סוף לאלצהיימר

 

אם רוצים לשנות את המציאות הקיימת,

אין טעם להיאבק בה. צריך לבנות מודל חדש

שיהפוך את המודל הקיים לכזה שפג תוקפו.

באקמינסטר פולר

 

 

אין לאן להימלט מהבשורות הרעות הנוחתות עלינו חדשות לבקרים על המחלה הנקראת אלצהיימר; שאין לה מרפא ולרוב אין לה טיפול, שאין דרך אמינה למנוע אותה, ושעשרות שנים היא הביסה את הטובים שבחוקרי מערכת העצבים בעולם. למרות מיליארדים רבים של דולרים שסוכנויות ממשלתיות, חברות תרופות ואשפי ביוטכנולוגיה משקיעים במחקר במטרה להמציא תרופות לאלצהיימר ולבחון אותן, 99.6% מכל אותם מאמצים נחלו כישלון מפואר ולא צלחו אפילו את שלב הבדיקות. ואם נדמה לכם שיש תקווה שאותן ארבע עשיריות האחוז הביאו לתגליות שאכן הגיעו לשוק — נסכים להסתפק גם בתרופה אחת יעילה נגד אלצהיימר, כן? — הניחו לזה. באיגוד האלצהיימר האמריקני (Alzheimer's Association), מנסחים את המציאות העגומה ללא כחל ושרק, "מאז שנת 2003 לא אושרה באמת אף תרופה חדשה לאלצהיימר, והתרופות המאושרות כיום לאלצהיימר אינן יעילות בעצירת המחלה או בהאטת התפתחותה". אף שארבע התרופות הקיימות לאלצהיימר "עשויות להקל את התסמינים כמו אובדן זיכרון ובלבול", הן מצליחות לעשות זאת "לפרקי זמן מוגבלים" בלבד.

 

אולי אתם מנסים לפשפש עכשיו בזיכרון ולחשוב מתי בפעם האחרונה שמעתם שמנהל המזון והתרופות אישר תרופה חדשה לאלצהיימר. אל תדאגו אם לא הצלחתם להיזכר — מתוך 244 תרופות ניסיוניות לאלצהיימר שנבדקו בין השנים 2010-2000 אושרה תרופה אחת בדיוק — ממנטין, וזה קרה ב-2003. וכפי שאסביר בהמשך, יעילותה מוגבלת לכל היותר.

 

כמו שאמרתי, עגום. אין פלא שהדבר האחרון שאנחנו רוצים לשמוע זו אבחנה של אלצהיימר. גבר אחד שאשתו דעכה בהדרגה לנגד עיניו בגלל מחלת האלצהיימר הניד את ראשו בעצב ואמר: "כל הזמן אומרים לנו שעובדים על פיתוח תרופות שיעכבו את התהליך — אבל מי רוצה את זה בכלל? אני אומר לך, לחיות עם זה יום אחרי יום זה הדבר האחרון שמישהו אמור לרצות".

 

מחלת האלצהיימר מופיעה תדיר בשיח הציבורי. בכתבות, בבלוגים ובפודקאסטים, ברדיו, בטלוויזיה ובקולנוע, בסרטים דוקומנטריים ובדרמה, אנחנו קוראים ושומעים סיפור אחרי סיפור על אלצהיימר. לצערי, לאף אחד מהם אין סוף טוב. אנחנו פוחדים מאלצהיימר יותר מאשר מפני כל מחלה אחרת, ויש לכך שתי סיבות לפחות.

 

הסיבה הראשונה: מחלת האלצהיימר היא המחלה היחידה — ואני חוזר: היחידה — ברשימת עשר סיבות המוות הנפוצות ביותר בארצות הברית שאין לה טיפול יעיל. וכשאני אומר "יעיל" אני מציב רף נמוך מאוד. אילו הייתה לנו תרופה או התערבות אחרת שהיו משפרות ולו במעט את מצבם של האנשים עם אלצהיימר, שלא לדבר על ריפוי המחלה, הייתי מהלל אותה בראש חוצות. ואליי היה מצטרף כל מי שאהב מימיו מישהו שחלה באלצהיימר, כל מי שנמצא בסיכון לאלצהיימר וכמובן כל מי שהמחלה כבר התפתחה אצלו. אבל אין תרופות כאלה. אין לנו אפילו טיפול שימנע התפרצות של אלצהיימר בקרב אנשים שכבר סובלים מפגיעה קוגניטיבית סובייקטיבית או מפגיעה קוגניטיבית קלה (שני מצבים שלעיתים קרובות מקדימים התפתחות אלצהיימר).

 

קשה להאמין, נוכח ההתקדמות המרשימה בתחומי רפואה אחרים ב-20 השנים האחרונות — למשל בתחום הסרטן, ה-HIV/איידס או הסיסטיק פיברוזיס, מחלות קרדיווסקולריות — אבל נכון לכתיבת שורות אלה ב-2017, לא זו בלבד שמחלת האלצהיימר היא מחלה חשוכת מרפא, אין לנו אפילו שום אמצעי אמין המונע את התפרצותה או מאט את מהלכה. מכירים את נטייתם של מבקרי קולנוע וטלוויזיה ללעוג לדרמות על ילדים מלאכיים או על אימהות קדושות או על אבות אמיצים הנאבקים בסרטן, ובעזרת התרופה הפלאית האחרונה חוזרים לבריאות מלאה רגע לפני כתוביות הסיום? ברור שזה סנטימנטלי ודביק, אבל אנחנו בתחום האלצהיימר נשמח מאוד להתפשר על כזה סוף מתקתק תמורת שמץ של סיכוי לספק סוף טוב ואמין לתסריט.

