תל של אביב

ארון ומטפחת

 

 

ארון

 

 

בגיל ארבעים עדיין הרגיש בָּרוּך שנולד ליותר מהחיים האלה, אבל הוא טעה.

 

אלמנתו נשענה על מעקה המרפסת שפנתה לרחוב הירקון והביטה בכבסי השכנה מלמטה: גופיות לבנות, חולצות בטן, תחתוני חוטיני, בגדי תינוק וחיתולי בד כולם רטובים מהגשם. אותו גשם שליווה את אלונה בדרכה הביתה. הגשם עם הטאקט. זה שהתחיל לרדת רק ברגע שנגמרה הלוויה והסתיים ברגע שיצאה אל המרפסת.

 

למורת רוחה של המשפחה דרש ברוך בצוואתו להיקבר בטקס חילוני בבית העלמין האזרחי. על אף שאלונה תמכה בבחירתו ונלחמה למען הגשמת רצונו האחרון, נתקף גופה חולשה בחורשה המשונה, האגדתית־ילדותית מדי. היא התעלפה: מים, מים, דפוק לה בגב, נו, את רואה שגם אותך זה מזעזע, העיקר שהתעקשת. אני בסדר, אפשר להמשיך? אבל מישהו מאחור לא התאפק והוסיף בלחש: ברוך הזה, תמיד חושב רק על עצמו, בחייו ובמותו, פשוט קרקס הלוויה הזאת. אלונה שהתרוממה על רגליה בהתה בארון, הפעם בסקרנות. היא התקשתה להאמין שגבר שגבוה ממנה בראש שלם נכנס כולו לארון מתים שנראה כאילו הותקן עבור ילד.

 

פחד עתיק מריטואלים נכריים הציף את הנוכחים. הארון הוגבה מעט והורד בעזרת חבלים אל בור הקבר עד שנשמעה נקישה עמומה. כנראה שבלי ההצצה הקטנה אל תכריכי המת, בלי הצליל המתכתי של האלונקה הנשלפת ובלי הלבנים המחליקות במיומנות מידיו של עובד חברה קדישא — זה לא דומה למוות, זה לא נראה כמו סוף ממש. אולי בגלל זה איש לא בכה. ואולי כי איש לא יתגעגע לברוך. נציג מטעם המקום דקלם שורות שיר, שיבח את בחירתו המודרנית של הנפטר להיקבר בטקס חילוני והספיד אותו כ"מתמטיקאי מחונן, איש מדע ודעת". כששאל אם מי מהנוכחים מעונין לשאת דברים, השקט שרעם בתגובה הבהיר הכל.

 

ברוך היה מתמטיקאי בינוני שעיקר עיסוקו היה חיבור בעיות מילוליות לספרי לימוד. אני דוחף להם בשאלה מלה כמו "ואולם" והם מאבדים את הצפון, היה אומר בגאווה ומיד משפיל מבט בבושה. חלומו היה בכלל להיות היסטוריון, מוטב דגול. הוא זכר לחוד פרטים, שנים, אירועים ואישים אבל כשניסה לסדר אותם ברצף כלשהו במוחו הם היו הופכים לרעש איום. לו רק היתה ההיסטוריה האנושית הגיונית כמו לוח הכפל. פעם הציע למשרד החינוך בעיות מילוליות במתמטיקה בכיכוב אישים היסטוריים, שאלות כגון: כמה פעמים צריך נפוליאון להקיף את עכו כדי שהחומה תיפול אם ידוע ש... או: לקתרינה הגדולה היו חמישה מאהבים וסוס אחד... וכולי. במכתב התשובה המשועשע הודו לו על חוש ההומור וציינו כי הלצותיו נתלו בשירותים במשרד. על אף תוכניותיו לעקור מהמזרח התיכון, משהו בלבו אמר לו כי ימות בארץ שבה נולד וישכב לעד באדמת הדמים הזאת, תחת השמש האכזרית. הוא נטר טינה להוריו על השם המיושן שהעניקו לו ואף חשב להחליפו, אבל אלונה אמרה: זה כמו שפינוזה, והוא התרצה. לילה אחד ביקש ממנה לקרוא לו בנדיקטוס.

 

ברוך היה וכחן גדול, בעל מזג עיקש מלידה. אפילו אלה שצידדו בהשתלחויות חסרות הרסן שלו בכפיה הדתית התפלאו לגלות עד כמה נהג להתרתח על חוסר התמצאותם של הצעירים בתנ"ך. בימי שבת היה מתווכח עם מגיש תוכנית ההיסטוריה ברדיו: אמא שלך אנטישמית — לא ניטשה, חתיכת זבל, בּוּר, תוכנית ברדיו נתנו לו... ובמקרה אחר: מה אתה אומר, שמוק! היית שם בעצמך כשסליירי הרעיל את מוצרט? אידיוט...

 

הוא נהג לצעוק ולנופף באצבעו כלפי המגיהה, הקצב, מוכרת הפרחים, השכן מלמעלה, השומר בחניון, הוא ניהל התכתשויות בכתב עם עיריית תל־אביב, משרד החינוך, בית המשפט לתביעות קטנות ועם צה"ל. בחגים סירב להגיע לכינוסים משפחתיים. בליל הסדר היה נרדם מול המרקע, ידיו משולבות ופיו קפוץ. או שהיה נעלם. הולך. יוצא החוצה וחוזר אחרי כמה שעות. הייתי בים, רבתי קצת עם עצמי, אבל השלמנו, היה מסביר בחיוך מתנצל. כשהאשימה אותו אלונה שהוא מחזיק מאהבת, הוא הכחיש וצעק: אין לי מאהבת, הייתי נשבע לך באלוהים אבל אין אלוהים. בדיוק כמו שאין לי מאהבת. במהלך הויכוחים אתו הפכה אלונה מרעיה לאמא ונתקפה רחמים על הילד הכועס הזה, שאינו מוצא את מקומו בעולם ומסתבך בלשונו בנסיון למצוא ניסוח מדויק למה שאינו יכול כנראה להיות מילולי. הויכוח המר ביותר שאותו ניהל עד סוף ימיו, ללא פשרות, היה, כמובן, עם עצמו. אבל כעת הוויכוח תם.

