צליבתו של העם היהודי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צליבתו של העם היהודי

צליבתו של העם היהודי

עוד על הספר

דני בז

דני בז, חבר באגודת הסופרים. ספרים מפרי עטו: 'בציפורני התנשמת' (2003), 'הקשר האפריקאי' (2005), 'לא לשכוח ולא לסלוח' (2007), 'צליבתו של העם היהודי' (2012), 'הדג שרצה לטוס' (2018). 

תקציר

מיום היווסדה פעלה הכנסייה הרומית מתוך קנאה ושנאה עזה ליהדות, ניזונה ממיתוס הצלוב המפוקפק ו"מאירועים היסטוריים" שלא היו ולא נבראו. היהודים, שמהם נשללו החירות וזכויות האדם הבסיסיות ביותר, נפלו קורבן למסכת התעללות בלתי אנושית שנועדה לשלול מהם את הלגיטימציה, ולהצדיק את התיאוריה הנוצרית המגוחכת שלפיה האל הוא שבחר בנצרות כיורשת החוקית ליהדות שסרחה, ולפיכך העם היהודי אינו רלוונטי עוד. 
 
החזון הנוצרי, שעל פיו אמור היה העם היהודי להיעלם כבר בתום האלף הראשון ואחר כך בתום האלף השני. למרבה האכזבה בעולם הנוצרי התנפץ לרסיסים למרות המאמצים להכחידו. לא הועילו מסעי הצלב והפוגרומים הרבים, וגם לא שש מאות וחמישים שנות אינקוויזיציה. לא הועילו הגירושים מאירופה, ואפילו לא שואת המאה העשרים. זו הוכיחה דווקא את שרידותו המופלאה של עם הבחירה, כאשר העולם הנוצרי האירופאי המצויד במיטב הטכנולוגיה הצבאית של אותם ימים, לא הצליח להכחיד עם קטן שהיה חמוש רק בספר הספרים ובמסורת בת אלפי שנים.
 
עד היום לא נמצאו הוכחות לסיפור הצליבה של ישו ולאשמתם המפוקפקת של היהודים והרומאים במותו. לעומת זאת, ההיסטוריה האנושית מספקת עובדות לרוב המוכיחות את אכזריות הנצרות כלפי עמים ודתות. אך בעיקר עובדות מזעזעות המלמדות שלא היהודים הם שצלבו את ישו, אלא הנצרות היא שצלבה את העם היהודי. 

פרק ראשון

מבוא
 
 
מה לא נכתב ומה עוד לא נאמר על אודות ישו, אחינו היהודי, אבי הנצרות, שזכה לכינויים רבים ושונים ובהם: הצלוב, המשיח, הנביא, המתחזה, המורד, המלך המטיף, המניפולאטור הטוען לכתר ישראל, המושיע ה-16, משיח השקר ואפילו המשיח השחור.
 
אגדת ישו, ככל הנראה האגדה השנויה ביותר במחלוקת בהיסטוריה האנושית, הפכה ברבות הימים לאמונתם של מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם ולתירוץ שבעטיו המיטה הנצרות שואה גדולה על עמים, לאומים ודתות ויותר מכול על העם היהודי. זה האחרון הואשם על לא עוול בכפו בצליבתו של ישו, ודמו הותר לעד. סיפורו של ישו הפך במהלך הדורות לדגל הפורענות הדתית, בהכוונת הכס הקדוש, לטירוף אנושי חסר תקדים, לשפיכות דמים נוראה ולהכחדתם של מתנגדי הכנסייה, בני כול העמים והדתות, ואף נוצרים שהתנגדו לדרכה של הכנסייה הקתולית.
 
אוסף האגדות הקתולי סביב חייו ומותו של ישו היו לזרעי השנאה שהניעו והובילו, בסופו של דבר, מיליוני אנשים, מלכים, דוכסים ופשוטי עם אחוזי תאוות בצע ורצח, לקחת חלק במסעות צלב חסרי רסן במזרח התיכון, ברחבי אירופה וביבשת אמריקה.
 
בכך הייתה הנצרות במשך קרוב לאלפיים שנה לגוף האלים הגדול והמאורגן ביותר שידעה האנושות. גוף עיוור ואטום שניתב את דרכו הרחק הרחק "מהברית החדשה" והערכית שאליה התכוון ישו "המשיח" החכם, המטיף האהוב, כפי שהוא מתואר בחלק מכתבי הבשורה.
 
האם בגד ישו באחיו היהודים, והתיר את דמם עד קץ הימים? או שמא בגדה הכנסייה כולה והוותיקן בראשה, במשנתו של ישו המשיח היהודי ובאחיו היהודים, לאורך כל ההיסטוריה?
 
