לעיתים קרובות שואלים אותי איזה ספר מבין הספרים שלי אני הכי אוהבת. ולמען האמת, זאת שאלה שכמעט אי אפשר לענות עליה. אני אוהבת דברים שונים בספרים שונים. זאת יכולה להיות דמות, זאת יכולה להיות סצנה מסוימת — כל ספריי יקרים לי בדרכים שונות.
אם עדיין לא קראתם אף אחד מספרי סדרת בריג'רטון, זהו מקום מצוין להתחיל בו. אני מקווה שתהנו ממנו.
פרולוג
היום שבו נולד סיימון ארתור הנרי פיצרנולף באסט, הרוזן של קלייבדון, היה יום חג גדול. פעמוני כנסיות צלצלו במשך שעות, שמפניה זרמה בחופשיות ברחבי הארמון העצום שהרך הנולד עתיד לקרוא לו בית, והכפר קלייבדון כולו שבת מעבודה כדי להשתתף במשתה ובחג, כפי שציווה אביו של הרוזן הצעיר.
"התינוק הזה," אמר האופה לנפח, "הוא לא תינוק רגיל."
שכן סיימון ארתור הנרי פיצרנולף באסט לא יבלה את חייו בתור רוזן קלייבדון. זה היה רק תואר הכבוד שלו. סיימון ארתור הנרי פיצרנולף באסט — התינוק שהיו לו שמות רבים יותר ממה שצריך תינוק — היה היורש של אחת הדוכסויות הוותיקות והעשירות ביותר באנגליה. ואביו, הדוכס התשיעי של הייסטינגס, חיכה במשך שנים רבות לרגע הזה.
ליבו של הדוכס כמעט התפקע מרוב גאווה, בזמן שעמד במבואה שמחוץ לחדר הלידה של אשתו וערסל את התינוק הצורח. הוא כבר עבר את שנתו הארבעים וראה את חבריו — כולם דוכסים ורוזנים — מולידים יורש אחר יורש. כמה מהם נאלצו לסבול כמה בנות לפני שהצליחו להביא לעולם את הבן הנכסף, אבל לבסוף, יכלו להיות בטוחים שלשושלות שלהם יהיה המשך, ודמם יעבור לדור הבא של העילית של אנגליה.
אבל לא הדוכס של הייסטינגס. אם כי אשתו הצליחה להתעבר חמש פעמים במהלך חמש עשרה שנות נישואיהם, הרי שרק פעמיים צלחה את ההיריון כולו, ובשתיהן ילדה וולדות מתים. לאחר ההיריון החמישי, שנגמר בהפלה מדממת בחודש החמישי, הזהירו מנתחים ורופאים פה אחד את הוד מעלתם שאסור להם בשום אופן לנסות להוליד עוד ילד. חייה של הדוכסית בסכנה. היא היתה שברירית מדי, חלשה מדי, ואולי, אמרו בזהירות, מבוגרת מדי. הדוכס ייאלץ להשלים עם הידיעה שהדוכסות תצא מידיה של משפחת באסט.
אבל הדוכסית, תבוא עליה הברכה, ידעה מהו תפקידה בעולם, ואחרי תקופת התאוששות של שישה חודשים פתחה את הדלת שחיברה בין חדרי השינה שלהם, והדוכס חידש את מאמציו להשיג לעצמו בן.
לאחר חמישה חודשים הודיעה הדוכסית לדוכס שהרתה. התרוממות הרוח המיידית של הדוכס נמהלה בנחישותו הקודרת לוודא ששום דבר — שום דבר שהוא — לא יגרום להיריון הזה להיכשל. הדוכסית רותקה למיטתה ברגע שהסתבר שהמחזור החודשי שלה לא מופיע. רופא הוזמן לבקר אותה בכל יום, ובמחצית תקופת ההיריון מצא הדוכס את הרופא הנחשב ביותר בלונדון ושילם לו כופר עצום כדי שייטוש את הקליניקה שלו ויקבע את מגוריו הזמניים בארמון קלייבדון.
הדוכס לא לקח שום סיכונים הפעם. יהיה לו בן, והדוכסות תישאר בידי הבאסטים.
