העובר והשב

1

 

 

היא עמדה להיפרד ממנו והוא רצה לנשוך לה את הלשון. הרגיש שהיא מתכננת לזרוק אותו עוד לפני שאמרה משהו, ורצה לנשוך אותה חזק, אבל הם היו בבית הבורגני של הוריה בשכונת בקעה. הבית הופרד מן הרחוב בגדר אבן שהשתלשלו ממנה מחרוזות של בוגנוויליה ארגמנית מרהיבה. גם פנים הבית היה מעוצב בטוב הטעם של אביה האדריכל ואמה הפסיכולוגית. שטיחים אפגניים נפרסו במסדרונות, ואוסף פסלים ממדינות שונות היה מפוזר לאורך שידת העץ. אך יותר מכול, מקרר היינות היקר הוא שסימן את ההתכוונות של בני המשפחה החוצה, לעין המתפעלת של האורחים, לציפייתם הדרוכה למחמאות שיאשררו את טעמם המשובח והאנין.

 

ביתם התאמץ ללא הצלחה להסתיר את יעילות דייריו, אך היא משלה בכול. אפילו בחזית הדברים הכמו־מרושלים הושקעה מחשבה. אפילו במוסף העיתון מסוף השבוע שכמו נשכח על שולחן הקפה בסלון הייתה טמונה כוונה — שמישהו ירפרף, שמישהו יקרא את הכתבה על חשיבות השעמום: מחקרים אחרונים מעידים עד כמה השעמום, שהפך להיות אויבו המר של הדור הצעיר, דווקא הכרחי להעצמת היצירתיות. אפילו טולקין כתב את השורות הראשונות בספרו ההוביט בעיצומו של התקף שעמום, כאשר בדק מחברות בחינה כמרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת אוקספורד. למי, אם לא לו, נועדה הכתבה?

 

אמה רמזה לו בעקיפין ובהזדמנויות שונות שאולי אפשר למצוא משמעות וחן בבטלנותו הנוכחית, אך נמרוד שנא את הרמיזות המתאמצות הללו. הן היו השתדלות עקיפה שניסתה להחליק בגרון אך שרטה את קנה הנשימה. גם יעל הייתה בסופו של דבר פרי שלל הרמיזות הללו.

 

מתחילת הבוקר לחששה לו שהם צריכים לדבר, שאולי כדאי שילכו לשתות משהו באיזה בית קפה פה בסביבה. תכננה להיפרד ממנו ואחר כך אולי להספיק איזה שיעור פילטיס, והוא התמהמה בכוונה. פיהק ארוכות, התהפך מצד לצד במיטה, קבר את ראשו בכר. שתישרף היעילות. שלא תוכל לירות את המילים.

 

כל כך שנא אותה, את חזותה מלאת החיים. השיער הסמיך והמלא, השדיים הגדולים והחמים שרטטו בכל תזוזה. הוא סירב לבית קפה, אך התרצה שיעברו לביתו, מרחק חמש דקות הליכה. שכונתו הייתה פחות יוקרתית ופלצנית בשל קרבתה לאזור התעשייה המאובק בתלפיות, ובשל הערב־רב של התושבים שגרו בבניינים רבי הקומות.

 

תריסי חדרו היו מוגפים עוד מאמש, וריח דוחק עמד בו. הוא פתח חלון לרווחה והיא חלצה נעליים וישבה ישיבה מזרחית על מיטתו. מראה כפות הרגליים השמנמנות־דוביות שנגלו כשהסירה את גרביה, אלו שפעם עוררו בו תאווה עצומה, דחה אותו.

 

הוא שנא אותה כי צדקה.