אם כך ואם כך, זרעי השנאה והשטנה שטופחו בוותיקן ובמרתפיו, שבהם על פי השמועות גנוזים סודותיו האפלים ביותר, הפכו למרכיב מרכזי במשנתם של הרוצחים והפורעים לדורותיהם ובתוכם רב המרצחים הנאצי אדולף היטלר. זרעי הפורענות הללו היו לשורש כל הרע שבא לעולם, והם הסיבה לאנטישמיות שבעטיה שילמו בחייהם חפים מפשע רבים כל כך, בעיקר יהודים ומוסלמים.
 
בדיקה מעמיקה של כתבי הבשורה הנוצריים מעלה חשד כבד לזיוף ולסילוף עובדות וחושף סתירות תמוהות באשר לנסיבות הולדתו, חייו ומותו של ישו. ככל שמעמיקים בקריאת כתבי הקודש הנוצריים, מתקבל הרושם שמדובר בסילוף מגמתי וזדוני של עובדות ואירועים, המובילים למסקנה שיד הכנסייה הקתולית הייתה במעל מתוך שיקולים אינטרסנטיים של צבירת כוח והון, פוליטיים וחומריים גם יחד.
 
המצע הרוחני ההיסטורי שעליו צמחה ונבנתה הכנסייה הקתולית, לא היה אלא מסכת אירועים מופרכת מיסודה, שהובילה בכחש את מרבית המאמינים ויצרה קרקע פורייה לבית גידול לפורעים ולפושעים מכל המעמדות, שחיפשו שעיר לעזאזל בהתאם לצורכיהם. מסעות הצלב האכזריים, כמו גם זוועות ימי הביניים מאוחר יותר, הם ההוכחה הטובה ביותר לכך. היהודים והמוסלמים הפכו לקורבן הגדול שהוקרב על מזבח הנצרות, כל אחד בזמנו, כל אחד בשעתו הנוראה.
 
כלי הנשק שבהם עשתה הכנסייה שימוש במלחמתה "בכופרים" היו האידיאולוגיה הדתית הבעייתית של ישו שכלל לא ברור אם הייתה לה אחיזה במציאות, וניצולם של פשוטי העם, אנשים קשי יום שחיפשו דרך לצאת ממצוקותיהם הכלכליות והרוחניות. מקסם השווא הנוצרי שהסתמך על סאגת ישו ''קורבן היהודים'', היה עבורם לתרופת פלא שאותה ניצלה הכנסייה כדי להרוות את צימאונם של העניים הבורים בהבטחות סרק לחיים טובים יותר.
 
מאות בשנים הייתה הכנסייה אחוזה באובססיה אנטישמית חולנית שגרמה לפגיעה אנושה ביהודים, אחיו האמיתיים והבכורים של ישו, ובמוסלמים אחיו-למחצה, וזאת למרות העובדה שכותבי הברית החדשה הדגישו את קשר הדם המיוחס לישו עם שושלת המלוכה של שלמה המלך.
 
הכנסייה הקתולית כפתה את משנתו של הצלוב בכוח הזרוע בתוך השלטת פחד וטרור על קהל היעד שלה. המתנגדים; יהודים, מוסלמים ונוצרים נחשבו לכופרים, ואלה שהעזו לקום כנגד הכנסייה מצאו את עצמם על המוקד ובחדרי עינויים עד שהמירו את דתם או נפחו נשמתם.
 
כך לדוגמה נהג קרל הגדול (שמת בשנת 814 לספירה), כאשר העמיד בפני הסקסונים את הברירה להתנצר או למות. אריק התשיעי, מלך שבדיה, הכריח בשנת 1155 את פינלנד הכבושה להתנצר וכפה על תושביה לעבור טבילה. בספרד חוקק בשנת 1555 חוק מיוחד שאפשר לנצר בכוח את כל המושבות הספרדיות מעבר לים, וכך גם נהג המסדר הטבטוני שהלך בדרך הכפייה הדתית ולאחר שהכניע את הפרוסים הכריחם להתנצר.
 
איש לא העז ולא הורשה לפקפק ולפשפש בפרהסיה בעברו של ישו המשיח או בדרכה של הכנסייה. אלה שנתפסו עושים זאת בחדרי חדרים הוענשו קשות. הסתירות התמוהות בספרי הברית החדשה, ושלל הטענות שהועלו בעבר על כך שייתכן מאוד שישו נמלט מן הצליבה, ושכל עניין הצליבה לא היה אלא זיוף גדול וקנוניה שהתאפשרה הודות לקשריו הטובים עם צמרת השלטון הרומי, לא הטרידו איש. זהו כפי הנראה אחד מאותם סודות אפלים וכמוסים ביותר של הכנסייה הקתולית שבעטיים מצאו את מותם חפים מפשע . שאלות רבות ונוקבות עלו והטרידו בני עמים שונים באשר לחלקה הרב של הכנסייה בהשמדת העם היהודי וברדיפתו עד חורמה במהלך ההיסטוריה, אך פרט לכך כמעט שלא נעשה דבר משמעותי, על מנת למנוע את יחסם המחפיר של הנוצרים כלפי היהודים והמוסלמים.
 
