מחצית הביצה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מחצית הביצה

מחצית הביצה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
  • קטגוריה: ביוגרפיה, שואה
  • מספר עמודים: 262 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 22 דק'

תקציר

מנחם פיליפסון-ערמון, יליד הולנד, 1942, פורש סיפור משפחתי מרתק ומסמר שיער בצל שואת יהודי אירופה, ובמרכז הסיפור – אם אחת אמיצה ונועזת, שעשתה כל שביכולתה למען חמשת ילדיה, גם כשהדבר נראה בלתי אפשרי. 
כשהיה בן חמישה חודשים נלקח עם כל ארבעת אחיו על ידי המחתרת המקומית למקומות מסתור שונים ברחבי הולנד. הוא עצמו הוברח על ידי הנדריקה וינקל, שמאוחר יותר קיבלה את אות חסידי אומות עולם, והוסתר אצל משפחה בזהות בדויה. בעקבות מעצרו של אבי המשפחה המאמצת, הוברח שוב, הפעם לחדר מסתור בתוך אסם, שם חי בבידוד מוחלט במשך שישה חודשים. בתום המלחמה הוחזר לביתה של המשפחה שאימצה אותו. במשך כל הזמן הזה לא ידעה אימו היכן הוא. אביו נתפס על ידי הגרמנים ונרצח, ואימו נותרה במסתור בחוסר ודאות. כשהגיעו חיילים גרמנים למקום שבו הסתתרה, היא נמלטה ומצאה מחסה בביתו של רופא, שבו עשתה עבודות בית תמורת מזון. כשהסתיימה המלחמה שבה אימו לביתם בליידן. התברר שהולנדי ששיתף פעולה עם הגרמנים רכש את הבית ורשם אותו על שמו. למזלה, כיוון שהיה פושע מלחמה, נמלט מיד בתום השחרור, ואימו שבה לביתה. כעת היה עליה לחפש את חמשת ילדיה, בתקווה שעודם בחיים. במעשה של נס, כל חמשת הילדים שרדו את המלחמה; לכל אחד סיפור בלתי נתפס על חוויית המסתור. כשהתאחדה המשפחה, החל מסע חדש, המסע לארץ ישראל וההתאקלמות בה, על רקע מצב בריאותי רופף, בעיות ביטחוניות ועוני. פיליפסון-ערמון כתב את הספר בעקבות מחקר מקיף שערך על אודות משפחתו ושורשיו, שמתוכו עולה יותר מכול עוצמתה וכוחה של משפחתו.
 
(זוהי מהדורה מעודכנת לספר משפחתי שראה אור בשנת 2015).

פרק ראשון

א'
עד המלחמה
 
 
משפחת סימונס. GEES
 
בשנת 1796 מגיע לכפר חייס Gees בחבל דרנטה, יהודי בן 51 בשם דוידס סוסמן, יליד Dreiburg בווסטפליה, גרמניה, במקצועו סוחר. הוא מגיע עם אשתו השנייה, מאחר והתאלמן מאשתו הראשונה. הוא מבקש ומקבל אישור לקניית מגרש בכפר ובונה עליו את ביתו. בית זה ניצב בכפר עד היום והשלט התלוי בחזית הבית, מעיד כי זה "בית היהודים". בנם היחיד נולד בחייס Gees, והוא הממשיך את שושלת הדורות. 
 
