פרחים על קברה של הִילדה אפלבאום
"החיים אינם אלא סדרה מכוונת של צירופי מקרים"
היינריך אפלבאום
את הסיפור הזה יש לספר במשפטים קצרים. במילים פשוטות. זו אינה אגדה. זה איננו משל. הסיפור הזה מכיל חיי אדם.
היא נולדה בווינה, גדלה והתבגרה בפריז, חיה במקומות רבים ומתה בארץ ישראל. זה, במובנים רבים, כל מה שיש לספר.
ובחודש אוגוסט, לפני קצת יותר משנה, היא הרגה אדם.
קראו לה הִילדה. הִילדה אפלבאום.
אני יוצא עכשיו מהדירה הקטנה בשדרות רוטשילד והולך במה שהייתה, כמעט בוודאות, דרכה האחרונה. "אצא מאוחר בלילה," כתבה לי באותו מייל אחרון, "ואלך לאורך השדרה בכיוון הים. אל תדאג. אקח אתי מספיק כדורים, ואמלא את כיסיי באבנים. הם לא ימצאו אותי לעולם. אני משאירה מפתח לדירה בתיבת הדואר. הדברים שתמצא שם יעזרו להשלים את הפרטים, שוודאי חסרים לך עדיין באותו סיפור שאתה מתעקש לספר."
שדרות רוטשילד נמשכות כמעט עד לקו החוף. הדרך מנומרת במסעדות ובבתי קפה, בספסלים ובבתים בסגנון הבאוהאוס. אני הולך לאט, מנסה לחקות את קצב הילוכה של אישה בת מעל לשמונים, שהתצלום האחרון שלה ששלחה לי מראה אותה נעזרת במקל. אולי עצרה לרגע על אחד הספסלים להשיב את רוחה. אולי נעמדה באחד הצמתים והביטה פעם אחרונה בחבורות הצעירים הזורמות במורד השדרה, מי בזוגות, מי בלוויית ילדים, ומי בחבורות עליזות וקולניות. עגלות ילדים, כלבים קשורים ברצועה, אופניים וקורקינטים חשמליים. כל אלה ודאי הקלו עליה את הדרך.
הים גבה־גלי עד סוער. דגל שחור מתנוסס על שפת המים. היא צדקה. איש לא מצא את גופתה עד היום.
היא נולדה בווינה, ב-30 במרץ 1937, כך לפחות טוענת תעודת הלידה שמצאתי במגירה שבחדר השינה. במייל שכתבה לי לא מזמן נקבה בתאריך 27 ביוני. אולי היא זו שהתבלבלה, ואולי המסמכים הרשמיים הם אלה שטעו. התעודה הרשמית נראית צחורה ומצוחצחת מכדי שתהיה מסמך מקורי עוד מלפני המלחמה. מן הסתם הוצאה במועד מאוחר יותר, כנראה לבקשתה. מי יודע עד כמה מדויקים היו הרישומים באותם ימים.
תעודת הפטירה של אמה, שמצאתי בסמוך לתעודת הלידה שלה, נוקבת בתאריך 30 ביוני. סיבת המוות היא סיבוכים מניתוח קיסרי. האומנם החזיקה רבקה אפלבאום מעמד שלושה חודשים מלאים לפני שנכנעה לזיהום שפשט בגופה לאחר הניתוח, או שהתאריך שנתנה לי הִילדה הוא הנכון, ואמה נפטרה שלושה ימים לאחר הלידה? מכל מקום, ברור שהיא לא זכתה לצאת מבית החולים לאחר שילדה את בתה.
פחות משנה לאחר לידתה של הִילדה מלמדת תעודה צרפתית על רישומם של היינריך והִילדה אפלבאום, אב ובת, במרשם האזרחים של פריז. התאריך הוא 21 במרץ 1938, ימים ספורים לאחר שאוסטריה סופחה אל הרייך השלישי. נראה שהיינריך אפלבאום היה אדם בעל חושים בריאים. הוא ידע שהסיפוח לא מבשר טובות לו ולמשפחתו.
על השידה שליד המיטה, התצלום שהעתק ממנו מצאתי בחדרו של פיליפ ורטינו. הם עומדים חבוקים. הגבר גבוה וכחוש. מעיל הגשם הארוך שלו גדול מכפי מידותיו. הוא עומד כך שפניו פונות למצלמה, אך גופו מוטה במקצת כדי לחבק את הילדה. פניו מזכירות לי במידת מה את אלה של פרנץ קפקא.
הילדה מחבקת בחוזקה את ידו של הגבר. היא עומדת בצמוד אליו. חוסה בצלו. שערה הכהה, המשתפל עד כתפיה, ועיניה הגדולות, הכהות גם הן, הם הפרטים הבולטים בתמונה. נראה שהצלם רצה להתמקד בה, וכיוון את הקומפוזיציה ואת התאורה כדי להשיג מטרה זו. הרחוב מאחוריהם מטושטש, אך אפשר לזהות על אחד מחלונות הראווה את המילה 'pâtisserie' בצרפתית.
קשה לזהות את גילם של אנשים בתמונות. הגבר יכול היה להיות בן כל גיל. אי שם בין גיל הבגרות לגיל העמידה. הילדה נראית כבת חמש או שש ולא יותר. לפי ניחוש זה, התמונה צולמה בשנת 1942 או 1943. עם זאת, איש משניהם אינו עונד את הטלאי הצהוב.
על השולחן בחדרו של ורטינו, ליד כוס המים ומשקפי הקריאה, מצאתי העתק של אותו הצילום. יד נשית כתבה עליו באותיות אדומות את המילים "לזכר ה.א." ורטינו מת בשלווה, כך מספרים לי. הוא קיבל את הכדור של הערב, ומנת מורפיום. בבוקר מצאה אותו האחות ללא רוח חיים. גופו נפוח. פניו למודות סבל. הוא היה בשלבים האחרונים של סרטן הלבלב, מספרת מנהלת המחלקה. לא נותר עוד דבר שאפשר היה לעשות בשבילו.
בכל זאת, אני תוהה, מה פשר התצלום שליד מיטתו? והוורד הבודד שניצב באגרטל קטן למראשות המיטה, על הרצפה? האם היו לו קרובים? האם קיבל אורחים בימיו האחרונים?
פיליפ ורטינו היה ערירי, היא עונה. לא היו לו קרובי משפחה שאנחנו יודעים עליהם. לא ראינו בחדרו מבקרים. גם לא בימים האחרונים. אבל איננו שומרים על מיטות החולים עשרים וארבע שעות ביממה. ייתכן שקיבל אורח או אורחת, ואיש מחברי הסגל לא ראה.
אני מצביע על סימן דקירה זעיר ליד החיבור לאינפוזיה. מן הסתם החליפו לו את החיבור בזמן האחרון, היא מסבירה, עושים את זה כדי להימנע מסתימת הווריד.
אני מבקש העתק של התיק הרפואי ונוטל אותו עמי, יחד עם התצלום.
תפקידי לוודא שבית החולים עשה את כל שנדרש במהלך הטיפול בחולה שנפטר, כדי למנוע תביעות רשלנות מצד קרובי משפחה, או מצד כל אדם אחר שנדמה לו שהמוות הזה מחזק את טענותיו כלפי בית החולים, או כלפי מערכת הבריאות באופן כללי. כדי להיות בטוח לחלוטין, אני מתחיל לברר.