התנצלותו הפומבית של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בערוב ימיו, באה באיחור רב ובצורה מינורית, ואין בה כדי להניח את הדעת באשר לאשמת הכנסייה ברצח עם שמקורו בסילוף ההיסטוריה. על מנת להביא לפיוס אמיתי דרושה התנצלות של הכנסייה בקול גדול, בפני היהודים והמוסלמים כאחד.
 
מהו אם כן סיפורו האמיתי של ישו, ומה באמת אירע בעת ההיא? הייתכן שישו נמלט מצליבתו והוברח למצריים? או שמא נכונה השמועה כי מת בשיבה טובה וגופתו החנוטה נשלחה לדרום צרפת, שם הובאה בחשאי לקבורה? האם יש אמת בטענת אנשי כת ה-אחמדיה הסבורים שישו נקבר בחבל קשמיר שבהודו? והאם ייתכן שישו היה יהודי שחור בן העדה האתיופית וכל סיפור חייו אינו אלא גנבה ספרותית ומחזור של סיפור דומה מתרבויות עתיקות שקדמו לנצרות?
 
שאלות טורדניות אלה ורבות אחרות הביאו אותי לחקור את העניין במשך תקופה ארוכה. הממצאים המביכים לבטח לא יחמיאו לכנסייה הקתולית .
 
סיפורי מסורת עתיקים התפתחו בדרום צרפת בקרב מאמינים נוצרים ששרדו את השואה הנוראה שביצעה הכנסייה בכת הקתרים ה"כופרת". סיפורי זוועה המעידים על אופייה הרע של הנצרות ומלמדים עד כמה רבות היו הסתירות והמחלוקות בעולם הנוצרי. להבדיל מהיהדות רודפת השלום שמעולם לא כפתה עת עצמה על דתות ועמים אחרים, הייתה הכנסייה נחושה בדעתה לכפות את דרכה ולהשמיד את מתנגדיה. המיתוס הנוצרי נרקם מאוסף אגדות מוזרות אודות ישו, וגם אם היה בהן גרעין זעיר של אמת, הרי האופן שבו נכתבו הדברים בברית החדשה מלמדים שאגדות אלה בעיקרן מצוצות מהאצבע. לאמתו של דבר, צמחה המסורת הנוצרית הקתולית בדמיונם של כותבים הזויים ובלתי אחראיים והגיעה למימדים שקריים מפלצתיים באמצעות "ברית חדשה" המשופעת באי-דיוקים ובתיקונים רבים שהוכנסו לתוכה במהלך ההיסטוריה. אין זו אלא ברית של אוסף סיפורים נקודתיים (פריקופים) ואגדות מוזרות המאפיינים את הקנון הנוצרי כולו בכל הקשור לקורות החיים של ישו, משפחתו, ואף צאצאיו האפשריים.
 
סיפור שכזה הוא סיפורו הידוע של סונייה, כומר צרפתי בן המאה ה-19.
 
***
 
בשנת 1885 הגיע כומר חדש אל רן-לה-שאטו (Rennes le-chateau), עיירה צרפתית נידחת ושכוחת אל במורדות הרי הפירנאים, במרחק כ-33 ק"מ מהעיר קרקסון (Carcassonne). הכומר הצעיר, כבן 33 בשם סונייה ברונג'ר, נשלח לעיירה הקטנה לאחר שסר חנו בעיני הממונה עליו, כנראה בשל דעותיו, שקראו תיגר על נושאים רגישים הקשורים לכנסייה הקתולית.
 
סונייה, יליד האזור, בן הכפר הקטן מונטאזל (Montazels), התאקלם במהרה בנוף ילדותו ובמשך כשש שנים (1891- 1885) חי והתפרנס בכבוד הודות לתמיכה שקיבל מקהל מאמיניו.
 
הכומר סונייה היה אדם אינטליגנטי שניצל את זמנו לשיפור השליטה בשפה הלטינית, ללימוד השפה היוונית, ואפילו בשפה העברית גילה בקיאות. למחייתו עסק סונייה בציד ובדיג ביערות ובנחלים שבאזור. הכומר החביב נעזר בשרותיה של סוכנת בית צעירה בת 18, מריה דנרנוד (Maria Denarnaud), שהקלה עליו את חייו וכעבור שנים הפכה לבת לווייתו ואשת סודו.
 