 

תמיד היו ברוך ואלונה בני אותו גיל וכעת הוא ישאר בן ארבעים לעד.

 

פעמון הדלת לא היה תקין מזה שנים והנקישות לא נשמעו מיד. כשפתחה לא האמינה למראה עיניה: צילה, אמא של ברוך ואחותו הצעירה מורן עמדו על הסף, עיניהן אדומות וידיהן עמוסות כל טוב: בורקסים, ביצים קשות, גבינות, זיתים, קלמנטינות.

 

אל תסתכלי ככה, אני יודעת שברוך ביקש שלא, אבל אחרי מה שעברנו היום אני... זה לא אנושי מה שהוא עשה לנו. אלונה ניסתה להסביר שהיא מבינה את ההתרגשות, אין לה התנגדות שהן יכנסו וישבו קצת, אבל הבהירה ששִׁבעה לא ישבו בבית הזה.

 

אבל שבעה זה לא מנהג דתי, התעקשה האם, זה מנהג משפחתי, יש לך קערה לַקלמנטינות? אני כיבדתי את הרצון של ברוך להיקבר בארון, למרות שהוא נוגד כל אמונה שעליה גודלתי וגידלתי את הילדים שלי, ועכשיו צריך לכבד את רצוני. אבל הוא ביקש במפורש, הקשתה אלונה והאם הרימה את הקול: אין דבר כזה בלי שבעה! הגזמתם לגמרי, ממש גויים! כשאני אגיע למעלה ויגידו לי עכשיו נדבר על הבן שלך, ברוך, שיהיה לי לפחות משהו להגיד להגנתי. וצריך לתלות מודעה בחדר המדרגות. אלונה לקחה נשימה עמוקה והתכוונה לפצוח בנאום נגד, חריף כמו שרק ברוך יכול היה לשאת, אבל צילה שמטה את השקיות ונפלה על צווארה: זה הבן שלי הלך. היא ביקשה להסביר שלא רק בעלה של אלונה נקבר היום, זה לא רק ברוך חד הלשון, חמום המוח, לא רק ברוך המתמטיקאי, זה גם ברוך הקטן שאת שיערו ליטפה צילה בליל חלומות רעים, ברוך שאהב פיתה עם שוקולד וחמאה, שאהב לרקוד לבד בחדר. לא היה לו קל בעולם הזה.

 

מורן כיסתה את המראות בסדינים, ערכה שולחן עם צלחות וכוסות חד פעמיות, קילפה ביצים קשות, סידרה קלמנטינות בערימה ומזגה לצילה ולאלונה משקה תוסס. הילדה מיומנת, צחקה צילה בעצב, לפני שלושה חודשים מת אחי, הדוד שלה. גם של ברוך בעצם. אני מצטערת לשמוע. ברוך אפילו לא אמר לך, אה? גערה האם במנוח. אלונה הרגישה שזה יותר מדי בשבילה, יש אנשים שבעת אבל מוכרחים לדבר, להיות עסוקים, אלונה רק רצתה לשכב בשקט. על המיטה או על הרצפה.

 

ברגע של הארה דתית כמעט, קמה צילה ואמרה שחייבים לנקות את הדירה. יבואו אנשים זה לא נעים. אלונה שלא הבינה עדיין מי אמור לבוא הפנתה אותה אל חומרי הניקוי וקיוותה שתזכה לכמה דקות שבהן תוכל להמציא כיצד להיפטר מהאורחות הפתאומיות.

 

מי זורק בדלים לעציצים, זה הבן שלי? — מזעזע, איך פינקת אותו... אני מבינה למה לא בא אלינו לחולון, הוא חי פה כמו בארמון: רהיטים לבנים, ספות, פלזמה... ומה זה כל העיתונים, את שומרת לחלונות? שאלה צילה כשנתקלה במוספי התרבות שברוך הניח בערמה לעיון חוזר. ואולם, היה מוטב להשתמש בהם לניקוי חלונות, שכן הוא מעולם לא חזר לעיין בהם. כשסיימה לנקות איבדה צילה שוב את כוחותיה וניתן היה להבחין איך זכר בנה הולם בתודעתה: חשבונות לא סגורים, ריבים קולניים, אבל גם רגעי חסד וחמלה. כל פעם שהבכי גבר על צילה היא ניסתה להסתיר זאת מבתה, ובכך השיגה את התוצאה ההפוכה, מורן נלחצה, חיבקה אותה בחוזקה ובכתה גם היא.

 

הגיעו השכנים. דודו מוועד הבית שאמר כבר בפתח שאם צריך משהו, אנחנו כאן. גור, חייל שברוך נתן לו כמה שיעורים במתמטיקה לפני הבגרות וגברת סירקין הזקנה שהתאפרה לכבוד האירוע. צילה חששה מתגובת האנשים לעובדה שבנה נקבר בטקס חילוני ומכיוון שהיתה בטוחה שבסוף ממילא כולם יגלו, פתחה בזה. זה דור אחר, אמרה לגברת סירקין, הם חושבים שהם מתקדמים, ברוך שלי תמיד היה שונה: אפילו בלידה הוא לא רצה כמו כולם, נולד אחרי עשרים ושש שעות בניתוח קיסרי! אומרים לו יש דלת — יצא מהגג, שיסלח לו אלוהים. ושוב בכתה, ואיתה מורן, גם גברת סירקין, גור ודודו הזילו דמעה לאות הזדהות.

 

עיני אלונה נרטבו רק בלילה, כשמורן וצילה ישנו על הרצפה בסלון ואילו היא סקרה בעמידה את המצעים הלבנים בחדר השינה. על הכרית עדיין נותרו סימני הריר שהגיר מפיו בלילות. על השידה ניצב הפנקס שבו כתב, היא עלעלה בו בניסיון לתפוש משהו מהמחשבות האחרונות שאולי פקדו את בעלה המנוח, אך היו שם רק בעיות מילוליות ונוסחאות מתמטיות. ליום ההולדת האחרון כתב לה על ברכת זר הפרחים: לאלונה, המִספַּר הטבעי שלי. היא בכתה. ארון המתים צף בדמיונה והרגיע אותה, לפחות עלה בידה לעשות עמו חסד אחרון ולמלא את מבוקשו. ומה יהיה איתה עכשיו? למי תכין ביצה בבוקר, את מי תבקש ללא הועיל לשים את הגרביים בסל הכביסה, למי תסביר מה פירוש מנוחה ומדוע היא חשובה למוח האנושי, את שיערו של מי תלטף בליל חלומות רעים.

