הימים ימי מגפת הקורונה הכלל־עולמית. העולם עצר מלכת ועומד מבוהל נוכח התופעה הבלתי מובנת ובלתי מפוענחת. אנו חיים בחוסר ודאות, ורב הנסתר על הגלוי. וירוס אחד קטן הצליח לעצור ולערער את היוהרה והביטחון של השיטה והממסד. ובעיצומם של הימים האלה אני עסוקה בין השאר במחשבה שאני מזדקנת. זה לא רק הקמטים והשינויים הגופניים שאני רואה בראי, אלא בעיקר שאלות מטרידות מהותיות על תהליך ההזדקנות: זִקנה זה גיל או הרגשה? מה הכי מפחיד אותי בתהליך? איך והאם לשמור על רלוונטיות? מה קורה למיניות שלי? האם סיימתי את תפקידי כהורה? איך להיות משמעותית ואסרטיבית? הזדקנות ואסתטיקה — זה אפשרי? מימוש פנטזיה וחלום — מאוחר מדי? ואם אהיה תלויה באחרים — זה עונש או שיעור?
אני מתחילה לדבר עם סביבתי על הדברים האלה ומגלה שזה לא פשוט. יש דברים שלא מדברים עליהם. אנחנו בורחים מהנושא כל עוד אפשר, כל עוד איננו זקנים מאוד. ממה בורחים? על מי שומרים? על עצמנו? על ילדינו? על תדמיתנו?
אחד הדברים הכי קשים לי בתהליך ההזדקנות הוא עצם היותי בה בעת כל מה שהייתי בחיי: ילדה קטנה מבוהלת ואומללה, חתיכה מהממת שלא מאמינה שהיא כזאת, אימא של בר, מנהיגה ומובילה. ואישה מזדקנת. הכול ביחד. ואיך מסתדרים עם זה? הראי אומר דבר אחד והלב אומר דבר אחר. וגם אם הראי לא חד־משמעי — תלוי באיזה יום — כל יום אני דבר אחר. אז מה אני. מי אני.
חיים על גג העולם
בכל שנה בסתיו גיורא
הרוח המטורפת בגני
עורפת את מיטב השושנים
בכל שנה
בכל שנה בסתיו גיורא
אשא עיני אל ההרים
מאין יבוא עזרי
בכל שנה
נעמי שמר
עקב הקשיים בבית השתחררתי מהצבא שחרור מוקדם. רציתי לעבוד ולחסוך כסף למימון לימודיי באוניברסיטה.
עבדתי בקפה רוול בדיזנגוף בזמן שבו להזדנגף היה הבילוי הכי אִינִי בעיר, בזמן שקפה רוול היה המקום הכי מפוצץ, בייחוד בצוהרי יום שישי. הייתי מלצרית. אחר כך התקדמתי לתפקיד קופאית. פרחתי. לא ידעתי מה לעשות עם החיזורים וההצעות שקיבלתי שם. התחלתי להבין שאולי באמת אני יפהפייה, אבל בפנים, עמוק בנשמה, המשכתי להרגיש דחויה ומכוערת.
*
הגיעה שנת הלימודים האקדמית. אני בירושלים, לומדת כימיה, גרה במעונות הר הצופים, לב העניינים. חתיכה יפה ומשגעת. מוצאת קווי דמיון לאימא שלי ניצולת השואה: גם אני מנסה להשלים חופש שנלקח ממני. באופן מזעזע כמו אימא גם אני מרגישה יפה מבחוץ ומפורקת מבפנים.
לא ידעתי מי אני ומה אני רוצה. מבחוץ אני נראית מצליחנית ונועזת, ובפנים מרגישה מבוהלת. מבלה במסיבות ללא הפסקה. מחזרים בלי סוף. אלכוהול. טיולים. הסחות דעת.
לדורית, חברתי ללימודים, הגיעו חברֶה מהצבא לביקור. אחד מהם היה גיורא, בן־דודהּ. נשמתי נעתקה כשראיתי אותו, וברגע ששמעתי אותו מדבר כבר הייתי ממש מאוהבת. גיורא היה נסיך אמיתי. יפה בטירוף, חכם ואינטליגנטי, ידען, דעתן, בעל דעות פוליטיות מגובשות, מרתק, מלא שמחת חיים, קצין ביחידת סיור.
גיורא...
מייד נהיינו זוג. התאהבנו. למרות הרקע השונה כל כך של כל אחד מאיתנו. זה היה מפגש בין רמת גן הפריפריה ובין רמת השרון האליטה, בין החנונים מ'אוהל שם' ובין "בני הטובים" מנווה מגן, בין הישראליות במיטבה ובין הגלותיות הפולנית.
כשגיורא וחיימקה חברו הטוב היו באים לביתי בשיכון ברמת גן, קומה ב, הם התרגשו מאוד מהמרפסת, כי אצלם ברמת השרון גרו אז רק בבתים פרטיים חד־קומתיים ("וילות" כדברי אימא). ואצלי היו נעמדים על המרפסת, נשענים על המעקה ומתחילים לנאום לתושבי רמת גן: "תושבי רמת גן היקרים, הסכיתו ושמעו..." ומפליגים בנאומים פוליטיים לוהטים, בשעה שאני ואימא מחזיקות את הבטן ומתעוותות ונקרעות מרוב צחוקים.
