פרק ראשון
עמוק בתוך הקרביים הקורנים־בירוק של שוק פירות ים בצ'יינטאון, בקצה מעבר ללא מוצא שמשני עבריו אקווריומים מלאים סרטנים, השתופפנו בשלולית החושך שיצרה בולעת־האור, ואלף עיני יצורים נועצות בנו מבט. האנשים של ליאו היו קרובים ונשמעו כועסים. שמענו צעקות וקולות התרסקות בעודם הורסים את השוק בחיפוש אחרינו. "בבקשה," שמעתי אישה זקנה בוכה, "לא ראיתי אף אחד..."
רק באיחור הבנו שאין יציאה מהמעבר הזה, ועכשיו היינו לכודים שם, משתופפים ליד פתח ביוב במִרווח צר בין ערימות סרטנים שנגזר גורלם, באקווריומים שנערמו מרצפה ועד תקרה במגדלים עקומים של עשרה. בין כל החבטות והצעקות, ומתחת להתנשפויות המבוהלות שלנו, שרר המקצב המתמיד של צבתות סרטנים שנוקשות על זכוכית, תזמורת של מכונות כתיבה מקולקלות שקדחה לי במוח.
לפחות הרעש יסווה את קולות הנשימה שלנו. אולי זה יספיק, אם החשכה המלאכותית של נוּר תחזיק מעמד, ואם האנשים שצעדיהם הכבדים הלכו והתחזקו לא יסתכלו במבט בוחן מדי אל החלל המבליח ששוליו לא יציבים; משהו חסר באוויר, שיבוש כלשהו שאי אפשר לפספס אם מביטים לעברו. נור עיצבה את כתם החושך בגרירת ידה באוויר סביבנו, ושובל חשכה התפשט בעקבותיה בעוד האור נאסף בקצות אצבעותיה כמו ציפוי עוגה בוהק. היא הכניסה את האור לפיה, והוא זהר מבעד ללחייה ולגרון שלה בעודה בולעת, ולבסוף נעלם.
האנשים האלה חיפשו את נור, אבל בשמחה היו לוקחים גם אותי ולו כדי לירות בי. בשלב הזה הם כבר ללא ספק מצאו את אייץ' מת בדירה שלו, לאחר שהנפחלול שלו עצמו עקר את עיניו. קודם לכן באותו היום אייץ' והחלול שלו חילצו את נור מהלולאה של ליאו. כמה מאנשיו של ליאו נפגעו. על כך אולי היה אפשר לסלוח. אבל לא על זה: הפעולה השפילה את ליאו בֶּרְנְהַם, מנהיג המשונים של שבט חמשת הרבעים. משונה פראית שהוא תבע עליה בעלות נלקחה מביתו שלו, מרכז כוחו שבלב אימפריית המשונים שלו שכללה את רוב מזרח ארצות הברית. אם איתפס עכשיו, עוזר לנור לברוח, זה בעיקר יביא עליי את מותי.
האנשים של ליאו הלכו והתקרבו, וצעקותיהם התחזקו. נור תחזקה את החשכה שלה, מתחה את שוליה בין אגודל לאצבע כשהתחילה להימרח, מילאה את המרכז כשהפך דליל.
הצטערתי שאני לא יכול לראות את פניה. לקרוא את ההבעה שלה. רציתי לדעת מה היא חושבת, איך היא מחזיקה מעמד. היה קשה לדמיין מישהי כל כך חדשה בעולם שלנו, שעומדת בכל זה בלי להישבר. בימים האחרונים רגילים רדפו אחריה עם חִצי הרדמה ומסוקים, משונה בעלת יכולת הפנוט חטפה אותה כדי למכור אותה במכירה פומבית, ורגע לאחר שחולצה היא נפלה בידי הכנופיה של ליאו ברנהם. היא הוחזקה כמה ימים בתא כלא במטה של ליאו, ובמהלך הבריחה הגדולה שלה עם אייץ' חטפה מנה גדולה של אבקת שינה. כשהתעוררה בדירה שלו מצאה אותו מת על הרצפה — הלם נורא ששיגר ממנה טיל של אור מרוכז, שפרץ כמו כדור אש (וכמעט הוריד לי את הראש).
ברגע שנור התאוששה מההלם, סיפרתי לה חלק ממה שאייץ' אמר לי בנשימותיו האחרונות: שציידת חלולים אחת אחרונה נותרה בחיים, אישה ששמה וי, ושעליי לקחת את נור אליה להגנתה. הרמזים היחידים באשר למקום של וי היו קֶרע מפה מהכספת של אייץ' והנחיות משובשות שמסר החלול־לשעבר המזוויע שלו, הוֹרֵיישיוֹ.
אבל עדיין לא סיפרתי לנור למה אייץ' נלחם ככה לעזור לה, מדוע גייס לשם כך אותי ואת החברים שלי, ובסופו של דבר מסר את נפשו על שחרורה מליאו. לא סיפרתי לה על הנבואה. לא היה זמן לזה — נמלטנו על נפשנו מהרגע ששמעתי את האנשים של ליאו במסדרון מחוץ לדירה של אייץ'. אבל יותר מזה, חששתי שאחרי כל הדברים האחרים שעברה, מוקדם מדי לספר לה גם את זה.
אחת מהשבעה שבואם נחזה... משחררי משונזיה... תחילתו של עידן מסוכן מאוד... היא הייתה רואה בזה קשקושים של חבר כת מטורף. אחרי שהמציאות ערערה שוב ושוב את תפיסת עולמה של נור — שלא לומר את שפיותה — חששתי שזה יהיה הקש שישבור את גב הגמל ושהיא תברח בצרחות. כל אדם רגיל היה בורח מזמן.
אבל כמובן, נור פְּרָדֵש לא הייתה רגילה משום בחינה שהיא. נור הייתה משונה. ויותר מזה, היה לה עמוד שדרה מברזל.
בדיוק אז היא השעינה את ראשה עליי ולחשה, "אז כשנצא מכאן... מה התוכנית? לאן נלך?"
"נצא מניו יורק," אמרתי.
הפוגה קצרה, ואז: "איך?"
"אני לא יודע. רכבת? אוטובוס?" לא חשבתי קדימה עד כדי כך.
"אה," היא אמרה בשמץ אכזבה. "אתה לא יכול, כאילו, להוציא אותנו מכאן בקסם איכשהו? באחד משערי הזמן האלה שלך?"
"הם לא באמת פועלים ככה. טוב, כמה מהם אולי כן" — חשבתי על השערים של הלוּלעָל — "אבל נצטרך למצוא שער כזה."
"מה לגבי החברים שלך? אין לך... אנשים?"
הלב שלי שקע למשמע השאלה. "הם אפילו לא יודעים שאני כאן."
ואז חשבתי, וגם אילו ידעו...
הרגשתי בכתפיים שלה נשמטות.
"אל תדאגי," אמרתי לה. "אני כבר אחשוב על משהו."
בכל מקרה אחר התוכנית שלי הייתה פשוטה: ללכת למצוא את החברים שלי. הלוואי שיכולתי לעשות את זה עכשיו. הם היו יודעים מה לעשות. הם היו העוגן שלי מאז שנכנסתי לעולם המשונים, ובלעדיהם הרגשתי שאני נסחף ללא שליטה. אבל אייץ' הזהיר אותי במפורש שלא אקח את נור בחזרה אל העיתיות, ובכל מקרה, לא הייתי בטוח שנשארו לי חברים בכלל — לפחות לא כמו קודם. מה שאייץ' עשה, ומה שאני עשיתי עכשיו, כנראה החריבו כל סיכוי שהיה לעיתיות לכונן שלום בין השבטים. וכמעט בוודאות פגעו באופן בלתי הפיך באמון של חבריי בי.