 

הסיבה השנייה לכך שמחלת האלצהיימר מטילה מורא גדול כל-כך היא שלא מדובר בסתם עוד מחלה "סופנית". יש הרבה מחלות סופניות. החיים הם סופניים, כמאמר הבדיחה הידועה. אלא שאלצהיימר גרועה ממוות. שנים רבות, לעיתים גם עשרות שנים, לפני שנפתחת הדלת למלאך המוות העומד על המפתן עם החרמש, גוזלת מחלת האלצהיימר מקורבנותיה את תמצית אנושיותם ומטילה אימה על משפחותיהם. זיכרונותיהם, יכולת המחשבה שלהם, היכולת לחיות חיים מלאים ועצמאיים — הכול נעלם, בהידרדרות עגומה וממושכת לשפל מנטלי שבו הם כבר לא מזהים את האנשים הקרובים להם ביותר, את העבר, את העולם ואפילו את עצמם.

 

הפרופסור לבלשנות, גיבורת הסרט "עדיין אליס" מ-2014, היא נשאית של מוטציה גנטית שהתגלתה ב-1995, מוטציה הגורמת להתפתחות אלצהיימר בגיל צעיר יחסית. אולי הזדמן לכם לקרוא על הצעדים הגדולים שביולוגים הצליחו להשיג בחקר הסרטן עם גילויים של גנים הקשורים לגידולים ופיתוח תרופות על בסיס אותן תגליות. אבל בכל הנוגע לאלצהיימר? התגלית ההיא מ-1995 לא הובילה אפילו לפיתוחה של תרופה אחת לאלצהיימר.

 

ויש עוד עובדה המייחדת את המחלה האיומה הזאת. 50 השנים האחרונות הביאו עימן ניצחונות רבים בביולוגיה מולקולרית ובחקר המוח ומערכת העצבים. ביולוגים הצליחו לפענח את הדרכים המורכבות המובילות לסרטן והמציאו מחסומים לרבות מהן. מיפינו את התהליכים הכימיים והחשמליים המתרחשים במוח והעומדים ביסודם של רגשות ומחשבות, פיתחנו תרופות יעילות, גם אם לא מושלמות, לדיכאון ולסכיזופרניה, לחרדה ולהפרעה דו-קוטבית. מובן שיש עוד הרבה מה ללמוד, ועוד המון מקום לשיפור בתרופות הקיימות כיום במאגר התרופות שלנו. אבל כמעט בכל מחלה יש תחושה חזקה שהמחקר לכל הפחות מתקדם בכיוון הנכון, שכבר הבנו את הבסיס, ושאף כי הטבע ימשיך להטיח בנו אתגרים קשים, הוא גם גילה לנו מהם כללי המשחק הבסיסיים. לא כך עם אלצהיימר.

 

במחלה הזאת, הטבע כאילו נתן לנו ספר כללים שכתוב בדיו נעלמה, וששדונים מרושעים ערכו מחדש את הטקסט בתוכו ושִכתבו פסקאות שלמות בכל פעם שהפנינו להם את הגב. למה אני מתכוון? שראיות מוצקות לכאורה מניסויים על חולדות ועכברים במעבדה הצביעו על כך שמחלת האלצהיימר נגרמת בגלל הרס של הסינפסות במוח עקב הצטברות רובד משקעים דביקים, המורכבים משברי חלבון בשם עמילואיד-בטא. מחקרים במעבדה הראו שעמילואיד-בטא נוצר במוח בשלבים, ושכל התערבות בשלבים הללו או הרס של רובדי העמילואיד * יועילו ואולי אפילו ימנעו אלצהיימר. מאז שנות ה-80 התייחסו רוב חוקרי הנוירוביולוגיה לרעיון הבסיסי הזה, המכונה השערת העמילואיד, כמוסכמה רפואית שלטת. מפתחיו זכו בפרסים בשווי מיליוני דולרים, בשבחים מקיר לקיר ובמעמד יוקרתי באקדמיה. לרעיון נודעה השפעה עצומה בהחלטה אילו מאמרים ומחקרים על אלצהיימר יתפרסמו בכתבי עת רפואיים מהשורה הראשונה (רמז: יש העדפה למחקרים המתמקדים בקו העמילואידי) ואילו מחקרים יממן מכון הבריאות הממשלתי בארצות הברית (NIH), מקור המימון העיקרי למחקר ביו-רפואי.

 

אבל אז קרה הבלתי צפוי. כשחברות התרופות התחילו לנסות תרכובות שהתבססו, ולו במעט, על השערת העמילואיד, התוצאות נעו בין מתסכלות למבלבלות. בניסויים הקליניים, המוחות האנושיים לא הגיבו לתרכובות כמו שהיו אמורים להגיב על-פי המדריך שחילקו לנו. זה היה דבר אחד אם התרופות פשוט לא היו עושות את מה שלשמו יוצרו. אבל זה לא מה שקרה. במקרים רבים התרכובות (בדרך כלל נוגדנים שנקשרים לעמילואיד במטרה להסירו) דווקא עשו עבודה נהדרת בהסרת רובדי העמילואיד. או, אם מדובר בתרכובת שתוכננה לחסום את האנזים הדרוש ליצירת עמילואיד, היא הצליחה להשיג את המטרה הזאת. התרכובות הניסיוניות פעלו בדיוק לפי מה שהמפתחים שלהן התכוונו שיפעלו, בהתאם להנחיות המדריך החדש לעמילואיד שהתגלה, אבל מצבם של החולים לא השתפר ולפעמים, לא ייאמן, אפילו החמיר. מה שעלה שוב ושוב מהניסויים הקליניים (שעלותם, אגב, הגיעה לא פעם ל-50 מיליון דולר ויותר לניסוי אחד) הוא ההפך הגמור מכל מה שניבאו מחקרי מעבדה על בסיס השערת העמילואיד וכל המודלים של העכברים וכל התיאוריות של השערת העמילואיד. הקביעה שהעמילואיד הוא המטרה הייתה אמורה להיות כרטיס הזהב לריפוי אלצהיימר. זה לא קרה.