כמעט תמיד אני מגיע למבוי סתום. פיליפ ורטינו, כך מסתבר, לא היה קיים כלל. ליתר דיוק, הוא לא היה קיים עד לפני שלוש שנים, כשנחת בנמל התעופה בן גוריון בטיסת אייר פרנס מספר 320, ב-29 בנובמבר. האיש שעלה על הטיסה בפריז נקרא פייר ווריי. האיש שירד ממנה היה פיליפ ורטינו. איש משניהם אינו קיים ברישומי משרד הפנים הצרפתי לפני אותה טיסה, אבל לשניהם היה דרכון צרפתי בתוקף באותו תאריך. דרכונו של פייר ווריי הוצא בפריז, והכתובת הרשומה בו היא ברובע התשיעי. דרכונו של פיליפ ורטינו, לעומת זאת, הוצא בליון. הכתובות בשני הדרכונים שייכות למלונות מהסוג המפוקפק, כאלה שאינם שומרים רשימות מסודרות של דיירים, בוודאי לא ממרחק של למעלה משלוש שנים.
בכל זאת יש שני פרטים זהים בדרכוניהם של ווריי וורטינו, התמונה, שמראה גרסה צעירה בהרבה של הגבר שאת גופתו ראיתי בבית החולים, ותאריך הלידה — 14 ביולי, 1929.
היא גדלה לתוך הכיבוש הגרמני. זיכרונותיה הראשונים, כפי שהם מופיעים במחברת שהשאירה עבורי במגירה שבשולחן הכתיבה, הם של מגפיים מסומרים הצועדים הלוך ושוב לאורך הרחוב. הצליל הזה, יותר מכל דבר אחר, מגדיר עבורה את ימי הילדות. היא מתארת גם את השעות הארוכות של העוצר, בהן לא ניתן היה לצאת אל הרחוב או לשחק בקלאס ומחבואים בחצר האחורית של הבניין. אביה נהג לחבק אותה כשניסתה לברוח מן הדירה כבמשחק. "עצרי עכשיו, הילדי," נהג לומר, "הבית כל כך גדול ואני לגמרי לבדי." אחר כך היה מדגדג אותה, אבל רק קצת, ובזהירות, כדי שלא תצחק בקול רם.
היא זוכרת את הילדים מן השכונה. את הקטנים, כמו מארי — שהיה לה כדור גדול ואדום, שתמיד התגלגל לאן שלא צריך, ופעם אחת חייל גרמני בעט בו והעיף אותו כל כך רחוק עד ששוב לא מצאו אותו — וכמו ז'אן, שאפו נזל תמיד. גם את הגדולים יותר היא זוכרת, אבל רק בפנים. את שמותיהם של רובם לא שמעה מעולם, ואם שמעה, לא זכרה.
כל כך רבים מהם כבר אינם בחיים, היא כותבת. הלוואי שיכולתי לפחות לחזור על שמותיהם.
את ה-17 ביוני, 1942, היא זוכרת היטב. כילדה לא הייתה מודעת, כמובן, לתאריך. היא רק ידעה שקיץ, ושבקיץ אפשר ללבוש חצאית קצרה ולהתרוצץ ברחוב. היא זוכרת את הבהלה שאחזה ברחוב כולו, כל כך חזקה עד שאפשר היה לחוש בה ככאב ממשי, כאילו התכווצו שרירי הבטן ומחצו את הסרעפת כלפי מעלה. לרגעים נהיה לה קשה לנשום. השוטרים היו בכל מקום. הם תפסו את כל מי שענד את הטלאי הצהוב, ובדקו בתעודותיהם של האחרים. אחד מילדי השכונה המבוגרים יותר התלווה אליהם. היא זוכרת את שערו הבלונדיני, את אפו הסולד, את ההבעה החצי משועממת חצי משועשעת שעטו פניו כשהצביע על אביה ועליה ואמר לשוטר שלצדו, "אלה יהודים, אפילו שהם לא עונדים את הטלאי. הם באו מאוסטריה. קוראים להם אפלבאום." ליותר מזה השוטרים לא היו זקוקים.
היא זוכרת את הצפיפות, את המהומה, כשנדחקו כולם בכניסה לאצטדיון ולודרום ד'היבר, סמוך למגדל אייפל. ידה ניתקה מידו של אביה והיא נסחפה בזרם האנושי ורק בקושי הצליחה להימנע מליפול ולהידרס תחת רגליהם של אלה שרק ביקשו להתרחק מאלותיהם של השוטרים. שוטרים צרפתיים, זכרה אחר כך, לא גרמנים.
האצטדיון נראה לה ענקי. כאילו יכול היה להכיל את אוכלוסיית פריז כולה. בפועל, כפי שלמדתי מעיון באינטרנט, הוא היה אצטדיון קטן יחסית, שיועד למרוצי אופניים. הִילדה זוכרת שחיפשה את אביה במשך שעות ארוכות. היא לא העזה להרים את קולה ולקרוא לו. מעודה לא ראתה כל כך הרבה אנשים באותו מקום. רובם נראו לה מאיימים. חורשי רע. כשמצאה אותו לבסוף, מסתובב בחולצה קרועה ואפו שותת דם ממכה שקיבל מאלתו של אחד השוטרים, נצמדה אל רגליו וייבבה בלי מעצור משך זמן שנדמה לה כנצח.
גם את הלילה היא זוכרת. המבוגרים לא ישנו. הם דיברו ודיברו כאילו היה בכוחן של המילים לעצור את הרעה העומדת לבוא. מכל עבר נישאו רחשי השיחה, והיא שמעה שמות של מקומות שלא שמעה מימיה, כמו דראנסי, או בון לה רולנד. הוזכרו רכבות. דיברו על המזרח. הרבה אנשים בכו. אביה ישב וחיבק אותה חזק אל גופו. הוא לא השתתף בשיחות. לאט לאט גברה עליה העייפות והיא נרדמה. שנתה הייתה טרופה, וחלומותיה, שאותם לא זכרה אחר כך, רעים ואפלים.
פיליפ ורטינו אינו מניח לי. מעולם לא נתקלתי באדם שלא השאיר שום עקבות, שום נתיב שאחריו אפשר להתחקות. אני מבקש מהרשויות בצרפת לחפש את השמות ורטינו ווריי בתעודות לידה מתחילת שנות העשרים של המאה העשרים ועד לאמצע שנות השלושים, במחשבה שאולי תאריך הלידה המופיע בדרכונים אינו מדויק. יש הרבה לידות של גברים בשמות אלה ודומים להם, אבל כולם או שעודם בחיים, או שמותם נרשם בתעודת פטירה מסודרת. השידה שליד מיטתו בבית החולים אינה מספקת כל מידע נוסף. אין בה דבר, מלבד שקית כביסה ובה זוג תחתונים, גרביים, מכנסיים וחולצה הנראית גדולה מכפי מידתו.
במגירה התחתונה של השידה אני מוצא זוג נעליים בלויות וגיליון של Paris Match מהיום שלפני פטירתו. הנזירות בבית החולים האיטלקי מסבירות שנהגו לרכוש עבורו את העיתון מדי יום. זה היה חומר הקריאה היחיד שלו, הן אומרות.
נותר לי רק התצלום. כדי לנסות ולדלות ממנו מידע, אני נותן אותו לחבר היסטוריון. בהסתמך על דרך העמדת הדמויות, זווית המצלמה, מידת החשיפה של סרט הצילום והמעט שאפשר לראות מהרחוב שמאחוריהן, הוא מתארך אותו לתחילת שנות הארבעים. חברי שולח את הצילום לארגונים ולאוניברסיטאות המתמחים בחקר מלחמת העולם השנייה בצרפת. אולי מישהו יזהה את המצולמים, או את הרחוב שבו צולמה התמונה.
הבוקר הגיע, ואיתו עוד רעש ומהומה. גברים, נשים וילדים הופרדו זה מזה ונדחקו לכיוונים מנוגדים. מעט מעט החל האצטדיון להתרוקן. הִילדה זוכרת שראתה באחת הפינות אנשים שעסקו בפינוי האשפה. אחת מהם סימנה לה להתקרב. אביה ראה את האישה ופניו אורו. הוא משך את הִילדה אליו, חיבק אותה בחוזקה, ואז דחף אותה לזרועות עובדת הניקיון מבלי לומר דבר. האישה אחזה בה בכוח שהִילדה לא שיערה שהיה לה ומשכה אותה משם, תוך שהיא מכסה בידה על פיה ומונעת ממנה לצעוק.