 

תחילה סברה שיש לה עוד זמן להביא ילדים, אחר כך שכנע אותה ברוך שאסור להביא ילדים לעולם כמו שלנו, אחר כך הוא התחרט אבל אז היא לא הרתה. הם חשבו לאמץ אבל ברוך התפרץ על היועצת כבר בפגישה הראשונה, שקבעה שהוא לא כשיר לאמץ.

 

אלונה בכתה במיטה. כמו רוח רפאים הופיעה צילה על סף החדר. אלוהים ישמור, היה לי חלום שלא נדע, אולי נעשה תה? יש לך נענע? לא? חבל, תה בלי נענע כמו מלך בלי כתר. חלמתי שברוך דופק מתוך הארון ומבקש שיוציאו אותו ויקברו אותו כמו יהודי, בתכריכים. אולי אפשר עוד לחפור החוצה ולהעביר אותו לפני שישימו מציבה, היא שאלה בזהירות. אחר כך ניסתה לברר מי זה הנוטריון שחתם על הצוואה של ברוך ואם אי אפשר לערער. הן כבר עברו את השיחה הזאת, רק שלפני הלוויה היה זה בטונים גבוהים וכעת בלחש חצות טרוד במטבח. אם הוא היה חייל קרבי ובן יחיד, היו מבקשים ממנו להקפיא את הזרע שלו, מה קפצת, שמעתי שעושים דברים כאלה היום, אבל ברוך נלחם רק עם מחשבים בצבא. וגם כך כל הזמן הועמד למשפטים. אלונה שאחרי עשר שנות נישואים עם ברוך שלטה בטכניקת ההתחמקות הלא אלגנטית, קמה ובלי לומר דבר פרשה לחדר השינה.

 

בבוקר החליטה לסיים את השבעה הכפויה שבביתה ולהעיף לכל הרוחות את האורחות הלא קרואות. זה לא בא בחשבון, אמרה צילה, היום באים חברים מהעבודה, שכנים שהכירו אותו בתור ילד, הזמנתי מהמאפיה חמישה קילו בורקסים, ואני מתכוונת להכין את הפשטידה האהובה עליו: גבינה, פטריות ואנשובי. אבל למה שלא תזמיני את כל האנשים אלייך הביתה? שאלה אלונה וצילה ענתה: כי הבן שלי לא היה הומלס, היה לו בית. זה גם תיקון להלוויה המטופשת הזאת שהוא סידר לנו. אבל אלונה חסמה את דרכה אל המטבח וסיננה בלחש: זה הבית שלי, אני רוצה להיות לבד, בלי שכנים, בלי חברים, בלעדייך ובלי הבת שלך. מורן שכל העת עמדה ליד ואכלה סוכריות טופי בזו אחר זו עצרה באמצע הלעיסה ומפיה הפתוח נזל ריר. אני לא הולכת לשום מקום, קבעה צילה, נשארו עוד שישה ימים.

 

הטלפון צלצל.

 

תרימי מורן, אולי זה חברים שרוצים לדעת איפה יושבים. אל תעיזי לגעת בטלפון, אמרתי שאני לא רוצה פה אף אחד. מורן בכל זאת התקדמה לטלפון אבל אלונה אחזה בידה ומשכה אותה לאחור. שלא תרימי יד על הבת שלי, ככה זה בתל־אביב משחקים אותה יפי נפש ואז מרימים יד על ילדים! המשיבון פעל ושלוש הנשים שהיו אחוזות זו בזו ועיניהן רושפות האזינו להודעה:

 

"הי, ברוך? קיבלתי את הטלפון ב-144. אני מקווה שהוא מעודכן, זה גדי... מהכנס מורים, זוכר?"

 

"נו, תעני כבר," דחקה צילה. "את חייבת להודיע לאנשים שהוא מת! זה מהעבודה שלו!"

 

"לא!" ענתה אלונה ולא הרפתה את אחיזתה. ההודעה המשיכה.

 

"תשמע, אני... שמתי לב שהיית מוטרד ממה שעשינו, כאילו התחרטת וזאת טעות לדעתי. זה לא לטלפון, כמובן, אני פשוט מתגעגע אליך."

 

שלוש הנשים צעדו לקראת השולחן הנמוך שעליו ניצב מכשיר הטלפון אבל מיד עצרו וקפאו במקומן.

 

"ברוך, יש אנשים שנמצאים בארון כל החיים, מה, חסר חבר'ה נשואים, עם חיים כפולים — אבל אתה, שאתה רווק, לא ילד... יו, פתאום חשבתי, איזה פדיחה אם זה לא הטלפון שלך ועכשיו איזה הומופוב מטורף שומע את זה..."

 

דווקא מורן היתה זו שהרימה את השפורפרת והחזירה אותה מיד למקום. הנשים הביטו זו בזו. שאני אחמם בורקסים? שאלה מורן בנימה מבוהלת. לא, אמרה צילה, אנחנו נוסעות הביתה. הן לקחו את התיקים והסתלקו. על השולחן עמדו צלחות פלסטיק מסודרות ובקבוקי משקה תוסס, הכיסאות הוצבו ב־ח' לאורך הקירות, בחדר עמד שקט עמום. התחיל לרדת גשם, הטיפות נקשו בקצב לא אחיד על עטיפת הפח של המזגן התלוי מחוץ לחלון. לא רחוק משם סער הים, אבל אותו לא שמעו כלל. אלונה הבינה שהיה לה ילד והוא מת, והיא לא ידעה עליו דבר.

 

 

 

 

מטפחת

 

 

אחת מתופעות הלוואי החמורות יותר של הדמיון המפותח היא התקווה. אלונה דמיינה, כלומר קיוותה, שיגיע האביב, שיתהלך פה כמו תינוק וירכך את הכל. הוא לא הגיע. הקיץ נשבר על מפתן דלתה בטרם הספיקה להבין שהסתיים החורף. אין מקום לארבע עונות בעיר קטנה כמו תל־אביב.