 

בהשאלה, הטילים שניסינו לשגר לחלל התפוצצו על כַּן השיגור פעם אחר פעם.

 

משהו פה ממש לא מסתדר.

 

ההיצמדות צרת האופקים להשערת העמילואיד היא טרגית, וטרגית לא פחות היא הנחת היסוד הרווחת במיינסטרים של הרפואה שאלצהיימר היא מחלה אחת. כמחלה כזו, הטיפול הניתן על-פי-רוב הוא דונפזיל (אסנטה, ממוריט) ו/או ממנטין (אביקסה, ממוקס). אני יודע שאמרתי שאין כיום טיפול למחלת האלצהיימר, אם כן, אני רוצה להסביר.

 

דונפזיל היא תרופה מעכבת כולינאסטרז*: היא מונעת מאנזים מסוים (כולינאסטרז) להרוס את האצטילכולין, חומר כימי במוח הנקרא נוירוטרנסמיטר — מוליך עצבי. נוירוטרנסמיטרים מעבירים אותות חשמליים בין הנוירונים (תאי העצב), וכך אנו חושבים, זוכרים, מרגישים ומתנועעים, ולכן הם חשובים לזיכרון ולכל תפקודי המוח. הרציונל של התרופה פשוט: במוחותיהם של חולי אלצהיימר קיימת ירידה ברמות החומר אצטילכולין. אם נחסום את האנזים (כולינאסטרז) המפרק את האצטילכולין, יהיה יותר אצטילכולין בסינפסות. ואז, בזמן שהמחלה זורעת הרס במוח, הסינפסות אולי יוכלו להמשיך לתפקד, לתקופה מסוימת.

 

הרציונל הזה אכן עובד במידה קלה מאוד אבל בכמה מגבלות חשובות. הראשונה היא שעצירת פירוק האצטילכולין אינה משפיעה על הגורם להמשך התפתחות האלצהיימר. השנייה היא שעל-פי-רוב המוח מגיב למעכבי כולינאסטרז כפי שמצופה ממנו להגיב, כלומר בייצור מוגבר של אצטילכולין. מן הסתם, עובדה זו מגבילה את יעילות התרופות (ועלולה להפוך לבעיה קשה אם מפסיקים ליטול את התרופות בבת אחת). השלישית, כמו כל התרופות, למעכבי כולינאסטרז יש תופעות לוואי לרבות שלשולים, בחילות והקאות, כאבי ראש, כאבים במפרקים, נמנום, אובדן תיאבון והאטה בקצב הלב.

 

בנוגע לממנטין, תרופה הפועלת גם כן על תרכובות כימיות ועל מולקולות במוח שאינן קשורות ישירות לפתופיזיולוגיה של מחלת האלצהיימר, אבל כמו דונפזיל היא עשויה להפחית (ואף לעכב) את תסמיני המחלה, לפרק זמן מסוים לפחות. התרופה ניתנת על-פי-רוב בשלבים מתקדמים של המחלה, לפעמים בשילוב עם מעכבי כולינאסטרז. ממנטין מעכבת את מעבר האותות החשמליים במוח מנוירון אחד לנוירון הסמוך באמצעות הנוירוטרנסמיטר גלוטמט. עיכוב התמסורת מצמצם את הנזק האקסיטוטוקסי של הגלוטמט, כלומר את התוצאה הרעילה המקושרת לפעילות העצבית. למרבה הצער, ממנטין עלולה גם לדכא את ההעברה הסינפטית החיונית להיווצרות הזיכרון, ולכן עלולה להזיק בהתחלה לתפקודים הקוגניטיביים.

 

העובדה החשובה ביותר היא שמעכבי כולינאסטרז וממנטין אינם משפיעים כלל על גורמי היסוד לאלצהיימר ואינם עוצרים את החמרת המחלה — ובוודאי אינם מרפאים אותה.

 

ואם לא די בזה, יש עוד בעיה, בסיסית יותר. אלצהיימר היא לא מחלה אחת. התסמינים אולי מצביעים על מחלה אחת, אבל כפי שאסביר בפרק 6, גילינו שקיימים שלושה תת-סוגים עיקריים של אלצהיימר. המחקר שלנו על הפרופיל הביוכימי השונה של חולי אלצהיימר שונים הבהיר ששלושת תתי-הסוגים הבולטים האלה פועלים כל אחד מהם כתוצאה מתהליך ביוכימי אחר. כל אחד מהם דורש טיפול שונה. הניסיון לטפל בכולם באותו אופן הוא נאיבי לא פחות מהניסיון לטפל בכל הזיהומים באותה אנטיביוטיקה.

 

העובדה שמחלת האלצהיימר מביסה בעקביות זה 30 שנה את גדולי המוחות במדע וברפואה היא חמורה מספיק. (ואני לא סופר את 70 ומשהו השנים שעברו מאז נטבע שמה של המחלה ועד שנולדה תיאוריית העמילואיד. מעט מאוד מחקר נערך בתחום בתקופה זו.) כל בר דעת יכול לראות שזאת אינה הגישה הנכונה. הרעיון לזהות את הגורם לייצור העמילואיד ולהסיר את אותו גורם לפני שמסירים את העמילואיד עצמו, אפילו לא נבדק.