 

לא היה טעם להמשיך את מערכת היחסים המדשדשת שנגררה כשרוכים משוחררים על הרצפה. הם לא שכבו יותר. לא יצאו לבלות ובקושי דיברו. אבל זה היה שולי. הדבר הנורא ביותר היה שהיא לא נזקקה לו יותר. למדה להסתדר לבד. עיכלה בכוחות עצמה את שנאתה לאביה ואמה, שחברו זה לזה בזוגיות אנוכית מאוחרת, לאחר שפירקו הוא והיא את החבילה הקודמת וילדו אותה כחותם אחרון של המהלך האלים שעשו, שהותיר אחריו עבורה ארבעה חצאי אחים מבוגרים, ספוגי קנאה ומרמור. היא למדה לשלוט באיבתה ולסחור בה לפי צרכיה, ולא הייתה צריכה אותו יותר.

 

ואף על פי כן נמרוד לא רצה שתיפרד ממנו. לא כך כשהוא פגיע, שפוף, מפורק. הוא לא היה מסוגל לשמוע אותה אומרת את המילים המנוסחות היטב, המנומסות והארוזות, בעטיפת נחמה מרשרשת, אלו שתמצתו וסיכמו את חברות הנעורים שלהם בת ארבע השנים. ידע שברגע שתגיד את המילים לא יוכל לנשום. ישתחרר עוד אוויר מתדמיתו המנופחת עטורת הפאסון של החייל המצטיין בסיירת המובחרת, אף על פי שכבר שנתיים נגרר פחות או יותר ללא מעש. השתחרר בטרם עת מהשירות עקב פרופיל נפשי, החליף עבודות מזדמנות, ולא החליט מה ללמוד ומה ירצה לעשות כשיהיה גדול.

 

 

 

"להדליק את האור?"

 

"תעשי מה שאת רוצה," מלמל ביובש.

 

"מה שאתה רוצה."

 

התריס שפתחה הציף את החדר באור ומחק חצי מתווי פניה כמו בתמונה שרופה. באור קרני השמש המולבנות הבחין שלבשה חולצה חדשה ושציפורניה ארוכות ומשוחות בלק בצבע יין אדום. לרגע הבין שהם משחקים משחק הפוך: ככל שהוא התרוקן ונבל, היא התמלאה. ככל שהוא קמל וכמש — כך היא יפתה ופרחה.

 

לאחרונה הוציאה רישיון נהיגה לאחר חודשים של היסוסים וחששות. שנתיים קודם לכן התחנן לפניה שתאזור אומץ והיא תירצה תירוצים: אני לא מרוכזת, אני עפיפון. פוחדת לדרוס איזו זקנה. והנה ככל שהוא הלך והתכופף, הלכה היא והתרוממה.

 

מיד אחרי השחרור עברה טסט ראשון, רזתה והתחילה ללכת לשיעורי פילטיס ביום ולמסיבות סלסה בערב. התחילה ללמוד לפסיכומטרי ולחשוב על הטיול הגדול ועל לימודים באוניברסיטה. דווקא עכשיו כשהיה פנוי בתום יום העבודה והיו לו ערבים חסרי מעש, היא מילאה את שעותיה בעיסוקים.

 

הוא בחר רצועה של להקת "The Killers" מתיקייה במחשב והגביה את הווליום.

 

"תכבה, אנחנו צריכים לדבר."

 

"מה מפריעה לך המוזיקה?"

 

"מפריעה."

 

"לא רוצה."

 

"נו, נמרוד. תפסיק להיות תינוק."

 

חריץ חוסר שביעות הרצון העמיק בין גבותיה ולרגע דמיין אותה אישה מקומטת בת חמישים. רצה שוב לעצבן אותה. לשבש לה את התוכנית הסדורה מראש, לחבל לה בלוח זמנים. שתאחר לשיעור פילטיס. שתפסיד את החימום. זה לא אחד מטיולי פתיחת שנה שלה בצופים. הוא לא חייל עם בעיות ת"ש בפלוגה שלה.

 

אחרי כמה דקות של מתח הוא נשבר והנמיך.

 

"על מה את רוצה שנדבר?"

 

שתגיד את זה היא, הוא לא יזרוק לה חבל הצלה.

 

"אתה יודע כמה שאני אוהבת אותך," היא אמרה ושלחה יד אל ירכו.