ואני, בת זוגו של גיורא, הטוב שבטובים, הייתי בעננים. פיתחתי אופנה של סמרטוטרית, כי על רקע הבנות מהז'ורנלים לא היה לי מה ללבוש, ונאלצתי להתהדר בלהיות השונה והמיוחדת: לובשת ג'ינסים בלויים, מעשנת, שותה אלכוהול, מעיזה להתווכח עם הבנים. הייתי עירית היפה, החכמה והזרוקה. תמיד זרה, תמיד שונה, לא ממש שייכת. היה לי טוב, אבל משהו מבפנים עדיין לא התגבש. חייתי בחלום של אחרים. לא ידעתי מי אני. הייתי מראה של ציפיות ולא היו לי חלומות משלי.
מי שעסוק בהישרדות של ילד טוב ומתַחזק קליפה חיצונית של מסכות — רחוק מהאני האמיתי שלו ולא מגיע לפגוש את חלומותיו, בייחוד אלה הקבורים עמוק בפנים.
זה היה קיץ מושלם. חיינו על גג העולם. גיורא וגיורא. החברֶה הטובים. ים ושיזוף. כוורת, שלמה גרוניך, קול השלום, מסיבות. וגיורא מנגן לי בלילות על הגיטרה "ואותך אני אוהב" של מתי כספי. החיים היו חגיגה בלתי פוסקת, פסגת העולם. הכול אפשרי. הבטחה אין־סופית לעתיד מופלא.
ב-6 באוקטובר פרצה מלחמת יום הכיפורים. גיורא בא באמצע הלילה להיפרד ממני, מריח מאפטרשייב ונראה נלהב. הוא סופח לגדוד מיוחד שהקים אהוד ברק, גדוד 100, והם ירדו לסיני להילחם. גיורא לחם בקרבות העקובים מדם בחווה הסינית.
יום לפני הפסקת האש הוא נהרג בפאיד, עמוק בתוך השטח המצרי, והחיים שלי התרסקו כמו הנגמ"ש זלדה שלו שעלה על מוקש, כמו גופו המהמם שכנראה התרסק לכל עבר.
כל החלומות, כל ההבטחות, כל העתיד הזוהר, כל הביטחון, כל מה שתכננו, כל מה שחגגנו, כל מה שאהבנו, כל מה שהאמנו — הכול התרסק, ממש הכול. נגמר הביטחון בחיים, נגמרו התוכניות, נשבר האמון הבסיסי. האדמה רעדה, וחיי הפכו לרסיסים רסיסים שאין עוד מה שיחבר ביניהם.
לא רק חיי שלי. חיים של דור שלם. כל דור והמלחמה שלו, אבל שום מלחמה, מיותרת ככל שתהיה, לא דמתה למלחמת יום הכיפורים הארורה. שבר טקטוני, שבר ביסודות הקיום, שבר ביסודות האמונה, שבר שאצלי לא יתאחה לעולם.
"בכל שנה בסתיו גיורא" כתבה נעמי שמר על גיורא, ועד היום אני יודעת: כשהסתיו קרב, כשאוקטובר הארור מגיע, שום תרופות ושום בריחות לא יעזרו. הדיכאון בוא יבוא, יתנחל בנשמה ויעשה בה שמות.
חזרתי לירושלים. כולם רצו לחזור לשגרה כמה שיותר מהר, כמו אחרי כל מלחמה, חיפשו שגרה מאולצת כאילו לא הייתה כלל מלחמה. האשליה של הקיום הנורמלי היא פוסט־טראומה לאומית ששבה ומתפרצת בחיינו בכל משבר ביטחוני כזה או אחר.
אבל אני סירבתי לחזור לשגרה. לא יכולתי. רציתי רק להתאבל ולדבר על המלחמה ועל גיורא. אף אחד מהאנשים שהכרתי לא רצה לדבר על זה. לכן פגשתי רק זרים. רק איתם יכולתי לדבר על כלום או על הכול — זה לא משנה — ממילא למוחרת עם התפוגגות ההנגאובר לא נתראה עוד. וההורים של גיורא — אצלם הרגשתי הכי טוב. אצלם היה אפשר לדבר על גיורא ולהתאבל, לכעוס על הפוליטיקאים, להיאחז בזיכרונות ולדעת שהחיים כבר לעולם לא יחזרו להיות כשהיו.
שתיתי ושתיתי ושתיתי — וזה לא עזר. זה רק היה זר יותר, מרוסק יותר וחסר כל משמעות. בראשי ישבה מכונת המחשבות השליליות ושפטה את מעשיי. למה אמרת ככה? למה עשית ככה? למה את לא ככה? טבעת החנק של כל הבעיות שלי שלא טופלו הלכה וסגרה עליי. הראש לא נתן לי מנוח, והלב התכווץ בכאב, פחד ובדידות אין־סופיים. כל כך כאב לי לראות את האמת במערומיה. לא יכולתי לעבור את החיים האלה בלי אלכוהול.