 

אם אתם בסיכון גבוה לפתח אלצהיימר בגלל הגנים שבגופכם, אם כבר פיתחתם את המחלה או אם אהבתם פעם מישהו שחלה בה, הרווחתם את הזכות לחוש אומללים ומוטרדים מן המצב הזה.

 

אין פלא שלמדנו לפחד מאלצהיימר ולראות בה מחלה כל יכולה. להאמין שהמאבק אבוד. שהיא חסינה לכל טיפול.

 

עד עכשיו.

 

אומר זאת בבירור: אפשר למנוע אלצהיימר, ובמקרים רבים אפשר להביא להפיכת תהליך הירידה הקוגניטיבית. את זה בדיוק הוכחנו עמיתיי ואני במחקרים שעברו ביקורת עמיתים והתפרסמו בכתבי עת רפואיים מובילים — מחקרים המתארים, בפעם הראשונה, את התוצאה הזאת במטופלים. כן, אני יודע שהטענה שאפשר לתקן ירידה קוגניטיבית שמה ללעג עשרות שנים של ידע רווֵחַ, ושדרושה תעוזה רבה כדי לטעון שיש מאות מטופלים שזה מה שקרה להם בדיוק, ושידוע לנו היום על צעדים שכולנו יכולים לנקוט כדי למנוע ירידה בתפקוד הקוגניטיבי, שזמן רב סברו מומחים שהיא בלתי נמנעת ובלתי הפיכה. טענות אלה אכן מרחיקות לכת וראויות לכל פקפוק. אני מצפה שיעלו בכם לא מעט ספקות כשתקראו על 30 שנות המחקר במעבדה שלי, שהביאו למקרים הראשונים של שיפור בירידה הקוגניטיבית בקרב חולי אלצהיימר בשלביה הראשונים של המחלה ובמצבים שלעיתים קרובות קודמים למחלה עצמה, MCI (פגיעה קוגניטיבית קלה) ו-SCI (פגיעה קוגניטיבית סובייקטיבית). אני מצפה שתפקפקו כשתקראו את סיפוריהם של המטופלים האלה, שטיפסו ועלו בחזרה מתהומות הירידה הקוגניטיבית. אני מצפה שתפקפקו כשתקראו על התוכניות הטיפוליות המותאמות אישית שפיתחנו כדי למנוע מכל אחד ואחת פגיעה קוגניטיבית וגם, אם כבר התגלו סימנים, לעצור את הירידה בכושר המנטלי, לשקם את יכולות הזיכרון והחשיבה ולשוב לחיים של בריאות קוגניטיבית שלמה.

 

אבל אם משקלן של התוצאות שאתאר יגבר על משקל הספקות, אני מבקש מכם לשקול בראש פתוח שינוי בחייכם — בין שכבר התחלתם להחליק במדרון הקוגניטיבי ובין שלא. מיותר לומר שהאנשים שעבורם המידע בספר זה דחוף ומשנה חיים באופן ישיר ומיידי הם האנשים שהזיכרון וההכרה שלהם כבר סובלים (ואיתם סובלים בני משפחותיהם והמטפלים שלהם). ביישום הפרוטוקול שאני מתאר, אנשים הסובלים מפגיעה קוגניטיבית שעדיין לא אובחנה כאלצהיימר ואנשים שהמחלה כבר שולטת בחייהם יכולים לא רק לעצור את הירידה הקוגניטיבית שהם כבר סובלים ממנה, אלא לעיתים קרובות אפילו להפוך את כיוונה. עבור אותם אנשים בשלבים האלה ההתקדמות לדמנציה קשה הייתה עד כה בלתי נמנעת, והם שמעו רק בשורות רעות מפי מומחים לכל מקום שאליו פנו. פרוטוקול נוגד-אלצהיימר זה שפיתחנו עמיתיי ואני משגר את המוסכמה הרווחת והעגומה הזאת היישר לפח האשפה של ההיסטוריה.

 

לקבוצה שנייה, ספציפית מאוד, של אנשים ספר זה עשוי להיות ההבדל בין עתיד קודר שככל הנראה נאמר להם לצפות לו, ובין עתיד של בריאות ושמחה. אלה הם נשאי משתנה גנטי (אלל) בשם ApoE4 (ApoE הוא שמו המקוצר של אפוליפופרוטאין E. אפוליפופרוטאין הוא חלבון נושא ליפידים — כלומר, שומנים). האלל ApoE4 הוא גורם הסיכון הגנטי הידוע החזק ביותר* לאלצהיימר. הסיכון של נשאים שלו מצד אחד (כלומר של אנשים שהגן עבר אליהם בתורשה מאחד ההורים) לחלות באלצהיימר עולה ל-30%, ואילו הסיכון שנשא משני הצדדים יחלה באלצהיימר עולה ל-50%-90%, תלוי איזה מחקר קוראים. לשם השוואה, הסיכון בקרב אנשים שאינם נשאים של האלל הזה כלל הוא כ-9% בלבד.