הדוכסית חשה כאבים חודש מוקדם מהצפוי, וכריות נתחבו תחת האגן שלה. כוח הכבידה עשוי להחזיק את הוולד בפנים, הסביר ד״ר סטבס. הדוכס חשב שזה טיעון משכנע, וברגע שהרופא פרש לשנת הלילה, הוסיף עוד כרית תחת אשתו, מרים אותה להטיה של עשרים מעלות. במצב זה נשארה למשך חודש.
ואז, לבסוף, הגיע רגע האמת. דרי הארמון התפללו למען הדוכס, שכל כך רצה יורש, וכמה מהם זכרו להתפלל למען הדוכסית, שרזתה והפכה שברירית יותר גם בשעה שביטנה הלכה והתעגלה והתרחבה. הם ניסו לא לטפח תקוות — אחרי הכול, הדוכסית כבר ילדה וקברה שני תינוקות. וגם אם תצליח להביא לאוויר העולם בבטחה את הוולד, ייתכן שזה יהיה, ובכן, בת.
בעוד צעקותיה של הדוכסית נעשות רמות ותכופות יותר, דחק עצמו הדוכס לתוך חדרה, מתעלם ממחאות הרופא, המיילדת והמשרתת האישית של הוד מעלתה. זה היה בלגן מדמם, אבל הדוכס היה נחוש להיות נוכח כשייחשף מין היילוד.
הראש הופיע, אחר כך הכתפיים. הכול רכנו לפנים כדי להתבונן בזמן שהדוכסית התאמצה ודחפה ואז...
ואז הדוכס נוכח שיש אלוהים, ושהאלוהים הזה עדיין מאיר פניו לבאסטים. הוא הקציב למיילדת דקה אחת לנקות את התינוק, ואז לקח את הילד הקטן בזרועותיו וצעד אל המבואה הראשית כדי להציג אותו.
"נולד לי בן!" רעם בקולו. "בן קטן ומושלם!"
ובזמן שהמשרתים הריעו ובכו בהקלה, הדוכס הביט ברוזן הזעיר ואמר, "אתה מושלם. אתה באסט. אתה שלי."
הדוכס רצה לקחת את הילד החוצה כדי להוכיח לכולם שהצליח לבסוף להוליד בן זכר בריא, אבל האוויר של תחילת אפריל היה קריר, אז הוא הרשה למיילדת לקחת את התינוק בחזרה לאימא שלו. הדוכס עלה על גב אחד מסוסי המרוץ עטורי הפרסים שלו ויצא לחגוג, מכריז על מזלו הטוב באוזני כל מי שיהיה מוכן לשמוע.
בינתיים הדוכסית, שדיממה ללא הפסקה מאז הלידה, איבדה את הכרתה ולבסוף נפטרה מן העולם.
הדוכס התאבל על אשתו. באמת ובתמים. הוא לא אהב אותה, כמובן, והיא לא אהבה אותו, אבל הם היו מיודדים באופן מנוכר ומשונה שכזה. לדוכס לא היו כל ציפיות מהנישואים מלבד בן ויורש, ומן הבחינה הזאת הוכיחה אשתו את עצמה כרעייה למופת. הוא הזמין משלוח פרחים רעננים שיונחו למרגלות אנדרטת הקבורה שלה בכל שבוע, בכל מזג אוויר, והדיוקן שלה הועבר מחדר ההסבה אל המבואה והוצב במקום מכובד ביותר מעל גרם המדרגות.
אחר כך המשיך הדוכס במלאכת גידול בנו.
לא היה לו הרבה מה לעשות בשנה הראשונה, כמובן. הזאטוט היה צעיר מכדי לשמוע הרצאות על ניהול קרקעות ועל אחריות, על כן השאיר הדוכס את סיימון בהשגחת המטפלת שלו ונסע ללונדון, שם המשיך לחיות את חייו כפי שחי אותם לפני שבורך במתנת ההורות, למעט העובדה שהכריח את הכול — אפילו את המלך — להביט במיניאטורה מצוירת של בנו שהזמין זמן קצר לאחר שנולד.
הדוכס ביקר בקלייבדון מזמן לזמן, וחזר אליה לצמיתות ביום הולדתו השני של סיימון, כשהוא מוכן ומזומן לקחת לידיו את מושכות חינוכו של האיש הצעיר. סוס פוני נרכש, רובה קטן נבחר לשימוש עתידי בציד שועלים, ומורים בכל תחום לימוד הידוע לאנושות נשכרו.