 

הוא גירש אותה. הפנים שלה רעדו, התעוותו. גלגלי העין התאדמו והוצפו דמעות. שתבכה היתושה. יתושה מכוערת כשהיא בוכה. הדמעות זלגו ממנה והיא בכלל לא הייתה יפה כך בלסת שמוטה, באף נוזל. הוא לא אוהב אותה, הוא לא אוהב אותה בכלל. אולי מעולם לא אהב אותה. לא היה בה כלום. עטיפה ריקה. קליפת ביצה. הייתה בשבילו סמל סטטוס בלבד. החברה היפה והחתיכה שתמכה בתדמית הנורמטיבית שלו. השוויץ בה כאילו הייתה טלפון נייד חדיש. היא לא חברה אמיתית אם היא לא נשארת איתו, נוטשת אותו בחולשה שלו.

 

"אני אוהבת אותך מאוד, נימו, אבל אני לא יכולה יותר." המילים נאמרו, הקשות מכול, או שיבואו גרועות מהן?

 

הוא שלף ממגירת השולחן את הברכה שכתבה לו ליום ההולדת האחרון עם שלל מדבקות הלבבות והרגשות המשתפכים, קימט אותה לכדור מעוך ואז זרק לרצפה, ומיד התחרט. התכופף ויישר חזרה את הברכה וקרע אותה מולה חתיכות־חתיכות, ביעילות של מגרסה.

 

גם הוא יכול להיות יעיל. בכל זאת, ארבע שנים כמעט דחקה היעילות הזאת בגבו, אף שביתו לא היה יעיל כלל, אלא ההפך. הוא גדל והתחנך בחופש גמור, כמעט ללא הגבלות ואיסורים. מאז שהוריו התגרשו, גרו הוא ואמו בדירת ארבעה חדרים כמעט לבדם, באינטימיות שקטה שהופרה רק בסופי השבוע, אז גם אחיו יזהר היה מצטרף אליהם מהמוסד שלו ולעתים גם אחותו הנשואה עם משפחתה.

 

לאחר הגירושים ריהטה אמו את הדירה באקראיות החפה מכל צו אופנה. לא היה קשר בין שולחן הקפה מזכוכית לבין הספות הבהירות. הקירות קושטו בציורי שמן שציירה כשפרשה לפנסיה מוקדמת לאחר שנים שלימדה ספרות בתיכון ("כמה פעמים אפשר ללמד את על השחיטה ואת תהילה?") והיה לה סוף־סוף זמן להקדיש לתחביב הציור שלה. היא התייחסה לציוריה בענווה, תלתה אותם חסרי מסגרת ומדי פעם החליפה ציור אחד באחר ששבה את לבה באותו שבוע.

 

צניעותה הייתה ההפך הגמור מהתרברבות הבוערת של הוריה של יעל, שציפו את תחביביהם במעטפת של יומרנות, כמנסים להוכיח שמלבד ההתמסרות לעבודתם, שגזלה כמעט את כל שעות יומם, היה טמון באישיותם גם פן יצירתי. הם הורידו מהמדף פסל קרמיקה שפיסלו בשיעור האחרון בחוג, עיניהם התלויות משתוקקות למחמאה, אינן נרגעות עד שסינן כמעט מתוך כפייה, "איזה יופי!"

 

הוא בעט ברגלי השולחן. יעל נבהלה וניסתה להרגיעו ולחבקו מאחור.

 

"אפשר לדעת מה קשה לך במיוחד?"

 

"אל תהיה ציני, נימו, בוא נהיה רציניים."

 

"את, שלא תגידי לי איך להיות," הסתובב אליה, "שמעת?"

 

יכול היה לדמיין את כל שיחות ההצטדקויות שערכה בשבועות האחרונים עם חברותיה, שבהן הסבירה תוך כדי שהיא שופכת לקפה ההפוך את הסוכר ומערבבת אט־אט, שוברת את המרקם הקצפּי, עד כמה היא לא יכולה לסבול את זה יותר. עד כמה נמאס לה. עד כמה היא בעצמה ילדה בת עשרים ואחת שלא בנויה לטפל במישהו. לא כרגע. היא לא המטפלת שלו ולא הפסיכולוגית. היא החברה שלו. וזה לא שהיא לא הייתה שם בשבילו. ועוד איך הייתה. הן יודעות עד כמה הייתה. עד כמה הקריבה. לא נסעה איתן לאילת בפסח, החמיצה נסיעה למיקונוס עם המשפחה שלה. פינתה את לוח הזמנים שלה וביטלה תוכניות כדי לתמוך בו, לשמוע אותו מספר שוב ושוב את סיפור ההדחה מהצבא.