 

רוב נשאי ApoE4 אינם יודעים על פצצת הזמן הפוטנציאלית המתקתקת בדנ"א שלהם. הם בדרך כלל מגלים זאת רק אחרי שסימפטומים של אלצהיימר מניעים אותם לעבור בדיקות גנטיות. בהחלט מובן שכל עוד אין אף אמצעי טיפול או מניעה לאלצהיימר, רוב האנשים לא ירצו לדעת מה סטטוס ה-ApoE שלהם. בעצם, כאשר חתן פרס נובל ד"ר ג׳יימס ווטסון (שהיה שותף לגילוי הסליל הכפול של הדנ"א) מיפה את רצף הגנים שלו ב-2007, הוא אמר שאינו רוצה לדעת אם הוא נשא של ApoE4. מה הטעם לחשוף את עצמך לבשורה כה קשה אם ממילא אין מה לעשות עם זה? אבל עכשיו יש תוכנית שבכוחה לצמצם את הסיכון לאלצהיימר, גם בקרב נשאי ApoE4, ויהיה אפשר להביא לצמצום ניכר בשכיחות דמנציה אם יותר אנשים יעברו בדיקות גנטיות לבירור מצב ה-ApoE שלהם, ויתחילו ליישם תוכנית מניעה זמן רב לפני הופעת התסמינים. כולי תקווה שזה מה שיקרה, ובעיקר שנשאי ApoE4 ילמדו מהכתוב בספר זה שמצבם אינו חסר תקווה: אפשר לנקוט צעדים למניעת אלצהיימר ולתיקון ירידה קוגניטיבית.

 

קבוצה, אולי פחות צפויה, של אנשים שאני סבור שהספר יוכל לשנות את חייהם הם כל מי שעבר את גיל 40. בראש רשימת החששות שלנו כשאנחנו מזדקנים (וכן, מבחינת ההזדקנות של המוח, הירידה מתחילה בגיל 40 בערך) עומד אובדן היכולות הקוגניטיביות שלנו. כי היכולות האלה — לקרוא מכתב מאדם אהוב ולהבין אותו, לעקוב אחרי עלילה של סרט או ספר, לראות את האנשים בחיינו ולהבין אותם, להבין את האירועים סביבנו ולדעת את מקומנו בעולם, לבצע פעולות יומיות בסיסיות כדי לא להיות שקי חומר תאי התלויים בעזרתם של אחרים כדי לאכול, להתלבש, להתנועע ולהתקלח, לזכור את האירועים בחיינו ואת האנשים שהיו במוקד אירועים אלה — הן היכולות המגדירות אותנו כבני אדם. כשאנחנו מאבדים את היכולות האלה, אנו מאבדים גם את עצם זהותנו כישות שיש משמעות לחייה. עבור אלה מכם שהתמזל מזלם ולא חוו ולוּ רמז לאובדן כל היכולות האלה אבל מודעים היטב לכך שהאיום הזה אולי אורב להם בעתיד, זה המסר שלי: תנשמו עמוק ותבינו שירידה קוגניטיבית — לרובנו לפחות, ובעיקר בתחילת התפתחותה — ניתנת לטיפול. למרות כל מה שאולי נאמר לכם, היא אינה חסרת תקווה ואינה בלתי הפיכה. להפך. לראשונה מעולם, התקווה והאלצהיימר נפגשות.

 

והסיבה לכך היא תגלית בסיסית אחת: "מחלת" האלצהיימר היא לא תוצאה של משהו שהמוח עושה ואינו אמור לעשות, שלא כמו סרטן שהוא תוצאה של תאים המתרבים בקצב מהיר מדי, או מחלות לב שהן תוצאה של חסימת כלי הדם ברובד טרשתי. מחלת האלצהיימר נובעת מתוכנית עצמית בריאה לצמצום הרשת הסינפטית במוח. אבל התוכנית השתגעה, זה מזכיר את מאמציו של מיקי מאוס לצוות על המטאטאים המכושפים לסחוב את דליי המים במקומו בסצנת "שוליית הקוסם" המפורסמת מ"פנטזיה", סרט האנימציה של דיסני מ-1940, שבו המטאטאים יוצאים משליטה. גם באלצהיימר, תהליך רגיל של משק בית במוח השתגע.

 

 

 

ספר זה אינו כרך מדעי עב כרס — אף שאני כולל בו את הראיות המדעיות התומכות במסקנותיי — אלא מדריך מעשי וקל לשימוש. יש בו שורת צעדים למניעת ירידה קוגניטיבית ולתיקונה, בהתבטאות מוקדמת של אלצהיימר או במצבים הקודמים לה, בפגיעה קוגניטיבית קלה ובפגיעה קוגניטיבית סובייקטיבית, וצעדים לשימור השיפור שהושג. זהו גם ספר הדרכה שבעזרתו יכולים 75 מיליון אמריקנים הנושאים את הגן ל-ApoE4 להימלט מהגורל הכתוב בדנ"א שלהם. הפרוטוקול למטרה זו הוביל ב-2014 לפרסום המדעי הראשון בעולם של מחקר* שדיווח על תיקון הירידה הקוגניטיבית של מטופלים — תשעה מתוך עשרה — שאובחנו סובלים מאלצהיימר או מתסמיניה המקדימים, הודות לפרוטוקול מתוחכם ומותאם אישית המתבסס על עשרות שנים שבהן חקרנו את הנוירוביולוגיה של מחלת האלצהיימר. הפרוטוקול זכה לשם ReCODE,* כי הוא עוצר ומתקן את הירידה הקוגניטיבית באלצהיימר ובפרה-אלצהיימר כפי שאיש לא חשב בעבר לאפשרי. הוא גם מאפשר למטופלים לשמר את השיפור הזה. נכון לכתיבת שורות אלה, חמש שנים אחרי תחילת הטיפול שהיום אנחנו קוראים לו פרוטוקול ReCODE, המטופלת הראשונה שקיבלה אותו היא בת 73, נהנית מבריאות קוגניטיבית, מטיילת בעולם ועובדת במשרה מלאה. מאז הספקנו להרחיב את עבודתנו להיקף של מאות מטופלים, שהוכיחו שהיא לא מקרה יוצא דופן.