"הוא צעיר מדי בשביל כל זה!" קראה הופקינס המטפלת.
"שטויות," השיב הייסטינגס בהתנשאות. "מובן שאני לא מצפה ממנו לשלוט בשום דבר מזה בזמן הקרוב, אבל לעולם לא מוקדם מדי להתחיל בחינוכו של דוכס."
"הוא לא דוכס," מלמלה המטפלת.
"הוא יהיה." הפנה לה הייסטינגס את גבו וכרע ליד בנו, שבנה ארמון א־סימטרי מקוביות על הרצפה. הדוכס לא היה בקלייבדון מזה כמה חודשים, והיה מרוצה מקצב הגדילה של סיימון. הוא היה פעוט בריא וחסון, עם שיער חום מבריק ועם עיניים כחולות בהירות.
"מה אתה בונה שם, בן?"
סיימון חייך והצביע.
הייסטינגס הרים מבט אל המטפלת הופקינס. "הוא לא מדבר?"
היא נענעה בראשה לשלילה. "עדיין לא, הוד מעלתך."
הדוכס הזעיף פנים. "הוא בן שנתיים. הוא לא אמור לדבר?"
"יש ילדים שלוקח להם יותר זמן מאשר לאחרים, הוד מעלתך. הוא ללא ספק פעוט מבריק."
"ברור שהוא מבריק. הוא באסט."
המטפלת הנהנה. היא תמיד הנהנה כשהדוכס דיבר על עליונות הדם של בני משפחת באסט.
"אולי," העלתה סברה, "פשוט אין שום דבר שהוא רוצה לומר."
הדוכס לא נראה משוכנע, אבל הוא הושיט לסיימון חייל צעצוע, טפח על ראשו ויצא מן הבית כדי לאלף את הסוסה החדשה שרכש מהלורד וורת'.
אבל כעבור שנתיים כבר לא היה כל כך אופטימי.
" למה הוא לא מדבר?" הרעים בקולו.
"אני לא יודעת," השיבה המטפלת, פוכרת את ידיה.
"מה עשית לו?"
"לא עשיתי כלום!"
"אילו היית עושה את עבודתך כהלכה, הוא" — והדוכס הניף אצבע זועמת לכיוון סיימון — "היה מדבר."
"הוא יכול לכתוב," אמרה המטפלת במהירות. "גידלתי חמישה ילדים, ואף אחד מהם לא נמשך לאותיות כמו האדון סיימון."
"מה התועלת בזה שהוא יודע לכתוב אם אינו יכול לדבר." הייסטינגס הסתובב אל סיימון, הזעם בוער בעיניו. "דבר אליי, ארור שכמותך!"
סיימון התכווץ ונרתע, השפה התחתונה שלו רעדה.
"הוד מעלתך!" קראה המטפלת. "אתה מפחיד את הילד."
הייסטינגס הסתובב אליה במהירות. "אולי צריך להפחיד אותו. אולי מה שהוא צריך זאת כמות הגונה של משמעת. הלקאה הגונה עשויה לעזור לו למצוא את קולו."
הדוכס חטף את המברשת הכסופה, שהמטפלת השתמשה בה להבריש את שיערו של סיימון והתקרב אל בנו. "אני אגרום לך לדבר, טיפש קטן —"
"לא!"
המטפלת השתנקה. הדוכס שמט את המברשת. זאת היתה הפעם הראשונה שבה שמעו את קולו של סיימון.
"מה אמרת?" לחש הדוכס, דמעות מילאו את עיניו.
אגרופיו של סיימון התהדקו לצידי גופו, והסנטר הקטן שלו הזדקר החוצה כשאמר, "אל תר־ר־ר־ר־ר־ר —"
פניו של הדוכס החווירו כפני מת. "מה הוא אומר?"
סיימון ניסה להגות שוב את המשפט. "א־א־א־א־א —"
"אלוהים אדירים," התנשף הדוכס, מזועזע. "הוא מפגר."
"הוא לא מפגר!" זעקה המטפלת, וכרכה את זרועותיה סביב הילד.
"א־א־א־א־א־ל תר־ר־ר־ר־ר־ר־ביץ" — סיימון לקח נשימה עמוקה — "לי."