חייס Gees — כפר קטן במחוז דרנתה (Drenthe) במזרחה של הולנד. מחוזותיה של הולנד מחוץ לכרך אמסטרדם מכונים ה"מדינֵה" של הולנד, ומחוז דרנתה, שבו היו מרוכזים במאה התשע-עשרה יהודים רבים יחסית, עקב קרבת החבל לגבול עם גרמניה, נחשב למחוז העני ביותר בהולנד. כינויו של המחוז הוא "המחוז הירוק", בשל היותו חבל ארץ משופע בביצות כבול, אדמות בור פראיות, ובמונומנטים פרהיסטוריים המעידים על מקורותיה של הולנד הקדומה. 
אביה של הנרייטה, יעקב סימונס, בן למשפחת סוחרים יהודית זה דורות, היה אדם גבה קומה, נטול חזות יהודית. אביו, משה סימונס, היה סוחר בקר. יעקב התפרנס למחייתו כסוחר נודד בדברי גלנטריה. במהלך השבוע סבב בכפרי האיזור בעגלתו ומכר בדים ואביזרי תפירה ביתיים לנשות הכפרים, ולקראת השבת שב לביתו, בכפר חייס הצמוד לכפר אוסטרהסלן (Oosterhesselen).
דור אחר דור, גרים בני המשפחה בבית זה — בית היהודים. בחלוף השנים, הבית הורחב וגרו בו משך זמן רב שתי משפחות במקביל. אלה היו המשפחות היהודיות היחידות בכפר. עוסקות ברוכלות בדברי סידקית ובמסחר בבקר וצאן. אביה של הנרייטה, יעקב (קו) סימונס, יליד חייס,
נישא בחייס לבת דודתו, שרה (סרטייה) סוסמן. הם התגוררו בבית שרכשו בחייס ושימש קודם לכן בית הספר היסודי בכפר. לזוג "סרטייה וקו" נולדות בבית זה — 3 בנות. סלינה, הנרייטה ורושיה. סלינה (לין) הבכורה, ילידת 1908, הנרייטה ילידת 20 במרס 1911, שהוריה כינו אותה בשם החיבה "יט" ורושיה הצעירה, ילידת 1914. יעקב נדד בין הכפרים באיזור ומוכר מוצרי גלנטריה, בדים ומוצרי סידקית. האימא, שרה, חייטת חליפות. 
ב-1925, עוברת המשפחה לגור בעיר קופורדן Coevorden כדי לשמור על הזיקה למסורת היהודית ולתת לבנות חינוך יהודי. בעיירה יש בית כנסת, קהילה יהודית וחבורת נוער ציוני צעירה ומגובשת. כאן פתח יעקב חנות גלנטריה ובדים, ושרה המשיכה במקצוע התפירה, עד שב-1940, עקב בעיות בריאות וגילם המתקדם, הם עברו יחד עם הבת רושיה, לגור בליידן, קרוב לבתם הנרייטה, בדירה שכורה. 
 
ילדותה של הנרייטה סימונס בשנות העשרים של המאה העשרים הייתה שלווה.
היהודים בהולנד נהנו מרווחה, מביטחון וממידה גדולה של סובלנות מצד השלטון והאזרחים, והשתלבו בנוף התרבותי ההולנדי. הם קיימו חיי קהילה פעילים, ועיר הבירה אמסטרדם הייתה לאחד ממרכזי היהודים המפוארים באירופה.
הוריה המסורים של הנרייטה שמרו על אווירה טובה בבית שבו גדלה לצד אחיותיה.
במחברתה כותבת הנרייטה: ''היינו בבית שלוש בנות, לין, יט ורוז והייתה לנו ילדות שמחה עם חברות טובות וכמעט ללא תופעות אנטישמיות''. לאחר נישואיה שררו אהבה והבנה בינה לבין יעקב בעלה, יהודי מכובד בעירו, שהעניק למשפחה הצעירה שהקימו תשתית כלכלית איתנה. כל אלו נטמעו בהנרייטה הצעירה והכשירו אותה לקראת מצבים הרי גורל, מולם עתידים היא ובעלה להתייצב בתקופה המאיימת והמטלטלת ביותר בהיסטוריה המודרנית. איתם התמודדה הנרייטה באומץ לב, בתבונה, באמונה ובאהבה. 
 
הכפר חייס הוגדר בשנות השישים של המאה העשרים כ"כפר לשימור" ובאזור שמורת טבע גדולה. הבית שבו נולדו הנרייטה ואחיותיה עומד על תילו, וכך גם בית הסב — הם השתמרו עקב שיפוצים שנערכו בהם במסגרת שימור בתי הכפר שנבנו בראשית המאה התשע-עשרה. 
הכפר הקטן Gees מנה בתחילת המאה העשרים כמאה משפחות בסך הכול, וביניהן שלוש משפחות יהודיות. במצב זה, בו לא חיו בתוך קהילה יהודית, היה קשה לשמור על אורח חיים יהודי. כדי לשמור על הגחלת היהודית נהגו האב והסב להתארח בחגים ובמועדי ישראל באחת הקהילות היהודיות בערים הסמוכות: בקובורדן (Coevorden), שם היה מניין לתפילה ובסליין (Sleen), שם התגוררו קרובי משפחה. 
הנרייטה ושתי אחיותיה למדו בבית הספר היסודי הכללי באוסטרהסלן (Oosterhesselen), מרחק כקילומטר וחצי מחייס. בתמונה שצולמה בכפר חייס נראית הנרייטה בחברת שתי חברותיה הטובות, שכנותיה בכפר. לא נראה כל הבדל בין חברותיה הלא-יהודיות לבינה. 
 