האישה גררה את הִילדה לפינה מרוחקת והושיבה אותה בכוח מאחורי ערמת אבנים. ששש, סימנה לה, אני לא עובדת ניקיון. שמי האחות מריה. אנחנו נוציא אותך מכאן, אבל אסור לך להקים רעש. איננו יכולים לעשות דבר עבור פרופסור אפלבאום, אבל אם תצעקי יתפסו גם אותך ואת שאר הילדים. רק אז ראתה הִילדה את קבוצת הילדים הקטנה, אולי עשרה במספר, שהייתה ישובה כבר במקום המסתור. הם ישבו בשקט, שפופים ומפוחדים. רובם החזיקו את ראשם בין ידיהם. האישה חייכה אליה, והִילדה זוכרת היטב את פניה. היא זוכרת את שערה השחור, שכיסה את אוזניה, את עיניה, שהיו גדולות יחסית לשאר הפנים, ואת עצמות הלחיים הגבוהות. היה בפנים הללו משהו מעורר אמון, והיא חייכה בחזרה והתכרבלה בתנוחה מכווצת על הרצפה לצד האחרים. האחות מריה נתנה בה מבט אחרון ועזבה את המקום. הִילדה לא ראתה אותה שוב.
אחד מעובדי הניקיון האחרים הגיע וסימן לילדים ללכת בעקבותיו. הם הוסתרו בערמת זבל והוסעו אל מחוץ לאצטדיון. את המשך היום היא זוכרת במעורפל. הם הוצאו ממשאית הזבל והועברו לתאי המטען של כמה מכוניות. המכונית שבה הייתה נסעה זמן קצר בלבד, והִילדה נשלפה מתא המטען והועברה לבית פרטי, שבו זכתה למרק חם והחליפה בגדים. בערבו של היום הייתה כבר בבית אחר. למחרת הועברה שוב, וכך עוד כמה פעמים. היא אינה זוכרת כמה בתי מסתור החליפה באותם ימים ארוכים וחדגוניים. רק לאחר זמן רב, היא משערת שלפחות שבוע, מצאה עצמה בבית היתומים.
את אביה, כמעט מיותר לציין, לא ראתה עוד.
במגירת השולחן אני מוצא רישום של האחות מריה, שהִילדה ציירה מהזיכרון עוד כילדה. הנייר קרוע ומקומט, אבל תווי הפנים ברורים, והם מסייעים לי בחיפוש שאני עורך באינטרנט. האחות מריה הייתה יליזבטה סקובצובה, משוררת רוסיה שגלתה לפריז לאחר המהפכה הבולשביקית, הפכה לנזירה בשנת 1932 ונטלה לעצמה את השם מריה. נוסף להִילדה הצילו היא ושותפיה עוד כמה עשרות ילדים יהודים והעבירו אותם לבתי מסתור שונים. מריה עצמה נעצרה בידי הגרמנים ב-1943 ונשלחה למחנה הריכוז רבנסברוק, שם נרצחה בתאי הגזים ב-31 במרץ, 1945.
תמונתה, שאותה מצאתי ברשת, לא מראה אותה בבגדי נזירה. תווי פניה משתקפים כמעט בדיוק בציורה של הִילדה, אולי למעט הסנטר המודגש. עיניה משדרות חמימות. פיה רחב ומספר על רגישות, ואולי על חושניות. היא הגיעה אל הנזירות רק לאחר שהתגרשה מבעלה השני. היו לה גם שני ילדים, שאחד מהם נעצר איתה ונרצח בבוכנוולד.
שום דבר בניירות וברישומים שהשאירה הִילדה לא מרמז על כך שידעה משהו על גורלה של האחות מריה או על תולדותיה. היא ראתה אותה פעם אחת, באותו יום שבו חולצה מהולודרום, וכל שנשאר מהפגישה ביניהן הוא אותו ציור. בכל זאת, כשאני חושב על דרכה בחיים ועל אישיותה, לפחות מהמעט שזכיתי להכיר, נראה לי שההשפעה שהייתה ליליזבטה סקובצובה על הִילדה גדולה מכפי שהייתה מוכנה להסגיר.
הימים הפכו לשבועות, השבועות לחודשים, והחודשים התמתחו לשנים. שגרת החיים בבית היתומים הייתה נוקשה וחדגונית. טקסי התפילה האין־סופיים, שהִילדה התרגלה אליהם במהירות שהפתיעה אפילו אותה, הלימודים בבית הספר של המנזר, והארוחות עם המזון חסר הטעם והזהה מיום ליום — מרק, תפוחי אדמה, לעתים נדירות תבשיל של עוף או דג. איש לא דיבר איתה על אביה. מדי פעם הופיעו קצינים גרמניים לבצע ביקורת ולחפש פליטים בקרב חברי הצוות או ילדים יהודים. במקרים כאלה ידעה שעליה לעמוד בשורה האחורית, ולהתנהג כאילו סבלה מגמגום קשה, כדי להימנע מלענות על שאלות שעלולות היו לחשוף אותה. גם שם חדש ניתן לה — אידה פומו, ואפילו תעודת לידה שנשמרה אצל מנהלת בית היתומים. תעודת הלידה הצהירה שמקום לידתה אינו ידוע. היא נמצאה נטושה על מדרגות בית היתומים. שמה היה רשום על פתק שהוצמד בסיכה לסל שבו הונחה.
אידה פומו הייתה ילדה שקטה, מופנמת ומסוגרת. היא הצטיינה בלימודיה, התייצבה לכל התפילות, ולא נתפסה אפילו פעם אחת כשהיא מנסה להתחמק ולצאת משער המנזר אל הפארק הסמוך, שם פטפטו בחופשיות היונים, הסנאים, ואותם הילדים שכן העזו להפר את המשמעת ולחמוק מבעד לפרצות שבחומה. לאחר זמן מה הפסיקה לשאול על אביה. מעט אחר כך הפסיקה לצייר את הציורים שבהם שוטרים צרפתיים וחיילים גרמניים המובילים גבר גבוה ורזה, לבוש במעיל הגדול מכפי מידותיו, לתוך כלי רכב משוריין, או לעבר גבעה שמאחוריה אי אפשר לראות דבר — ציורים שהיה צורך להחרים ולהשמיד, כדי שלא יראו אותם השוטרים, או אפילו הילדים האחרים. אף פעם לא יכולת לדעת מי יאמר מה, מתי, ומאיזו סיבה. אידה פומו הבינה הכול. הקשיבה, הנהנה, ונהגה בהתאם להוראות.
ובכל זאת, באותו ערב, בראשית פברואר 1946, כשקראה לה מנהלת המוסד אל חדרה ובישרה לה שהגרמנים הפסידו במלחמה, ושלמחרת היום יבואו נציגים של הממשל החדש לעשות מפקד בין הילדים, ולחפש משפחות אומנות שיהיו מוכנות לגדל אותם, היא קפצה מן הכיסא והפילה אותו תוך כדי כך על הרצפה. "תגידי להם שלא הייתה לך כאן אף אחת בשם אידה פומו," צרחה, "קוראים לי הִילדה, הִילדה אפלבאום." והיא פרצה בריצה מתוך החדר אל חצר המנזר, ומשם אל הפארק ואל הרחובות שמאחוריו.
הם יצאו לחפש אחריה, אבל עקבותיה לא נמצאו. ברישומי בית היתומים רשומה אידה פומו כנעדרת. מקום הימצאה או קבורתה אינו ידוע.