אז היינו לבדנו כאן. וזה הוביל אותנו לתוכנית פשוטה אבל אידיוטית: לברוח מהר מאוד. לחשוב טוב טוב. לקוות להרבה מזל.
ואם לא נברח מהר מספיק? ואם לא יהיה לנו מספיק מזל? אז אולי לעולם לא תהיה לי הזדמנות לספר לנור על הנבואה — ובמשך שארית חייה, ארוכים או קצרים ככל שיהיו, היא לא תדע מדוע צדים אותה.
קול התרסקות מהדהד נשמע לא רחוק מאיתנו, והאנשים של ליאו התחילו לצעוק שוב. הם עמדו להגיע אלינו בקרוב.
"אני צריך לספר לך משהו," לחשתי.
"זה לא יכול לחכות?"
זה היה עיתוי נורא. אבל אולי גם היחיד.
"את צריכה לדעת את זה. למקרה שניפרד, או... שמשהו אחר יקרה."
"בסדר." היא נאנחה. "אני מקשיבה."
"זה בטח יישמע לך מגוחך, אז לפני שאספר לך, תדעי שאני מודע לזה. בכל אופן, לפני שאייץ' מת הוא סיפר לי על נבואה."
במקום קרוב כלשהו מישהו התווכח בצעקות עם האנשים של ליאו — הוא צעק בקנטונזית, הם באנגלית. שמענו קול סטירה רם, צעקה, איום מעומעם. נור ואני נדרכנו שנינו.
"מאחור!" האיש של ליאו צעק.
"היא קשורה בך," המשכתי, והשפתיים שלי כמעט נוגעות באוזן שלה.
עכשיו היא רעדה ממש. גם שולי החשכה שלה רטטו סביבנו.
"תגיד לי," היא התנשמה.
האנשים של ליאו פנו אל המעבר שלנו. זמננו אזל.
הם התחילו להתקדם במעבר בכיווננו, גוררים מאחוריהם איזה פועל מסכן מהשוק. אלומות האור של הפנסים שלהם ריצדו על הקירות והוחזרו מזגוגיות האקווריומים. לא העזתי לזקוף ראש מחשש שהוא יחרוג ממבטחי החשכה של נור. דרוך כולי, התכוננתי נפשית לקרב מאוד לא שקול.
ואז, בערך באמצע המעבר הם עצרו.
"אין פה שום דבר, רק אקווריומים," רטן אחד מהם.
"מי היה איתה?" שאל אדם שני.
"ילד, איזה ילד, לא יודע —"
קול חבטה נוסף נשמע, והאיש שהם החזיקו נאנק מכאב.
"עזוב אותו, בּאוֶורְס. הוא לא יודע שום דבר."
הם דחפו את הפועל בגסות. הוא מעד לארץ ואז קם וברח.
"בזבזנו כאן יותר מדי זמן," אמר האיש הראשון. "הילדה בטח הסתלקה מזמן. עם החלאות שלקחו אותה."
"אתה חושב שהם מצאו את הכניסה ללולאה של פאנְג וָאה?" שאל שלישי.
"יכול להיות," אמר האיש הראשון. "אני אקח את מֶלְניץ וג'ייקוֹבּס לבדוק. באוורס, תעשה כאן סריקה מלאה."
ספרתי את הקולות. הם היו ארבעה עכשיו, אולי חמישה. זה שנקרא באוורס חלף היישר על פנינו, נרתיק האקדח שלו בדיוק בגובה העיניים שלנו. הסתכלתי למעלה בלי להזיז את הראש. הוא היה גבר מוצק לבוש חליפה כהה.
"ליאו ירצח אותנו אם לא נמצא אותה," רטן באוורס.
"אנחנו מחזירים איתנו את הרשף המת," אמר האיש השני. "לפחות זה."
נדרכתי בהפתעה, והאוזניים שלי הזדקרו. הרשף המת?
"הוא כבר היה מת כשמצאנו אותו," אמר באוורס.
"ליאו לא צריך לדעת את זה," אמר האיש הראשון וצחק.
"מה לא הייתי נותן כדי להרוג אותו בעצמי," אמר באוורס.
הוא הגיע למבוי הסתום שמימיננו ופנה שוב בכיווננו. הפנס שלו האיר מעלינו ואל תוך האקווריום שליד הראש שלי.
"אתה יכול לבעוט בגופה אם זה ישפר את ההרגשה שלך," אמר האיש השלישי.
"לא, אבל לא הייתי מתנגד לבעוט בילדה," נהם באוורס. "ויותר מזה." הוא התחיל לחזור בכיוון האחרים. "ראיתם איך היא עזרה לרשף?"
האיש הראשון אמר, "היא בסך הכול פראית. היא עדיין לא מבינה."
"בסך הכול פראית — בדיוק!" אמר האיש השני. "אני לא מבין למה אנחנו מבזבזים עליה כל כך הרבה זמן. רק כדי להוסיף עוד משונה אחת לשבט שלנו?"
"כי ליאו לא סולח ולא שוכח," אמר האיש הראשון.
הרגשתי בנור מתפתלת לצדי ואז נושמת נשימה עמוקה ומייצבת.
"תכניסו אותי לחדר לבד איתה," נהם באוורס. "אני כבר אראה לכם כמה היא מיוחדת."
הוא עמד עכשיו ממש ליד מקום המחבוא שלנו והסתובב במעגל איטי, מאיר בפנס על הקירות והרצפה. העיניים שלי היו נעוצות בנרתיק האקדח. אור הפנס עבר לרוחב האקווריום משמאלנו ופנה ישירות אלינו. קרן האור עצרה כמה סנטימטרים מהאפים שלנו, מבלי שתוכל לחדור את החשכה של נור.
עצרתי את הנשימה והתפללתי שאנחנו מוסתרים לחלוטין, אפילו השיער שלנו. ההבעה של באוורס החמיצה כאילו משהו טורד את מנוחתו.
"באוורס!" צעק מישהו מהמשך המעבר.
באוורס הסתובב אבל הפנס שלו נותר מכוון אלינו.
"ניפגש בחוץ כשתסיים כאן. אחרי פאנג נתחיל סריקה ברדיוס שלושה רחובות."
"תביא לנו שני סרטנים שמנים!" אמר האיש הראשון. "לפחות נחזור עם ארוחת ערב. אולי זה ישפר את מצב הרוח של ליאו."
אלומת הפנס חזרה אל האקווריום. "אני לא מבין איך אנשים מסוגלים לאכול את הדברים האלה," רטן באוורס לעצמו. "עכבישי ים."
האחרים הסתלקו. נשארנו לבדנו עם החייל הזוטר. הוא עמד מטר וחצי מאיתנו והעווה פנים מול אקווריום הסרטנים. הוא קילף מעליו את ז'קט החליפה והתחיל לגלגל את שרוולי החולצה. כל מה שהיה עלינו לעשות עכשיו זה לחכות, ובעוד כמה דקות...
היד של נור תפסה בכוח בזרוע שלי. היא רעדה כולה.
ברגע הראשון חשבתי שהיא מתפרקת מהלחץ, אבל אז היא שאפה שלוש שאיפות קטנות ברצף מהיר, ואני הבנתי: היא מתאמצת לא להתעטש.
בבקשה, ביטאתי בלי קול, למרות שידעתי שהיא לא מסוגלת לראות אותי. לא.
האיש הכניס יד בזהירות לאקווריום הקרוב ביותר אליו. ידו הגדולה גיששה אחר סרטן בעודו משמיע קולות גועל קלים.