 

אחרי פרסום המחקר ב-2014 קיבלנו אלפים רבים של דוא"ל, שיחות טלפון וביקורים מרופאים וממטפלים אחרים, ממטופלים פוטנציאליים ומבני משפחה של חולי אלצהיימר מכל ארצות הברית וכן מאנגליה, מאוסטרליה, מאסיה, מאירופה ומדרום אמריקה. כולם רצו לדעת עוד על הפרוטוקול המצליח. כתב העת שפרסם את המחקר נקרא Aging, ומהמערכת שלו התקשרו אלינו להודיע שמתוך עשרות אלפי מאמרים ומחקרים מדעיים שכתב העת פרסם בשנות קיומו, שלנו הגיע לשני המקומות הראשונים — לאחוזון ה-99.99 — במערכת שמודדת השפעה ועניין. אומנם במאמר ההוא לא פורסם מדריך צעד-אחר-צעד מפורט לביצוע הפרוטוקול (כתבי עת מדעיים מגבילים את מספר העמודים למאמר), אבל בספר זה אני יורד לפרטים המעשיים. אני גם מתאר את ההיסטוריה של פיתוח תוכנית ReCODE ומסביר את הבסיס המדעי שנבנתה עליו. אני מצרף נספחים ובהם רשימות למקורות מזון, תוספי מזון ושאר אלמנטים של הפרוטוקול.

 

אין דבר חשוב יותר מלחולל שינוי בחייהם של מטופלים, וזה מה שהניע אותי במסע הארוך לחיפוש אחר דרך למנוע את האלצהיימר ולתקן את נזקיה. אבל אם מספיק אנשים יאמצו את הפרוטוקול, הם יעזרו לא רק לעצמם. היות שאחד מכל תשעה אמריקנים מעל גיל 65 יחלה באלצהיימר, 5.2 מיליון איש לשעת כתיבת שורות אלה, הזדקנות דור הבייבי-בום בארצות הברית עלולה ליצור צונאמי עצום של אלצהיימר שירושש את חברות הביטוח הרפואי ויביא לעומס אדיר על המוסדות הסיעודיים שלנו בעתיד — שלא לדבר על המחיר שישלמו עשרות מיליוני קרובי משפחה שאהוביהם ייבלעו לנגד עיניהם במלתעותיה של המחלה האכזרית. הצפי העולמי הוא ש-160 מיליון בני אדם יפתחו אלצהיימר עד 2050. עובדות אלה מעצימות יותר מתמיד את הצורך במניעת המחלה ובמציאת טיפול יעיל. מאות המטופלים שעקבתי אחרי מאבקם בדרך חזרה מירידה קוגניטיבית לשגרה בריאה — המטופלים שהחליטו להשיב מלחמה למרות המוסכמה הרפואית הרווחת ששיקום כזה אינו אפשרי — שכנעו אותי שמניעת אלצהיימר והטיפול במחלה אינם סתם פנטזיה רחוקה.

 

אנחנו יודעים איך לעשות את זה — עכשיו, היום.

 

ולזה אני מתכוון כשאני אומר שאם מספיק אנשים יאמצו את ReCODE, הדבר ישליך בגלים על מדינות נוספות ועל העולם כולו. עלויות רפואיות של מיליארדי דולרים ייחסכו בכל שנה. הביטוחים הרפואיים לא יקרסו, נטל הדמנציה על החברה יקטן בכל העולם ותוחלת החיים תעלה. כל זה נמצא בהישג יד.

 

כאן, סוף-סוף, נמצאת לא פחות מאשר הבשורה הטובה הראשונה בחקר מחלת האלצהיימר. זהו דיווח המתעד סיפור שמח, את החסד של קבלת חיינו בחזרה. אחד המטופלים שתקראו עליו בהמשך אמר שהוא שוב מרשה לעצמו לחשוב על העתיד כשהוא מדבר עם הנכדים שלו. מטופלת אחרת אמרה שהזיכרון שלה טוב מכפי שהיה ב-30 השנים האחרונות. אשתו של מוזיקאי אמרה שהוא חזר לנגן בגיטרה. בתה של מטופלת אמרה שאימה, שנמחקה בהדרגה מביקור לביקור של הבת הסטודנטית בחופשותיה מהלימודים, חזרה להיות חלק מהמשפחה. אתם עומדים לקרוא על תחילתו של עולם שונה, תחילתו של הסוף לאלצהיימר.

 

ובכן, מה מחכה לנו?

 

פרקים 2 עד 6 יעסקו באודיסיאה המדעית שהובילה ל-ReCODE. הם יתארו את התגליות שהיו התשתיות המדעיות לפרוטוקול הטיפול — כיצד למעשה נראית מחלת האלצהיימר "מתחת למכסה המנוע" — מניין היא נובעת, ומדוע היא כה נפוצה. אלו הן התגליות התומכות בגישה היעילה הראשונה למניעת ירידה קוגניטיבית, לזיהוי גורמים מטבוליים ואחרים המגבירים את הסיכון ולתיקון ירידה קוגניטיבית אם כבר החלה. הן גם תגליות הקוראות תיגר על הקונבנציה של האלצהיימר: הן הוכיחו שהמחלה הקשה הזאת היא תוצאה של תהליך מוחי טבעי ובריא שיצא משליטה. כלומר, המוח סובל מפגיעה כלשהי, מזיהום או ממתקפה אחרת (אפרט על הסוגים הרבים בהמשך) ומגיב בהגנה עצמית. מנגנון ההגנה כולל את ייצור העמילואיד המקושר לאלצהיימר. כן, קראתם נכון — העמילואיד שהוקע והושמץ עשרות שנים, אותו עמילואיד שכולם מנסים להיפטר ממנו, הוא חלק מתגובה הגנתית. אז מה הפלא שהניסיון להיפטר ממנו לא עזר לאנשים הסובלים מאלצהיימר?