הייסטינגס שקע אל המושב שליד החלון, הראש שלו נשמט אל בין ידיו. "מה עשיתי שזה מגיע לי? מה כבר יכולתי לעשות..."
"אתה צריך לשבח את הילד!" נזפה בו המטפלת הופקינס. "ארבע שנים חיכית לו שיתחיל לדבר ו —"
"והוא אידיוט!" שאג הייסטינגס. "אידיוט קטן וארור לעזאזל!"
סיימון התחיל לבכות.
"הייסטינגס הולכת לעבור לידיו של מפגר," נאנק הדוכס. "אחרי כל כך הרבה שנים שבהן התפללתי ליורש, כעת הכול ירד לטמיון. הייתי צריך לתת לתואר לעבור לבן הדוד שלי." הוא הסתובב בחזרה לבנו, שמשך באפו וניגב את עיניו, מנסה להיראות חזק בשביל אבא שלו. "אני אפילו לא מסוגל להביט בו," התנשף. "אני אפילו לא יכול לסבול את המראה שלו."
ובמילים אלו יצא הדוכס מן החדר.
המטפלת הופקינס חיבקה אליה את הילד. "אתה לא אידיוט," לחשה בתקיפות. "אתה הפעוט הכי חכם שאני מכירה. ואם מישהו יכול ללמוד לדבר כמו שצריך, אני יודעת שזה אתה."
סיימון כבש ראשו בתוך החיבוק החם שלה והתייפח.
"אנחנו נראה לו," נשבעה המטפלת. "הוא יחזור בו מדבריו, גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה."
המטפלת הופקינס הוכיחה שהיא נאמנה לשבועתה. בזמן שהדוכס של הייסטינגס עקר ללונדון וניסה להעמיד פנים שאין לו בן, היא בילתה כל דקה של ערות עם סיימון, משמיעה לו מילים והברות, משבחת אותו בנדיבות כשהצליח ומעודדת אותו כשלא.
ההתקדמות היתה איטית, אבל ההגייה של סיימון השתפרה. עד שהגיע לגיל שש, "ל־ל־ל־ל־ל־ל־ל־לא" הפך ל"ל־ל־לא", ועד שהגיע לגיל שמונה הצליח לבטא משפטים שלמים בלי לגמגם. הוא עדיין נתקל בבעיות כשהיה נסער, והמטפלת היתה צריכה להזכיר לו לעיתים קרובות שעליו להישאר רגוע ואסוף אם הוא רוצה להגות את המילים באופן רציף.
אבל סיימון היה נחוש, וסיימון היה חכם, ואולי הכי חשוב, הוא היה עקשן כהוגן. הוא למד לקחת נשימות לפני כל משפט, ולחשוב על המילים לפני שניסה לומר אותן. הוא חקר את התחושה של פיו כשדיבר נכון, וניסה לנתח מה התקלקל כשלא.
ולבסוף, בגיל אחת עשרה, הוא פנה אל המטפלת הופקינס, המתין רגע כדי לאסוף את מחשבותיו ואמר, "אני חושב שהגיע הזמן ללכת לבקר את אבא שלי."
המטפלת הביטה בו בחדות. הדוכס לא העיף מבט בילד מזה שבע שנים. ולא ענה אפילו על אחד מן המכתבים שסיימון שלח לו.
סיימון שלח כמעט מאה.
"אתה בטוח?" שאלה.
סיימון הנהן.
"בסדר גמור, אם כך. אני אזמין מרכבה. נצא ללונדון מחר."
המסע ארך יום וחצי, והיתה כבר שעת אחר צהרים כשהמרכבה שלהם התגלגלה לעבר בית באסט. סיימון בהה בפליאה במראה הרחובות העמוסים של לונדון, בזמן שהמטפלת הופקינס הובילה אותו במעלה המדרגות. אף אחד מהם לא ביקר קודם לכן בבית באסט, כך שהמטפלת לא ידעה מה לעשות כשהגיעה אל דלת הכניסה מלבד לנקוש עליה.
הדלת נפתחה לרווחה תוך שניות, והם מצאו עצמם תחת מבטו של רב־משרתים מרשים למדי.
