הקושי, הכיעור, השנאה; אך האם אנו רואים באמת מצג שווא? האם אנו מעוותים המציאות בכך שאנו טוענים כי יש בעולמנו צדדים מכוערים ביותר? האם העולם בתהליכי שיפור או הרעה? אמנם, נכון, אין כרגע, ולא היו בשנים הלא מעטות האחרונות מלחמות גדולות בעולם המערבי; אך האם המצב באפריקה הוא כזה? האם אנו יכולים להתעלם ממאות אלפי קורבנות במלחמות פנימיות באפריקה; האם ה"אביב הערבי" היה אכן אביב; כמה קורבנות גבה אביב זה, ומה קרה למדינות בו היה ה"אביב" המדובר. די לראות הקורבנות הרבים, ההרס, הפשעים נגד האנושות במדינה השכנה לנו מצפון, ולהזדעזע עד מעמקים; אך גם במדינתנו גוברות ההתנהגויות האגרסיביות, השליליות. שיח אלים, מכוער, תוקפני ומזלזל; אי קבלת האחר, פירוד, סקטוריאליות, גזענות, זילות חיי אדם, התגברות העוני, הפערים העצומים בין שכבות עליונות לתחתונות, אי שוויוניות בחינוך, בבריאות, התעלמות ממצוקות אנוש, בירוקרטיה המחליפה דמוקרטיה, קריסת הרפואה הציבורית, בעיות תחבורה קשות, יוקר המחייה והדיור, כל אלה מטרידים אותי ולדעתי אף מסכנים ממש עצם קיום המדינה, יותר מכל אויב חיצוני, מדינה או ארגוני הטרור באשר הם.

האם זהו האדם? האם גרימת הסבל מוטבעת באופיו? האם, כשאלה שנשאלה כבר לפני מאות שנים, האדם רע מנעוריו? או שמא מעשי החסד הרבים כל כך, מעשי הקרבה של פרטים, המקריבים עצמם למען הכלל, שפע צדיקים [ואינני מדבר כלל על צדיקות דתית], שכל חייהם בעשיית הטוב, שפע אנשים המתרוממים לדרגות אנושיות עצומות וגבוהות, אותם רבים טובי לב, נעימי הליכות, אנשים המוכנים בכל עת להושיט יד, לסייע, להקל על מצוקות אנוש, להביע חמלה, תמיכה, ידידות, ערכים חיוביים, אנשים בעלי עומק, מורי דרך אנושיים, אנשים המביעים רגשות חיוביים ככל הניתן ומשנים העולם עוד ועוד לטובה, הם הם מאפייני המין האנושי?

אם כך, מהו האדם? לא, אינני מתיימר לפתור שאלה קשה זו, שאיש למעשה לא הצליח לפותרה; ברצוני להציג דרכים אחדות להביט בו. ברצוני לעסוק במספר נושאים המאפיינים קיום אנושי, כדי להביא למחשבה, כדי לראות כיצד ניתן לשפר, לרומם, לקדם ובאמת ליצור עולם טוב יותר, טוב לכולנו. שהרי, בהיותי קרוב לפילוסופיה ולפסיכולוגיה האקזיסטנציאליות אני בדעה כי בידינו הבחירה בטוב או ברע; אנחנו הקובעים מהות חיינו ויש לנו חירות מלאה מהשפעות חיצוניות לגבי בחירות אלה; אין הדבר קל, על זאת לא אוכל אף לערער במעט, אך בידינו היא, גם אם המאבק קשה לשם כך, ואולי דווקא מאבק קשה זה הנושא פירות במהלכו ובסופו, פירותיו מתוקים ובריאים יותר מפירות הנקטפים באקראי, או מפירות הניתנים לנו חינם, ללא כל מאמץ מצידנו.

