1
״הו, האאא!!!״
בהתרגשות רבה ובקריאות קרב אימתניות — ״הו, האא! הו, האא!״ הניף נועם את חרבו המאולתרת אל מול המסך הקטן, בכל פעם שנלחמו בו הנסיכים להצלת נסיכות משבי הדרקונים.
״אתה בעצמך נסיך!״ אמרו לו והוא, בשחר ילדותו עדיין, הִפנים ידיעה זו כעובדה קיימת.
רק שאל: ״למה?״
ענו לו: ״מכיוָן שגם אביך פעם היה נסיך.״
מרגע זה ואילך הפכו הדמויות שעל המסך אמתיות עבורו. הוא החל קורא בשמן, מזהיר אותן מפני המכשף הרע הבא ללכוד אותן, מגלה להן בקול נרגש היכן הוא מסתתר ואף מסתנן על קצות אצבעותיו אל זירת הדו־קרב נגד הפיראטים.
הוא המשיך להילחם בהן מחוץ לבית, כשהוא בדרכו אל גן הילדים, תוך השמעת אותן קריאות קרב — ״הווו! האאא!״ — ובהֶנֶף חרבו המאולתרת מבתר את האוויר סביבו ואת העשבים, שצמחו פרא בצל הגדרות; וכאילו לא היה די בכך כדי להכניע את אויביו, המשיך נועם במלחמתו גם בחצר הגן, בהפסקות. רק פרפר במעופו עוד היה מסוגל להרתיעו מרוח הקרב ששלטה בו ואז רץ בעקבותיו סחור־סחור.
פעם, בעוקבו אחר הקווים השבורים ששׂרטטו זוג פרפרים צבעוניים במעופם, דילג מבלי משׂים מבעד לפִרצה בגדר ופלש אל השדה הפרחוני שמעבר למתחם הגן...
לנוכח הזוהר האביבי שאפפוֹ מכל הכיווּנים וסִנוורוֹ, נאלץ לעצום לרגע את עיניו... אך כשנועם שב ופקחן לרווחה, מצא את עצמו מוקף בעשרות ואולי במאות פרפרים שהתעופפו וריצדו הנה והנה מצדדיו ומעליו.
אלוהים, כמה שמח הילד! הוא קיפץ ורץ בעקבותיהם לכל הכיווּנים, מסוחרר מהמחשבה, שאולי אולי, יתמזל מזלו ויצליח ללכוד יצור מקסים שכזה, ולהניחו על כף ידו ...
משהבחינו בהיעדרו, דאגו הגננות. הן יצאו לחפשׂו וכשסוף סוף מצאו אותו, נשמו לרווחה. באווירה הנרגשת שאפפה אותן, אך טבעי היה שלא נזפו בו. כולן חיבקו ונישקו אותו, מערסלות אותו בין זרועותיהן, לפי התור... ורק שאלו, בהקלה ובלצון: ״מה למדת, נועם, מהטיול הזה שלך בחיק הטבע?״
נועם השיב להן ברצינות: ״למדתי... שאם שני פרפרים עפים יחד מעל לשדה הפתוח, מיד השדה כולו יתמלא בפרפרים מכל צבעי הקשת.״
״אתה נסיך!״ אמרו, ושוב חיבקו אותו בחום.
״אני יודע!״ השיב.