סונייה נהג לבקר את האב הנרי בודט (Henri Boudet) בכפר השכן רן-לה-ביין (Rennes-le-bains), ושם, תחת כנפיו של האב המאמץ החדש שלו, נסחף למערבולת ההיסטוריה של החבל כולו: אתר היסטורי הטבול במסורת וסיפורים מסתוריים, שישב על אם הדרך במסעות הצליינים שעשו את דרכם מצפון אירופה לסנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostela) שבספרד.
 
בשנת 1891 החליט סונייה, בעידודו של ידידו האב בודט, ובסיוע פיננסי מקומי, לבצע שיפוץ מצומצם וצנוע בכנסייה העתיקה של רן-לה-שאטו. כנסייה זו נבנתה בשנת 1059 על חורבות מבנה ויזיגותי קדום מהמאה השישית לספירה. במהלך השיפוץ הוסרה אבן המשקוף העליון הנתמכת על ידי שני עמודים ויזיגותיים עתיקים. להפתעתו הרבה גילה סונייה ארבעה גווילי קלף שהוסתרו במכלי עץ אטומים ונטמנו באחד העמודים החלולים. שניים מהגווילים הללו, מספרת המסורת המקומית, הכילו נתוני יוחסין, האחד, נכתב ככל הנראה בשנת 1244 והשני בשנת 1644.
 
שני הגווילים האחרים נערכו ככל הנראה בשנת 1780 בידי אחד מקודמיו של סונייה ששימש בתפקיד אב הכפר רן-לה-שאטו, האב אנטואן ביגו (Antoine Bigou). ביגו היה הכומר האישי של משפחת בלאנשפור האצילית, שהייתה בעלת אדמות ורכוש רב ערב המהפכה הצרפתית.
 
שני הגווילים האחרונים מתקופתו של האב ביגו, היו כתבים לטיניים של האפיפיור פיוס ה-12, שתוכנם היה קשור לברית החדשה, לפחות למראית עין.
 
מסופר כי באחד הכתבים היו המילים מחוברות יחדיו, ללא רווחים, כאשר כמה אותיות מיותרות לחלוטין הוכנסו לטקסט. בגוויל השני מתקופת ביגו היו השורות מבולבלות ומקוטעות, לעתים גם באמצע המילה, כאשר אותיות מסוימות בולטות מעל למילה ולשורות האחרות.
 
הגווילים מתקופת ביגו נראו יותר ככתב סתרים ובו מילות קוד רבות, מסמך מורכב, ומתוחכם שלכאורה אינו ניתן לפירוש ללא שימוש במילות הקוד.
 
סונייה הבין, קרוב לוודאי, את הכתוב בחלק מהכתבים, אך מעל לכל ברור היה לו כי החומר שנפל לידיו הינו חומר רגיש והרה אסון. בעצתו של ראש הכפר לקח את הגווילים אל הממונה עליו, הבישוף של קרקסון. הבישוף התרשם אף הוא מרגישות החומר, ועל כן שלח את סונייה בדחיפות לפריס, על מנת שיציג את החומר באופן אישי בפני רשויות כנסייה מיוחדות שבראשן עמדו האב ביי (Abbe Bieil), מנהלו הראשי של סמינר סולפיק (Sulpic), ואחיינו אמיל הופר (Emile Hoffer) צעיר מוכשר וכוכב כמורה עולה.
 
הכומר סונייה שהה בפריס כשלושה שבועות ובמהלכם הציג את החומר בפני אותן רשויות. תוכן הפגישות נותר עלום. במהלך שהותו בפריס רכש סונייה במוזיאון הלובר שלוש רפרודוקציות ידועות. האחת כנראה פורטרט של האפיפיור סלסטין ה-5 (Celestin), שכיהן בתפקידו תקופה קצרה בסוף המאה השלוש-עשרה; השנייה - יצירתו של האמן דויד טנייר (David Teniers) והשלישית – יצירתו המפורסמת ביותר של ניקולס פוסן (Nicolas Poussin) "הרועים מארקדיה" (Shepherds of Arcadia).
 
עם שובו לכפרו החל סונייה לבצע את עבודת שיקום הכנסייה. במהלכה נחשפה אבן רצפה מעוטרת ומסקרנת מהמאות השביעית או השמינית לספירה אשר הסתירה תחתיה מערת קבורה. שלד אדם שנמצא במקום אישר סברה זו. אבן הרצפה ואבן התקרה עוצבו והונחו על ידי האב ביגו, שקרוב לוודאי עמד מאחורי סיפור הגווילים המסתוריים שנמצאו באחד העמודים הוויזיגותים.
 
אבן התקרה המעוטרת במשפטים שהכילו טעויות כתיב ומרווחים, הייתה ככל הנראה משחק היפוך מילים מושלם של הודעת הסתרים שנמצאה בגווילים החדשים המתייחסים לפוסן ולטנייר.
 