 

מאז גילוי המציבה לא שמעה ממשפחתו של ברוך. המנוי ל"הארץ" נגמר והיא לא חידשה אותו, כשסוכן המכירות התעקש היא אמרה בקור: מה אתה לא מבין, האיש שקרא את העיתון שלכם מת. משלא טיפלה יותר בבעלה, לא ידעה אלונה במה למלא את ימיה. היא עבדה בסוכנות תיירות קטנה אך לאחר ששלחה זוג פלוס ילד לאנטליה במקום לאיטליה הסכים איתה המנהל שאולי כדאי לה לנוח מעט. היא ישבה על כורסת הקש במרפסת ביתה ומבעד לשלבי התריסים המוגפים למחצה התגנבו אליה סימני חיים: הבל חום, עשן מכוניות, צפצופי אוטובוסים, מנגינת הפתיחה של מהדורת החדשות, תרועות שבטיות למשחק כדורגל. בליל שישי פרצה תגרה מתחת לחלונה ואורות המשטרה והאמבולנסים טיילו על תקרתה והפכו את חדר השינה למועדון ריקודים. פעם, בשבת, המתה יונה קרוב מדי לחלונה והיא נחרדה ממקומה. ערב אחד נכנס לביקור תיקן מעופף ואלונה זינקה החוצה, טרקה את דלת המרפסת והותירה אותה בבעלותו. היא התמקמה בספה שבסלון עם המחשב הנייד של ברוך וחיפשה בו מידע על כדורי שינה, במקום זאת מצאה את עצמה קוראת דווקא ראיונות עם אמהות שכולות. החום עלה ללא רחם, מצית עצים, ממיס אספלט, מלהיט גגות ובתום הפסקת חשמל נוספת, שבק החיבור לאינטרנט, אך אלונה לא מצאה כוחות להזמין טכנאי. היא לא בישלה יותר ורזתה בשמונה קילו בערך. היא לא כיבסה ולא ניקתה. העציצים, לעומת זאת, נבלו מהשקיית יתר. המזגן הרעיש ופלט לכלוך ואלונה הרשתה לעצמה לשכב בתחתונים ובחזיה ולהזיע על מרצפות ה"שומשום" הסדוקות או לטבול במשך שעות באמבטיה קרה. כדורי השינה לא נראו לה יותר גדולים מדי לבליעה והיא נרדמה במהרה, לפעמים גם באמצע היום. זה דיכאון, כן, זה דיכאון, צריך לעשות משהו. אמרה לעצמה אלונה כעבור שבועיים וחצי של קיץ.

 

היא החליטה לאסוף את בגדיו של ברוך בשקית אשפה שחורה ולפנות אותם מהדירה (רק לחשוב כמה התאמצה לסחוב אותו לקנות אותם, והריב ההוא ליד תא המדידה): זוגות מכנסיים מהוהים, חולצות בצבע קרם בהיר, ג'קט קורדרוי שכנראה נולד חָסַר־כפתור, תחתונים בלויים, בגד ים שהיה קטן מדי ועניבה אחת בצבע בורדו, חדשה לגמרי.

 

עוד באותו ערב יצאה למכולת והמוכר ששמע על מותו של ברוך אמר: אין מה לעשות, החיים זה מסדרון. כאשר חזרה הביתה נגלה לפניה מראה משתק: ברוך עמד בגבו אליה והשתין בכניסה לבניין. היא מלמלה את שמו בשפה רפה ורגליה נחלשו, אך מבטה נעצר על כפות רגליו — ידוע ששדים בדמות אדם נחשפים על פי הפרסות, אך לגבר שעמד שם לא היו פרסות, גם לא כפות רגליים.

 

שני גושי בשר מפוחמים היו לחסר הבית הזה, שבדרך כלל ישב מתחת לכספומט, ומקטורן הקורדרוי חסר הכפתור כמו נתפר למידותיו. כמה פעמים עצר אותה ברוך מלתת לו נדבה: "אם יש לו כוח לשבת פה כל היום בשמש, יש לו כוח לעבוד. לפחות היה מנגן באקורדיון או משהו..." והנה רצה הגורל ונדיבותו של ברוך גדלה לאחר מותו — כשהוריש לחסר הבית חלק ממלתחתו. שריקה חדה קרעה את האוויר וכשהפנתה אלונה את ראשה כמו התפצלה דמותו של בעלה המנוח והתעוותה בצלמם של שלושה חסרי בית נוספים: את המכנסיים לבשה אישה שקיללה בקול צרוד וגרדה במפשעתה.

 

היא עלתה בריצה למעלה ובלעה את כל כדורי השינה, בזה אחר זה. נפשה רצתה למות, אלא שגופה התנגד. היא הקיאה את הכדורים עוד בטרם הספיקו להתמוסס. היה לה גוף חזק, רחב אגן וגבוה חזה, עם שיער בריא שצמח עכשיו פרא גם בבית השחי ובמפשעה, היא סקרה את עצמה במראה וחשבה: אומרים שהשיער ממשיך לצמוח גם אחרי שמתים.

 

צריך לרדת לים, היא אמרה לעצמה בקול רם. להיות בין אנשים, לנשום אוויר. ובאמת, על הטיילת לכיוון יפו לא חשבה אלונה על ברוך אלא על הוריה. הזוג קימלמן שחי באמריקה ושולח כסף לבתו היחידה, כסף ולא גלויה, שולח ולא מוסר. הזוג קימלמן שייך לכת שבבואי להרחיב עליה את הדיבור יוצאת אלונה מהסיפור ומאיימת עלי שאם אוסיף על כך מלה אני יכול לשכוח ממנה.