שיטות פילוסופיות ופסיכולוגיות רבות מתארות מהותו של האדם. למרות שלכאורה נראות הן כסותרות, אך לכאורה הוא; האדם מורכב ביותר ואין די בשיטה אחת כדי לתארו או לנסות להבינו. אך אקלקטיקה של שיטות שונות, יכולה לצייר תמונה מהימנה יותר, אך לעולם לא מהימנה לחלוטין. הדברים המובאים בפרק הראשון מתורתו של פרויד, נראים לכאורה כסותרים הדברים המובאים מתורתו של ויקטור פראנקל; אך מדובר בסתירה לכאורה; ישנן תופעות והתנהגויות אנוש שנוח יותר להסבירן לפי הגישה הפרוידיאנית, ולעומתן תופעות והתנהגויות אנוש הקלות יותר להסבר באמצעות השיטה האקזיסטנציאלית, שפראנקל היה מעמודי התווך שלה; וכך נכון הדבר לגבי הסברים מתוך גישות פסיכולוגיות שונות, כפסיכולוגיה החברתית או הגישה הביהביוריסטית, או מכל גישה פסיכולוגית ופילוסופית אחרת.

בספר צנוע וקצר זה, אעלה מחשבותיי לגבי מספר נושאים המעסיקים אותי והקשורים למהות האדם; יותר ממה שמעידים הם על אמת אבסולוטית, שאיננה כלל בנמצא, יותר ממה שמעידים הם על הבנה אוניברסלית של האדם, הבנה שכלל לא תתכן, מעידים הנושאים הנידונים כאן על מחשבותיי, הלכות נפשי, על הקוגניציה והרגש הבונים אישיותי, וכמובן שאין בהם ובהן כל שמץ של קביעה שהיא בחזקת כזה ראה וקדש, שמץ מחשבה שדבריי אלה נכונים לחלוטין, או מחייבים מסקנות חד משמעותיות וחד ערכיות.

אם כך, מדוע בכלל להעלות מחשבותיי אלה ולא לשומרן לעצמי. שנים רבות ראיתי עצמי כאופטימיסט, החי את העולם שמסביבי בדרך הטובה ביותר; חונכתי בצנעה, כדרכם של הורי, לתרום, לפעול למען הכלל, החברה או סתם למען האחר ואני עושה זאת בדרכי שלי, לפי יכולותיי, תחומי ענייני, כישורי, גם כיום. אך הנה אני מוצא עצמי בשנים האחרונות מוטרד יותר ויותר מהכיוון אליו הולך המין האנושי; השפעת הטכנולוגיה על הקוגניציה, על עולם הרגש שלנו, על דרכי התקשורת הבין אישית שלנו, תרבות האינסטנט, השטחיות, המשנים את המין האנושי תחת עיננו ממש. אינני רואה שינויים אלה, למרות הברכה הרבה שיש בחלקם, כשינויים חיוביים לחלוטין. המעבר מההומו סאפיינס להומו טכנולוגיקוס כפי שאני קורא לו, כרוך בכאב לא קטן.

בהעלותי הנקודות המעטות המתארות מהותו של האדם בעיניי, אני מעוניין לזרוע זרעים של מחשבה, זרעים של דיון בין אדם לעצמו ובין אדם לזולתו לגבי מהותנו; זרעים שינבטו אולי לשינוי, למעשים שיהיה בכוחם לשפר מצבו של המין האנושי, או לפחות של פרטים בו; ברצוני לעורר למחשבה, לומר "בואו נעצור לרגע, ונבחן לאן אנו הולכים," כדי שכל אחד יוכל להסתכל על חייו, לבחון מצבו בהם, לנסות לשפרם, לנסות לחיות חיים ראויים יותר, איכותיים יותר, אנושיים יותר. אינני מבקש הסכמה גורפת עם דבריי; אני מבקש לחשוב, להרהר, לבחון, מתוך מגמה לשפר, לקדם ולפתח; אם אצליח לעשות מעט זה, אבוא על סיפוקי.