"משלוחים," הכריז, בעודו שולח יד כדי לסגור את הדלת, "יש למסור מאחור."
"רק רגע!" המטפלת אמרה במהירות, חוסמת את הדלת ברגלה. "אנחנו לא משרתים."
רב המשרתים שלח מבט מלא בוז בתלבושתה.
"כלומר, אני כן, אבל הוא לא." היא אחזה בזרועו של סיימון ומשכה אותו קדימה. "זה הרוזן של קלייבדון, וטוב תעשה אם תנהג בו בכבוד."
רב המשרתים פער את פיו בגלוי, ומצמץ מספר פעמים לפני שאמר, "למיטב הבנתי הרוזן של קלייבדון מת."
"מה?" צווחה המטפלת.
"אני ממש לא!" הכריז סיימון, מלא בצדקתו כפי שרק בן אחת עשרה יכול להיות לנוכח עוול שנגרם לו.
רב המשרתים בחן את סיימון, הכיר בו מיד את תווי הפנים של הבאסטים, ונתן להם להיכנס.
"למה חשבת שאני מ־מת?" שאל סיימון, מקלל את עצמו על שנכשל בלשונו, אבל לא מופתע. הוא היה תמיד מועד יותר לגמגום כשכעס.
"זה לא מתפקידי לומר," ענה רב המשרתים.
"זה בהחלט מתפקידך," הטיחה בו המטפלת. "אתה לא יכול לומר משהו כזה לילד בגיל כזה בלי לספק הסבר."
רב המשרתים שתק לרגע, ולבסוף אמר, "הוד מעלתו לא הזכיר אותך כבר שנים. הדבר האחרון ששמעתי שאמר היה שאין לו בן. הוא אמר את זה בכאב, אז אף אחד לא המשיך בשיחה. אנחנו — כלומר המשרתים — הנחנו שהלכת לעולמך."
סיימון הרגיש שהלסת שלו ננעלת, הרגיש את הגרון שלו מתכווץ בפראות.
"האם לא היה אמור להיות באבל אם כן?" שאלה המטפלת. "חשבתם על זה? איך יכולתם לחשוב שהבן מת, אם האבא שלו לא היה באבל?"
רב המשרתים משך בכתפיו. "הוד מעלתו לובש שחורים לעיתים קרובות. אבל לא היה משנה את מראהו."
"זאת שערורייה," אמרה המטפלת הופקינס. "אני דורשת שתזמן את הוד מעלתו מיד."
סיימון לא אמר דבר. הוא היה עסוק בניסיון לשלוט ברגשותיו. הוא היה מוכרח. לא היה סיכוי שיוכל לדבר עם אביו בזמן שהדם שלו גועש כך.
רב המשרתים הנהן. "הוא למעלה. מיד אביא לידיעתו את דבר הגעתכם."
המטפלת החלה לצעוד הלוך ושוב בזעם, ממלמלת לעצמה ומכנה את הוד מעלתו בכל כינוי גנאי מתוך אוצר המילים הרחב להפליא שלה. סיימון נותר במרכז החדר, ידיו מתוחות בזעם לצידי גופו בזמן שנשם נשימות עמוקות.
אתה יכול לעשות את זה, צעק בתוך תוכו. אתה יכול לעשות את זה.
המטפלת פנתה אליו, ראתה אותו מנסה לשלוט בכעסו, ומיד השתנקה. "כן, טוב מאוד," אמרה במהירות, ירדה על ברכיה ולקחה את ידיו בשלה. היא ידעה טוב יותר מכל אחד אחר מה יקרה אם סיימון ינסה לפגוש את אביו לפני שיירגע. "קח נשימות עמוקות. ותקפיד לחשוב על המילים לפני שתאמר אותם. אם תוכל לשלוט —"
"אני רואה שאת עדיין מפנקת את הילד," נשמע קול מתנשא מכיוון הדלת.
המטפלת הופקינס הזדקפה והסתובבה לאט לאחור. היא ניסתה לחשוב על משהו מלא כבוד לומר. היא ניסתה לחשוב על כל דבר שהוא שעשוי לרכך את הסיטואציה הנוראית. אבל כשהביטה בדוכס, ראתה את הדמיון לסיימון והזעם חזר לגאות בה. הדוכס נראה אולי בדיוק כמו הבן שלו, אבל הוא ללא ספק אינו משמש לו אב.
