האור הפשוט
זרם חשמל רוחני, הידוע בשם חיי נצח, זורם כיום סביב העולם. מדוע? מפני שאנחנו מתקרבים לעידן שבו הרוחניות תהיה לנורמה — עידן שהאנושות לא חוותה מעולם. דברים שנראים היום כשרלטנות יזכו בעוד שנים ספורות להכרה ולעידוד, וכבר עכשיו נעשים רבים מקושרים יותר ויותר.
אבל בדרך לאותה התגלות של אור אנחנו מתחילים לחוות יותר ויותר התפרצויות טבע — הוריקנים, שטפונות ומזג אוויר הפכפך. למה? מפני שהשטן, הלא הוא היריב שלנו, רוצה למנוע מאיתנו את התגלות האור הזאת, ארוע שיהפוך את העידן הזה לנקודת מפנה בהיסטוריה של האנושות. לכן עלינו להתלכד כעת ולהפיץ ברבים את מסר האחדות. בעולם שבו קיימת דיסהרמוניה רבה כל כך נדמה שרק התאים הסרטניים הם בני אלמוות. אבל אנחנו הנורות של מגדלור הבריאה, ונושאי הגֶן של חיי נצח.
תודעה היא תמצית התנ"ך כולו. התנ"ך הוא ספר התודעה. התנ"ך הוא גם ספר הוודאות, וכך עלינו לקרוא אותו.
איש אחד חלם פעם שבחצר של ארמון מרוחק חבוי אוצר. האיש, ששמו היה דוד, נסע לארמון שראה בחלומו, אבל כשהגיע לשם מנעו ממנו שומרי הארמון להיכנס פנימה. הוא לא ידע מה לעשות. לבסוף החליט לפנות לאחד השומרים ולספר לו על חלומו. השומר אמר לו, "וואו! בדיוק חלמתי שמישהו בשם דוד יבוא אלי ויספר לי שהאוצר שאותו הוא מחפש חבוי מתחת לבית שלו עצמו."
האם לא כך מתנהלים הדברים בחיינו? לפעמים אנחנו נוסעים הרחק, ובסופו של דבר מגלים שכל האוצרות והתשובות שאנחנו מחפשים נמצאים ממש מתחת לאפנו.
חשוב לדעת שבדרך כלל יש פער בין הרמה שאנחנו נמצאים בה לבין הרמה שנדמה לנו שאנחנו נמצאים בה. האמת היא שאם אנחנו מאמינים שכבר "הגענו" מבחינה רוחנית, קרוב לוודאי שאנו טועים. עלינו להמשיך כל הזמן במאמצינו להגיע לרמה הבאה. אבל לשם כך עלינו לדעת היכן אנחנו עומדים ברגע זה, ולהיות מודעים לפסולת שנמצאת כעת ב"כלי" שלנו. זוהי עבודה קשה, והגמול אינו ניתן לנו בחינם.
איש אינו רוצה להביט אחורה על חייו ולהצטער שלא עשה יותר. כמה מאיתנו מודעים לכך שיכלו לעשות יותר? יבוא יום וכולנו נביט אחורה ונשאל "האם עשיתי די? האם חלקתי את כשרונותיי עם אחרים? האם יש עוד משהו שיכולתי לעשות?"
ספר הזוהר אומר כי שערי התפילה פתוחים לפנינו באמצעות הציפורים, שכן הציפורים נושאות את המסרים שלנו מעלה מעלה, אל העולמות העליונים.
הדבר הגדול בהיותנו בני אדם הוא היכולת שלנו להסתכל זה בזה בסובלנות ובאהבה. הסתכלות אחרת על בני האדם אינה אלא טרגדיה. גם אם איננו מסכימים זה עם זה, עלינו לשמר את האחווה הזאת - מפני שהיא מוֹתר האדם מן הבהמה.
הרצון לקבל נמצא אצל המלאכים במידה מועטה ביותר, מפני שהמלאכים קרובים לאורו של הבורא. עובדה זו מקשה עליהם לעשות מעשים שליליים. הם טעמו את טעם האור והם רוצים להישאר בקרבתו.
לכל דבר יש פן חיובי ופן שלילי. ספר הזוהר מלמד אותנו לשאול איך יתכן שדבר מסוים הוא רע אם אפשר למצוא בו גם היבט של יופי? לא חשוב כמה שלילי נראה לנו דבר זה או אחר; אין דבר שאי אפשר להפכו למשהו יפהפה.
במקרים רבים, למי שעומד בתחילת דרכו בעולם הרוחני קל יותר להשתנות. כאשר אנחנו חושבים את עצמנו ל"רוחניים" קשה לנו יותר לראות בתוכנו את התכונות השליליות שאנחנו נקראים לבחון. שכבות ה"אבק" שהצטברו מקשות עלינו לראות את הדברים החשובים, ועלינו לקלף אותן בזו אחר זו, להתנקות ולהשתנות.
אפילו אלה שמנסים לטפס בסולם הרוחניות, ולהגדיל את יכולתם לחלוק עם הזולת, עלולים ליפול. זה אינו טיפוס ישיר לפסגה. אין שום דרך ישרה שמובילה לשם. חשוב מאוד לזכור שככל שאנחנו נופלים עמוק יותר, כך נוכל להתרומם גבוה יותר; אם נפלנו אנחנו יכולים - וצריכים - למשוך את עצמנו למעלה במקום להתפלש ברחמים עצמיים.
מציאוּת 99 האחוזים היא תודעה. המדע אומר ש-99 אחוזים מן היקום הם העולם הלא־גשמי. אי אפשר לגלות את המציאות הזאת או למדוד אותה, ולמרות זאת — היא תופסת 99 אחוזים מן היקום שלנו.
במשך 3,400 שנה סירבנו, בין ביודעין ובין בלא יודעין, להתייחס ל-99 האחוזים האלה. בכך הענקנו לשטן כר פעולה חופשי. השטן שקוע במשימותיו 24 שעות ביממה, ומטפטף לתוך התודעה שלנו כל דבר שהוא שלילי מטבעו. הוא משכנע אותנו כי 99 האחוזים אינם קיימים. המשימה שלו היא לדחוף אותנו למעשים שליליים. אנחנו יודעים שהם שליליים, ובכל זאת עושים אותם. ההוכחה ברורה מאליה — הביטו סביבכם. המחלות משתוללות; הכאוס עדיין קיים. דבר לא השתנה. מדוע? מפני שהשטן אינו מפסיק לפעול לחסימת הקשר שלנו אל עולם 99 האחוזים. איש לא ניסה להתעמת איתו או להתנגד לו, למעט ל"ו הצדיקים, שעבודתם הרוחנית היא ששומרת על הגחלת שמניעה את העולם.
חוכמת הקבלה מקנה לנו גישה לעולם 99 האחוזים - באמצעות התודעה. כעת איננו מוגבלים עוד לחמשת החושים שלנו ולאחוז האחד של עולם האשליה הגשמי. ביכולתנו להשתמש בע"ב שמות ובכלים נוספים כמו "אנא בכוח" כדי להתמודד עם השטן ולהתחבר לעולם 99 האחוזים — כעת, סוף־סוף, אחרי 3,400 שנה!
אנחנו חייבים להתנהג בענווה ולדעת שללא הבורא איננו אלא אפס.