נור נדרכה. שמעתי את השיניים שלה חורקות במאמץ לכבוש את העיטוש.
האיש פלט צווחה ומשך את ידו מהאקווריום. הוא קילל ונופף בידו בפראות כשסרטן כחול גדול נצמד לאצבע אחת.
ואז נור נעמדה.
"היי," היא אמרה, "חתיכת חרא."
האיש הסתובב לעברנו. לפני שהוא הספיק להוציא מילה, נור התעטשה.
זה היה פיצוץ רועם: כל האור שהיא בלעה נוֹרה עכשיו החוצה וניתז על הקיר שמנגד, על הרצפה ועל פניו של האיש ברסס ירוק זוהר, עוטף אותו בכדור של אור בוהק. הוא לא היה עז מספיק לפגוע בו — ובטח שלא לשרוף — ורק המם אותו לרפיון קצר, פיו פעור באליפסה מושלמת של תדהמה.
החלל הקטן והחשוך שעטף אותנו נעלם בבת אחת. האיש צעק, ולרגע קפאנו כמו בהשפעת לחש: אני משתופף על הרצפה; נור עומדת לצדי, וידה מכסה על אפה ופיה; האיש ביד אחת מורמת, הסרטן המתפתל עדיין משתלשל ממנה. ואז מיהרתי לקום, והלחש הופר. האיש זז לחסום את דרכנו, ואת ידו הפנויה הושיט לאקדח שלו.
התקלתי אותו לפני שהוא הספיק להשתמש בו. הוא נפל לאחור ואני קרסתי מעליו. נאבקנו על האקדח. אני חטפתי מרפק במצח, וכאב חד ניתז בתוכי. נור הסתערה מאחור וחבטה בזרועו במוט מתכת שמצאה על הרצפה. האיש בקושי נרתע. הוא השעין את שתי ידיו על החזה שלי ודחף אותי הצידה.
רצתי לעבר נור כדי להרחיק אותה ממנו. כשהגעתי אליה, האיש ירה פעמיים. הקול היה מזעזע, ממש בום על־קולי. את הירייה הראשונה שמעתי נהדפת מהקיר. השנייה ניפצה את האקווריום הקרוב אליו. רגע אחד הוא היה שלם, ורגע אחר כך נשבר לרסיסים, סרטנים ומים ושברי זכוכית גולשים לכל עבר, והאקווריומים הרבים שנערמו מעליו קרסו לצדדים וקדימה אל המעבר. האקווריום העליון התנפץ כשפגע בערימה שעמדה מולו; האחרים התרסקו כולם על באוורס. נראה שכל אחד מכיל מאות ליטרים של מים, והמשקל המשותף שלהם טונה לפחות, מכיוון שבתוך שלוש שניות האיש נמחץ וחצי טבע. בינתיים המשיכה תגובת השרשרת, וכמעט כל האקווריומים במעבר התרסקו על הרצפה בסדרה של פיצוצים והתנפצות זכוכית. הסרטנים הכלואים השתחררו בגל של מים מצחינים ששצף לאורך המעבר והפיל את שנינו.
התחלנו להשתנק ולהשתעל; המים היו דוחים. הסתכלתי על באוורס ונרתעתי. הפנים שלו היו משוספות וקרנו באור ירקרק. כל גופו רחש סרטנים מתרוצצים, אבל הוא היה מת לחלוטין. הסתובבתי במהירות ופילסתי דרך בין ההריסות לעבר נור, שהמים סחפו אותה לאורך המעבר.
"את בסדר?" שאלתי. עזרתי לה לקום ובדקתי אם היא נחתכה.
היא בדקה את עצמה באור העמום. "כל הגפיים עדיין מחוברות. אתה?"
"כנ"ל," אמרתי. "אנחנו חייבים לזוז. האחרים תכף יגיעו."
"כן, בטח שמעו את זה עד ניו ג'רזי."
שילבנו זרועות לשם היציבות והתקדמנו מהר ככל יכולתנו לעבר היציאה מהמעבר, שבה זמזם והבהב שלט ניאון בצורת סרטן.
בקושי עברנו שלושה מטרים, וכבר שמענו צעדים כבדים רועמים בכיווננו.
קפאנו במקומנו. נשמע ששני אנשים, אולי יותר, רצים בשיא המהירות לעברנו. כן, הם שמעו אותנו, ברור.
"קדימה!" נור אמרה והתחילה לגרור אותי אחריה.
"לא —" עצרתי במקומי ונטעתי רגליים. "הם קרובים מדי." הם עמדו להגיע בכל שנייה, והמעבר היה ארוך מדי וחסום בשברי אקווריומים; לא היה סיכוי שנגיע לקצה שלו. "אנחנו חייבים להסתתר שוב."
"אנחנו חייבים להילחם," היא אמרה ואספה את האור המועט לידיה. אבל לא נשאר הרבה.
להילחם היה גם הדחף הראשוני שלי — אבל ידעתי שזאת טעות.
"אם נילחם הם יתחילו לירות, ואני לא מוכן שתחטפי כדור. אני אסגיר את עצמי ואומר להם שאת ברחת —"
היא נענעה בראשה בלהט. "אין מצב." אפילו בחשכה ראיתי שעיניה יוקדות. היא הניחה לכדור האור הזעיר שאספה להתפוגג והרימה מהרצפה שני שברי זכוכית ארוכים. "אנחנו נילחם יחד או שלא נילחם בכלל."
השמעתי אנחה של תסכול. "אז נילחם." השתופפנו שם כשאנחנו מניפים את שברי הזכוכית שלנו כמו סכינים. הצעדים היו רמים וכה קרובים, שכבר יכולתי לשמוע את הנשימות הכבדות של הרצים.
ואז הם הגיעו.
דמות הופיעה בקצה המעבר, צללית על רקע אור הניאון. דמות מוצקה ורחבת־כתפיים... ומוּכּרת משום־מה, למרות שלא הצלחתי לזהות מהיכן בדיוק.
"מר ג'ייקוב?" שאל קול שזיהיתי. "זה אתה?"
הבהוב אור האיר את פניה. את הלסת הרבועה החזקה שלה, את עיניה הטובות. לרגע חשבתי שאני חולם.
"ברונווין?" שאלתי — כמעט בצעקה.
"זה באמת אתה!" היא הצטעקה, וחיוך רחב עלה על פניה. היא רצה לעברי, עוקפת את ערימות הזכוכית השבורה, ואני שמטתי את שבר הזכוכית שלי רגע לפני שברונווין הניפה אותי בחיבוק מוחץ שכמעט חנק אותי. "וזאת מיס נור?" היא שאלה מעבר לכתף שלי.
"היי," אמרה נור. היא נשמעה מעט המומה.
"אז הצלחת!" אמרה ברונווין. "אני כל כך שמחה!"
"מה את עושה כאן?" הצלחתי לצפצף.
"גם אנחנו יכולים לשאול את השאלה הזאת!" אמר קול מוכר אחר — וכשברונווין הרפתה ממני, ראיתי את יו צועד לעברנו. "שככה יהיה לי טוב, מה קרה כאן?"
קודם ברונווין ועכשיו יו. הראש שלי הסתחרר.
ברונווין הניחה אותי על הרצפה. "לא חשוב. יו, הוא בסדר! והנה מיס נור."
"היי," אמרה נור שוב. ואז הוסיפה במהירות, "אז יש, כאילו, ארבעה אנשים עם אקדחים בדרך לכאן —"
"החטפתי לשניים בראש," אמרה ברונווין והרימה שתי אצבעות.
"אני הברחתי אחד נוסף עם הדבורים שלי," אמר יו.
"יגיעו עוד," אמרתי.