במקביל לתפקידו בכנסייה, נודע סונייה גם כאיש עסקים מסתורי ועד יום מותו היה לאדם עשיר . כספו נתרם לטובת הקהילה, ובין יתר הפרויקטים שמומנו מתרומות אלה הייתה גם הכנסייה, ששוקמה באופן מיוחד ומוזר ביותר. אותיות לטיניות מעטרות את הכניסה לכנסייה ומרכיבות את המשפט המוזר, ''Terribilis et locus iste" כלומר ''מקום זה נורא". בכניסה לכנסייה הוצב פסל קטן של השטן (Asmodeus).
 
הסיפור אמנם נשמע פנטסטי ומצית דמיון, אך ייתכן מאוד שיש בו גרעין של אמת שממנו צמחה המסורת המרתקת בקרב תושבי דרום צרפת, על אודות האפשרות שישו אכן הגיע בסופו של דבר לאזור מרסיי מלווה בבני משפחתו ומקורביו ואף נקבר במקום. תעלומה שתישאר בלתי פתורה לעד.
 
***

דני בז

דני בז, חבר באגודת הסופרים. ספרים מפרי עטו: 'בציפורני התנשמת' (2003), 'הקשר האפריקאי' (2005), 'לא לשכוח ולא לסלוח' (2007), 'צליבתו של העם היהודי' (2012), 'הדג שרצה לטוס' (2018). 

עוד על הספר

צליבתו של העם היהודי דני בז
מבוא
 
 
מה לא נכתב ומה עוד לא נאמר על אודות ישו, אחינו היהודי, אבי הנצרות, שזכה לכינויים רבים ושונים ובהם: הצלוב, המשיח, הנביא, המתחזה, המורד, המלך המטיף, המניפולאטור הטוען לכתר ישראל, המושיע ה-16, משיח השקר ואפילו המשיח השחור.
 
אגדת ישו, ככל הנראה האגדה השנויה ביותר במחלוקת בהיסטוריה האנושית, הפכה ברבות הימים לאמונתם של מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם ולתירוץ שבעטיו המיטה הנצרות שואה גדולה על עמים, לאומים ודתות ויותר מכול על העם היהודי. זה האחרון הואשם על לא עוול בכפו בצליבתו של ישו, ודמו הותר לעד. סיפורו של ישו הפך במהלך הדורות לדגל הפורענות הדתית, בהכוונת הכס הקדוש, לטירוף אנושי חסר תקדים, לשפיכות דמים נוראה ולהכחדתם של מתנגדי הכנסייה, בני כול העמים והדתות, ואף נוצרים שהתנגדו לדרכה של הכנסייה הקתולית.
 
אוסף האגדות הקתולי סביב חייו ומותו של ישו היו לזרעי השנאה שהניעו והובילו, בסופו של דבר, מיליוני אנשים, מלכים, דוכסים ופשוטי עם אחוזי תאוות בצע ורצח, לקחת חלק במסעות צלב חסרי רסן במזרח התיכון, ברחבי אירופה וביבשת אמריקה.
 
בכך הייתה הנצרות במשך קרוב לאלפיים שנה לגוף האלים הגדול והמאורגן ביותר שידעה האנושות. גוף עיוור ואטום שניתב את דרכו הרחק הרחק "מהברית החדשה" והערכית שאליה התכוון ישו "המשיח" החכם, המטיף האהוב, כפי שהוא מתואר בחלק מכתבי הבשורה.
 
האם בגד ישו באחיו היהודים, והתיר את דמם עד קץ הימים? או שמא בגדה הכנסייה כולה והוותיקן בראשה, במשנתו של ישו המשיח היהודי ובאחיו היהודים, לאורך כל ההיסטוריה?
 
אם כך ואם כך, זרעי השנאה והשטנה שטופחו בוותיקן ובמרתפיו, שבהם על פי השמועות גנוזים סודותיו האפלים ביותר, הפכו למרכיב מרכזי במשנתם של הרוצחים והפורעים לדורותיהם ובתוכם רב המרצחים הנאצי אדולף היטלר. זרעי הפורענות הללו היו לשורש כל הרע שבא לעולם, והם הסיבה לאנטישמיות שבעטיה שילמו בחייהם חפים מפשע רבים כל כך, בעיקר יהודים ומוסלמים.
 
בדיקה מעמיקה של כתבי הבשורה הנוצריים מעלה חשד כבד לזיוף ולסילוף עובדות וחושף סתירות תמוהות באשר לנסיבות הולדתו, חייו ומותו של ישו. ככל שמעמיקים בקריאת כתבי הקודש הנוצריים, מתקבל הרושם שמדובר בסילוף מגמתי וזדוני של עובדות ואירועים, המובילים למסקנה שיד הכנסייה הקתולית הייתה במעל מתוך שיקולים אינטרסנטיים של צבירת כוח והון, פוליטיים וחומריים גם יחד.
 