לאורך שנים שמרה הנרייטה על קשר עם חברותיה. סמוך לעלייתה לארץ אף שלחה לחברתה ינטיה ילוינג זוואן Jantje Jalving Zwaan הודעה על עלייתה לארץ ישראל.
בשלהי שנות השמונים, לאחר שנים רבות של נתק ביניהן, שלחה הנרייטה מכתב גישוש בניסיון למצוא את חברתה. ינטיה נישאה שנים לפני כן ועברה לגור בכפר אוסטרהסלן, ממש מול הכפר חייס. בעזרת הדוור של הכפר חייס, שהכיר את ינטיה בשם נעוריה וידע להגיע לכתובת הנכונה, הגיע המכתב לייעודו. מאז שמרו השתיים על קשר מכתבים ביניהן.
מנחם: "לאחר פטירת אימא המשיכה אסתר (רעייתי) את קשר המכתבים עם ינטיה. בשנת 1993 ביקרנו בחייס ואף פגשנו את שתי חברות הילדות של אימא. ינטיה אף הובילה אותנו לבית שבו נולד סבנו. בית זה הוא מן הבתים העתיקים שבכפר. בשלט שנקבע על קיר החזית כתוב בניב מקומי של דרנטה: "Jeudenhoesien" — בית היהודים. בעזרתה הגענו גם לבית הקברות היהודי הקטן שנמצא בשדות הכפר. במקום יש מצבה אחת בלבד, עליה חקוקים שמות בני משפחתנו: סבא רבא מוזס סימונס, סבתא רבתא סלינה סוסמן, ורושיה סימונס, אחותו של סבא יעקב סימונס. שם למדנו כי הוריה של אימא, יעקב סימונס וסלינה סוסמן, נולדו שניהם בחייס ב-1872 ו-1874 בהתאמה. בנוסף גיליתי לאחרונה שהם היו בני דודים".
 
 
בקובורדן (Coevorden)
סלינה, אחותה הגדולה של הנרייטה, נשלחה ללמוד בתיכון בעיירה הקרובה קובורדן Coevorden, מרחק של שנים-עשר קילומטרים מחייס, ובסופי השבוע שבה הביתה למשפחתה. כשנוספו לעובדה זו גם קשיי פרנסה והצורך להסתגל לעולם מודרני יותר (כאשר הגיעה הנרייטה לגיל בת מצווה), עזבה המשפחה את הכפר חייס ועברה לקובורדן, שם קיבלה את פניהם הקידמה: עם התקדמות הטכנולוגיה והתחבורה, הנגישות לערי המחוז הפכה קלה יותר. עקב כך, רכש יעקב בשנת 1923 בית מול תחנת הרכבת של קובורדן, שם קבע את בית המשפחה. בחזית הבית ששימש למגורים הוא פתח חנות גלנטריה וכאן הצליח יותר בעסקיו; אמנם הוא עבד קשה כדי לבסס את העסק החדש ולמכור את מרכולתו לפנים חדשות ובלתי מוכרות, אך הקרבה לתחנת הרכבת, שמהווה מקום מרכזי בעיר, עשתה את שלה, והוא חדל מנדודיו בכפרים. כתושב חדש בעיר זרה למד כיצד לדבר עם לקוחותיו החדשים, ואף התחבב עליהם, והצליח לפרנס את משפחתו בכבוד במקום מגוריהם 
החדש. 
במסגרת חוק חינוך חובה בהולנד, נשלחה הנרייטה ללמוד בבית ספר תיכון כללי. את ההשלמה ביהדות קבלה במסגרת הקהילה היהודית ב"בית ספר של יום ראשון".
ההתאקלמות הייתה קשה בתחילה, שכן המקום היה שונה מאוד מהכפר הקטן שממנו באה, אבל במהרה רכשה חברות חדשות מהקהילה היהודית במקום. 
לצד המעבר לעיר והאפשרות ללימודים בבית הספר התיכון, שלוש האחיות: סלינה, הנרייטה ורושיה, קיבלו הזדמנות להכיר את החיים בקהילה היהודית בקובורדן. כאן השתלבו בפעילויות של הקהילה היהודית ובתנועות הנוער הציוניות שפעלו בעיר במרץ. 
 