ברונווין הרימה מהרצפה מוט מתכת שנראה כבד מאוד. "אז מוטב שלא נתמהמה, נכון?"
שוק פירות הים התת־קרקעי היה מבוך מבלבל, אבל ניווטנו כמיטב יכולתנו בין הכוכים והמעברים המתפתלים. כל זוג התאמץ להיזכר מהיכן בדיוק ירד לכאן, ואיזה מהשלטים בשפה הסינית משמעותו "יציאה". זה היה מבוך גדול וצפוף מחולק ביריעות ברזנט תלויות, מלא ארגזים ושולחנות, סבך חוטי חשמל ונורות חשופות שהתנדנדו מעלינו. עד לפני זמן קצר השוק היה מלא מפה לפה, אבל האנשים של ליאו הבריחו פחות או יותר את כולם.
"נסו לעמוד בקצב!" קראה ברונווין מעבר לכתפה.
זחלנו בעקבותיה מתחת לשולחן עמוס תמנונים חיים ורצנו אחריה במעבר שמצידיו נערמו ארגזים של דגים ארוזים בקרח יבש מעלה אדים. כשפנינו שמאלה בצומת אל מעבר אחר, ראינו שניים מהאנשים של ליאו — אחד היה שרוע על הרצפה, והאחר השתופף לצדו וניסה לעורר אותו בסטירות קטנות. ברונווין לא האטה כלל, והאיש הרים מבט מופתע רגע לפני שבעטה לו בראש תוך כדי ריצה והעיפה אותו לרצפה לצד האיש האחר.
"מצטערת!" היא קראה מעבר לכתף, ובתגובה נשמעו שתי צעקות הרחק מהמשך השוק — שני אנשים נוספים של ליאו שהבחינו בנו פתחו בריצה לעברנו. פנינו בחדות ורצנו במעלה גרם מדרגות צר, שבראשו פרצנו מבעד לדלת אל אור היום, עיוורים לרגע לאחר זמן ממושך כל כך באפלולית. פתאום מצאנו את עצמנו על מדרכה הומה אדם בהווה, באמצע שעת השיא. מכוניות והולכי רגל ורוכלים נראו מכל עבר, ממהרים סביבנו במערבולת מסחררת.
מנוּסה אגבית היא אומנות של ממש. לא קל לברוח ממשהו שעלול להרוג, אבל בלי למשוך תשומת לב. היינו צריכים ליצור רושם שאנחנו עסוקים במשהו שגרתי, ריצה קלה של אחר צהריים אולי, למרות ששניים מאיתנו היו ספוגים מים ושניים לבושים בבגדים מהמאה התשע־עשרה, וכולנו העפנו מבטים לחוצים אל כל סמטה ומעבר לכתף. נראה שלא בדיוק הצטיינו בזה, מכיוון שאנשים לטשו בנו מבטים יותר משהצדיקו נער ונערה בתלבושת תקופתית ונער ונערה רטובים, בעיקר בניו יורק, שבה כמעט על כל מדרכה תיתקלו באנשים משונים.
חצינו את הכביש תוך התעלמות מאורות אדומים, פשוט ירדנו לכביש ברגע שהייתה הפוגה בתנועה, ולפעמים חצינו בריצה חפוזה למרות מכוניות שצפרו בקול וסטו מדרכן, מכיוון שהעדפנו להידרס ולא להיגרר בחזרה אל הלולאה של ליאו. הבריונים שלו נדבקו אלינו כמו נזלת עיקשת, עקבו אחרינו בלב צ'יינטאון ולאורך הרחובות של שכונה איטלקית תיירותית, וכמעט הדביקו אותנו כשנתקענו על אי התנועה שבאמצע רחוב האוסטון העמוס. היה קל לזהות אותם בחליפות המיושנות שלהם. בסופו של דבר, כשכבר התחלתי לתהות כמה זמן אוכל להמשיך לרוץ, נור הצליחה להאיץ והדביקה את ברונווין, וגררה אותה אל מעבר לפינה. יו ואני פנינו לשם בעקבותיהן, וכעבור זמן קצר נור גררה את ברונווין הצידה שוב, הפעם מבעד לדלת של חנות אקראית לכאורה. זאת הייתה חנות מכולת קטנה וצפופה, שמדפיה עמוסים בקבוקי בירה ומצרכי מזון.
הבעלים צעק עלינו משהו, אבל ראינו שניים מהבריונים של ליאו חולפים בריצה על פני הדלת בלי לעצור. נור דחפה אותנו לאורך מעבר צר ודרך המחסן, על פני עובד מופתע שיצא להפסקת עישון, והחוצה מבעד לדלת מתכת מתנדנדת אל סמטה מלאה מכולות אשפה.
נראה שהצלחנו להיפטר מהם — לפחות לרגע, בכל אופן — כך שהרשינו לעצמנו לעצור קצת ולהשיב את הנשימה. ברונווין בקושי הזיעה, אבל נור, יו ואני התנשפנו כולנו.
"חשיבה זריזה," אמרה ברונווין בהערכה.
"כן," אמר יו. "יפה מאוד."
"תודה," אמרה נור. "לא המרדף הראשון שלי."
"אנחנו אמורים להיות בטוחים כאן לפחות לרגע," אמר יו בין התנשפויות. "בואו ניתן להם זמן לחשוב שהסתלקנו, ואז נצא."
"אני מניח שכדאי שאשאל לאן אתם לוקחים אותנו," אמרתי.
"אני בהחלט הייתי שמחה לדעת," אמרה נור והרימה גבה.
"בחזרה לרובע," אמר יו. "הכניסה הקרובה ביותר לא נעימה במיוחד, אבל היא לא רחוקה מכאן..."
לא יכולתי להפסיק להסתכל על החברים שלי. חלק בי חשש שלעולם לא אראה אותם שוב. או שאם כן ניפגש, הם יעמידו פנים שהם לא מכירים אותי.
אבל אז יו הכניס לי אגרוף בזרוע.
"איי! למה עשית את זה?"
"למה לא אמרת לנו שאתה יוצא למשימת הצלה דבילית?"
נור הסתכלה עלינו בפה פעור.
"אני ניסיתי," אמרתי.
"לא ממש התאמצת!" אמרה ברונווין.
"טוב, זרקתי לכם כמה רמזים ממש גדולים," אמרתי בהתגוננות. "אבל היה די ברור שאף אחד לא רוצה לעזור לי."
נראה שיו רוצה להחטיף לי שוב. "אולי לא, אבל בכל זאת היינו עושים את זה!"
"לעולם לא היינו מניחים לך לעשות דבר כזה לבדך," אמרה ברונווין, וזאת הפעם הראשונה שנשמעה כועסת עליי. "כל כך דאגנו כשגילינו שנעלמת!" היא פנתה אל נור ונענעה בראשה. "רק אתמול הוא שכב פצוע במיטה, הילד המשוגע. חשבנו שמישהו חטף אותו בלילה!"
"אם לומר את האמת, לא הייתי בטוח שיהיה אכפת לכם שנעלמתי," אמרתי.
"ג'ייקוב!" עיניה של ברונווין נפערו. "אחרי כל מה שעברנו? זה פשוט מעליב."
"אמרתי לך שהוא רגיש." יו נענע בראשו. "קצת אמון בחברים הוותיקים שלך, בן אדם. אלוהים אדירים."
"מצטער," אמרתי במבוכה.
"כאילו, באמת."
נור נשענה לעברי ולחשה, "אין לך חברים, מה?"
"אני לא יודע מה לומר." הלב שלי התרחב כל כך פתאום, שנדמה שכל המילים פרחו מראשי. "אני באמת שמח לראות אתכם."
