מארז דואט הדמים

פרולוג

 

אייברי

 

זה לא היה מתפקידי לראות את המוות.

הרעד בברכיי אמר לי את זה.

הזיעה החלקלקה בכפות ידיי אמרה לי את זה.

 

חבטת מגפיים כבדים על רצפת העץ הקשה הדהדה לאורך המסדרון, ואני צנחתי על הקרקע, מאחורי הקיר, הרחק מהעין. נעלתי את זרועותיי סביב קרסוליי וקברתי את אפי בין ברכיי הכפופות.

אל תנשמי. אל תנשמי. אל—

״איפה היא?״

הקול ההוא.

כמה מחליא שמצאתי מידה של נחמה דווקא בצליל הקול הזה. מחליא מפני שהוא זה שפקד על רציחתה של אימא — מחליא בגלל שקולו היה מרכז עולמי מאז שהתחלתי ללכת לגנון. הוא עזר לי ללבוש את תלבושת בית הספר, הזכיר לי לצחצח שיניים מדי ערב, הכין לי קערית דגנים בכל בוקר, כשאימא ישנה עד מאוחר כשבקבוק וודקה צמוד לחזה כאילו היה תינוק שזה עתה נולד.

הוא הרג אותה, והוא יהרוג גם אותך.

הוא יהרוג אותי. ידעתי שהוא לא יהסס לרגע.

הרמתי את פניי מתחושת הביטחון שמצאתי בברכיי המכוסות בבד הג'ינס ובחנתי את הסביבה המוכרת.

״איך אתה פאקינג לא יודע איפה היא?״

״היא פתחה את החלון של חדר השינה שלה,״ אמר קול גברי לא מוכר. ״מה פאקינג רצית שאני אעשה? שארדוף אחריה ואגרור אותה בחזרה פנימה? או שהעדפת שאסיים את העבודה שהטלת עליי ואחסל את אישתך?״

תנשמי. תנשמי־תנשמי־תנשמי.

הייתי בדרך לחדרה של אימא אחרי שהגבר נעל את דלת חדר השינה שלי. שמעתי את הזעקות שלה. שמעתי את הכאב שלה. הספקתי כבר להגיע לאמצע המדשאה הקדמית, הספקתי כבר להקיף את הבית מעברו השני בדרך לכניסה השנייה, כששמעתי את הירייה שהפילה אותי לברכיים וגרמה לי להקיא.

״תמצא אותה.״

״היא שווה את כל זה? חיסלת את אימא שלה. אתה כזה דפוק שאתה רוצה לחסל גם את הבת החורגת שלך, ילדה בת שלוש־עשרה, בגלל זבל ש—״

חבטת בשר בקיר הדהדה; היא נשמעה כמו יריית האקדח שפגע באימא.

חזקה.

מבהילה.

זועמת.

״אם הייתי רוצה לשמוע מה יש לך פאקינג להגיד, הייתי שואל אותך. הבנת אותי?״

 

לא היה מאבק, לא היה ויכוח.

רק קול נשימתי המאומצת והמהירה כנגד אצבעותיי השלובות, ואז הצחוק הרך והמסוכן של גבר שנראה שלא פחד מהמוות. ״אתה רוצה להרוג גם אותי, ג'יי? אתה רוצה לחסל אותי באקדח שבו הרגתי את אישתך? אתה מתכוון לחסל אותי בגלל שנתתי לבת החורגת היקרה שלך לברוח?״

כלום.

כלום.

כלום.

ואז קול נפץ מחריש אוזניים של ירי אקדח שהתפרץ כמו רעם ביום שמש קיצי בניו אורלינס הלוהטת.

הרגשתי בתופת הזו.

הרגשתי בלהט ובזעם ובפחד של הגבר חסר השם שלא רדף אחריי, למרות שראיתי את הצללית שלו מבעד לחלון חדר השינה שלי.

הפעם לא הקאתי.

קמתי על רגליי וניצלתי את מותו של הגבר ואת הרגע שבו דעתו של אבי החורג הייתה מוסחת, כדי לברוח מהבית היחיד שידעתי בחיי. וברחתי. ברחתי.

ולא עצרתי עד שכפות רגליי היחפות דיממו מהבטון והפסקתי לחשוב על אימא, או על אבי החורג, או על הגבר שהעניק לי את חיי.

לא נשאר כלום — חור שחור שסחף אותי ושאב אותי אל תוך התהום.

למחרת בבוקר, רק כשהשמש עמדה באמצע השמים, הבנתי שמצאתי חוף מבטחים כשעמדתי מחוץ לשערי הברזל של בית העלמין לאפאייט בשדרות וושינגטון.

נכנסתי לפיסת גיהינום משלי, בדיוק כפי שגברת הולנד לימדה אותנו בשיעורי הדת בשבוע שעבר. אבל הפעם, לא מצאתי מחילות שדרכן אוכל לפלס לי דרך לגן העדן.

לא היה לי כלום.

לא היה לי אף אחד.

והייתה לי הרגשה שאם ארצה לחיות ולו יום אחד נוסף, אצטרך להפוך לאף אחת.