המצע הרוחני ההיסטורי שעליו צמחה ונבנתה הכנסייה הקתולית, לא היה אלא מסכת אירועים מופרכת מיסודה, שהובילה בכחש את מרבית המאמינים ויצרה קרקע פורייה לבית גידול לפורעים ולפושעים מכל המעמדות, שחיפשו שעיר לעזאזל בהתאם לצורכיהם. מסעות הצלב האכזריים, כמו גם זוועות ימי הביניים מאוחר יותר, הם ההוכחה הטובה ביותר לכך. היהודים והמוסלמים הפכו לקורבן הגדול שהוקרב על מזבח הנצרות, כל אחד בזמנו, כל אחד בשעתו הנוראה.
 
כלי הנשק שבהם עשתה הכנסייה שימוש במלחמתה "בכופרים" היו האידיאולוגיה הדתית הבעייתית של ישו שכלל לא ברור אם הייתה לה אחיזה במציאות, וניצולם של פשוטי העם, אנשים קשי יום שחיפשו דרך לצאת ממצוקותיהם הכלכליות והרוחניות. מקסם השווא הנוצרי שהסתמך על סאגת ישו ''קורבן היהודים'', היה עבורם לתרופת פלא שאותה ניצלה הכנסייה כדי להרוות את צימאונם של העניים הבורים בהבטחות סרק לחיים טובים יותר.
 
מאות בשנים הייתה הכנסייה אחוזה באובססיה אנטישמית חולנית שגרמה לפגיעה אנושה ביהודים, אחיו האמיתיים והבכורים של ישו, ובמוסלמים אחיו-למחצה, וזאת למרות העובדה שכותבי הברית החדשה הדגישו את קשר הדם המיוחס לישו עם שושלת המלוכה של שלמה המלך.
 
הכנסייה הקתולית כפתה את משנתו של הצלוב בכוח הזרוע בתוך השלטת פחד וטרור על קהל היעד שלה. המתנגדים; יהודים, מוסלמים ונוצרים נחשבו לכופרים, ואלה שהעזו לקום כנגד הכנסייה מצאו את עצמם על המוקד ובחדרי עינויים עד שהמירו את דתם או נפחו נשמתם.
 
כך לדוגמה נהג קרל הגדול (שמת בשנת 814 לספירה), כאשר העמיד בפני הסקסונים את הברירה להתנצר או למות. אריק התשיעי, מלך שבדיה, הכריח בשנת 1155 את פינלנד הכבושה להתנצר וכפה על תושביה לעבור טבילה. בספרד חוקק בשנת 1555 חוק מיוחד שאפשר לנצר בכוח את כל המושבות הספרדיות מעבר לים, וכך גם נהג המסדר הטבטוני שהלך בדרך הכפייה הדתית ולאחר שהכניע את הפרוסים הכריחם להתנצר.
 
איש לא העז ולא הורשה לפקפק ולפשפש בפרהסיה בעברו של ישו המשיח או בדרכה של הכנסייה. אלה שנתפסו עושים זאת בחדרי חדרים הוענשו קשות. הסתירות התמוהות בספרי הברית החדשה, ושלל הטענות שהועלו בעבר על כך שייתכן מאוד שישו נמלט מן הצליבה, ושכל עניין הצליבה לא היה אלא זיוף גדול וקנוניה שהתאפשרה הודות לקשריו הטובים עם צמרת השלטון הרומי, לא הטרידו איש. זהו כפי הנראה אחד מאותם סודות אפלים וכמוסים ביותר של הכנסייה הקתולית שבעטיים מצאו את מותם חפים מפשע . שאלות רבות ונוקבות עלו והטרידו בני עמים שונים באשר לחלקה הרב של הכנסייה בהשמדת העם היהודי וברדיפתו עד חורמה במהלך ההיסטוריה, אך פרט לכך כמעט שלא נעשה דבר משמעותי, על מנת למנוע את יחסם המחפיר של הנוצרים כלפי היהודים והמוסלמים.
 
התנצלותו הפומבית של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בערוב ימיו, באה באיחור רב ובצורה מינורית, ואין בה כדי להניח את הדעת באשר לאשמת הכנסייה ברצח עם שמקורו בסילוף ההיסטוריה. על מנת להביא לפיוס אמיתי דרושה התנצלות של הכנסייה בקול גדול, בפני היהודים והמוסלמים כאחד.
 
מהו אם כן סיפורו האמיתי של ישו, ומה באמת אירע בעת ההיא? הייתכן שישו נמלט מצליבתו והוברח למצריים? או שמא נכונה השמועה כי מת בשיבה טובה וגופתו החנוטה נשלחה לדרום צרפת, שם הובאה בחשאי לקבורה? האם יש אמת בטענת אנשי כת ה-אחמדיה הסבורים שישו נקבר בחבל קשמיר שבהודו? והאם ייתכן שישו היה יהודי שחור בן העדה האתיופית וכל סיפור חייו אינו אלא גנבה ספרותית ומחזור של סיפור דומה מתרבויות עתיקות שקדמו לנצרות?
 