 

היא נכנסה לגן צ'רלס קלור וצעדה על הסלעים, כשלצדה חולפים רוכבי אופניים ורצים מתנשפים. על הדשא היו פרושות כמה משפחות שקיבלו את החום הלוהט באהבה, בלי להיות מופתעים ממנו כל פעם מחדש, כדרכם של תל־אביבים רבים. גבר גבוה במיוחד רץ אחרי ארבע בנותיו, זקנו, פיאותיו וציציותיו מתנופפים לכל עבר. נשים ברעלה ישבו בקרוסלה ופיצחו גרעינים. דייג חסר מזל עקב אחריה במבטו, אבל היא לא הבחינה בו. ילד מכוסה חול עמד בבגד ים רטוב והשליך אבנים קטנות על חתול קטוע רגל שהִדגים גמישות יוצאת דופן. תייר אדום־עור טפטף זיעה על מפת העיר. הים השקט, המפרשיות הלבנות, ענני הנוצה הדקיקים ששטו אי שם, כל מופעי הטבע האנושי והאלוהי האלה הסיטו את מחשבותיה מהוריה ומברוך וכשגילתה שהיא כבר בכיכר השעון פנתה שמאלה, אל שוק הפשפשים.

 

הבריזה גוועה בין הסמטאות ושיירי מרכולת הסתבכו בסנדליה. סוחרים עבי צוואר דיברו היישר אל מחשופה והניסו אותה אל חנות קטנה שנשאה את השם המפתה "פעם". המקום הציע צל רך, זמזום חדגוני של מאוורר תקרה ומוכר שברך אותה לשלום מבלי לחדול מצחצוח מקטרת. אלונה צללה אל ערבוביית הפריטים המשומשים: כף חשמלית, טייפ סלילים, מחדד סכינים, קופת קק"ל, סל רשת, פרימוס, סיפון, מונוקל, משרוקית בריטית, קלמר עץ, סיכה, "הפועל הצעיר", "הצופה לילדים", "לעצטע נייעס", "בול" וחוברות טרזן.

 

התגנב ללבה געגוע מדומיין למקום שנקרא פלשתינה, כך לפי הכיתוב על שטר של לירה מבנק אנגלו־פלשתינה. אגב, למה יתגעגעו בני דורה? לטלפונים ניידים, לקורקינטים חשמליים, לדפי אינטרנט שישקעו בזיכרון הוירטואלי המופלא אך האדיש? העולם הזה זר לה אפילו יותר מאותה פלשתינה. צילום מרשים של אדון עם מגבעת ושפם גרם לה לתהות על החשיבות המוגזמת שמעניקים כיום לחיוכים בתמונות. מעל לראשו של המוכר נשקף גזיר עיתון ממוסגר, אלונה נעמדה על בהונות כדי להיטיב לקראו: לחייל אברהם כורש, אמא בארץ התקשר מיד לטלפון 232755 בת"א או במברק.

 

"אמא זה אמא," חייך המוכר. "זה דבר אחד שלא השתנה."

 

"לדעתי האמהות היום אחרות." ענתה אלונה.

 

"כמה ילדים יש לך, שיהיו בריאים?"

 

"היה לי אחד." אמרה אלונה והשפילה מבט.

 

המוכר הרצין, הניח את המקטרת מידו ומלמל התנצלות כלשהי. אלונה הפנתה את גבה, בבואתה המעוותת הביטה עליה מקומקום כסף בוהק בארשת פליאה, אבל מבלי לנזוף בה. אולי אפילו בטיפת גאווה. אלונה חשה לא נוח לצאת בלי לקנות משהו, ועל כן שלפה מארגז של ספרים בעשרה שקלים קובץ שירי רחל, רפוי שדרה.

 

"בבקשה, זה הספר שלך," הגיש לה המוכר את השקית. "והנה מטפחת, מתנה קטנה ממני לעיניים היפות. שלא יהיו עצובות." והיא יצאה לצלצול פעמון שהיה תלוי על הדלת. האם צלצל כשנכנסתי? שאלה את עצמה.

 

בבית בחנה אלונה את כפילתה האכזרית, את השקים מתחת לעיניה, שיניה הבולטות, שפתיה הדקות, אבל ברגע שעטתה את המטפחת, קרה דבר, בבואתה השתנתה פלאים והיה נדמה שאולי אפילו החלון בחדר נפתח מהרוח. הבד האדום רקום הפרחים הלבנים הזריק ללחייה של אלונה אודם, כמו ריבה לסופגניה. המטפחת עיגלה את פניה, החליקה את תלתליה הסוררים ורק אפה היהודי הוסיף לנקר באוויר, אבל גם הוא, בעדינות, במוסיקליות. לא כמו שביס ולא כמו רעלה, המכבידים על תווי הפנים, האיר כיסוי הראש הישן הזה את הפנים נגועות האבל, והחיה בנצנוצים דקים את העיניים הקטנות שמזמן נצרכות למשקפי ראיה אך מסרבות בתואנה הפיוטית־שקרית שאין מה לראות במרחק.

 

היא התרחקה מהראי והתקרבה שנית, נענעה בראשה מצד לצד. נעלם ברוך, נעלמו ההורים, העמיתים לעבודה. כפילתה הזרה עטופת המטפחת צחקה אליה בצחוק מתפרץ, מלא שיניים, אולי כך נהגו לצחוק פעם, באופן בלתי מודע, בטרם הומצא הקולנוע שסיפק אלפי צחוקים מזויפים ולפני שהולידה הטלוויזיה את הצחוק המוקלט. אבל בעצם, צחוקים מעושים, מוגזמים, היו לבטח תמיד. וזה עכשיו היה בסך הכל צחוק של ילדה.

 

אלונה הסירה את המטפחת ופרשה אותה לרוחב לנגד עיניה, מהרהרת באשר לשנת יצורה. לא היה ספק שהמטפחת הופיעה בעולם לפניה, הפרחים הרקומים והריח הזה... ואז, ברגע בו התהפכה המטפחת בידיה, התגלו בפינה העליונה שתי אותיות קטנות: L.K..

 

אבל נדמה היה שגם בספר... כן, הזכרון הויזואלי לא הטעה אותה: "ספר שירייך הראשון, מאביך, אלכסנדר." וליד ההקדשה מעין אקסליבריס תוצרת יד, עיגול כחלחל דהוי ובתוכו מסולסלות אותן שתי אותיות.

 

לפתע הפכה הדמות המדומיינת לאישה אמיתית. עם מטפחת וספר ואבא.

