הכוח העליון של לאקי

האזנת סתר

לאקי טְרימְבּל כרעה בצל שמאחורי פח האשפה. היא הצמידה אוזן לחור בקיר המתקלף של "מוזיאון פעמוני הרוח ומרכז המבקרים של אבות היישוב הארְד־פֵּן", והקשיבה לסיפורו של סמי הנמוך, שתיאר איך הידרדר לשפל המדרגה. איך הוא הפסיק לשתות ומצא את הכוח העליון שלו. סיפורו של סמי הנמוך היה אהוב על לאקי יותר מכל סיפורי ההידרדרות לשפל המדרגה ששמעה בפגישות שנים־עשר הצעדים של האנונימיים - אלכוהוליסטים, מהמרים, מעשנים ואכלנים כפייתיים.

סמי סיפר על היום שבו שתה בבוקר שני ליטרים של רוּם והאזין לג'וני קאש בקדילאק מודל 62 שלו בחניה ליד הבית, ואיך נפל אחר־כך מהמכונית כשראה על מושב הנוסע נחש צפע ארסי מכיש את הכלב שלו, רוי, בשַׂק האשכים.

לאקי נשענה בידה מעל לחור הקטן שממנו בקע קולו של סמי הנמוך. בידה השנייה הרימה את שׂערה המתולתל מדי מצווארה. בסמוך הבחינה בשתי ציפורים שחורות מתנשפות כמו כלבים מרוב חום, עם מקורים פעורים ונוצות מנופחות. היא הצמידה את האוזן לחור, כי קולו של סמי תמיד נעשה שקט כשהגיע לסופו הטרגי של הסיפור.

אבל סמי הנמוך לא מיהר להגיע לחלק הטוב. כדי למשוך את הסיפור וליצור מתח רב יותר לקראת סופו הדרמטי, הוא סטה ממנו ותיאר את עבָרו, את הימים שבהם היה מרושש ולא היה לו כסף לרום ולכן הכין משקה ביתי מצימוקים של דגני בוקר ומכל פרי אחר שמצא. זאת הייתה דרכו הפתלתלה לספר סיפור, ולאקי שמה לב שהוא שומר על ערנות המאזינים גם אם הסיפור מתארך קצת יותר מהנחוץ.

היא קמה, צווארה ואחורי הברכיים שלה מיוזעים, ודחסה קווצות שיער לתוך כובעה הבלוי. בזהירות גררה לאזור המוצל כיסא גן ישן עם מקלעת נצרים קרועה, וכדי להבטיח שלא יישבר התיישבה באטיות ובהדרגה. הגיעו זבובים, מהסוג הקטן והעוקץ; היא נפנפה אותם ממנה ביעה הפלסטיק שלה. גל חום עלה מפח האשפה.

נפלה דממה קצרה, כמעט מוחלטת, פרט לתקתוק מאוורר התקרה ולתזוזת אנשים בכיסאות המתכת המתקפלים שלהם. היא ידעה בוודאות שהם כבר שמעו את סיפורו של סמי הנמוך שהגיע לשפל המדרגה, כפי ששמעה, ושהם אהבו את ההוד וההדר שלו בדיוק כמוה - אף שקשה היה לדמיין את סמי הנמוך שיכור. קולו של סמי הנמוך נשמע כאילו הוא בקושי מצליח לספר מה קרה אחר־כך.

"הרוי הזה, בן־אדם," אמר סמי, שקרא לכולם "בן־אדם", אפילו אם הם לא בנים, כמו לאקי. "הוא היה כלב אמיץ מאוד. הוא הרג את הנחש אפילו שזה הכיש אותו במקום שהכי כואב לזכרים. ניסיתי לברוח, ונפלתי מהקדילאק. שברתי שן, חתכתי את הלחי, עשיתי לעצמי פנס בעין, אפילו נקעתי את הקרסול, אבל הייתי כל־כך שיכור, בן־אדם, שבכלל לא ידעתי שאני כל־כך פצוע. רק הרבה יותר מאוחר הבנתי. ואז התעלפתי.

"למחרת התעוררתי על הארץ עם חול בתוך הפה שלי והרגשתי מה זה מוות. זאת אומרת, הרגשתי כאילו אני מת, בן־אדם, אבל יחד עם זה כאילו אני חולה ונבוך מכדי למות. ראיתי נחש מת מתחת למכונית, ראיתי דם, הרבה דם - אפילו לא ידעתי אם זה הדם שלי או של רוי או של הנחש. רוי נעלם. קראתי לו - שום דבר. חשבתי שאולי אחרי שהציל את החיים העלובים שלי הוא הלך למות לבד איפשהו. היה חם מאוד, כמו עכשיו, משהו כמו ארבעים מעלות בצל, בן־אדם, אבל היה לי כל־כך קר שלא יכולתי להפסיק לרעוד."

לכפות ידיה של לאקי היה ריח מתכתי כמו לזרועות הדקות של כיסא הגינה, והן היו דביקות. היא הסיטה את הכובע מהמצח שלה; האוויר צינן את הזיעה.