 

היא נשענה לרגע על משקוף החלון. "הכול קשה לי. קשה לי מצב הרוח שלך, העייפות שלך. חוסר האונים. קשה לי כי אני לא רואה שאתה רוצה לעזור לעצמך, אני לא רואה שאתה לוקח את עצמך בידיים."

 

"וזהו? זה מה שקשה לך?"

 

גל של עייפות נוראה שטף אותו. הוא נשכב על המיטה, שילב זרועות מאחורי עורפו, עצם את עיניו.

 

היא נעמדה מעל ראשו. "אל תישן."

 

"מי ישן? אני רק נח."

 

"אז אל תנוח, אנחנו מדברים."

 

"אני שומע אותך גם בשכיבה."

 

"נו, תקום. אני רוצה לראות את העיניים שלך." ליטפה את זרועו, "כשאתה שוכב, אתה מתנהג כאילו זה לא מעניין אותך, כאילו כל השיחה הזאת לא קשורה אליך."

 

הכול היה נסבל יותר כשמסך שחור חצץ בינו לבין העולם. שתתפוצץ. שתמות. מגיע לה. הכול מגיע לה. לא כך תכננה את שיחת הפרידה והוא לא ירקוד לפי החליל שלה. מה היא חשבה, שתיפרד ממנו ואז תרוץ לעשות תרגילי מתיחות?

 

"רק תפתח את העיניים," ביקשה והקול שלה נצרד, "בבקשה תפתח את העיניים."

 

כמו במאמץ רב פקח את העפעפיים וראה את פניה מוצפות צער. לרגע נמלא חמלה. תהה מה הוא רוצה ממנה, למה הוא רוצה להזיק לה. מה עשתה לו רע. היא לא אשמה. לא אשמה בכלום.

 

"רציתי לספר לך על דוד שלי אריק. זוכר אותו?"

 

"הנכה מקיבוץ דליה?"

 

"כן. אריק. הגיס של אמא שלי. הוא איבד את שתי הרגליים כשהטנק שלו עלה על מטען ברצועת הביטחון בגבול לבנון, ממש כמה חודשים לפני שצה"ל יצא משם... שנים הוא סבל מהלם קרב."

 

הוא התרומם בתנופה, "מה הלם קרב עכשיו, מה נהיית לי פסיכולוגית כמו אמא שלך? מה את רומזת, שאני סובל מהלם קרב?"

 

"נימו, תירגע. תפסיק להיות כל כך עצבני. בחיי, אי אפשר להחליף איתך מילה. לא אמרתי שיש לך הלם קרב, אני רק מספרת לך את הסיפור של דוד שלי שללא ספק חטף טראומה, תחשוב מה זה יום אחד להתעורר בבית החולים בלי להרגיש את הרגליים, אבל לפי מה שאמא שלי מספרת..."

 

"מה?"

 

"אמא שלי סיפרה שאחרי כל הדיכאון והאבל על זה שהוא נשאר נכה בכיסא גלגלים לכל החיים, הוא מצא בסוף עניין בחיים והתחיל לשחות..."

 

"אבל זה לא מעניין אותי!"

 

בפנים מכורכמות היא נראתה בדיוק כמו אמא שלה. עשרים שנה מהיום והיא תקבל את הפנים הציפוריות עם הפה המקורי, ואת האגן הרחב והנפול שהכיר מקרוב מתוקף היותו בן בית במשפחת אריה. הסביבה ראתה אותה תמיד במכנסי בד רחבים, שחורים ומגוהצים ששיוו לה גזרה ארוכה וזקופה משהייתה לה באמת, אך בביתה, בעיקר מוקדם בבוקר ובחצות, הרשתה לעצמה להיפרד מתדמית הפסיכולוגית המוקפדת ולהסתובב בכותונת בית רפויה שחשפה את סוד אחוריה.