שאלות טורדניות אלה ורבות אחרות הביאו אותי לחקור את העניין במשך תקופה ארוכה. הממצאים המביכים לבטח לא יחמיאו לכנסייה הקתולית .
 
סיפורי מסורת עתיקים התפתחו בדרום צרפת בקרב מאמינים נוצרים ששרדו את השואה הנוראה שביצעה הכנסייה בכת הקתרים ה"כופרת". סיפורי זוועה המעידים על אופייה הרע של הנצרות ומלמדים עד כמה רבות היו הסתירות והמחלוקות בעולם הנוצרי. להבדיל מהיהדות רודפת השלום שמעולם לא כפתה עת עצמה על דתות ועמים אחרים, הייתה הכנסייה נחושה בדעתה לכפות את דרכה ולהשמיד את מתנגדיה. המיתוס הנוצרי נרקם מאוסף אגדות מוזרות אודות ישו, וגם אם היה בהן גרעין זעיר של אמת, הרי האופן שבו נכתבו הדברים בברית החדשה מלמדים שאגדות אלה בעיקרן מצוצות מהאצבע. לאמתו של דבר, צמחה המסורת הנוצרית הקתולית בדמיונם של כותבים הזויים ובלתי אחראיים והגיעה למימדים שקריים מפלצתיים באמצעות "ברית חדשה" המשופעת באי-דיוקים ובתיקונים רבים שהוכנסו לתוכה במהלך ההיסטוריה. אין זו אלא ברית של אוסף סיפורים נקודתיים (פריקופים) ואגדות מוזרות המאפיינים את הקנון הנוצרי כולו בכל הקשור לקורות החיים של ישו, משפחתו, ואף צאצאיו האפשריים.
 
סיפור שכזה הוא סיפורו הידוע של סונייה, כומר צרפתי בן המאה ה-19.
 
***
 
בשנת 1885 הגיע כומר חדש אל רן-לה-שאטו (Rennes le-chateau), עיירה צרפתית נידחת ושכוחת אל במורדות הרי הפירנאים, במרחק כ-33 ק"מ מהעיר קרקסון (Carcassonne). הכומר הצעיר, כבן 33 בשם סונייה ברונג'ר, נשלח לעיירה הקטנה לאחר שסר חנו בעיני הממונה עליו, כנראה בשל דעותיו, שקראו תיגר על נושאים רגישים הקשורים לכנסייה הקתולית.
 
סונייה, יליד האזור, בן הכפר הקטן מונטאזל (Montazels), התאקלם במהרה בנוף ילדותו ובמשך כשש שנים (1891- 1885) חי והתפרנס בכבוד הודות לתמיכה שקיבל מקהל מאמיניו.
 
הכומר סונייה היה אדם אינטליגנטי שניצל את זמנו לשיפור השליטה בשפה הלטינית, ללימוד השפה היוונית, ואפילו בשפה העברית גילה בקיאות. למחייתו עסק סונייה בציד ובדיג ביערות ובנחלים שבאזור. הכומר החביב נעזר בשרותיה של סוכנת בית צעירה בת 18, מריה דנרנוד (Maria Denarnaud), שהקלה עליו את חייו וכעבור שנים הפכה לבת לווייתו ואשת סודו.
 
סונייה נהג לבקר את האב הנרי בודט (Henri Boudet) בכפר השכן רן-לה-ביין (Rennes-le-bains), ושם, תחת כנפיו של האב המאמץ החדש שלו, נסחף למערבולת ההיסטוריה של החבל כולו: אתר היסטורי הטבול במסורת וסיפורים מסתוריים, שישב על אם הדרך במסעות הצליינים שעשו את דרכם מצפון אירופה לסנטיאגו דה קומפוסטלה (Santiago de Compostela) שבספרד.
 
בשנת 1891 החליט סונייה, בעידודו של ידידו האב בודט, ובסיוע פיננסי מקומי, לבצע שיפוץ מצומצם וצנוע בכנסייה העתיקה של רן-לה-שאטו. כנסייה זו נבנתה בשנת 1059 על חורבות מבנה ויזיגותי קדום מהמאה השישית לספירה. במהלך השיפוץ הוסרה אבן המשקוף העליון הנתמכת על ידי שני עמודים ויזיגותיים עתיקים. להפתעתו הרבה גילה סונייה ארבעה גווילי קלף שהוסתרו במכלי עץ אטומים ונטמנו באחד העמודים החלולים. שניים מהגווילים הללו, מספרת המסורת המקומית, הכילו נתוני יוחסין, האחד, נכתב ככל הנראה בשנת 1244 והשני בשנת 1644.
 