 

אם כך, שלא לפי המוסכמה הרפואית כיום, התופעה שאנחנו קוראים לה אלצהיימר אינה אלא תגובת מגננה לאחד או יותר מתוך שלושה תהליכים שונים: דלקת, רמות נמוכות מהמומלץ של חומרים מזינים ומולקולות תומכות סינפסות וחשיפה לרעלנים. אפרט על כל אחד מהם בפרק 6, אבל בינתיים, אני רוצה לחדד את המסר הבא. להבנה שמחלת האלצהיימר יכולה להתקיים בשלושה תתי-סוגים נפרדים של תהליכים (ולפעמים בשילוב ביניהם) יש השלכות מרחיקות לכת על האופן שבו אנחנו מאבחנים את המחלה, מונעים אותה ומטפלים בה. משמעות נוספת של התגלית היא שאנחנו יכולים לטפל טוב יותר בביטויים הקלים יותר של אובדן תפקוד קוגניטיבי, פגיעה קוגניטיבית קלה ופגיעה קוגניטיבית סובייקטיבית, לפני שהם מתפתחים לאלצהיימר.

 

בפרק 7 תלמדו על הבדיקות המזהות את הגורמים לירידה בתפקודים הקוגניטיביים שלכם או מציבים אתכם בקבוצת סיכון — ייתכן שאתם גורמים לעצמכם אלצהיימר כבר עכשיו. הבדיקות הכרחיות מפני שקיימים גורמים רבים לירידה קוגניטיבית, והתמהיל משתנה מאדם לאדם. הבדיקות האלה ישרטטו לכם פרופיל סיכון אישי, כדי שתדעו באילו מהגורמים לטפל במטרה למקסם את הסיכויים לשיפור. בפרק זה תלמדו מהו הרציונל מאחורי כל בדיקה — כלומר, כיצד הפרמטר הפיזיולוגי שהיא מודדת תורם לתפקודי המוח ולמחלת האלצהיימר. פרק 7 מסכם את הבדיקות במסגרת תהליך של "קוגנוסקופיה" ומסביר את העקרונות המנחים מאחוריהן.

 

פרקים 9-8 מסבירים מה לעשות בתגובה לתוצאות הבדיקות. הם עוסקים בהיבטים העיקריים שיש להתייחס אליהם כדי לתקן ירידה קוגניטיבית ולצמצם את הסיכון לירידה קוגניטיבית עתידית: דלקת/זיהום, תנגודת לאינסולין, מחסור בהורמונים או בחומרים מזינים תומכים, חשיפה לרעלנים, הגנה על הסינפסות במוח והחלפתן של סינפסות שחדלו לתפקד. אין כאן גישה של "טיפול אחיד לכולם". לכל מטופל מותאמת גרסה אישית של הפרוטוקול, על בסיס תוצאות הבדיקות. הגרסה שלכם תהיה שונה משל אחרים, כי היא תיתפר למידותיה של הפיזיולוגיה הייחודית שלכם. מובן שעצם זה

 

ש-ReCODE עובד — שהוא מונע ומתקן ירידה קוגניטיבית — עושה אותו ייחודי וחדשני. אבל כך גם ההתמקדות שלו בהתאמה האישית למטופלים.

 

בפרקים 12-10 אני מסביר את הנקודות החשובות להשגת התוצאות הטובות ביותר ולשימור השיפורים לאורך זמן. פרקים אלה יציעו מעקפים לבעיות שונות, לא רק כדי לעזור לכם לתקן את הירידה הקוגניטיבית, אלא גם במטרה לטפל בשאלות ובביקורות שהופנו כלפי גישה זו.

 

מאז התפתחות הרפואה "המודרנית" במאה ה-19, למדו רופאים במהלך הכשרתם לאבחן מחלה, למשל לחץ דם גבוה או אי-ספיקת לב או דלקת מפרקים, ולספק טיפול — תרופתי או אחר — אחיד לכולם, למשל תרופות להורדת לחץ דם גבוה. הגישה הזאת מתחילה להשתנות, ואפשר לראות זאת בטיפולים מדויקים יותר לסרטן, שבהם הפרופיל הגנטי של הגידולים אצל המטופלים מכתיב את סוג התרופה. המגמה לרפואה מותאמת אישית עשויה לקרב אותנו למוטיבים מרכזיים ברפואה הסינית וברפואה האיורוודית: בימי קדם, המטפלים על-פי מסורות הריפוי האלה ודומותיהן לא ידעו את הפרטים המולקולריים והביולוגיים של המחלות השונות, אבל הם היו מומחים בטיפול בגישת "המטופל הוא מכלול", במקום להתמקד במחלה אחת כמו יתר לחץ דם.