"גם אנחנו," אמרה ברונווין. היא חיבקה אותי שוב, והפעם גם יו הצטרף לחיבוק.
אבל ירייה הצטלצלה אז מקצה הסמטה, וכולנו קפצנו בבהלה. כשהתנתקנו אלה מאלה, ראינו שני גברים בחליפות רצים לעברנו.
מתברר שלא ממש הצלחנו לחמוק מהם.
"בואו אחריי," אמרה נור. "ניפטר מהם ברכבת התחתית."
ירדתי בריצה במדרגות הרכבת התחתית, שלוש בכל צעד. יו החליק על מעקה המתכת. במסדרון הצפוף נדחקנו בין המוני הנוסעים של שעת הלחץ. נור צעקה "הֵנה!" מעבר לכתפה וקפצה מעל המחסום — ואנחנו עשינו כמוה.
הגענו לרציף ורצנו לאורכו. העפתי מבט לאחור וראיתי את האנשים של ליאו, רחוקים אבל עדיין במרדף. נור עצרה, השעינה יד על הרצפה וקפצה למטה אל המסילה, ואז קראה לנו שנעשה כמוה. היא צעקה משהו על המסילה השלישית, אבל קולה נבלע בהודעה במערכת הכריזה.
לא הייתה לנו ברירה אלא לבוא בעקבותיה.
"אתם תיהרגו!" צעק אחרינו מישהו, והאמת שהסכמתי איתו — אבל נכון לעכשיו זה נראה עדיף על החלופה.
בעודנו חוצים במהירות ארבעה זוגות של מסילות וכושלים מעל בורות נסתרים ופסים חשוכים, עלה בדעתי שנור בבירור עשתה דברים כאלה בעבר, שהיא מכירה את העיר הזאת כמו את כף ידה, ושלמישהי שקשה כל כך לתפוס יש ודאי ניסיון עשיר בבריחה. תהיתי למה וממה, וכשהבחנתי שרכבת מתקרבת, קיוויתי בכל לבי שתהיה לי הזדמנות לשאול אותה.
הרכבת הייתה קרובה במידה מלחיצה כשיו ואני עברנו מעל המסילה האחרונה, והרוח והשאון שהעלתה התחזקו משנייה לשנייה. ברונווין ונור עזרו לנו לטפס אל הרציף הנגדי רגע לפני שהרכבת חלפה בסערה, והבלמים שלה מצווחים כמו יצורי גיהינום.
כמה רגעים אחר כך נוסעים ירדו ממנה, ופתאום נדמה שיש אלף איש על הרציף, אבל בסופו של דבר הצלחנו להידחק אל תוך אחד הקרונות. השתופפנו על הרצפה כדי שלא יראו אותנו. הקרון היה כמעט ריק — וסוף־סוף הדלתות נסגרו.
"אוי," אמרה ברונווין ונראתה מודאגת פתאום. "אני מקווה שהרכבת הזאת נוסעת בכיוון הנכון..."
נור שאלה לאן אנחנו אמורים להגיע, וברונווין אמרה לה. נור הרימה גבות. "איזה מזל משונה," אמרה, "זה בסך הכול תחנה אחת מכאן."
זה היה מדהים: היא ידעה באופן משמעותי פחות מכולנו על מה שקורה, אבל השלווה והביטחון העצמי שלה כבר הפכו לכוח מנחה עבורנו.
מערכת הכריזה פלטה הודעה, והרכבת יצאה מהתחנה.
"איך מצאתם אותי?" שאלתי את ברונווין ויו.
"אמה הבינה מה אתה מתכנן אחרי כל הדיבורים שלך עליה." יו סימן בראשו אל נור ואמר, "נחמד לפגוש אותך רשמית סוף־סוף, דרך אגב, אני יו..." והוא הושיט יד ולחץ את ידה של נור.
"ברגע שהבנו את זה, היה די פשוט למצוא אותך," אמרה ברונווין. "אה, וקיבלנו עזרה מכלב. אתה זוכר את אַדיסוֹן?"
הנהנתי.
"החבר'ה של שֶרוֹן מהלולעל איתרו אותך בניו יורק, והאף של אדיסון הצליח לעקוב אחריך עד השוק," אמר יו. "אבל הוא לא הסכים להמשיך מעבר לזה."
ברכה על ראשו של הכלב הקטן, חשבתי לעצמי. כבר הפסקתי לספור כמה פעמים הוא סיכן את חייו למעננו.
"משם כבר היה קל למצוא אתכם," אמרה ברונווין. "הלכנו בכיוון הצעקות."
"מיס פרגרין שלחה אתכם?" שאלתי.
"לא," אמר יו, "היא לא יודעת על זה."
"בשלב הזה היא כבר בטח כן יודעת," אמרה ברונווין. "היא מאוד מוצלחת בלדעת דברים."
"חשבנו שאם יותר משניים מאיתנו יעזבו, זה עלול למשוך יותר מדי תשומת לב."
"עשינו הגרלה עם קשים," אמרה ברונווין. "יו ואני ניצחנו." היא העיפה מבט ביו. "אתה חושב שמיס פ' תכעס שהלכנו?"
יו הנהן במרץ. "תרתח מכעס. אבל גם תתגאה בנו. בהנחה שנצליח להחזיר אותו בשלום הביתה."
"הביתה?" שאלה נור. "איפה זה?"
"לולאה בלונדון של סוף המאה התשע־עשרה שנקראת רובע השטן," אמר יו. "הדבר הכי קרוב לבית שיש לנו, בכל אופן."
המצח של נור התכווץ. "נשמע מקום... מקסים."
"הוא מחוספס, אבל יש לו חן משלו. ובכל אופן, זה טוב יותר מאשר לחיות על מזוודות."
נור נראתה ספקנית מעט. "וזה מקום לאנשים כמוכם?"
"לאנשים כמונו," אמרתי.
היא לא הגיבה, או לפחות ניסתה לא להגיב, אבל ראיתי משהו מבזיק באחורי עיניה. רעיון, אולי, שהיא התחילה לעכל. אנחנו.
"את תהיי מוגנת שם," אמרה ברונווין. "בלי אנשים עם אקדחים שירדפו אחרייך... בלי מסוקים..."
עמדתי להסכים איתה, אבל אז נזכרתי באזהרה של אייץ' בנוגע לעיתיות ובדברים שמיס פרגרין אמרה לי בשיחה האחרונה שלנו, על כך שלפעמים הכרחי להקריב קורבנות מסוימים למען טובת הכלל. ואחד הקורבנות האלה היה נור עצמה.
"מה לגבי כל הדברים שאייץ' אמר לנו שאנחנו צריכים לעשות?" שאלה אותי נור.
היא הנמיכה מעט את קולה כי לא הייתה בטוחה אם ברונווין ויו יודעים על זה או אמורים לדעת.
"אילו דברים?" שאל יו.
אמרתי, "לפני שאייץ' מת הוא מסר לי מידע מסוים על נור והאנשים שרודפים אחריה, ואמר שאנחנו צריכים למצוא אישה בשם וי. שיש דברים חשובים שרק היא יודעת."
"וי? זאת לא ציידת החלולים שסבא שלך הכשיר?" שאלה ברונווין.
ברונווין הייתה איתי בלולאה של המנחשים כשהשם של וי הוזכר בפעם הראשונה. ברור שהיא זכרה.
"כן, בדיוק," אמרתי. "ואייץ' — טוב, הנפחלול שלו — הראה לנו מפה ונתן לנו הנחיות איך למצוא אותה —"
"הנפחלול שלו?" התנשפה ברונווין.
שלפתי מהכיס את קרע המפה והראיתי להם אותו. "הוא כבר לא היה חלול. הוא התחיל להפוך למשהו אחר."