בשנות השלושים של המאה העשרים הצטרפה הנרייטה לגרעין ציוני בקובורדן, שאחת ממטרותיו הייתה עלייה לארץ ישראל. בין התצלומים המעטים מימי נעוריה, בטיול אופניים לעבר הגבול עם גרמניה, נראית הנרייטה בתמונה קבוצתית של צעירים יהודים מקובורדן — חבריה לתנועה — תצלום בני הנוער בקופורדן. 
 
בתצלום למטה מופיעה חברתה מנוער של הנרייטה, לין קאן, לימים ציפורה צוריאל, שעלתה עם קבוצת צעירים הולנדים לארץ ישראל עוד לפני מלחמת העולם השנייה. ציפורה ובעלה היו מוותיקי מושב שדה אילן בגליל התחתון. (לימים, בניהם הקימו את מפעל הגבינות הידוע גם היום: "משק צוריאל".) 
 
 
 
בעקבות אחותה הגדולה סלינה, החלה הנרייטה ללמוד בתיכון המקומי, אך שנה אחת לאחר מכן, חלתה האם שרה סימונס במחלה קשה, בעקבותיה נזקקה לטיפול בבית. עקב כך הופסקו לימודיה של הנרייטה לטובת הטיפול באם החולה, ניהול הבית ועזרה לאביה בעסק למכירת אריגים. בערבים עזרה לו בהכנת ההזמנות, והן נלקחו למחרת לבתי הלקוחות בחשמלית, או חולקו בידי יעקב ברכיבה על אופניו.
הנרייטה הייתה נערה אסרטיבית ובעלת רצון חזק. היא סיפרה שנשארה בבית וטיפלה באימה באהבה ובמסירות, כאשר בערבים נהגה לקחת את המחברות והספרים של אחותה, כדי ללמוד את השיעורים שהחסירה בבית הספר ואף ניגשה לכל הבחינות. בדרך זו הצליחה להשלים את לימודי התיכון המקצועי למסחר. סלינה (לין), האחות הגדולה, ממשיכה לאחר סיום בית הספר התיכון בלימודים בסמינר למורים, מסיימת לימודי הוראה ומקבלת משרה של מורה בבית הספר היסודי בכפר אוסטרהסלן, הסמוך לחייס, מקום הולדתה. בתקופה זו עוברת סלינה לגור אצל דודתה סוזנה, אחות אביה, בחייס. סוזנה נשארה לגור בבית העתיק בחייס עד לנישואי סלינה לאיזק פיליפסון בהוחפיין, ואז עברה סוזנה לגור בבית אחיה בקופורדן, עד לפטירתה. הנרייטה נשארה לטפל באמה לאורך שנות נערותה. בגיל שמונה-עשרה, חלתה בדלקת התוספתן (באותה תקופה זו הייתה כמעט מגיפה) ונזקקה לניתוח דחוף בבית החולים בהוחפיין (Hoogeveen).
החזן המקומי בהוחפיין, איזק פיליפסון, הגיע לבקרה, ודאג לה למזון כשר בשליחות הקהילה היהודית המקומית. כך נוצר השידוך בין אחותה הגדולה לין, שהגיעה לסעוד אותה במיטת חוליה, לבין דודנו, הרב איזק פיליפסון, שהיה רב, מורה, חזן שוחט ו..רווק, בקהילה היהודית של הוחפיין. סלינה ואיזק מתארסים ובמעמד האירוסין מכירה הנרייטה את אחיו של איזק הצעיר ממנו בשנתיים — יעקב פיליפסון, לימים בעלה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. בתחילה התנגד אביה באומרו שהיא צעירה מדי. למעשה היו לו תוכניות לשדכה לצעיר אחר, בן למשפחת ידידים, דבר שבסופו של דבר כמובן לא יצא לפועל.
לאחר תקופת המתנה נישאו סלינה ואיזק ועברו להתגורר בדירה שהועמדה לרשותם בבית הקהילה היהודית בהוחפיין. מאחר ולא הייתה מספיק תעסוקה לשתי האחיות שנותרו בבית, החליטה הנרייטה שעליה להתנתק מן הבית לזמן מה ולחפש עבודה במקצוע אחר. אמנם אמה נחלשה ונזקקה לעזרה בבית ולסיעוד, אך אחותה הצעירה רושיה סיימה גם היא את לימודיה והחליפה למעשה את אמה במקצוע החייטות ובכול המטלות בבית. 
בשנת 1930, מעט לפני שמלאו להנרייטה עשרים, גמלה בליבה ההחלטה האמיצה, לעזוב את הבית, למורת רוחם של הוריה. הנרייטה ארזה את מעט בגדיה במזוודה קטנה ויצאה לדרך. בעזרת קשרים עם חברת נעורים יהודייה, מצאה עבודה במוסד ילדים יהודי, שחסו בו ילדים שלקו בתסמונות שונות וגם ילדים שהוריהם התגרשו. הנרייטה התקבלה לעבודה כמטפלת בילדים בבית ההארחה יוזהבוקו (Jozeboko) שבוויק אאן זיי
(Wijk aan Zee). הנרייטה הצעירה התגוררה בפנימייה, השתלמה 