"עשיתי עם עצמי הסכם," המשיך סמי. "אם רוי בסדר אני לא אשתה יותר ואצטרף לאלכוהוליסטים אנונימיים ואגמל."

לאקי הזיזה את הרגל שלה מחתיכה דוקרת של נצרים שהזדקרה מהכיסא. כל פעם שסמי הנמוך הגיע לחלק הזה בסיפורו, לאקי ניסתה לחשוב איזה מין הסכם היתה היא עושה עם עצמה אילו הגיעה לשפל המדרגה. למשל, אם לא תדע אם סה"מ בִּיגְל, הכלבה שלה, חיה או מתה; היא מצִדה תצטרך להסכים לעשות משהו ממש קשה וקיצוני. או נאמר שהאפוטרופסית שלה תתייאש ותעזוב אותה מפני שלאקי עשתה משהו נורא. ההבדל בין אפוטרופסית לבין אמא אמיתית הוא שאמא לא יכולה להתפטר. אמא זה תפקיד לכל החיים. אבל אפוטרופסית כמו בריז'יט יכולה פשוט לומר, "טוב, נמאס לי מהעבודה הזאת. אני חוזרת עכשיו לצרפת. להתראות - אוֹ רֶבוּאַר." וכך לאקי המסכנה תישאר לה לבד בקָרָוַון המטבח, בשפל המדרגה. היא תהיה מוכרחה לחפש את הכוח העליון שלה ולערוך עם עצמה חשבון נפש אמיץ, בדיוק כפי שנאלצו לעשות סמי הנמוך ושאר האנונימיים.

סמי הנמוך המשיך: "ואז אשתי הגיעה באוטו שלה. בן־אדם, אפילו לא ידעתי שהיא לא בבית. עדיין שכבתי על הארץ. היא יצאה מהמכונית שלה ולא אמרה מילה על מצבי הנורא.

"היא אמרה רק, 'לקחתי את רוי לווטרינר בסיֶירה סיטי.' היא דיברה בשלווה, כאילו היא בכלל לא כועסת. היא אמרה, 'זה שמונים קילומטרים מכאן שאני נסעתי במשהו כמו חצי שעה. זאת היתה הנסיעה הכי איומה בחיים שלי, סמי, הודות לך. אבל רוי בסדר, כי הבאתי אותו בזמן לקבל נסיוב נגד ארס.'

"אחר־כך היא נכנסה הביתה ויצאה עם המזוודות שלה שכנראה ארזה יום קודם ועם קערות האוכל והשתייה של רוי. זה הרג אותי, שהיא לקחה את הקערות שלו. היא אמרה לי רק, 'אל תתקשר אלי.' זה, בן־אדם, היה שפל המדרגה. ואז החלטתי לקחת את עצמי בידיים. והנה אני כאן."

נשמעו מחיאות כפיים, ולאקי ידעה שעוד מעט יעבירו מאחד לשני כובע כדי שאנשים יכניסו לתוכו כסף. היה קצת מאכזב שאיש לא הסביר היום איך בדיוק מצא את הכוח העליון שלו - וזה מה שעניין את לאקי יותר מכול.

היא לא הבינה למה קשה כל־כך למצוא את זה. האנונימיים דיברו לעתים קרובות על היכולת שלהם לשלוט בחייהם באמצעות כוחם העליון. לאקי, שהיתה בת עשר וחצי, הרגישה שאין לה שליטה על החיים שלה, אבל חשבה שאם היא תמצא את הכוח העליון שלה הוא ינחה אותה בכיוון הנכון.

כיסאות חרקו, וכולם קמו. עכשיו כולם יתפללו תפילה קצרה ביחד - זה מצא חן בעיני לאקי, כי בהארד־פֵּן, קליפורניה, אין כנסייה או בית כנסת או משהו כזה, לכן "מוזיאון פעמוני הרוח ומרכז המבקרים של אבות היישוב הארד־פֵּן" היה התחליף הכי קרוב. זה היה האות לסיום הפגישה, וללאקי - להיעלם במהירות. היא גמרה לפַנות את האשפה ממרפסת החזית: פחיות מעוכות ועטיפות ממתקים מפגישת המהמרים האנונימיים של אמש. לא סביר היה שמישהו יגיע עכשיו לאזור פח האשפה של המוזיאון, אבל הכול יכול לקרות. היא היתה חייבת להזדרז, אבל להזדרז לאט, כדי לא להקים רעש.

היא הניחה את היעה והמטאטא מאחורי הקיר והשאירה את כיסא האלומיניום מוסתר מאחורי הפח. מחר שבת, היום החופשי שלה. ואחר־כך, ביום ראשון אחר הצהריים, לפני הפגישה של מעשנים אנונימיים, היא תנקה שוב את המרפסת הקדמית של המוזיאון. במרפסת נהגו האנונימיים לשבת ולשוחח אחרי המפגשים שלהם. כל האנונימיים השאירו הרבה זבל, ואף קבוצה לא סבלה את בדלי הסיגריות והפחיות ועטיפות הממתקים של הקבוצה שהתכנסה לפניה. זה בגלל תהליך הגמילה. האלכוהוליסטים הנגמלים לא סבלו את המראה ואת הריח של פחיות הבירה שהמעשנים והמהמרים הנגמלים השאירו; המעשנים הנגמלים לא סבלו את בדלי הסיגריות של השתיינים הנגמלים; והאכלנים הנגמלים לא סבלו את עטיפות הממתקים שהשאירו השתיינים, המעשנים והמהמרים הנגמלים. ולכן ללאקי היתה עבודה - עבודה רצינית - וחוץ מהעבודה במטבח ובמרפסת האחורית של סלון היופי של דוֹט, ועבודת מיון הדואר של הקֶפּטֶן בסניף הדואר, זאת היתה העבודה בשכר היחידה בעיירה.