לאחר כחודש חברי שולח לי מייל. חוקר במכון גתה זיהה את הגבר בתמונה. מדובר, כך הוא אומר, בפרופסור היינריך אפלבאום, שהיה מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת וינה, אך סולק ממשרתו מיד לאחר סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי וגלה לפריז. החוקר לא ידע לומר מה עלה בגורלו של היינריך לאחר שגלה לפריז, אך בארכיון "יד ושם" מצאתי שנעצר עם בתו הִילדה במבצע הגירוש של יהודי פריז ביולי 1942. הוא נשלח למחנה דראנסי ומשם, דרך מחנה המעצר פיטיוויה, ברכבת לאושוויץ. לא ברור מה עלה בגורלו באושוויץ, אבל ידוע שלא נותר בחיים לאחר המלחמה. בתו לא נשלחה איתו לאושוויץ. משערים שהייתה בתוך קבוצת הילדים שניצלו בעזרת הנזירה יליזבטה סקובצובה והאב דימיטרי קלפינין, אך בניגוד לילדים אחרים שהיו באותה קבוצה, לא היה אפשר לאתר אותה לאחר המלחמה. באתר היא רשומה כנעדרת. אין לדעת אם נתפסה ונשלחה למחנות ההשמדה, או שנמלטה ונשארה בחיים בזהות אחרת.
פיסות המידע האלה לא מסייעות להפיג את המסתורין. מה לצילום של פרופסור שנספה בשואה וביתו ליד מיטתו של פיליפ ורטינו, שלא היה יהודי , ולא ידוע שהיו לו קשרים עם יהודים או ישראלים? וגם אם נניח שהיה איזה קשר שאיני מבין עדיין, מי הניח ליד המיטה את התצלום הזה? לפרופסור אפלבאום לא היו קרובי משפחה ששרדו את השואה.
אני הולך ומשתכנע שרב הנסתר על הגלוי בחייו ובמותו של פיליפ ורטינו. אני הולך ומשתכנע, נוסף על כך, שלחקירה הזו, שאותה התחלתי יותר מתוך סקרנות מאשר מחשד למעשה פלילי או לרשלנות, אין דרך להימשך.
אפילו הִילדה עצמה אינה זוכרת במדויק את קורותיה בשנים שלאחר המלחמה. היא הצטרפה לגדודי היתומים והפליטים שהציפו את רחובות פריז. הם חיו במחילות המטרו והביוב, כייסו את העוברים ושבים, התחמקו משוטרים וחיילים, וחלקו מזון, לבוש ומקומות לינה. באחד הימים גילתה את שמו של אביה ברשימות הנספים שהתפרסמו בעיתונים. נודע לה שגורש לאושוויץ ושם, כנראה, נרצח. פעם אחרת שוטטה בחנות לספרים משומשים ומצאה שם ספר אפוריזמים מאת היינריך אפלבאום, ששמו "חיים, זמן, זיכרון". היא הסתירה את הספר מתחת לחולצתה והתגנבה איתו מן החנות. העותק הבלוי והמהוה נמצא גם הוא במגירה שבשולחן הכתיבה. הוצאת האוניברסיטה של וינה, כתוב בדף הכותרת, 1922, הדפסה שנייה. עיון בקטלוגים של האוניברסיטה של וינה לא מגלה פרטים נוספים על הספר ועל מחברו. לא מצאתי בשום מקום אזכורים לספר נוסף שהוציא, או למאמרים פרי עטו.
השנים חלפו, וחבורת הילדים שהִילדה התחברה אליה הלכה וקטנה. חלקם נתפסו בידי המשטרה, או מצאו את דרכם לטיפולן של הרשויות הסוציאליות. חלקם פשוט נעלמו. הִילדה כייסה וגנבה ארנקים, מכרה פרחים ברחוב, גנבה ספרים וקראה בהם. היא חלמה בהקיץ על בית עם ספרייה גדולה, שבה תשמור את כל הספרים שקראה, ואת כל אלה שפעם תרצה לקרוא, אך הספר היחיד ששמרה בין חפציה המועטים היה ספרו של אביה. בתוכו החביאה את התצלום של שניהם. היא אינה זוכרת איך הגיע התצלום לרשותה, מתי צולם, או מי היה הצלם. זיכרונותיה מן התקופה שלפני היום הנורא ההוא ביולי 1942 מטושטשים, היא כותבת. היא אינה בטוחה מה מהם הוא זיכרון ומה אינו אלא חלום.
יום אחד ראתה אותו. הוא היה בגבו אליה, בדרכו לאחת מתחנות המטרו, לכוד בנהר האנושי הזורם בקצב בלתי ניתן לשינוי במורד המדרגות, שהובילו אל הרכבות. הוא לבש מעיל גשם ארוך וחבש כובע, אבל מתחתיו בצבץ אותו שיער בצבע בלונד עכור, וכשהסב לרגע את פניו זיהתה בוודאות את המבט הסקרני, המזלזל קמעה, ואת הצלקת הקטנה שמעל שפתו העליונה.
"פייר," צעקה, "פייר דוואל!"
והיא פרצה בריצה, ובדרכה נתקלה בעובדים שחזרו מהפסקת הצהריים, בזקנים שהילוכם אטי ומקרטע, ובילדים בדרכם בחזרה מבית הספר. היא לא ידעה מה תעשה כשתשיג אותו, אבל הייתה מוכרחה לנסות. ההמון סגר עליה כמו ים של אנשים חסרי פנים, שגליו עצרו בעדה וניסו להטביעה. היא התקדמה בעקשנות בזמן שהכתה בזרועותיה ימינה ושמאלה, וזכתה בתמורה למבטי שטנה וקללות מסוננות מבעד לשפתיים קפוצות, אבל כמה שהצליחה להתקדם, האיש שחיפשה כמו נמוג בתוך ההמון. כעבור זמן קצר נאלצה לעצור. היא התנשפה וקיללה בקול רם. באותו רגע משכה את תשומת לבה תנועה חריגה מקצה המדרכה. היא ראתה מונית נעצרת בחריקת בלמים. פייר דוואל החליק לתוכה, והמונית מיהרה להשתלב בתנועה ופנתה ימינה ברמזור הקרוב. היא לא ראתה אותו שוב.
ב-1955, כשמלאו לה שמונה־עשרה, החליטה הִילדה שהגיע הזמן לשנות את מהלך חייה. היא פנתה לאחד מחבריה, שהתמחה בזיוף תעודות עבור כל מי שעברו לא יעמוד בבחינה מדוקדקת מצד הרשויות, והמציאה לעצמה זהות חדשה — אנני אלמה, צעירה ממוצא הונגרי שמשפחתה נעלמה במהלך המלחמה, ביתה נהרס, והיא חיה אצל קרובי משפחה (שלא היו ולא נבראו) בעיירה קטנה, הסמוכה לחופי נורמנדי. ביתם של קרובי המשפחה נהרס בעת פלישת בעלות הברית, ואנני אלמה נדדה בגפה לפריז. באותה הזדמנות גם הוסיפה שנתיים לגילה, וכך, כאישה בת עשרים, נרשמה ללימודים בסורבון. את בחינות הכניסה עברה בקלות, הודות לקורס הכנה מזורז, שארגנה לעצמה בסיוע ספרים שגנבה מספריית האוניברסיטה.
אני מתבונן בתעודת הסטודנט שלה, שהוצאה עם תחילת לימודיה, ב-1956. התצלום מראה אותה מחייכת, והחיוך מאיר את פניה. שערה בהיר, בניגוד לשערה של הִילדה בצילום משנות הארבעים, ומשתפל עד מעבר לכתפיה. בין שיניה הקדמיות, בלסת העליונה, יש רווח. דווקא הפגם הקטן הזה הופך את פניה למקסימות במיוחד.