 

"למה זה לא מעניין אותך?" היא מוללה את שערה.

 

"כי כולכם צבועים! כשחייל מקבל את הדפקה שלו בקרב, אז הפסיכיות שלו מתקבלת בהבנה. כולם מרעיפים עליו אהבה ויש לו לגיטימציה לקום בלילה צורח מסיוטים. אבל כשחייל, סתם בשגרה, חוטף את הדפקה שלו מעבירת משמעת, אי אפשר לקבל את החולשה שלו. אין לו לגיטימציה וזמן להיות חלש. צריך שיחזור כמה שיותר מהר לתפקד, לטחון שמירות, לעצור באישון לילה חשודים בטרור..."

 

"אבל נימו, מי בכלל התכוון לומר לך משהו כזה? בסך הכול רציתי לספר לך סיפור אופטימי על אדם שנקלע למצוקה ומצא דרך להשתקם, מצא איזה כיוון, איזו משמעות בחיים כשהתחיל לשחות. אתה יודע שהוא אפילו מתחרה באולימפיאדת הנכים בשחיית חזה..."

 

"אבל את לא מקשיבה לי!" צעק. "לא מעניין אותי הדוד המזוין שלך!"

 

מיואשת היא הרכינה את ראשה, שילבה זרועותיה בחיקה. מה הוא רוצה ממנה? היא סך הכול ילדה. חיילת משוחררת מושתנת. סיימה קורס ת"ש בצבא ומרגישה מתנשאת. כאילו שתוכל לעזור לו. שתיפרד ממנו ודי, בשביל מה לגרור את החרא הזה עוד ועוד? אין לו כוח אליה.

 

אין לו כוח לאף אחד. שתתאדה. שתעופף מהחלון כמו יתושה אמיתית. הוא רק רוצה לישון. ייקח כדור שינה אחד, יעביר כמה שעות מהיום המאוס הזה.

 

"נימו..."

 

עוד לא סיימה? לרגע אחד שקל לפתות אותה. לדחוף יד לתחתוניה, להחדיר לשון לפיה. היא אף פעם לא עמדה בפניו וגם הפעם, לו באמת היה רוצה, היה יכול לפתות אותה לשכב איתו.

 

מבטה ננעץ בנקודה מעורפלת בתקרה, "אני חושבת שאין טעם שנמשיך להיות יחד. אתה לא בנוי עכשיו לזוגיות, אתה כל כך מרוכז בכאב שלך, כל כך מרוכז בעצמך."

 

מגילת האשמות מכובדת הכינה לעצמה מבעוד מועד. הוא האשם. הוא, שבסך הכול היה קורבן של גורל רע שפילח אותו — צלחת מעופפת הסתחררה ושינתה ברגע האחרון את כיוון מעופה, הסתובבה בחדות לעברו ופגעה לו בין העיניים לפני שהצליח להתכופף. עד לא מזמן יעל הייתה כרוכה אחריו. הוא היה החייל התמיר ויפה התואר מהיחידה המובחרת, שבנות שלחו לו פתקים עם מספרי הטלפון שלהן, והיא, מוטרפת מאהבה וקנאה, הייתה מעיפה את הפתקים לאשפה וחוקרת אותו על כל פתק.

 

פעמיים הוא כמעט נפרד ממנה; פעם אחת אחרי הפלירט הקצר שהיה לו עם מש"קית החינוך, אז ייחל להיות רווק שאינו מחויב לאף אחת ולא להסתבך בשקרים. והפעם השנייה התרחשה כשחזר הביתה לאחר שלושה שבועות מפרכים בטירונות. שלושה שבועות שבהם נאלץ להעמיד פנים שכל המאמץ הפיזי והנפשי המופרז שנדרש לעמוד בו קל לו, אף על פי שזה היה שקר. ברכו צרחה מכאב. כפות הרגליים שלו היו סדוקות משברי מאמץ. כל דריכה עליהן לוותה בייסורים. גרונו היה חנוק מבכי תקוע. במסעות האלונקות הרגיש שהוא טובע בתוך ענן אבק מסמא, ואז הוא כמעט נשבר וחשב שאחרי הכול אינו מתאים ליחידה. אין לו סיבולת ולא רף סבל.