"אתה, אדוני," קראה לעברו, "נבזי."
"ואת, גברתי, מפוטרת."
המטפלת נרתעה בבהלה.
"אף אחד לא מדבר כך לדוכס מהייסטינגס," שאג. "אף אחד!"
"אפילו לא המלך?" התגרה בו סיימון.
הייסטינגס הסתובב במהירות, בלי לשים לב אפילו לעובדה שבנו דיבר ברהיטות. "אתה," אמר בקול נמוך.
סיימון הנהן בקצרה. הוא הצליח לומר משפט אחד כראוי, אבל זה היה משפט קצר, והוא לא רצה להתגרות במזל. לא כשהוא כל כך נסער. בדרך כלל, היה יכול לעבור ימים שלמים בלי לגמגם, אבל עכשיו...
האופן שבו הביט בו אביו גרם לו להרגיש כמו ילד קטן. ילד קטן וטיפש.
והלשון שלו היתה לפתע מגושמת ועבה בפיו.
הדוכס חייך ברשעות. "מה יש לך לומר להגנתך, ילד? אה? מה יש לך לומר?"
"זה בסדר, סיימון," לחשה המטפלת הופקינס, והעיפה מבט זועם בדוכס. "אל תיתן לו להרגיז אותך. אתה יכול לעשות את זה, מתוק."
ואיכשהו הטון המעודד שלה החמיר את הכול. סיימון הגיע לכאן להוכיח את עצמו בפני אביו, ועכשיו המטפלת שלו מתנהגת אליו כמו אל תינוק.
"מה קרה?" התגרה בו הדוכס. "חתול אכל לך את הלשון?"
השרירים של סיימון התכווצו חזק כל כך עד שהתחיל לרעוד.
האב והבן הביטו זה בזה למשך מה שהרגיש כמו נצח, עד שלבסוף הדוכס קילל ונסוג לכיוון הדלת. "אתה הכישלון הגדול ביותר שלי," סינן לעבר בנו. "אני לא יודע מה עשיתי שהגיע לי עונש כמוך, אבל אלוהים עדי שלעולם לא אביט בך שוב."
"הוד מעלתך!" זעמה המטפלת הופקינס, ״זאת לא צורה לדבר לילד״.
"תסלקי אותו ממני," ירה לעברה. "את יכולה להחזיק במשרה שלך כל עוד תקפידי להרחיק אותו ממני."
"חכה!"
הדוכס הסתובב לאט למשמע קולו של סיימון. "אמרת משהו?" אמר לאט.
סיימון לקח שלוש נשימות ארוכות דרך האף, הפה שלו היה עדיין נעול בכעס. הוא הכריח את הלסת שלו להשתחרר וחיכך את לשונו כנגד תקרת הפה שלו, מנסה להזכיר לעצמו איך זה מרגיש לדבר נכון. לבסוף, ממש כשהדוכס עמד לסלק אותו שוב, פתח את פיו ואמר, "אני הבן שלך."
סיימון שמע את המטפלת הופקינס פולטת אנחת רווחה, ומשהו שמעולם לא ראה קודם נצנץ בעיני אביו. גאווה. לא היה שם הרבה, אבל היה שם משהו, שרבץ מתחת לפני השטח; משהו שנתן לסיימון שביב של תקווה.
"אני הבן שלך," אמר שוב, הפעם בקול רם מעט יותר, "ואני לא מ —"
הגרון שלו ננעל לפתע. וסיימון נתקף בהלה.
אתה יכול לעשות את זה. אתה יכול לעשות את זה.
אבל הגרון שלו היה חסום, והלשון שלו התעבתה, והעיניים של אביו החלו להצטמצם...
"אני לא מ־מ־מ —״
"לך הביתה," אמר הדוכס בקול נמוך. "אין כאן מקום בשבילך."
סיימון הרגיש דחוי עד לשד עצמותיו, כאב משונה נכנס לגופו ונכרך סביב ליבו. ובזמן שהשנאה הציפה את גופו ונשפכה החוצה מעיניו, נשבע שבועה חגיגית.
אם לא יוכל להיות הבן שאבא שלו רצה, אז אלוהים עדו, הוא יהיה ההפך הגמור מכך...