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: אוגוסט 2020
  • קטגוריה: ביוגרפיה, שואה
  • מספר עמודים: 262 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 22 דק'
מחצית הביצה מנחם פיליפסון-ערמון
א'
עד המלחמה
 
 
משפחת סימונס. GEES
 
בשנת 1796 מגיע לכפר חייס Gees בחבל דרנטה, יהודי בן 51 בשם דוידס סוסמן, יליד Dreiburg בווסטפליה, גרמניה, במקצועו סוחר. הוא מגיע עם אשתו השנייה, מאחר והתאלמן מאשתו הראשונה. הוא מבקש ומקבל אישור לקניית מגרש בכפר ובונה עליו את ביתו. בית זה ניצב בכפר עד היום והשלט התלוי בחזית הבית, מעיד כי זה "בית היהודים". בנם היחיד נולד בחייס Gees, והוא הממשיך את שושלת הדורות. 
 
חייס Gees — כפר קטן במחוז דרנתה (Drenthe) במזרחה של הולנד. מחוזותיה של הולנד מחוץ לכרך אמסטרדם מכונים ה"מדינֵה" של הולנד, ומחוז דרנתה, שבו היו מרוכזים במאה התשע-עשרה יהודים רבים יחסית, עקב קרבת החבל לגבול עם גרמניה, נחשב למחוז העני ביותר בהולנד. כינויו של המחוז הוא "המחוז הירוק", בשל היותו חבל ארץ משופע בביצות כבול, אדמות בור פראיות, ובמונומנטים פרהיסטוריים המעידים על מקורותיה של הולנד הקדומה. 
אביה של הנרייטה, יעקב סימונס, בן למשפחת סוחרים יהודית זה דורות, היה אדם גבה קומה, נטול חזות יהודית. אביו, משה סימונס, היה סוחר בקר. יעקב התפרנס למחייתו כסוחר נודד בדברי גלנטריה. במהלך השבוע סבב בכפרי האיזור בעגלתו ומכר בדים ואביזרי תפירה ביתיים לנשות הכפרים, ולקראת השבת שב לביתו, בכפר חייס הצמוד לכפר אוסטרהסלן (Oosterhesselen).
דור אחר דור, גרים בני המשפחה בבית זה — בית היהודים. בחלוף השנים, הבית הורחב וגרו בו משך זמן רב שתי משפחות במקביל. אלה היו המשפחות היהודיות היחידות בכפר. עוסקות ברוכלות בדברי סידקית ובמסחר בבקר וצאן. אביה של הנרייטה, יעקב (קו) סימונס, יליד חייס,
נישא בחייס לבת דודתו, שרה (סרטייה) סוסמן. הם התגוררו בבית שרכשו בחייס ושימש קודם לכן בית הספר היסודי בכפר. לזוג "סרטייה וקו" נולדות בבית זה — 3 בנות. סלינה, הנרייטה ורושיה. סלינה (לין) הבכורה, ילידת 1908, הנרייטה ילידת 20 במרס 1911, שהוריה כינו אותה בשם החיבה "יט" ורושיה הצעירה, ילידת 1914. יעקב נדד בין הכפרים באיזור ומוכר מוצרי גלנטריה, בדים ומוצרי סידקית. האימא, שרה, חייטת חליפות. 
ב-1925, עוברת המשפחה לגור בעיר קופורדן Coevorden כדי לשמור על הזיקה למסורת היהודית ולתת לבנות חינוך יהודי. בעיירה יש בית כנסת, קהילה יהודית וחבורת נוער ציוני צעירה ומגובשת. כאן פתח יעקב חנות גלנטריה ובדים, ושרה המשיכה במקצוע התפירה, עד שב-1940, עקב בעיות בריאות וגילם המתקדם, הם עברו יחד עם הבת רושיה, לגור בליידן, קרוב לבתם הנרייטה, בדירה שכורה. 
 