לאקי נאבקה ברצועות תרמיל ההישרדות שלה שתמיד היה איתה, והחלה לרוץ לאורך האפיק היבש של הנחל. היא חשבה על השאלה שנשתלה באחד מנקיקי מוחה בעקבות סיפורו של סמי הנמוך. היא שיערה שיש לה במוח כל־כך הרבה נקיקים וקפלים מלאים בשאלות ובתהיות, שאם ייקחו את מוחה וישטחו אותו הוא יכסה שטח עצום, בגודל של מיטה זוגית, אולי.

שאלת שק האשכים של כלבו של סמי הנמוך נשתלה בנקיקי מוחה בשעה שעשתה את דרכה לאורך השיחים היבשים של הערוץ הצחיח. לאקי אמנם יכלה לשאול את סמי כמעט על כל דבר - זה לא הפריע לו, אבל היא לא יכלה לשאול על סיפורו של רוי, כי היא האזינה לו בסתר. אם תשאל על רוי, סמי יֵדע שהיא מצותתת לפגישות שנים־עשר הצעדים של האנונימיים.

שק האשכים נשמע ללאקי כמו תחושה לא נעימה של בחילה או משהו דומה. משהו רפואי וסודי, אבל גם חשוב, ולאקי שמחה שהיא בת ולכן לעולם לא תסבול משק אשכים. עמוק בפנים היא חשבה שיעניין אותה לראות שק אשכים. אבל יחד עם זאת - וכאן ההוכחה למורכבות מוחה של לאקי - היא ממש לא רצתה לראות את זה.

רוח קלה נשבה כשהיא הגיעה הביתה אל מתחם הקרוונים שניצבו בחצי מעגל. ראשון היה קרוון האלומיניום הנוצץ והקטן שלה, שדמה לקופסת שימורים ובו ישנו היא וסה"מ ביגל. אחריו קרוון ארוך של מטבח־פינת אוכל־חדר רחצה, ולבסוף קרון חדר השינה של בריז'יט מתוצרת "וֶסטקראפט". לקרוונים לא היו גלגלים והם לא נגררו מאחורי מכוניות. הם עמדו שלושתם על בלוקים מבטון וקורקעו גם בכבלי מתכת כדי שלא יעופו בסופות. החלק הכי טוב היה האפשרות ללכת מקופסת השימורים של לאקי ל"וסטקראפט" של בריז'יט בלי לצאת בכלל החוצה, כי בנקודות המגע בין הקרוונים נפרצו מעברים, ולוחות המתכת הולחמו ועוצבו יחד כדי לאחד את שלושת הקרוונים כך שאפילו עכבר לא היה מוצא ביניהם סדק או פתח קטן.

סה"מ ביגל הגיחה מתחת לקרוון המטבח כדי לרחרח את לאקי ולגלות היכן היתה. סה"מ אלה ראשי תיבות של "ספינת הוד מלכותו", וספינת הוד מלכותו "ביגל" המקורית היתה ספינה יפהפייה שלקחה את המדען צַ'רלס דַרווין מסביב לעולם אל תגליות מרעישות. כלבתה של לאקי - שלא היתה ספינה וגם לא כלבה מסוג ביגל - זכתה לשם הזה מפני שתמיד התלוותה אל לאקי להרפתקאותיה המדעיות. וחוץ מזה סה"מ ביגל היתה יפהפייה בעלת פרווה חומה קצרצרה, גבות קטנות שזזו כשהיא חשבה, ואוזניים ענקיות שאפשר לראות את ורידיהן כשזוקפים אותן מול האור.

משב רוח הניע את פעמוני הרוח ב"מוזיאון פעמוני הרוח ומרכז המבקרים של אבות היישוב הארד־פֵּן", והרוח המדברית החזקה נשאה את הצליל על כנפיה דרך העיירה אל שלושת הקרוונים בקצה הארד־פֵּן. צליל הפעמונים גרם ללאקי להרגיש שלווה יותר, אבל עדיין היו לה ספקות ותהיות עמוק בנקיקי מוחה, במיוחד לגבי מציאת כוחה העליון.

לאקי היתה בטוחה שאם רק תמצא אותו היא תוכל להבין את ההבדל בין דברים שהיא יכולה לשנות לבין דברים שאינה יכולה לשנות, כמו בתפילה הקטנה של האנונימיים. כי לאקי רצתה לפעמים לשנות הכול, את כל הדברים הרעים שקרו, ולפעמים היא רצתה שהכול יישאר כפי שהוא לָנצח.