 

וכשיצא הביתה הרגיש שהדבר הנכון ביותר בשבילו הוא לבלות עם יזהר. השהות במחיצתו הרגיעה אותו. הוא חלם לצאת איתו בשבת לטיול בעין כרם, לתת לו יד ולצעוד איתו סמוך לחומת האבן של הכנסייה היוונית. לקנות לו גלידה בגלידריה הקטנה והפינתית שעמד בה ריח מתוק של שוקו חם. יזהר כל כך שמח ללקק גלידה, כמו ילד קטן. הטיפות החלביות הדביקות הכתימו את זוויות שפתיו ואת בגדיו, ועיניו היו עולצות בתודה. אבל יעל סירבה כי רצתה שילכו למסיבת הפתעה של החברה שלה, ובדיוק כמו הוריה המאורגנים שכה סלדה מקפדנותם, גם היא בעצם שנאה לשנות תוכניות. הוא חשב שהיא שטחית וילדותית. שאם היא לא יכולה להבין אותו ואת הצורך שלו לעשות משהו בעל משמעות, אז אין בה כלום.

 

ללא הקדמות, בזמן שנסעו במכונית במנהרת בגין, הוא ירה לעברה שהוא לא חושב שהם מתאימים יותר. שאין להם מה לחפש ביחד. היא חשבה שהוא נוקם בה על סירובה להתגמש ולשנות את התוכניות, לא קלטה את עומק התנערותו ממנה, והתחרפנה לגמרי. התחילה לבכות וליילל ולהגיד שהוא כל עולמה. שהיא לא יכולה לתאר את עצמה בלעדיו. שהיא מדמיינת את העתיד שלהם ביחד. שהיא חוזה בעיני רוחה אילו ילדים יפים יצאו מהגנים המשובחים שלה ושלו. בסוף הם התפייסו וכשהגיעו הביתה שכבו בלהט. לו היה נפרד ממנה אז, היה חוסך מעצמו את כל ההשפלה הנוכחית.

 

"אני חושבת שכדאי שניפרד נימו. לפחות כרגע."

 

זהו, המילים נורו והוא חטף צרור בבטן. אף שציפה להשפלה, כשהיא נאמרה בקול ניסר את צלעותיו כאב שהצטרף לכאבים אחרים שצפו בנשמתו כאיים נודדים. שוב התחשק לו לנשוך לה את הלשון. לא לנשוך אלא לשלוק. לחנוק את הצוואר הרך הענוד שרשרת כסף טיפשית. לראות אותה מכחילה, מאבדת אחיזה, רועדת ונופלת, יורקת דם.

 

העיניים הירוקות שלה חיכו לתגובה.

 

"בסדר, יעל."

 

"מה בסדר?"

 

"בסדר, ניפרד."

 

היא נשכה את שפתיה. למה היא לא מרוצה עכשיו?

 

"התגובה שלך מוכיחה עד כמה השתנית. עד כמה אתה בוחר לא להילחם..."

 

"את יודעת שהפסקתי להילחם אחרי ששחררו אותי מהצבא..."

 

"חייל זה מצב נפשי, לא רק סטטוס," קבעה פתאום בהחלטיות והחלה לגרוב את גרביה ולנעול את נעליה.

 

לעזאזל איתה. יתושה מעצבנת ובלתי נסבלת. לא מפסיקה לזמזם לו סמוך לאוזן. הוא חייב משהו. ואליום יעשה את העבודה. אולי לוריבאן. לישון ולשכוח מכל השיחה הזאת. למחוק את פניה טעונות הציפייה.