ילדותה של הנרייטה סימונס בשנות העשרים של המאה העשרים הייתה שלווה.
היהודים בהולנד נהנו מרווחה, מביטחון וממידה גדולה של סובלנות מצד השלטון והאזרחים, והשתלבו בנוף התרבותי ההולנדי. הם קיימו חיי קהילה פעילים, ועיר הבירה אמסטרדם הייתה לאחד ממרכזי היהודים המפוארים באירופה.
הוריה המסורים של הנרייטה שמרו על אווירה טובה בבית שבו גדלה לצד אחיותיה.
במחברתה כותבת הנרייטה: ''היינו בבית שלוש בנות, לין, יט ורוז והייתה לנו ילדות שמחה עם חברות טובות וכמעט ללא תופעות אנטישמיות''. לאחר נישואיה שררו אהבה והבנה בינה לבין יעקב בעלה, יהודי מכובד בעירו, שהעניק למשפחה הצעירה שהקימו תשתית כלכלית איתנה. כל אלו נטמעו בהנרייטה הצעירה והכשירו אותה לקראת מצבים הרי גורל, מולם עתידים היא ובעלה להתייצב בתקופה המאיימת והמטלטלת ביותר בהיסטוריה המודרנית. איתם התמודדה הנרייטה באומץ לב, בתבונה, באמונה ובאהבה. 
 
הכפר חייס הוגדר בשנות השישים של המאה העשרים כ"כפר לשימור" ובאזור שמורת טבע גדולה. הבית שבו נולדו הנרייטה ואחיותיה עומד על תילו, וכך גם בית הסב — הם השתמרו עקב שיפוצים שנערכו בהם במסגרת שימור בתי הכפר שנבנו בראשית המאה התשע-עשרה. 
הכפר הקטן Gees מנה בתחילת המאה העשרים כמאה משפחות בסך הכול, וביניהן שלוש משפחות יהודיות. במצב זה, בו לא חיו בתוך קהילה יהודית, היה קשה לשמור על אורח חיים יהודי. כדי לשמור על הגחלת היהודית נהגו האב והסב להתארח בחגים ובמועדי ישראל באחת הקהילות היהודיות בערים הסמוכות: בקובורדן (Coevorden), שם היה מניין לתפילה ובסליין (Sleen), שם התגוררו קרובי משפחה. 
הנרייטה ושתי אחיותיה למדו בבית הספר היסודי הכללי באוסטרהסלן (Oosterhesselen), מרחק כקילומטר וחצי מחייס. בתמונה שצולמה בכפר חייס נראית הנרייטה בחברת שתי חברותיה הטובות, שכנותיה בכפר. לא נראה כל הבדל בין חברותיה הלא-יהודיות לבינה. 
 
לאורך שנים שמרה הנרייטה על קשר עם חברותיה. סמוך לעלייתה לארץ אף שלחה לחברתה ינטיה ילוינג זוואן Jantje Jalving Zwaan הודעה על עלייתה לארץ ישראל.
בשלהי שנות השמונים, לאחר שנים רבות של נתק ביניהן, שלחה הנרייטה מכתב גישוש בניסיון למצוא את חברתה. ינטיה נישאה שנים לפני כן ועברה לגור בכפר אוסטרהסלן, ממש מול הכפר חייס. בעזרת הדוור של הכפר חייס, שהכיר את ינטיה בשם נעוריה וידע להגיע לכתובת הנכונה, הגיע המכתב לייעודו. מאז שמרו השתיים על קשר מכתבים ביניהן.
מנחם: "לאחר פטירת אימא המשיכה אסתר (רעייתי) את קשר המכתבים עם ינטיה. בשנת 1993 ביקרנו בחייס ואף פגשנו את שתי חברות הילדות של אימא. ינטיה אף הובילה אותנו לבית שבו נולד סבנו. בית זה הוא מן הבתים העתיקים שבכפר. בשלט שנקבע על קיר החזית כתוב בניב מקומי של דרנטה: "Jeudenhoesien" — בית היהודים. בעזרתה הגענו גם לבית הקברות היהודי הקטן שנמצא בשדות הכפר. במקום יש מצבה אחת בלבד, עליה חקוקים שמות בני משפחתנו: סבא רבא מוזס סימונס, סבתא רבתא סלינה סוסמן, ורושיה סימונס, אחותו של סבא יעקב סימונס. שם למדנו כי הוריה של אימא, יעקב סימונס וסלינה סוסמן, נולדו שניהם בחייס ב-1872 ו-1874 בהתאמה. בנוסף גיליתי לאחרונה שהם היו בני דודים".
 