"אתה מתכוון לרשף?" שאל יו. "זה הדבר היחיד שהחלולים הופכים אליו."
נור העיפה בי מבט מבולבל. "אמרת שרשפים הם האויב."
"כן," הודיתי. "אבל אייץ' היה מיודד עם החלול המסוים הזה..."
"זה נעשה יותר ויותר מטורף," אמרה נור.
"אני יודע. ובגלל זה אני חושב שכדאי שנחזור איתם אל רובע השטן," אמרתי. "אנחנו צריכים עזרה, וכל המשונים שאני בוטח בהם נמצאים שם."
אם הם יחזרו לבטוח בי או יסכימו לעזור לי אחרי מה שעברו בגללי — זה כבר היה עניין אחר. אבל הייתי חייב לנסות. נזקקתי לחברים שלי, ולעזאזל עם האזהרה של אייץ'.
אם מיס פרגרין באמת תהיה מסוגלת לשלוח את הנערה שבדיוק הצלנו בחזרה לידי השובים שלה מאיזו סיבה פוליטית — או מכל סיבה שהיא — היא לא הייתה מיס פרגרין שחשבתי שאני מכיר. אם לא אוכל להגן על נור בתוך לולאה מלאה חברים, איך אני אמור לעזור לה לנווט באדמות הפרא של אמריקה של המשונים?
"מילרד מומחה למפות," אמרה ברונווין.
"והוראס נביא," הוספתי. "לפחות חלק מהזמן."
"כן," אמרה נור ושוב הסתכלה עליי. "באמת לא גמרת לספר לי על זה."
הנבואה. רציתי לספר לה את זה בפרטיות, לא בנוכחות אנשים אחרים. ונראה שאנחנו כבר לא נמצאים בסכנה מיידית.
"זה יכול לחכות," אמרתי.
יו וברונווין הסתכלו עליי במבטים סקרניים.
"אם אתה אומר," אמרה נור, אבל התחילה להישמע קצרת רוח.
הרכבת האטה. הגענו לתחנה הבאה.
עלינו בריצה במדרגות התחנה ויצאנו שוב אל אור היום. נור הקדישה רגע לעזור לברונווין להבין איפה אנחנו.
"זה לא רחוק," הבטיחה ברונווין והובילה אותנו באלכסון דרך ארבעה נתיבי תנועה לקול מכוניות צופרות.
חצינו מגרש כדורסל באמצע משחק ועברנו שטח ירוק עלוב בצל צמד מגדלי דירות גבוהים. מרחוב לרחוב השכונה נעשתה מוזנחת יותר, הכול חלוד ומתפרק, עד שלבסוף הגענו לצל בניין לבֵנים ענקי מוקף פיגומים, בין גדרות תיל מכוסות ברזנטים ירוקים. ברונווין עצרה והסיטה את אחד הברזנטים, חושפת פרצה בגדר. נור ואני החלפנו מבט זריז של היסוס.
ברונווין ויו סימנו לנו להיכנס ונעלמו מבעד לפרצה.
הראש של יו הציץ בחזרה החוצה. "אתם באים?"
נור עצמה עיניים בכוח לרגע — נאבקת ללא ספק בגרסה כלשהי של "מה לעזאזל אני עושה?" — ואז עברה בפרצה. אפילו שהיא אולי לא הייתה מאמינה לי, גם אני נאבקתי במחשבה הזאת לעתים קרובות. קול בתוך הראש שלי צעק, "מה לעזאזל אתה עושה?" פחות או יותר בכל יום מאז שתחושת בטן הובילה אותי לוויילס לחפש רוחות רפאים מתצלומים ישנים. השתפרתי בהתעלמות מהקול הזה, והוא נעשה שקט בהרבה. אבל הוא עדיין היה שם.
מעבר לגדר היה עולם אחר — או לכל הפחות עולם עצוב וקודר בהרבה. לעבור לשם היה כמו לקלף תכריכים מעל גופה. הבנייה הסתיימה מזמן, והבניין הנטוש חרב לאיטו. עמדתי בעשב והנחתי לעצמי לנשום נשימה עמוקה כדי לעכל את המראה — עשר קומות שהתמשכו לאורך בלוק שלם, זגוגיות החלונות החלביות שבורות כולן, הלבֵנים מכוסות גלדים ועורקים של קיסוסים מתים. מדרגות רחבות הובילו אל דלת כניסה מעוטרת פיתוחי ברזל. מעליה, בגוש שיש כבד, היו חקוקות המילים "בית חולים פסיכיאטרי".
"כמה הולם," מלמלה נור בשקט. "כנראה יצאתי מדעתי."
"לא." צפיתי שזה יקרה, שהיא תתחיל להבין. "אני יודע שזאת ההרגשה, אבל זה לא נכון, אני מבטיח לך."
ברונווין ויו נמצאו כחמישה מטרים לפנינו ונופפו לנו בתנועות הולכות ודחופות שנבוא אחריהם.
נור לא הסתכלה עליי. "סיממו אותי. אכלתי פטריות הזיה. אני בתרדמת. כל זה חלום." היא שפשפה את פניה בידיה. "כל דבר יהיה הגיוני יותר מאשר —"
אמרתי לה, "אני לא יכול להוכיח לך שאת לא חולמת. אבל אני כן מבין מה עובר עלייך."
ברונווין רצה בחזרה אלינו וביטאה בלי קול, קדימה, קדימה, קדימה.
הגדר קרקשה מאחורינו, ומישהו קילל. ואז קול אחר אמר, "אני יודע שיש כאן מעבר איפשהו," ומישהו השמיע אנקה בתגובה.
אלה היו שניים מהבריונים של ליאו. הם עקבו אחרינו עד לכאן.
אם נור שקלה דרך פעולה אחרת, קרקוש הגדר סילק כל מחשבה כזאת מראשה.
מיהרנו בעשב הגבוה עם ברונווין ויו ועלינו בריצה במדרגות. בשולי שדה הראייה שלי הבחנתי במעורפל בשלטים, כגון "מיועד להריסה" או "אין כניסה". בראש המדרגות הגענו לכניסה שנחסמה בקרשים ואז נפרצה. העץ המבוקע והמסמרים המעוקמים ניסו לנגוס בנו כמו שיניים בעודנו מתפתלים מבעד לפרצה. עוד מקום שאולי לא נצא ממנו לעולם.
הבניין היה כה חשוך ומלא זבל, שלא ממש יכולנו לרוץ מפחד שנשתפד על חפץ חד או נמעד אל בור ברצפה, אז התקדמנו בעקבות ברונווין ויו בהליכה על הצד כמו סרטנים, הזזנו את הרגליים בצעדים ארוכים ובועטים וגיששנו בידיים. הם הכירו את המקום הזה. שמענו את האנשים של ליאו בחצר, עוברים דרך הגדר ועולים בצעדים כבדים במדרגות. ברונווין חסמה את הפִּרצה שנכנסנו דרכה במקרר ישן — נראה שהוא הושאר שם למטרה הזאת בדיוק — אבל ידענו שזה לא יבלום את האנשים של ליאו לאורך זמן.
כשלנו אל חדר גדול. קרני שמש הסתננו אליו דרך חלונות מטונפים, חצי חסומים בקרשים, וסוף־סוף יכולנו לראות משהו. עקפנו כיסאות גלגלים מעלים עובש ושלדים מבעיתים של ציוד רפואי חלוד, רגלינו מתיזות בים רדוד של מים רעילים־למראה אשר התמשך מקיר אל קיר.
נור זמזמה לעצמה בשקט. העפתי בה מבט והיא הפסיקה.