במגירת השולחן אני מוצא ערמה קטנה של צילומי דוגמנות. היא לבושה בלבן, בלבנים שחורים, בשמלה פרחונית בעיצוב קיצי. בכל הצילומים היא מחייכת את אותו חיוך רחב, המדגיש את הרווח בין שיניה וגורם לעיניה לזהור באורם חסר הדאגות של הנעורים.
תעודת הסיום שלה, מ-1959, מעניקה לה, בהצטיינות, תואר בפילוסופיה. עבודת הסיום שהגישה, ושעותק ממנה מצוי במגירה, נקראת: "על תפיסת הזמן ההינדית כפי שהיא משתקפת באפוריזמים של פרופסור היינריך אפלבאום".
אני מגיע למסקנה הבאה: אם היינריך אפלבאום נרצח בידי הנאצים, ולא נשארו שום קרובי משפחה שיחזיקו בתצלום, ואם נקבל את גרסת האחיות בבית החולים שהתצלום לא היה ברשותו של פיליפ ורטינו כשהתאשפז, נותר רק הסבר אחד לעובדה שהוא נמצא ליד מיטתו. הִילדה אפלבאום חייבת להיות עדיין בחיים, והיא ביקרה אצלו סמוך למותו והשאירה אצלו את התצלום, וקרוב לוודאי שגם את הוורד. אבל מסקנה זו משאירה אותי עם סדרה חדשה של שאלות בלתי פתורות. מדוע השאירה הִילדה אצל ורטינו את התצלום? מה, אם בכלל, היה הקשר ביניהם? ואיך יתכן ששני אנשים שעברו של האחד לוט בערפל, ולקיומה של השנייה אין זכר בשום אתר רשמי, מוצאים לנכון להיפגש דווקא בבית החולים האיטלקי שעל מורדות הכרמל, יום אחד בלבד לפני שהאחד מביניהם ינשום את נשימתו האחרונה?
אני שב ובודק. מנצל קשרים מהימים שבהם עבדתי עבור המשטרה. הִילדה אפלבאום אינה רשומה במשרד הפנים, לא כאזרחית ולא כתושבת קבע. בירור בנמל התעופה מעלה שתיירת בשם זה לא נכנסה לארץ במהלך השנה האחרונה.
אם הִילדה אפלבאום אכן קיימת, אני נאלץ להסיק, אין דרך שבה אוכל לאתר אותה.
לאורך כל שנות השישים ממשיכה אנני אלמה בקריירת הדוגמנות שלה. קלסר צנום מכיל כמה תצלומים, וחיפוש ברשת מעלה רבים נוספים. היא מופיעה בלבנים של ראלף לורן, בג'ינס של קלווין קליין, מחזיקה בתיקים של לואי ויטון, ומתבוננת במבט רציני בבקבוק או דה קולון של חברת שאנל. גזרתה מעט נשית ומעוגלת יותר מן המראה השדוף שהיה מקובל באותן שנים, אך שערה גזור בקארה אופנתי. שערה משנה את צבעו מתמונה לתמונה. לעתים הוא בלונדיני, כפי שהיה בתקופת לימודיה, לפעמים שטני נוטה לחום, ומדי פעם אפילו אדמוני. הפרסומים בהם היא מופיעה מכובדים. לפחות שלוש פעמים התכבדה בשערו היוקרתי של "ווג". בכל תצלומיה היא מקפידה לחייך, וחיוכה חושף את הרווח שבין שיניה הקדמיות, שהפך לסמלה המסחרי. מבטה מסתורי ומרוחק, כאילו היא יודעת הרבה יותר משהיא מוכנה לגלות. הכיתוב מתחת לאחד התצלומים מתאר אותה כ"המונה ליזה עם הרווח בין השיניים".
בקלסר שבדירה מצויים רק תצלומים מקצועיים, אבל ברשת אפשר למצוא גם תמונות אחרות. היא מצולמת באירועים חברתיים כשהיא צמודה לידוענים למיניהם, אך לא לכוכבי רוק או לספורטאים, אלא לדמויות מתחום האמנות והתרבות. רובם גברים. רובם מבוגרים ממנה במידה ניכרת. אפשר למצוא תמונות שלה בחברת אלבר קאמי, תלויה על זרועו של חוליו קורטאסאר, מאזינה בקשב רב לדבריו של פרנסואה טריפו. צילום אחר מתעד אותה משיקה כוסות שמפניה עם קתרין דנב. תמונה נדירה מראה אותה ממתינה ליד כבש העלייה למטוס בחברתו של אלן דלון. ביחד הם נראים כסמל לדור ההוא, שהנעורים היו לו סיבת הקיום ותכליתו.
לקראת סוף שנות השישים הפרסומים מתמעטים. כנראה שאנני נחשבה כבר מבוגרת מדי לנוכח הדור החדש של הדוגמניות בנות העשרה. הסבר אחר הוא שהקריירה הנוספת שפתחה בה נתנה לה סיפוק רב יותר, ובלעה את כל כולה. הִילדה עצמה אינה מתייחסת בכתב לקריירת הדוגמנות שלה, לא במחברת הרשימות שהשאירה, ולא בטקסטים שנשארו על המחשב הנייד. גם במיילים שכתבה לי לא הזכירה מעולם את צילומי הדוגמנות, או את עולם הזוהר.
לקראת סוף שנות השישים מתחילים להופיע הסיפורים. הם אינם מופיעים תחת השם אנני אלמה, וגם לא אידה פומו או הִילדה אפלבאום. הסיפור הראשון, "מתחת לעץ התפוז", הופיע תחת השם קריסטין דרובה. הוא מספר על דורות של נערות המתבגרות באותו בית יתומים בפאתי פריז. עץ התפוז המופיע בכותרת נטוע בחצר בית היתומים, ומשמש עוגן יחיד של קביעות בתוך עולם המשתנה באופן תמידי. המוטו לסיפור היה האפוריזם "הזמן אינו משתנה. מה שמשתנה הוא תמיד האדם", מאת היינריך אפלבאום. קריסטין דרובה פרסמה סדרה של סיפורים העוסקים בתהליך ההתבגרות של נערות ונשים צעירות, ובדרך שבה הזמן כמו מאיץ את מהלכו בשנים אלה עבור הנערות עצמן, בעוד שבפועל דבר בעולם החיצוני אינו משתנה. כל סיפוריה של דרובה התפרסמו במגזין "לה נובל ליטרר", ולכולם היה מוטו מאת היינריך אפלבאום. סיפוריה של קריסטין דרובה כונסו בשנת 1982 בספר "איך עברו עליי השנים", שהיה מועמד לפרס גונקור.
אבל קריסטין דרובה לא הייתה היחידה.
בזמן שבו פורסמו סיפוריה של דרובה, מופיעה במגזין המדע הבדיוני "פלנט" סדרה של נובלות מאת לואיז דבינט. סיפוריה של דבינט עוסקים כולם בעולם דמיוני אחד, שבו הזמן חולף בקצב אחר עבור כל אדם, בהתאם לנסיבות חייהם ולמאורעות שבהם הם מעורבים. כך יכול, למשל, זוג שהחל את דרכו באהבת נעורים, למצוא שאחד מבני הזוג התבגר בהרבה ביחס לאחר, ואדם עלול להפוך צעיר מילדיו. סיפוריה של דבינט תורגמו לאנגלית בספר ששמו "זמן ומהומה". אייזק אסימוב פרסם ביקורת על הספר וכינה אותו "שעשוע אינטלקטואלי נפלא".