 

לולה, לורן, לודמילה? לבנה, לילך, לירון? אלונה עלעלה בעמודים הדקים והמאובקים שעוררו גירוי מידי בעורה, והמטפחת לראשה כמו טלית. "כאלה באביב ימותו, אני יודעת..." אז היה פה אביב? שאלה את עצמה. לשווא ניסתה ללמוד בקובץ שירי רחל פרטים על זהותה של L.K.. האמנם היה זה ספרה הראשון בעברית, האם קראה אותו בכלל? ובאיזו שפה קראה קודם לכן? מדוע שלט אביה בעברית והיא לא? אלכסנדר יכול להיות שם פולני, רוסי, צרפתי או אנגלי. ואולי מצרי? היא העדיפה לעסוק בעברה של אחרת מאשר בעתידה שלה. דבר אחד שכחה לעשות לפני ששקעה בשינה נקיה מסיוטים — לבלוע כדורי שינה.

 

שוב צלצל מלמעלה פעמון הדלת של "פעם". המוכר היה שקוע בויכוח עם קשיש סמוק אוזניים שהתמקח על מחיר סיפולוקס ישן. לא יכול להיות שככה זה עולה, היה לנו כזה בבית — אם הייתי יודע הייתי מרוויח טוב היום. המוכר נפרד ממנו בגסות ועבר לגעור בצעיר שחיטט בתקליטים זמן רב מדי. אנשים מקבלים דירות, אדמות, הוא התלונן, היה אתי בצבא אחד שקיבל מלטשת יהלומים, רק אני ירשתי מאבא שלי ערימת ענתיקות, שמאטעס, הכל אבק, הריאות שלי גמורות מזה. הייתי שורף הכל בל"ג בעומר. בקושי את החשמל והארנונה אני מרוויח...

 

אלונה הטתה את ראשה אל תוך שדה הראיה שלו, אבל הוא לא הגיב. שלום, אתה לא זוכר אותי? המוכר צמצם את עיניו וניפח את לחייו, אבל התייאש במהרה ואמר: אני על תרופות. ובאמת, משהו עצי הופיע בתנועותיו ושפתיו היו משורבבות קדימה. אולי טבעי הוא שאדם הסוחר בזכרונות של אחרים, יִלקה בזכרונו שלו. נתת לי את המטפחת הזאת במתנה. אה, כן? יפה מצדי, אני מקווה שאת לא מצפה להחלפה או לזיכוי? אלונה הראתה לו את ראשי התיבות הזהים על המטפחת ובספר. נו, אז מה? הוא שאל. אולי אתה יודע למי זה היה שייך? אולי יש עוד? המוכר משך באפו: לכי תדעי מי מכר לך מה, יש פה דברים מאלף תשע מאות וכלום, זה היה של אבא שלי. תאמיני לי, הייתי שורף את החנות בל"ג בעומר. כן, את זה שמעתי כבר, אמרה אלונה ושקעה בחיפוש שנמשך מעל לשעה. השלל: גלויה של חוף הים בתל־אביב, צילום חסר מעוף, מראה יבש, ללא כל יחוד, אך בצדה האחורי ההקדשה: "לל.ק. — אין העולם מושלם, ומה בכך?"

 

כל הכבוד, שיבח המוכר שהתעורר מעט מתרדמתו: רק שהגלויות בקופסה הזאת קצת יקרות. אלונה אמרה שכסף לא חשוב לה עכשיו והשאירה לו את מספר הטלפון שלה, למקרה שימצא חפצים נוספים עם ראשי התיבות L.K או ל.ק.

 

חוף הים, שלצדו פסעה הביתה נדמה לה כמו בצילום שבגלויה, כאשר יחודו הוא דווקא במה שנעדר ממנו. אין בו סוכות מציל, אין מקלחונים, אין שמשיות וכיסאות נוח ואין רוחצים — רק יפו שנשקפת מרחוק. הגילוי הבא היה כי כתב היד בהקדשה לספר ובצילום היה זהה, אביה, אלכסנדר, שביקש להכניס אותה אל העברית, הוא גם זה שהפציר בה לקבל את העולם כמות שהוא, בלתי מושלם. ובאשר לעובדה שהוא פונה לבתו בראשי תיבות, היה ברור כבר כי זהו המשחק שלהם והדבר דמה לכתב חידה שבין אב לבתו. אלונה התעטפה במטפחת כבזרועותיו של אלכסנדר.

 

תודה שבאת מהר, אני מעריך אספנים אמיתיים. קרעתי את הנשמה במחסן ומצאתי לך אוצרות, הבאת את הכסף? מקצוענית, ישר רואים. המזוודה עלי.

 

פניני העבר נשלו מתוך המזוודה והונחו על רצפת הסלון של אלונה, פלא אחר פלא, ריחות עמוקים, חריפוּת נפטלין ועץ ישן, מגע בדולח ומגע בד שחוק ומגע מלמלה. והיא לקחה אותם לידיה, כמו היו שלה מאז ומתמיד, כאילו רק לפני שעה עגנה בנמל יפו וזהו לה יומה הראשון בעיר העברית הראשונה, הלוהטת, השזופה, המבהילה בחולותיה.

 

כששלפה אותו נאלצה לכבוש את צחוקה — אולי אותו צחוק מלא מבוכה שחנקו יוצאי אירופה האמיתיים כאשר הוציאו ממזוודותיהם את מעילי הפרווה, מבינים בלי שיסבירו להם שכאן, בארץ חמדת אבות, אפילו לתיאטרון הוא לא נחוץ, גם אם קראו באלטנוילנד על פרידריך וקינגסקורט שקונים כסיות לרגל יציאתם להצגה בפלשתינה. היא סקרה את מעיל הפרווה ואת בטנתו הקרועה וגילתה את שרצתה — ראשי התיבות היו רקומים על הכיס הפנימי. היא נורא קטנה, חשבה אלונה כשהמעיל התפקע כמעט על כתפיה.

 

בקבוקון הבושם היה כתופעה על טבעית המצליפה בדמיון כדי שידהר. היחוד בו היה שמאז פקק אותו הבשם הצרפתי, איש לא עשה בו שימוש, אף לא פתח אותו כדי להתענג על ריחו. ועם זאת הוא היה ריק — הנוזל התנדף במשך השנים דרך הפקק. ראשי התיבות נחרטו בו, כעדות לרכושנות מוגברת או פחד מגנבים. אבל מדוע לא השתמשה בו L.K? לאיזה רגע מיוחד שלא הגיע נצרה אותו?