"הֶרגל של לחץ," היא אמרה.
קפצתי מעל אזור שקוע ברצפה והושטתי לה יד כדי לעזור לה לעבור. "איזו סיבה יש לנו להיות לחוצים?" אמרתי והצלחתי לחייך חיוך עגום.
היא אחזה בידי וקפצה. היא לא צחקה. "בבקשה תגידו לי שיש מכאן יציאה אחורית."
"יותר טוב מזה," אמר יו מעבר לכתפו. "יש כאן דלת ללולעל."
לפני שנור הספיקה לענות, שמענו צליל משונה ולא שייך שהעביר בי צמרמורת: אקורד צורמני חמוץ של צלילים לא מוזיקליים. כשעקפנו ערימה של מזרנים צהובים ספוגים מים, נגלה לעינינו מקור הצליל: פסנתר שבור. כלי הנגינה נח הפוך על גבו וחסם את היציאה היחידה מהחדר אל מסדרון שלכל אורכו היו דלתות. קרבי הפסנתר נתלשו ומוסמרו אל נקודות שונות בכניסה למסדרון, המיתרים העבים התרוממו כמו יער של שערות מתכת סומרות. כדי לצאת מהחדר הזה נצטרך לטפס מעל הפסנתר ולהידחק בין המיתרים. מישהו עשה את זה לפנינו — זה כנראה מקור האקורד הנורא ששמענו — כלומר המישהו הזה בדיוק יצא מהחדר או שנמצא בו איתנו.
ואז, מאחורי אינקובטור תינוקות שנח הפוך לא רחוק מאיתנו, מישהו קם ונעמד.
"אה. אלה אתם."
הפנים שלו היו מכוסות מרבד שיער סמיך כל כך, שלא היה אפשר לקרוא לזה אלא פרווה. הוא חייך אלינו חיוך עקמומי.
זה היה פני־כלב.
"כבר חזרתם?" הוא אמר לברונווין וליו.
"כן, אבל אנחנו לא יכולים להישאר," אמרה ברונווין.
"אנחנו חייבים לצאת ברגע זה," אמר יו.
פני־כלב נשען על הפסנתר. "היציאה עולה מאתיים."
"אמרת שהמחיר הוא עבור הלוך־חזור!" אמר יו בכעס.
"כנראה שמעת לא נכון. מאוד מיהרתם כשהסברתי לכם את המחירים שלנו..."
לאוזנינו הגיעה צעקה רחוקה, ואז חריקת מתכת על אבן. הם התחילו להזיז את המקרר.
הראש של פני־כלב הסתובב בבת אחת לעבר הצליל. "מה זה? אתם לא הסתבכתם בצרות, נכון?"
"כן," אמרתי ברוגז, "מישהו רודף אחרינו."
"אוהו," הוא אמר וצקצק בלשונו אליי. "אז זה יעלה לכם קצת יותר. נצטרך להטעות אותם, לחפות עליכם... מי אלה, החבר'ה של ליאו ברנהם? הם נשמעים כועסים."
"בסדר, שיעלה כמה שיעלה," אמרה ברונווין.
כל כך רצינו פשוט לסלק אותו מהדרך, אבל ידענו שהוא יוכל לגרום לנו בלי סוף צרות אם ירצה.
"חמש מאות," אמר פני־כלב.
עוד צליל חריקה נשמע, ארוך מהקודם. הם התקדמו.
"יש לי רק ארבע מאות," אמר יו בעודו מחטט בכיסים.
"חבל מאוד." פני־כלב פנה ללכת.
"נשלם לך מחר!" אמרה ברונווין.
פני־כלב הסתובב בחזרה. "מחר זה יהיה שבע מאות."
נשמע קול התרסקות רם. הם פרצו פנימה.
"טוב! בסדר!" אמר יו, ודבורה לחוצה נמלטה מבין שפתיו.
"ושלא תאחרו בתשלום. לא הייתי רוצה להיאלץ להראות להם את הדלת הסודית הקטנה שלכם."
הם שילמו לו את כל מה שהיה להם. פני־כלב ספר את הכסף בדקדקנות מייאשת, ואז דחף את השטרות אל כיסו. הוא טיפס על הפסנתר, משך בידית בתוכו וחמק בדממה מבעד למיתרים שהוחרשו. עשינו כדוגמתו, וכאשר הגענו לעבר האחר, הוא החזיר את המנוף למקומו.
עכשיו הבנתי שהפסנתר הוא למעשה מערכת אזעקה.
פני־כלב צעד בראש. מיהרנו בעקבותיו לאורך מסדרון ארוך — עכשיו, לאחר שסיים לסחוט אותנו, הוא התחיל להגביר את הקצב — אבל נדמה שהדרך מתמשכת לנצח.
בשלב כלשהו קבוצה של משונים יצאה מאחת הדלתות והתחילה ללכת בעקבותינו. הם היו מוזרים־למראה, אפילו יחסית למשונים, וכשנור ראתה אותם היא התנשפה בחדות. אישה נטולת רגליים או בעלת רגליים בלתי נראות ריחפה בעקבותינו על כרית אוויר, שולי המעיל הארוך שלה מתבדרים בחלל הריק. "אוי, מתוקה, אנחנו לא נפגע בך," היא אמרה בקול רך ומוזיקלי. "אנחנו נהיה חברים."
"אני לא יודעת לגבי חברים," נחרה נערה שהייתה לפחות בחצייה חזירת יבלות, עם חוטם של חיה ושני ניבים מבצבצים מפיה, "אבל אם תשלמו יפה, אנחנו לא נהיה אויבים."
אחריהן הגיעה עוד אישה נטולת רגליים — נראה שזאת לא מסוגלת לרחף, כי היא התקדמה בקפיצות על הידיים. ואז, בזריזות של חתולה, היא זינקה לזרועותיה הממתינות של נערת החזיר החסונה. יכולתי לראות אותה בבירור שם: חסרו לה לא רק רגליים, אלא גם ירכיים, מותניים וחצי בטן. הגוף שלה וחולצת הסאטן השחורה שלבשה הסתיימו בקו חד מתחת לטבור.
"הֶטי־חצי," היא אמרה והצדיעה הצדעה קטנה. "מי מכם היא הפראית המפורסמת?"
"אל תקראי לה ככה," אמר בכעס נער עם מורסה ענקית פועמת בצוואר. "זה כינוי גנאי."
"בסדר, זאת שלא נוצר איתה קשר."
"היא גם כבר לא זה," אמר פני־כלב. "היא נאלצה ללמוד מהר."
נערת החזיר פלטה נחרת צחוק. "נראה שלא מהר מספיק!"
נור צעדה בשיניים חשוקות, כאילו מכריחה את עצמה להמשיך להתקדם מכוח רצונה בלבד.
"הנשמות הסקרניות האלה הן הטמאים," אמר פני־כלב, שהסתובב בפניו אלינו והתחיל לצעוד לאחור כמו מדריך תיירים. "אלה שאף שבט אחר לא רצה."
"משונים מדי להיראות כמו רגילים," אמרה הטי.
"המשונים הכי מזעזעים, הכי מחרידים, הכי מגעילים שיש!" אמר בגאווה הנער עם המורסה.
"אני לא חושבת שאתם מגעילים," אמרה ברונווין.
"תחזרי בך מייד!" אמרה בזעף נערת החזיר.
פני־כלב הסתחרר כמו רקדן וחמק מבעד לדלת פתוחה. "וזה קודש הקודשים שלנו. טוב, הכניסה אליו, בכל אופן."