ועל שתי אלה נוספה עוד לוסי טאלני. טאלני עסקה בפובליציסטיקה, ואת עיקר זמנה הקדישה למעקב אחר משתפי הפעולה עם הנאצים וגורלם בצרפת החופשית. היא הוקיעה את המשטר הצרפתי על אי נכונותו לרדוף את משתפי הפעולה, ועל העונשים הקלים עד גיחוך (במילותיה שלה) שהושתו על אלה שהוכחה אשמתם. טאלני המשיכה בפעילותה הפובליציסטית עמוק לתוך שנות התשעים. מאמריה הופיעו ב"פארי מאטש", אבל גם בפרסומים זרים. תקופה קצרה היה לה טור אורח ב"ניו יורקר". בשלהי שנות התשעים חדלה לפרסם.
אוגדן מסודר המחולק לשלוש מחיצות מכיל את כתביהן של קריסטין דרובה, לואיז דבינט ולוסי טאלני, וכן מבחר של מאמרי ביקורת, מכתבים וחומר נוסף הקשור אליהן. נראה שעורכי המגזינים הספרותיים וכותבי המאמרים למיניהם לא קישרו מעולם בין שלוש הנשים. אני מוצא אזכורים רבים למסתורין האופף כל אחת מהן. הן מעולם לא נראו בחברה, לא סיפקו כתובת קבועה למשלוח דואר, למעט תיבות דואר מזדמנות במשרדי דואר משתנים ברחבי פריז, ומאוחר יותר גם במונטריאול ובלוס אנג'לס, ולא גבו את התמלוגים על כתביהן, שהופנו לארגוני צדקה שונים העוסקים בסיוע ליוצאי שואה, אך גם לפליטים ונרדפים אחרים ברחבי העולם. קריירת הדוגמנות של אנני אלמה סיפקה כנראה להִילדה את כל האמצעים החומריים שהייתה זקוקה להם, ולכן יכלה לנצל את הכסף שהרוויחו שלוש המחברות שהמציאה למטרות אחרות.
אף שהמו״לים השונים מבקשים שוב ושוב תצלום עדכני שלהן, לעטיפת הספר או לצורך יחסי ציבור, הן אינן נענות לבקשות. יוצאת דופן היא לוסי טאלני, שהטור שלה ב"ניו יורקר" הופיע מתחת לרישום של דיוקנה. הרישום אינו מזכיר בשום צורה את דיוקנה של הִילדה. "אני ציירתי אותו," היא כותבת, "הסתמכתי על דיוקן של וירג'יניה וולף."
התכתובת של שלוש הנשים עם העולם החיצון כוללת הרבה בקשות לראיונות והצעות להופיע בתוכניות טלוויזיה, בערבי תרבות ובכינוסים ספרותיים. הן מסרבות באדיבות אך בתוקף לכל בקשה. הדברים שכתבתי, מסבירה כל אחת מהן בתורה, מסכמים את כל מה שיש לי לומר.
כתבה אחת, כך נראה, שעשעה את הִילדה במיוחד. תמונה מטושטשת מראה את פייר אליוט טרודו, באפריל 1980, מעט לאחר ששב והתמנה לראש ממשלת קנדה, כשהוא מסב במסעדה עם אישה שצלליתה מטושטשת. הכתב מציין שהאישה כנראה אינה מרגרט סינקלר, ומעלה את ההשערה שהיא הסופרת קריסטין דרובה. "מעולם לא פגשתי את טרודו," כותבת הִילדה, "אבל אני יודעת שהוא קרא בכתבי דרובה, וגם הביע את הערכתו אליה בכמה מקרים בשיחות פרטיות."
כמוצא אחרון אני מחליט לפנות אליה מעל דפי העיתון. אני מגייס את מיטב ידיעתי בשפה הצרפתית ומפרסם מודעה ב"פארי מאטש". "לכבוד הגברת הִילדה אפלבאום," אני פותח, "מצאתי את תמונתך ליד מיטתו של פיליפ ורטינו ז״ל בבית החולים האיטלקי בחיפה. אני יודע שהתמונה שהונחה ליד מיטתו של מר ורטינו היא של אביך, פרופסור היינריך אפלבאום, ושלך, ושהיא צולמה בפריז, כנראה בראשית שנות הארבעים של המאה העשרים, אך איני מצליח למצוא כל דרך לקשר בינך לבין מר ורטינו, והשאלה מדוע ביקרת אצלו, ומדוע השארת לו את התמונה, אינה נותנת לי מנוח. אין לי אפילו הוכחה לכך שאת אכן בחיים, אבל זהו ההסבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו למקורה של התמונה ולדרך שבה הגיעה אל חדרו מעט לפני מותו. אנא, כדי שאוכל לסגור את תיקו של מר ורטינו בלב שקט, כתבי לי והסבירי את הקשר ביניכם, וכן את מהות פגישתכם בימיו האחרונים."
אני מצרף את כתובתי ואת כתובת המייל, ומוסיף גם את התמונה.
במפתיע, אני מקבל תגובה על המודעה. היא מגיעה לתיבת הדואר האלקטרוני שלי, כתובה באנגלית. "מניסוח המודעה שלך," היא כותבת, "ברור לי שאינך דובר צרפתית מנוסה, לכן אני כותבת באנגלית כדי להקל עליך. חלפו כבר הרבה שנים מאז שמישהו קרא לי הִילדה אפלבאום. לפעמים במהלך אותן שנים חשבתי כבר שהיא מתה, או שלא הייתה אלא חלום, אבל המאורעות האחרונים החזירו אותה אליי בעוצמה מחודשת. אני שמחה שזיהית אותה וגאלת אותה מאלמוניותה. אבל אני נאלצת לתקן כמה טעויות שחלו במודעה שלך.
"ראשית," היא מסבירה, "שמי הוא Hilde, ולא Hilda, כמו שכתבת.
"וחוץ מזה," היא ממשיכה, "לאיש שהרגתי לא קראו פיליפ ורטינו. שמו הוא פייר. פייר דוואל."
אי שם במהלך שנות השמונים או התשעים, באותה תקופה ארוכה שבה הזמן עובר מבלי שנרגיש כיצד חומקות מאיתנו השנים, התקופה שלואיז דבינט מכנה "הבטן הרכה של החיים", החליטה הִילדה לצאת למסע בעקבות אביה, בדרך שעשו הרכבות ממחנה המעצר פיטיוויה לאושוויץ. היא עשתה את המסע במכונית דשוו חבוטה, שרכשה במזומן ובזהות בדויה במגרש למכוניות משומשות. היא קיצרה את שערה וצבעה אותו, והקפידה להרכיב משקפיים כהים כדי שאיש לא יזהה את הדוגמנית אנני אלמה. המסע ארך שבועיים, ולקח אותה לתוך גרמניה דרך עיר הגבול סארברוקן אל פרנקפורט, דרזדן, גרליץ, ניסה וקטוביץ', ולבסוף עד אושוויץ.
הדשוו התנהלה באטיות, עולה ויורדת על קפיציה החלודים "כמו גמל," היא כותבת. לפחות שלוש פעמים, ככל שהיא זוכרת, התחמם המנוע במידה כזו שהיא נאלצה לעצור ולהמתין כמה שעות עד שיכלה להמשיך בדרך. היא ישנה באכסניות ובבתי איכרים, קנתה פירות ולחם בחנויות מכולת שכונתיות, ושאלה את המקומיים בכל עיירה על משלוחי היהודים שעברו במקום בקרונות משא גרמניים, שנמשכו בתחילה על ידי קטרים צרפתיים ולאחר מעבר הגבול — על ידי קטרים גרמניים. "איש לא שמע ולא ידע דבר," היא כותבת, "אני יודעת שהיהודים דיברו עם המקומיים. הם היו צמאים והתחננו למים, אבל אף אחד לא זכר כלום." שאלותיה זכו בדרך כלל להתעלמות, ולאחר שהתמידה בהן זמן מה, להכחשות גורפות ולמבטים נזעמים.
