יום חמישי 20/11
יומני היקר — מה נשמע?
אז ככה: אמא שלי הביאה לי אותך, כי היא ראתה שאני לא הכי מדברת עם ילדים בגילי, והיא רצתה שלפחות יהיה לי מישהו לפנות אליו ולספר לו את הסודות שלי...
בהתחלה לא כל־כך רציתי לכתוב כאן. אמרתי לה שהיא מיושנת ושאף אחד היום לא כותב יומנים, אבל בסוף החלטתי כן לכתוב את מה שקורה לי, כדי שיהיה לי מה לקרוא... חה־חה...
גם אתה בטח היית מעדיף להיות יומן של ילדה מקובלת, ולהתמלא בחוויות מטיולים, מסיבות ובילויים עם חברות, ולא להיות יומן של סתם ילדה משועממת — שמנסה להשיג לעצמה, איכשהו, משהו מעניין לעשות...
אז כמו שאתה מבין — אתה תצטרך לשמוע כאן על ניסיונותיי ומאמציי לגרד איזשהו שיפור במעמדי החברתי...
והנה אני מתחילה —
נעים מאוד, שמי שירי, אני גרה בנווה כוכב.
יש לי אחות גדולה שחושבת את עצמה, אח קטן ומעצבן ואחות תינוקת חמודה (אבל היא כל הזמן צורחת...).
אמא שלי כרגע לא עובדת, כי היא מטפלת בתינוקת, ואבא שלי עובד במפעל כל היום, אז כמעט לא רואים אותו...
ההורים שלי לא מבינים למה כל־כך חשוב לי להיות מקובלת.
הם חושבים שאני צריכה להתרכז רק בלימודים, אבל לי דווקא ממש חשוב שיהיו לי חברות, כי אני מרגישה כל הזמן בצד. ההצלחה שלי בלימודים לא מספיקה לי, כשאני רואה את כולם מבלים יחד ונהנים (מה שנשאר לי זה רק להמציא עליהם שירים מצחיקים מאחורי הגב...).
אז כמו שאתה יודע — או בעצם אתה לא יודע, כי עוד לא סיפרתי לך — הגעתי השנה לכיתה חדשה, והעזתי לקוות שאצור לעצמי תדמית אחרת מזו שהייתה לי בבית־הספר הקודם.
שמחתי כשראיתי המון ילדים שאני לא מכירה בכיתה, וקיוויתי שזו ההזדמנות שלי להציג את עצמי בצורה שונה (ולדאוג שאף אחד לא יעלה על זה שלא הייתי מקובלת בשנה שעברה...).
בכיתה הקודמת, לא כל־כך השתלבתי...
אבל מה לעשות שלא בורכתי בקול חזק, או בכריזמה טבעית???
לפעמים, כשהייתי צריכה להסתדר עם חבורת הילדים שבכיתה, הרגשתי קצת כמו בג'ונגל — הם יכלו לאכול אותי בלי מלח, אם רק היו מחליטים...
השנה החלטתי להתנהג אחרת.
בהתחלה ניסיתי לחשוב בראש כל הזמן שאני ילדה מקובלת ומגניבה, והתאמצתי להתנהג כאילו אני באמת כזאת. זאת לא אשמתי שאני מוקפת בנות אממ... לא הכי נחמדות בעולם...
מסתבר שהשנה יש בכיתה שלי חבורה של בנות שמתנהגות בצורה ילדותית. סליחה, ממש ילדותית. סליחה, מישהו ראה את המוצץ שלהן במקרה??? כשהן רוצות להשיג משהו, הן ירמסו בדרך את כל מה שנקרה בדרכן. וכן — זה ממש כולל גם אותי...
חלק מהבנים דווקא בסדר, אבל זה לא כאילו שאני יכולה לבלות איתם בהפסקות... ושאר הבנים רצים אחרי הבנות המקובלות וסוגדים להן.
והמחנכת שלי השנה... תאר לעצמך שהיא משקיעה "מאמצים" כדי לגרום לי להשתלב, אבל הבעיה היא — שהיא לא ממש קולעת למטרה...
אז החלטתי שהשנה אני לא הולכת להקשיב לאף אחד, כי אני מספיק חכמה כדי לשפר את המעמד החברתי שלי בעצמי.
אני קוראת לזה (עכשיו מגיע צליל של תיפוף כזה) "השיטה של שירי" למקובלוּת. טאדאם!
אני אסביר לך אם לא הבנת:
החלטתי להמציא שיטה שבאמצעותה אני אצליח להיות יותר מקובלת. אני אתן לעצמי כל מיני משימות, שאני חושבת שיקדמו אותי בדרך למקובלות...
אז משימה ראשונה שלי בדרך למקובלות:
במקום להתאמץ להיראות מקובלת ומגניבה (מה שלא כל־כך עובד...), אני אחשוב איך אני משפרת את ההרגשה האמיתית שלי...
גם אם המצב נראה לי לפעמים "על הפנים", לא כדאי להתייאש — עדיף להאמין שיש לי את האפשרות לשנות, אפילו במילימטר, את המצב שלי לטובה...
וזה מה שאני הולכת לעשות עכשיו. אני עדיין לא יודעת איך, אבל אני מקווה שאמצא את הדרך בהמשך...
אם המשימות שלי יצליחו — אני אפרסם את השיטה הזו בכל העולם! חה־חה־חה... אבל בינתיים — שיישאר בינינו. אל תגלה על זה לאף אחד, טוב?!
אוי, נזכרתי שיש לי המון שיעורים, וגם מבחן במתמטיקה — וגם עדיין לא אכלתי צהריים, ותיכף אמא תצעק עליי: "תאכלי כבר, היומן לא יברח, אבל האוכל כן!"... אז ביי בינתיים...