 

לשמחתו, השיג כמויות מטורפות של כדורים. עשה קצת עיניים לרופאת המשפחה שלו ויצא עם מרשמים לחודשיים. בית מרקחת קטן פתח לעצמו לאחרונה. הוא פתח את החדר הנעול והלך לכיוון השירותים. יעל הלכה בעקבותיו.

 

"מה את עושה?"

 

"באה איתך."

 

"אני הולך להשתין."

 

"אני יודעת בדיוק מה אתה עושה בשירותים."

 

היא הצטופפה איתו מול הכיור והוא נעל אחריהם את הדלת. חדר האמבטיה, כמו כל החדרים בבית של אמו, נזקק לשיפוץ או לכל הפחות לחידוש. ריח טחב קל נדף מהקירות ותחתית דלת העץ הייתה אכולה ומקולפת מרטיבות שכרסמה כרסום נחוש ובלתי מתפשר בציפוי המתיישן.

 

"יופי שאת יודעת. אני חייב עכשיו איזה כדור, לא ישנתי כל הלילה. אני לא יודע אם שמת לב בכלל."

 

"שמתי לב, אבל אתה לא יכול לבלוע כדורים על ימין ועל שמאל."

 

מעצבנת. שתפסיק לברבר נאומים חוצבי להבות כמו איזו ילדת צופים צפונבונית. שתעוף מפה. היא וההצקות שלה. היא והדיבור המאונפף עם הטון ההגיוני והדידקטי. צדקנית ומוסרנית עם הידיים המשולבות על המותניים.

 

היא זרקה אותו, עכשיו שתעזוב אותו לנפשו.

 

אמא שלו התעוררה וביררה בנימוס המרתיח שלה מתי הם יוצאים. במאמץ נשף, "חמש דקות, אמא." פתח את קופסת התרופות הלבנה מפלסטיק וחיטט בין אריזות התרופות. החליט ללכת על ואליום. תרופה שתשפיע עליו במהירות.

 

יעל הניחה ידה על המכסה. "די, נימו. אתה לא יכול להמשיך ככה."

 

"שחררי את הקופסה, יעל. אני לא צוחק איתך עכשיו. תעזבי את הקופסה."

 

היא תפסה את הקופסה בכוח והוא ניסה לשחרר לה את היד. היה לו חם וצפוף, וכשלא הצליח לסלק את אצבעותיה דחף אותה לאחור והיא נפלה. בהתחלה הייתה המומה, אחר כך התייפחה כשראשה כבוש בין ידיה.

 

הוא בלע שני כדורי ואליום, שתה מים קרים מהברז ושטף את פניו. לא התכוון להכאיב לה. לא רצה להשתמש בכוח רב מדי. אולי טעה. אולי הכאיב לה באמת?

 

"מצטער, לא התכוונתי להכאיב לך."

 

"אתה יודע על מה אני מצטערת?" אמרה כשהבעת גועל נסוכה על פניה, "אני מצטערת שחיכיתי עד עכשיו. כבר מזמן הייתי צריכה להיפרד ממך."

 

היא התרוממה מהרצפה והסתלקה מחדר האמבטיה. מבטו נדד במיאוס מבבואתו בראי.

 

מבעד לדלת הסגורה שמע אותה ואת אמו מתלחששות. כמה עונג הסבה לו ההסתודדות הזו בעבר, כשידע שהוא מושא השיחה האהוב של שתיהן. רגש חם גאה בו לנוכח האהבה שכמו התעצמה והוכפלה כששותפה והומרה להקנטות ספוגות חיבה, על טעמו הבררני באוכל ועל חיבתו למוזיקה רועשת.

 

כשפתח את הדלת והתקרב אליהן השתרר שקט. פניהן עטו ארשת מודאגת.

 

"לא קרה כלום," מלמל, "דחפתי אותה קצת יותר בכוח ממה שהתכוונתי."

 

יעל לכסנה מבט למרפסת עמוסת העציצים ואמרה, "אתה צריך טיפול."

 

היא פתחה את דלת הכניסה, המהמה "שלום אורנה", ועזבה בטריקה בלי להעיף בו מבט.