נכנסנו בעקבותיו אל החדר, ונור ואני עצרנו בבת אחת. במרכז החלל עמד שולחן ניתוחים, ובקיר האחורי היו קבועות תריסר דלתות של מקררים קטנים. החדר הזה לא היה סתם דרך ללא מוצא — זה היה חדר המתים של בית החולים.
"זה בסדר," אמרה ברונווין לנור בעדינות אבל בדחיפוּת. "זה לא יהרוג אותנו."
"בחיים לא," אמרה נור ונסוגה. "אין מצב שאני מסתתרת באחד מאלה."
"לא מסתתרת," אמר יו. "עוברת."
"זה לא מוצא חן בעיניה," אמרה נערת החזיר. "היא מפחדת!"
הטמאים צחקקו כולם בפתח מאחורינו.
נור כבר יצאה מהחדר וחצתה אל דלת פתוחה אחרת ממול, החלופה האחרונה לפני שנחזור כפי שבאנו.
ברונווין ויו התחילו לצאת בעקבותיה, אבל אני חסמתי את דרכם. "תנו לי לדבר איתה," אמרתי.
לא קל לשכנע אף אחד, משונה או רגיל, להיכנס לתוך מקרר גופות, בטח ובטח מישהי כל כך חדשה בעולם שלנו. בעצמי לא התלהבתי במיוחד מהרעיון.
חציתי בריצה את המסדרון לחדר האחר כדי להצטרף לנור. הייתה שם מיטת שדה חשופה עשויה מתכת, מוארת בקרן שמש מהחלון החסום בקרשים. בפינות החדר נערמו חפצים אישיים, שמן הסתם היו שייכים לאנשים שחיו ומתו במוסד הזה. מזוודות. נעליים.
נור הייתה מתוחה, הסתובבה מצד אל צד. "הייתי מוכנה להישבע שראיתי כאן דלת. כשעברנו כאן קודם בריצה..."
"אין יציאה אחרת," אמרתי.
ואז ראיתי את זה, והלב שלי שקע.
"את מתכוונת לזה?"
היא הסתובבה להסתכל, וכשהבינה במה מדובר, נראה שהיא עומדת לפרוץ בבכי. זה היה חלק מציור הקיר: אשליה אופטית של דלת עשויה צבע.
ואז שמענו את רעש הפסנתר — פעם, פעמיים, שלוש פעמים. האנשים של ליאו טיפסו דרכו.
"יש עוד אפשרות," אמרתי. "אנחנו יכולים..."
היא לא הקשיבה לי. היא הייתה ממוקדת כולה בחלון החסום ובשמש המאירה דרכו.
ניסיתי שוב. "אנחנו יכולים להישאר כאן ולחכות להם עד שהם בוודאות ימצאו אותנו..."
היא העבירה שתי ידיים באוויר, אבל הצליחה ליצור רק רצועות חשכה ברוחב אצבע בלבד, שמהר מאוד התמלאו שוב אור. ראיתי דברים כאלה בעבר: יכולות מסוימות של משונים פועלות כמו שרירים, ומאמץ חוזר עלול להתיש אותן. יכולות אחרות מתקשות להתבטא בזמן לחץ.
היא הסתובבה אליי. "או שאני יכולה לבטוח בך."
"כן," אמרתי וקיוויתי בכל ישותי שהיא תבחר באפשרות הזאת. "בי ובחבורה של מוזרים."
האנשים של ליאו רצו במסדרון החיצוני, חיפשו בחדרים, קרקשו בדלתות נעולות.
"זה מגוחך לגמרי." היא נענעה בראשה, אבל אז הסתכלה לי בעיניים, ומשהו בה נרגע. "אין שום סיבה שאבטח בך. אבל אני כן בוטחת."
היא כבר השלימה עם כל כך הרבה דברים לא סבירים. מה יזיק ללכת עם זה עוד צעד, כשזה עשוי להציל אותנו?
ברונווין ויו חיכו בפתח ונראו על סף היסטריה. "אתם מוכנים?" שאל יו.
"אני מקווה מאוד שכן," אמר פני־כלב שנשען אל תוך החדר. "דרך אגב, אם נצטרך לעלף אחד מהם בשבילכם, זה יעלה אלף."
"או שמיס פּוּבֶּל תוכל למחוק להם את הזיכרון באלפיים," אמר הנער עם המורסה הפועמת.
האנשים של ליאו הבחינו בנו כשחצינו במהירות את המסדרון. לא הסתכלתי לאחור, אבל שמעתי את הצעקות שלהם ואת צעדיהם. הטמאים נעלמו — הם בבירור לא רצו להחליף מהלומות עם האנשים של ליאו או לעשות מהם אויבים שלא לצורך.
בחדר המתים אחד ממקררי הגופות התחתונים היה פתוח עכשיו. יו עמד לצדו — וכשראה אותנו נכנסים הוא קרא לנו, סימן לנו בידו וצלל פנימה.
רצנו אל המקרר הפתוח ובחנו בעיניים מצומצמות את החשכה שבפנים. זה לא היה סתם תא קירור לגופות: זאת הייתה מנהרה צרה שנדמה שמתמשכת לנצח. הקול של יו הדהד ממקום כלשהו במעמקיה, מתרחק במהירות. "וואאאאווו!"
נתתי לנור להיכנס לפניי. "זה מטומטם אני כזאת מטומטמת זה כל כך כל כך מטומטם," היא מלמלה לעצמה, אבל אז נשמה נשימה עמוקה, אזרה אומץ וצללה פנימה כשראשה מוביל. היא החליקה חלקית אבל נתקעה קצת, אז תפסתי בכפות הרגליים שלה ודחפתי, ובן רגע היא נבלעה בתא הקטן בקיר חדר המתים.
עמדתי על כך שברונווין תהיה הבאה בתור, ואז הגיע תורי. התקשיתי במידה לא סבירה להביא את עצמי להיכנס בהתחשב בכך שאני זה ששכנע את נור לעשות את זה. הידחקות אל תוך מקרר גופות הייתה פעולה כל כך לא טבעית, שנדרשו לי כמה שניות של שכנוע עצמי — ידעתי שמנהרות חשוכות ומפחידות הן כניסות מצוינות ללולאות — כדי להתגבר על האינסטינקטים הטבעיים שלי, שצרחו לא, לא, לא, יש שם זומבים שיאכלו אותך, לאאאאאא. אבל קול האנשים הזועמים הפורצים מבעד לדלת מאחוריי עזר בזה מאוד, ולפני שהם הגיעו אליי צללתי פנימה, מתפתל הלאה מהר ככל יכולתי.
יד תפסה ברגל שלי. הצלחתי להעיף אותה בבעיטה. שמעתי קול מאבק מאחוריי, ואז קול חבטה עמום ואת אחד האנשים מצטעק. העפתי מבט לאחור וראיתי את אחד האנשים של ליאו צונח לרצפה, ואת נערת החזיר מאחוריו ובידיה קרש.
שמעתי את נור ממקום כלשהו לפניי, נאנקת בעודה זוחלת קדימה על הבטן, הלאה הלאה אל תוך החשכה. דחקתי בעצמי קדימה, ובשלב מסוים התחלתי להחליק ללא מאמץ. המנהרה הייתה משומנת במשהו ונטתה מטה בזווית קלה; לאחר כמה מטרים התחלתי לגלוש הלאה מעצמי. זה כמו להיוולד, חשבתי לעצמי, רק מהר יותר ורחוק הרבה יותר — אבל אז שמעתי את נור צורחת. הרגשתי שמשהו מושך אותי קדימה — לא יד אלא כוח נטול גוף שאחז בכל חלקי גופי — כמו כוח המשיכה. הרגשתי בדופק המואץ ובבטן המתהפכת שהיו מוּכּרים לי כל כך.
חצינו אל הלולאה.