שני הגווילים האחרים נערכו ככל הנראה בשנת 1780 בידי אחד מקודמיו של סונייה ששימש בתפקיד אב הכפר רן-לה-שאטו, האב אנטואן ביגו (Antoine Bigou). ביגו היה הכומר האישי של משפחת בלאנשפור האצילית, שהייתה בעלת אדמות ורכוש רב ערב המהפכה הצרפתית.
 
שני הגווילים האחרונים מתקופתו של האב ביגו, היו כתבים לטיניים של האפיפיור פיוס ה-12, שתוכנם היה קשור לברית החדשה, לפחות למראית עין.
 
מסופר כי באחד הכתבים היו המילים מחוברות יחדיו, ללא רווחים, כאשר כמה אותיות מיותרות לחלוטין הוכנסו לטקסט. בגוויל השני מתקופת ביגו היו השורות מבולבלות ומקוטעות, לעתים גם באמצע המילה, כאשר אותיות מסוימות בולטות מעל למילה ולשורות האחרות.
 
הגווילים מתקופת ביגו נראו יותר ככתב סתרים ובו מילות קוד רבות, מסמך מורכב, ומתוחכם שלכאורה אינו ניתן לפירוש ללא שימוש במילות הקוד.
 
סונייה הבין, קרוב לוודאי, את הכתוב בחלק מהכתבים, אך מעל לכל ברור היה לו כי החומר שנפל לידיו הינו חומר רגיש והרה אסון. בעצתו של ראש הכפר לקח את הגווילים אל הממונה עליו, הבישוף של קרקסון. הבישוף התרשם אף הוא מרגישות החומר, ועל כן שלח את סונייה בדחיפות לפריס, על מנת שיציג את החומר באופן אישי בפני רשויות כנסייה מיוחדות שבראשן עמדו האב ביי (Abbe Bieil), מנהלו הראשי של סמינר סולפיק (Sulpic), ואחיינו אמיל הופר (Emile Hoffer) צעיר מוכשר וכוכב כמורה עולה.
 
הכומר סונייה שהה בפריס כשלושה שבועות ובמהלכם הציג את החומר בפני אותן רשויות. תוכן הפגישות נותר עלום. במהלך שהותו בפריס רכש סונייה במוזיאון הלובר שלוש רפרודוקציות ידועות. האחת כנראה פורטרט של האפיפיור סלסטין ה-5 (Celestin), שכיהן בתפקידו תקופה קצרה בסוף המאה השלוש-עשרה; השנייה - יצירתו של האמן דויד טנייר (David Teniers) והשלישית – יצירתו המפורסמת ביותר של ניקולס פוסן (Nicolas Poussin) "הרועים מארקדיה" (Shepherds of Arcadia).
 
עם שובו לכפרו החל סונייה לבצע את עבודת שיקום הכנסייה. במהלכה נחשפה אבן רצפה מעוטרת ומסקרנת מהמאות השביעית או השמינית לספירה אשר הסתירה תחתיה מערת קבורה. שלד אדם שנמצא במקום אישר סברה זו. אבן הרצפה ואבן התקרה עוצבו והונחו על ידי האב ביגו, שקרוב לוודאי עמד מאחורי סיפור הגווילים המסתוריים שנמצאו באחד העמודים הוויזיגותים.
 
אבן התקרה המעוטרת במשפטים שהכילו טעויות כתיב ומרווחים, הייתה ככל הנראה משחק היפוך מילים מושלם של הודעת הסתרים שנמצאה בגווילים החדשים המתייחסים לפוסן ולטנייר.
 
במקביל לתפקידו בכנסייה, נודע סונייה גם כאיש עסקים מסתורי ועד יום מותו היה לאדם עשיר . כספו נתרם לטובת הקהילה, ובין יתר הפרויקטים שמומנו מתרומות אלה הייתה גם הכנסייה, ששוקמה באופן מיוחד ומוזר ביותר. אותיות לטיניות מעטרות את הכניסה לכנסייה ומרכיבות את המשפט המוזר, ''Terribilis et locus iste" כלומר ''מקום זה נורא". בכניסה לכנסייה הוצב פסל קטן של השטן (Asmodeus).
 
הסיפור אמנם נשמע פנטסטי ומצית דמיון, אך ייתכן מאוד שיש בו גרעין של אמת שממנו צמחה המסורת המרתקת בקרב תושבי דרום צרפת, על אודות האפשרות שישו אכן הגיע בסופו של דבר לאזור מרסיי מלווה בבני משפחתו ומקורביו ואף נקבר במקום. תעלומה שתישאר בלתי פתורה לעד.
 
***