 

על הגרמופון הישן בעל האוזן הגדולה והמגוחכת שציפוי הזהב שלה מתקלף נכתבו ראשי התיבות ביד רועדת, כאילו לא בידה, כנראה ברגע של סערת נפש, או חולי, או פשוט עצלות קיץ. עטיפות התקליטים היו חסרות ראשי התיבות, אבל זה היה פחות חשוב — כי לצלילי תווי הפסנתר שנשפכו מאוזן הגרמופון הופיע הפריט הנוגע ללב הבא: נעלי עקב.

 

שריטה עקשנית על תקליט ה-12 אינץ' העבה החזירה את הפרלוד של שופן להתחלתו בכל פעם שהגיע לסיומו ואלונה לא שבעה מלהביט בנעליים. ראשי התיבות נחרטו על סולייתן באופן שיראה רק למי שמחפש בנרות, רק למי שחיפושו ניחן באובסיסיביות דומה לזו של האישה שחרטה אותן. אישה? זו בדיוק היתה ההפתעה, הנעליים היו במידה 34, מידה קטנה לכל הדעות לאישה ואף לנערה (לאלונה היו רגליים קטנות יחסית — מידה 38), לכן, או שהיתה L.K סינית או יפנית — השערה פתטית, או שהנעליים היו שייכות לילדה. אבל ילדה במעיל פרווה... קרוב לוודאי שהיתה ממשפחה אמידה יחסית, שהגיעה מאירופה, רוסיה או פולין, וברור שהחפצים השתייכו לתקופות שונות בחייה. למה בכלל חשבה שמדובר באישה, אולי בגלל שירי רחל, ובגללה עצמה. אם לא אמצא נעליים במידה גדולה יותר עם ראשי התיבות, פירוש הדבר שהאובססיה חלפה או שהיא מתה כילדה.

 

קולה של מורן בקע מתוך המשיבון, היא הזמינה את אלונה לסדר פסח והוסיפה שגם אמא שלה ביקשה מאוד שתבוא, שהן מרגישות שהיא משפחה, וזאת גם מצווה.

 

המשלוח ממוכר העתיקות עמד להגיע: שקיות עם בגדים, סמרטוטים, קלמר, צמידים, פרימוס, שידת עץ גדולה אכולת תולעים וכיסא נדנדה. ועל אף ששברה חיסכון שהשאיר לה ברוך כדי לשלם עבור הדברים, הרגישה שזכתה בהגרלה כלשהי.

 

היא התמוטטה לתוך כיסא הנדנדה ומיד זינקה מתוכו, בידה הפריט היקר ביותר שרכשה עד עתה: מכתב אישי.

 

 

 

לך, ל.ק. היקרה,

 

שונאת תל־אביב יקרה שלי, מה עלי לעשות כדי לשכנע את כפות רגליך לדרוך על חוף הים?

 

הכל מדברים שטויות ומשעמם בלעדייך. ראיתי את כצמן והוא דרש בשלומך. הוא אמר שצייר אוטופורטרט חדש והזמין את שנינו אליו לסטודיו. באשר לעבודתי שלי, נדמה לי שאיננה עולה יפה.

 

ליליאן, לילית, לילונת (מי כינה אותך כך?), אל תכעסי על החול הנדבק לעורך ואל תכעסי על שקראתי לך בתי.

 

"אהובתי" נדמה לי חצוף או בנאלי. ובתי, ככה, איכשהו... לא אקרא לך כך יותר.

 

אמתין לך בקצה מסילת הברזל, בתקווה כי ירושלים תשחרר אותי מכבליה ביום שני הקרוב.

 

שלך,

 

דב.

 

 

 

ליליאן, אם כן.... חשבה מי שרגליה קטנו בארבע מידות והשתחלו ללא כל קושי אל נעלי העקב שהיו שייכות לילדה־אישה שחיה פה פעם, כשהעיר היתה בגילאי העשרה. היא שנאה את החול והיתה אמורה לחכות בתחנה הישנה לרכבת מירושלים כדי לפגוש גבר שמשתעמם בלעדיה. שקורא לה בתי. דב שמו.

 

 

 

בשעת בין ערביים התאספו אנשים רבים בקצה מסילת הברזל יפו־ירושלים. החום גווע כשי הטבע לחוגגים. אורות בנגליים צבעו את השמיים בכדורי אש, נורו חצי זהב, קשתות כחול־לבן ומזרקות זהרורים מרהיבות. שלושה גברים במגבעות צחקו בקול רם מדי ועישנו ליד מחסן הסחורות. עלמה צעירה עמדה לצד אשנב הכרטיסים ונקשה ברגלה בקצב אחיד. נשמעה נגינת אקורדיון. מתחת למאגר המים התהלך חתול קטוע רגל והתענג על ניחוח הדגים שהביאה הרוח מן הים. ברחבה מול הטרמינל שתו ילדים כוס גזוז שדובדבן צף בתחתיתה, אכלו תירס על שפוד עץ וליקקו גלידה. גבר בכאפייה מזג קפה שחור מפינג'ן גדול.

 

קרון הרכבת ניצב בגאון על הפסים, ועליו מתנוססות שתי האותיות: PR — Palestinian Railway.

 

פתאום צעק גבר צעיר שהבהיל כמה מן הנוכחים: הלאה הגמלים, הלאה הדיליז'נסים! ושניים מאחיו ענו לו: יחי מסילת הברזל! יחי גמל הברזל! צעיר נמוך קומה וחצוף במיוחד הבהיר כי יום חג היום ועל כולם לשתות לשוכרה. ההמולה גברה ושוטר בריטי נאלץ להרחיק כמה מהם.

 

לא חם לַךְ? שאל איש כחוש עם מונוקל אישה במעיל פרווה.

 

אני מחכה לדב. היא אמרה.