באחד הכפרים בפולין, כשישבה במכוניתה המושבתת וחיכתה שהמנוע יתקרר, התקרבה אליה קבוצת נערים חמושה במוטות מתכת וסכינים. "למזלי, הצלחתי להתניע ולברוח משם," היא מספרת. "הפניתי את הדשוו לעבר החבורה וחשבתי לדרוס אותם, אבל הם היו זריזים מהגמל המזדקן שלי."
"רציתי להרגיש שוב את הקשר שהיה בינינו," היא מסבירה בתגובה לשאלתי. "כשהייתי ילדה יכולתי לנחש מה הוא יאמר. ידעתי מתי הוא נמצא בחדר השני ומתי הוא ישן. הרגשתי אם נחתך בגילוח. חשבתי שאם אשחזר את תנועותיו באותו מסע אכזרי, אוכל להתחבר אליו ממרחק השנים. להרגיש את מה שהרגיש. לדעת מה חשב.
"בערים הגדולות, כמו פרנקפורט או דרזדן, לא היה אפשר לדעת באיזו תחנה עצרה הרכבת. דרזדן הושמדה לחלוטין במלחמה, וקו הרכבת אליה חדש לגמרי. בעיירות ובכפרים המסילה היא אחת, ותחנות הרכבת נשארו כפי שהיו בשנות המלחמה. כשביקרתי במקומות אלה חשבתי שאני יכולה לחוש אותו. אבל כל מה שהצלחתי לחוש היה ייאוש וכאב.
"באחת העיירות לא יכולתי כבר לשאת את המועקה. הייתי חייבת לעשות משהו. אני מתביישת לומר, אבל ביקרתי במשרדי התחנה בשעת לילה מאוחרת.
היו איתי פחית בנזין, סמרטוטים וגפרור...
"לא חשבתי על נקמה," היא מסבירה, "אבל ענן העשן, שהיתמר אל השמים במראה האחורית של הדשוו, היה אחד המראות היותר יפים שיצא לי לראות בחיי."
"ואיך הסתיים המסע?" אני מתעניין.
"כל מסע מסתיים תמיד במפח נפש," היא עונה בפרפרזה על משפט משל לואיז דבינט, "זכור את מובי דיק. זכור את דון קיחוטה". באושוויץ לא מצאה שום אזכור לאביה. לאחר חיפושים ארוכים בסיוע חברים מהפקולטה להיסטוריה בסורבון, שפנו ל"יד ושם" מבלי להסגיר את זהותה, הצליחה להגיע אל תעודת הפטירה של היינריך אפלבאום.
"הוא מעולם לא הגיע לאושוויץ," היא מסבירה, "הוא מת מהתקף אסטמה בקרון הבקר הצפוף שבו הובלו היהודים, סמוך מאוד לגבול בין צרפת וגרמניה."
"אני רוצה לספר לך על פייר דוואל," היא כותבת, "הוא היה אחד ממשתפי הפעולה הקטנים, אלה שפעלו מתוך רצון לשפר את תנאי חייהם ולא לכלכו את ידיהם בעצמם. כל שעשה היה להסתובב עם השוטרים והחיילים בשכונות שהכיר, ולהצביע על יהודים שלא ענדו את הטלאי הצהוב או על בתים שבהם הסתתרו יהודים. סמוך לסיומה של המלחמה נעלם. כמוני, הוא הצטרף לחבורה של נערי רחוב ושינה את שמו לפיליפ שנאפאן. כמוני, גם הוא מצא חברים שידעו לזייף תעודות ומסמכים לפי דרישה, וכמוני, גם הוא התפרנס לאחר המלחמה מגניבות קטנות ומחטיפת ארנקים. אלא שבניגוד אליי, הוא נמלט לא רק בגלל אורח החיים שאימץ לעצמו, אלא בעיקר כי היה מבוקש על ידי השלטונות בעקבות שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים.
"מיד לאחר המלחמה באה תקופת משפטי הבזק והתליות בכיכר העיר. קיוויתי שדוואל מצא את מותו בחגיגת המוות הממושכת הזו, אבל לא כך היה. אחר כך באו המשפטים הממוסדים, אבל הם התמקדו בפושעים הגדולים והתעלמו ממשתפי הפעולה של היום־יום. גם אם היו תופסים אותו, ספק אם היו טורחים למצות איתו את הדין.
"כשנתקלתי בו במקרה הבין, כנראה, שזהותו עתידה להיחשף. הוא החליף שוב את שמו, ועזב כנראה את פריז. אחרי שראיתי אותו התחקיתי על עקבותיו בסיוע חברים, אבל לא הצלחתי לגלות את זהותו החדשה או לאן נעלם. הייתה תעודת פטירה על שם פיליפ שנאפאן, אבל היא הייתה מזויפת בבירור. מסרתי את הפרטים על אודותיו לרשויות, וגם לשגרירות ישראל, אבל מכיוון שעדיין הסתתרתי באותה תקופה מפני השלטונות, נאלצתי לעשות זאת בעילום שם ולא יכולתי לבדוק אם משהו נעשה בעקבות המידע שמסרתי.
"שנים רבות חלפו, שבהן עברו עליי החיים. לא חשבתי עליו הרבה. עסקתי בכל העיסוקים שהחיים מזמנים לנו כדי לשכוח את קצבו של הזמן."
"איך עברו עלייך החיים?" אני שואל. "מה עלה בגורלה של הִילדה אפלבאום שראיתי בתצלום עם אביה? מה הביא אותך הנה?"
בתשובה היא מספרת על האחות מריה, על בית היתומים, על חבורת הגנבים הצעירים, על אנני אלמה, קריסטין דרובה, לואיז דבינט ולוסי טאלני. על השנים בפריז, על חוג הסילון, על שנות ההתבודדות, ועל הזקנה שמצאה אותה בלונדון, ולא הרפתה את אחיזתה מאז.
"סיפור חיים מרתק," אני כותב לה. "סיפור שצריך לכתוב, צריך לספר, כדי שהדורות הבאים ידעו איזו תעוזה הייתה לך, איזו תושייה..."
"חיי אדם," היא עונה במה שהיום אני יודע שהוא אפוריזם של היינריך אפלבאום, "אינם אלא שרשרת מכוונת של צירופי מקרים."
לקראת סוף שנות השבעים עזבה אנני אלמה את פריז ועברה למונטריאול. כנראה עייפה מהמרדף הבלתי פוסק של עיתונאי הרכילות אחריה, אף על פי שכבר הפסיקה לדגמן ולא נראתה עוד בחברת אנשי ציבור למיניהם. כמעט עשר שנים אחר כך עברה לגור בלוס אנג'לס, כנראה בעקבות רומן עם גבר שזהותו אינה ידועה. בתחילת שנות האלפיים אפשר למצוא אזכור שלה באחד מעיתוני הרכילות של לונדון. תצלום מאותו עיתון מראה אותה במשקפי שמש שחורים ושמלה ארוכה. הזמן נתן בה את אותותיו. התמונה מזכירה את התמונה ששלחה לי לא מזמן, אם כי בלונדון היא עדיין אינה נתמכת במקל.
אלה אינם כל מסעותיה. גזרי עיתונות מראים אותה בהונגריה, בפולין, באיסלנד, ברואנדה. אף שהיא הולכת ומתבגרת, דמותה נותרת מרשימה וזקופה לאורך השנים, עד שהיא מתחילה להתכופף סמוך לסופה של המאה. בגזרי העיתונות מהשנים המאוחרות יותר היא מופיעה בחברת פליטים ונרדפים, או באירועי גאלה של ארגוני צדקה שונים. חיוך המונה ליזה שלה ממשיך להיות האלמנט הבולט בכל צילומיה.
לאחר הצילום מלונדון נעלמה מעין הציבור.