 

הרפואה החדשה — הרפואה של המאה ה-21 — מחברת בין הדברים הטובים ביותר שיש לרפואה המערבית המודרנית להציע ובין מעלותיהן של הגישות הקדומות. היא משלבת את הידע שלנו על מכניזם מולקולרי עם הבנת המטופל כשלם. גישה זו מאפשרת לנו לא להסתפק בשאלה מה הבעיה אלא לשאול למה יש בעיה. בשאלה למה טמון כל ההבדל — בין היתר, כפי שתיווכחו בהמשך, במניעת אלצהיימר ובטיפול במחלה.

 

המסקנה מהמחקרים במעבדה שלנו היא זו: אף אחד לא צריך למות מאלצהיימר. אומר זאת שוב: אף אחד לא צריך למות מאלצהיימר. כדי להגשים את המטרה הזאת נצטרך — מומחים קליניים ומטופלים כאחד — לעדכן את הפרקטיקה שהייתה נהוגה ברפואת המאה ה-20 לרפואה של המאה ה-21, ולהיות פרו-אקטיביים ביחס לקוגניציה ולבריאות הכללית שלנו.

 

ספרים על מדע הרפואה אמורים להיות ענייניים מאוד. אין בהם תשוקה והתלהבות, אלא רק הצגה אובייקטיבית של "עובדות", תכנים שעברו ביקורת-עמיתים ואומתו על-ידי מומחים. ובכן, אני מבקש שתזרמו איתי כשאני לא מצליח לשמור על קור רוח ולהיות ענייני. כפי שההיסטוריה הוכיחה פעם אחר פעם, קורה לא אחת שעוּבדות שאנחנו בתחום הביו-רפואה והקהילה המדעית מקבלים, חותמים עליהן ומפיצים כבשורה משמיים, מתבררות בסופו של דבר כלא נכונות. (ילודים אינם חשים כאב. אולקוס נגרם ממתח נפשי. תחליפי הורמונים בגיל המעבר מונעים מחלות לב. ויש עוד הרבה.) תחום מחלות הניוון העצבי אינו חסין, וגם כאן היו מקרים שבהם הופרכו טענות דוגמטיות. תלוי מי המומחה שתשאלו ובאיזה מועד תעשו זאת, אלצהיימר היא תוצאה של רדיקלים חופשיים או של קשירת מתכות או של חלבונים לא מקופלים או סוכרת של המוח או חלבון בשם טאו או אפקטים דמויי דטרגנטים או... הרשימה ארוכה. פשוט אין שום קונצנזוס. נוסף על כך, אף לא אחת מהתיאוריות הקיימות מסבירה את כלל הנתונים הידועים, שהופיעו ביותר מ-50,000 פרסומים. אם כן, האם זה מפתיע שמחלת האלצהיימר בדרכה לגבות את חייהם של 45 מיליון איש מתוך 325 מיליון האמריקנים שחיים היום?

 

ובכן כן, יש בי תשוקה והתלהבות. אני חדור תחושת שליחות עזה למטרה, למחלה, לתהליך הנוירודגנרטיבי שגורם לה, לגישות השטחיות הרבות הרווחות בהתייחסות אליה, לטבען הפוליטי והכלכלי של ההחלטות המתקבלות ולמיליונים שמתים. אנו הרופאים נזהרים לא לתת לרגשות ולתחושות להשפיע על החלטותינו הרפואיות מחשש שהם יגזלו מאיתנו את האובייקטיביות. זהו חשש לגיטימי. אבל כל מי שעוקב אחר ההתפתחויות בתחום האלצהיימר, כל מי שראה את הטרגדיה ואת הייאוש, עשוי להגיע למסקנה ההגיונית שדווקא קור הרוח הוא המשפיע יותר מדי על רבות מההחלטות השוטפות שלנו. האם הפכנו, כחברה, אדישים לטרגדיית הדמנציה? האם ויתרנו על הניסיון לעשות הכול כדי להצליח? האם החלטנו שאותה גאונות רפואית שפיתחה את ניתוח המעקפים, את האנטיביוטיקה, סינון דם, גפיים מלאכותיות, תאי גזע והשתלת איברים, עומדת חסרת אונים מול האלצהיימר? האם אנחנו, מדענים ומומחים קליניים, שבויים במוסכמה רפואית עד כדי כך שאנו ממקדים את כל מאמצינו בגישת תרופה-אחת לאלצהיימר, לא משנה כמה פעמים גישה זאת נכשלה?

 

אני מקווה שלא, כי אם הצורך הוא אכן אבי ההמצאה, אולי התשוקה היא אימא שלה.

 

 

 

* מטעמי נוחות אכנה מעתה את החלבון עמילואיד, אבל הכוונה היא לעמילואיד-בטא.

 

* מעכבי כולינאסטרז אחרים שניתנים במרשם לטיפול באלצהיימר הם ריבסטיגמין (אקסלון), גלנטמין (רזדין), והופרזין A, שנמכר כתוסף מזון ללא מרשם.

 

* גנים אחרים, בשם presenilin-1 ו(PS1) ו-presenilin-22 ו(PS2), מעלים גם הם את הסיכון לאלצהיימר, וגורמים כמעט תמיד לסימפטומים המתפתחים לפני גיל 60, ולעיתים כבר בעשור הרביעי לחייו של החולה. אבל הגנים האלה נמצאים רק בכמה מאות משפחות מורחבות בעולם, ועומדים מאחורי פחות מ-5% מהמקרים.

 

* שלושה מחקרים מדעיים עוקבים שנערכו ב-2015 וב-2016 איששו את המחקר הראשון הזה.

 

* השיטה נקראה בתחילה MEND ו(metabolic enhancement וfor for neuro-degenerationn). אבל הפרוטוקול המתואר כאן מעודכן ומחליף את השיטה הקודמת.