 

אין דובים בתל־אביב, ענה האיש והיה משוכנע כי הפיק הלצה ראויה מפיו. את נראית כאילו את באמת מחכה לרכבת, המשיך הכחוש ומחה זיעה ממצחו במטפחת. אני לא שחקן במקצועי, אם זה בכלל מעניין אותך... אני כאן במקרה. חשבתי שבכל זאת, חגיגות יובל... מאה שנה לעיר שלי. אני נולדתי פה, לא רחוק, בנווה צדק. אלמן. כן. מה לעשות... טוב, לא נדביק אותך ישר בפשפשים שלי... אלה דברים... שלא תדעי אף פעם מה זה, זה מה שאני מאחל לך. חבר שלי פה מארגן את האירוע, יותר נכון החברת שמירה — זה של אח שלו. אז אם מישהו עושה לך בעיות... אני צוחק. זה הוא שאמר לי: מנחם תבוא, תתחפש בסגנון תחילת המאה, תל־אביב של פעם, יהיו כל המי ומי, ראש העיר, שחקנים מבתי ספר לתיאטרון, כמו עדלאידע כזה... אז באתי. הוא נאנח עמוקות. אז מי זה דב? עוד נותנים שמות כאלה לצעירים או שזה סבא שלך או משהו? ו... אם אפשר להחמיא — את דווקא נראית לי שחקנית, רגע, לא היית ב....

 

לא, לא הייתי בכלום, עייפת אותי. אבל הכחוש לא נתן לה ללכת ושאל: איך קוראים לך לפחות, אפשר לדעת? שיהיה שם לזאת שתבוא לי בחלום. ליליאן... שם יפה, כמו מפעם, מה, את עולה חדשה?

 

כשהחלו לקפל את הכיסאות, הרבה אחרי נאום ראש העיר, הברכות, השירים והריקודים, כשכל השחקנים התהלכו שתויים מעט, באיפור מרוח ופועלים פירקו את הבמה הארעית והסירו פנסים ממבני תחנת הרכבת, עמדה ליליאן, כלומר, אלונה, במרכז הרחבה ומלמלה קללות שכוונו לדב שלא הגיע. כל הגברים הם ילדים, היא אמרה בין גידוף לחירוף, אפילו אלה שקוראים לך בתי, ואולי במיוחד אלה, ילדים מפונקים, ילדים שקרנים, הכי טוב שהם יהיו מתים.

 

עיתונאי שהבחין בה ניסה לראיין אותה אבל היא היכתה בו בתיקה וגרמה למהומה קטנה. היה זה דווקא מנחם ומישהו מחברת השמירה שהצליחו לסלקה משם. היא השתחררה מאחיזתם ונדדה לאורך שארית הלילה, עד שעם הזריחה נמצאה עצומת עיניים ושעונה בגבה אל דלת החנות "פעם".

 

מוכר העתיקות התקרב אליה בזהירות, שיערה היה סתור, מעיל הפרווה אבד באחת מסמטאות יפו והיא נותרה לבושה בשמלה דקה, שקופה כמעט מרוב שימוש, שחשפה תחתונים מיושנים וחזיה גדולה מדי. בידה אחזה בד אדום מסמורטט עם פרחים שהיו פעם לבנים וכעת הם צהובים־מטונפים. הוא לא הספיק לגעת בה כדי לבדוק אם היא ישנה או מתה, כשנעמדה למולו בתנועה חדה. הוא נבהל כי נדמה היה לו שגופה הפך קטן יותר, כמו הזדקנה מאוד או להיפך. חזרה להיות ילדה.

 

אני אביא לך משטרה, כך אמרה לו. היא רצתה לקבל בחזרה את כל החפצים השייכים לה, כלומר, לליליאן — לשוטר התכוונה להבהיר שמעולם לא מכרה אותם לחנות עתיקות, הוא ודאי גנב אותם מביתה בעת שהיתה בירושלים, אולי אפילו בסיוע של דב שהתגלה כיצור בוגדני.

 

כשמוכר העתיקות שמע את המלה משטרה הוא רשרש מיד בצרור מפתחות ודחף אותה פנימה לתוך החנות.

 

כן, ואיך בדיוק תוכיחי להם שזה זיוף?! אלונה הביטה בו במבט מזוגג. גברת, את חייבת להבין גם אותי, יש לי אישה, אני לא גומר את החודש, לילדה הקטנה שלי יש בעיה עם יד ימין, לא פועלת, נבולה כמו סמרטוט, זה גם עולה כסף — ים של רופאים, ילדה קטנה, תחשבי על זה, אין לך לב? אנשים כמוך יש להם כסף כמו זבל והם מופרעים בראש, אני מתכוון יכולים לעשות מה שבראש שלהם. גם לא הכל היה זיוף. איך אני יכול לזייף מכתבים, נראה לך שזה אני כתבתי? אז הרהיטים והגרמופון והנעליים והבושם ועוד כמה דברים אולי, אני מודה — אני כתבתי את ראשי התיבות. בחיים לא שיקרתי לבן אדם לפני זה, אני נשבע לך, אבל את באת, לחצת, תמצא לי ליליאן, תמצא לי ראשי תיבות, זה גם מרצון לעשות לך טוב, ראיתי שאת במצב נפשי, את יודעת מה — בגלל שאנחנו מדברים פתוח ואת בסדר אתי — אני אחזיר לך את הכסף על הדברים שלא שייכים לליליאן הזאת שלך, אה, איך אני? לא צריך משטרה, תעשי לי טובה... נסגור את זה בינינו, כמו אנשים מבוגרים.

 

כשהגיעה הביתה פתחה את התריסים: פטיש הלם מרחוק, מקדחה יבבה, טרקטור פינה פסולת. העיר נבנית, חשבה, או מתפרקת. היא אספה את כל בגדיה ואביזריה הקטנים של ליליאן בשקית אשפה. והוציאה אותם החוצה. לא חלפו שעות אחדות וכל חסרי הבית באזור לבשו את השמלות, הצמידים, השתמשו בתקליטים הקטנים כבמניפות נגד החום. בקבוק הבושם נופץ — מישהו ניסה ללגום ממנו והתאכזב לגלות שהוא ריק, גבר שלא ידע לקרוא את הכתוב מאחורי הצילום החליט בכל זאת לשמור אותו. מישהו קינח את האף במטפחת וקיפל אותה לתוך כיסו.

 

לא הילדה אלונה ולא הילד ברוך, שהתאימו זה לזה בלי שנועדו זה לזה, לא היו כאן כשהסתיו ויתר על מקומו והקיץ התחלף באחת לחורף.