"עד שנת 2000 לערך," היא כותבת, "הרגשתי שלמה ומלאת חיים. מאז התחלתי להתמעט. לא הייתי מוכנה להופיע בציבור כשאיני במלוא כוחי, ולכן הקדשתי את כל מאמציי להצניע את נוכחותי. הפסקתי להופיע באירועים ולצאת למקומות בילוי. הפסקתי גם לטייל בעולם. מאז שנת 2000 מיעטתי לצאת מדירתי בלונדון, לפחות עד יולי שעבר."
היא לא התחתנה מעולם. "לא התנזרתי מגברים," היא כותבת, "אבל הם תמיד היו תבלין לארוחה ולא המנה העיקרית. איני זקוקה לגבר כדי להגדיר את עצמי דרכו. הסופרות שלי מספקות לי יותר מדרך אחת להצדיק את קיומי.
"ונוסף על כך," היא ממשיכה, "במי היה אותו גבר מתאהב? באנני אלמה? בהִילדה אפלבאום? באחת הסופרות? כל אחת מהן שונה מרעותה. כל אחת מהן חיה את חייה בזמנים שונים, בדרכים שונות. לכל אחת תחומי עניין ומחשבות כמוסות משלה. את קיומן באותו גוף ובאותו פרק זמן אפילו אני מתקשה להבין."
אני מניח את המחברת הדקה לצדי ומתבונן בשקיעת השמש אל בין הגלים. השמים מניחים על ראשה הילה כתומה־אדומה המזכירה את צבע שערה של הִילדה באחד מתצלומי הדוגמנות הראשונים שלה. הים מקבל אותה אל קרבו ועוטף אותה במימיו הרוחשים. זמן קצר לאחר מכן השמים כבר חשוכים.
ואז, היא כותבת, "למדתי על מקומו של פייר דוואל.
"פארי מאטש" פרסם כתבה על בית החולים האיטלקי שבחיפה, ועל קשריו עם הקהילה הצרפתית בישראל. בית החולים מרבה לטפל באנשים הנוטים למות. הוא מפורסם באיכות הטיפול שהוא מעניק ובמידת החמלה שמעניקות הנזירות שמשמשות כאחיות. הכתבה התמקדה בחולה מסתורי בשם פיליפ ורטינו, שחי כל חייו בליון, היה סוכן השקעות בבורסה שהתמקד במתן שירותים פרטיים לעשירי העיר, ותרם רבות לקהילה ולמדינת ישראל. על קורות חייו למדו אנשי 'פארי מאטש' ממסמכים שהציג בפניהם, אבל כשחזרו לצרפת לא הצליחו לאמת דבר מכל מה שנאמר או שהוצג. למעשה, בליון לא חי מעולם אדם בשם פיליפ ורטינו.
"מכל מקום, מר ורטינו, המשיכה הכתבה לספר, גילה שהוא חולה סרטן בשלב מתקדם של המחלה, כשלא נותר עוד שום טיפול שיכול היה לסייע לו. הוא בחר לבלות את ימיו האחרונים בישראל, שלה, לפי דבריו, תרם כספים רבים במהלך חייו, והגיע לבית החולים האיטלקי כשמחלתו החריפה והוא כבר לא יכול היה ללכת או לאכול בכוחות עצמו.
"לכתבה צורפה תמונה שלו כשהוא שוכב במיטתו," היא מסיימת. "גם ממרחק השנים והסבל, גם בתמונה המטושטשת בעיתון יומי, גם מבעד לתחבושות ולצינורות שאליהם היה מחובר, לא פקפקתי לרגע במבטן של העיניים האלה, בשרבוב השפתיים השחצני, בזהותו של האיש שהיה פעם פייר דוואל."
"נכנסתי לישראל כלואיז דבינט," היא כותבת. "אנני אלמה עדיין מעוררת תשומת לב בקרב קהילת דוברי הצרפתית, וחשבתי שבישראל איש לא יכיר סופרת מדע בדיוני שחדלה לכתוב לפני למעלה מעשרים שנה. מצאתי דירה להשכיר בשדרות רוטשילד בתל אביב, כדי לא להיות קרובה מדי לפייר כשימצאו את גופתו, ונסעתי לחיפה וחזרה בתחבורה ציבורית. איש לא ראה אותי נכנסת לחדרו, ואיש לא הביט בי פעמיים בכל הנסיעה. אחר כך נשארתי בתל אביב. החלטתי לסיים כאן את חיי. איני רואה את התועלת בהמשך ההידרדרות שהתחלתי לחוות. אין לי עוד למה לצפות, והמקום הזה מוצא חן בעיניי כתחנה אחרונה במסע, שהתחיל באוסטריה וחצה כמעט את כל העולם, כדי למצוא מקום שבו יהודים יכולים למות בשקט. למות לפי בחירה."
"השקעת מאמצים רבים, תוך סיכון להיתפס, כדי להקדים בכמה ימים או שבועות מוות שהיה בא ממילא," אני מתפלא.
"הצדק אינו מכיר בזמן או במקום," היא עונה. "על מותו של אבי פייר דוואל היה חייב לי מוות אחד. הוא שילם את חובו."
אני מנסה לדמיין את אותם רגעים אחרונים. "נכנסת לחדר לאחר שהאחיות סיימו את סיבוב התרופות של הערב," אני כותב, "הוא ודאי ישן או נמנם אז בהשפעת המורפיום. אולי התעורר כשהרגיש את הדקירה שהחדירה אוויר לתוך ורידיו. אני תוהה האם הבין שהוא עומד למות? האם הישיר את מבטו אלייך כדי לראות מיהי זו המעוללת לו את הדבר הנורא הזה? האם ניסה לצעוק? האם, ברגעיו האחרונים ומבעד למחסום השנים, זיהה את הילדה הקטנה שאותה הסגיר לידי השוטרים לפני שנים רבות כל כך?"
"התיאור שלך מאוד רומנטי, ומלא צדק פיוטי," היא עונה, "אבל האמת היא שהוא היה תחת השפעת מורפיום וכדורי שינה חזקים. הוא המשיך לנחור בשלווה עד הרגע האחרון."
עכשיו הלילה כבר יורד על חוף הטיילת. לילה נטול ירח. כמעט כל הבליינים כבר נטשו את החוף. רוח קרה נושבת, והגלים מלחשים כאילו יש להם סודות שהם מגלים רק לעצמם. "אם אתה מתעקש לספר את סיפור חיי," כתבה לי באותו מייל אחרון, "אל תספר אותו כסיפור של נקמה שהתאחרה. אל תרמוז שלא מצאתי עוד סיבה לחיי לאחר מותו של פייר דוואל. האיש הזה אולי סיפק מסגרת לחיי, אבל המסגרת אינה מתארת את כל התמונה. חייתי חיים מלאים ועשירים, ואני בוחרת לסיים אותם כפי שחייתי אותם, ישרה ולא כפופה, ללא חרטות וללא מורא."
אני מסיר עכשיו את בגדיי, למרות הקור, ונשאר בבגד ים. בידי אני נושא ורד בודד שקניתי מרוכל על הטיילת לפני כמה שעות. אני לוקח את הוורד איתי ונכנס אל המים.
ואתם, קוראיו של הסיפור הזה, אם תזדמנו פעם לחוף הטיילת שעה ארוכה לאחר השקיעה, כשמעשיכם לא ימשכו תשומת לב מעשרות מתרחצים, משום שהיא שנאה את הראוותנות, עשו כמוני. היכנסו אל המים כשבידכם ורד בודד, לא יותר, כי היא אהבה ורדים ושנאה את ההגזמה, לכו במים עד שיגיעו אל בית החזה. אין צורך להתקדם יותר מדי. לא הייתי רוצה שתסכנו את עצמכם. עמדו עוד רגע במים ואז, בתנועה רכה אך החלטית, הניחו אותו במים ותנו לו להיסחף לאן שילך.
הניחו פרח על קברה של הִילדה אפלבאום.