 
בקובורדן (Coevorden)
סלינה, אחותה הגדולה של הנרייטה, נשלחה ללמוד בתיכון בעיירה הקרובה קובורדן Coevorden, מרחק של שנים-עשר קילומטרים מחייס, ובסופי השבוע שבה הביתה למשפחתה. כשנוספו לעובדה זו גם קשיי פרנסה והצורך להסתגל לעולם מודרני יותר (כאשר הגיעה הנרייטה לגיל בת מצווה), עזבה המשפחה את הכפר חייס ועברה לקובורדן, שם קיבלה את פניהם הקידמה: עם התקדמות הטכנולוגיה והתחבורה, הנגישות לערי המחוז הפכה קלה יותר. עקב כך, רכש יעקב בשנת 1923 בית מול תחנת הרכבת של קובורדן, שם קבע את בית המשפחה. בחזית הבית ששימש למגורים הוא פתח חנות גלנטריה וכאן הצליח יותר בעסקיו; אמנם הוא עבד קשה כדי לבסס את העסק החדש ולמכור את מרכולתו לפנים חדשות ובלתי מוכרות, אך הקרבה לתחנת הרכבת, שמהווה מקום מרכזי בעיר, עשתה את שלה, והוא חדל מנדודיו בכפרים. כתושב חדש בעיר זרה למד כיצד לדבר עם לקוחותיו החדשים, ואף התחבב עליהם, והצליח לפרנס את משפחתו בכבוד במקום מגוריהם 
החדש. 
במסגרת חוק חינוך חובה בהולנד, נשלחה הנרייטה ללמוד בבית ספר תיכון כללי. את ההשלמה ביהדות קבלה במסגרת הקהילה היהודית ב"בית ספר של יום ראשון".
ההתאקלמות הייתה קשה בתחילה, שכן המקום היה שונה מאוד מהכפר הקטן שממנו באה, אבל במהרה רכשה חברות חדשות מהקהילה היהודית במקום. 
לצד המעבר לעיר והאפשרות ללימודים בבית הספר התיכון, שלוש האחיות: סלינה, הנרייטה ורושיה, קיבלו הזדמנות להכיר את החיים בקהילה היהודית בקובורדן. כאן השתלבו בפעילויות של הקהילה היהודית ובתנועות הנוער הציוניות שפעלו בעיר במרץ. 
 
בשנות השלושים של המאה העשרים הצטרפה הנרייטה לגרעין ציוני בקובורדן, שאחת ממטרותיו הייתה עלייה לארץ ישראל. בין התצלומים המעטים מימי נעוריה, בטיול אופניים לעבר הגבול עם גרמניה, נראית הנרייטה בתמונה קבוצתית של צעירים יהודים מקובורדן — חבריה לתנועה — תצלום בני הנוער בקופורדן. 
 
בתצלום למטה מופיעה חברתה מנוער של הנרייטה, לין קאן, לימים ציפורה צוריאל, שעלתה עם קבוצת צעירים הולנדים לארץ ישראל עוד לפני מלחמת העולם השנייה. ציפורה ובעלה היו מוותיקי מושב שדה אילן בגליל התחתון. (לימים, בניהם הקימו את מפעל הגבינות הידוע גם היום: "משק צוריאל".) 
 
 
 
בעקבות אחותה הגדולה סלינה, החלה הנרייטה ללמוד בתיכון המקומי, אך שנה אחת לאחר מכן, חלתה האם שרה סימונס במחלה קשה, בעקבותיה נזקקה לטיפול בבית. עקב כך הופסקו לימודיה של הנרייטה לטובת הטיפול באם החולה, ניהול הבית ועזרה לאביה בעסק למכירת אריגים. בערבים עזרה לו בהכנת ההזמנות, והן נלקחו למחרת לבתי הלקוחות בחשמלית, או חולקו בידי יעקב ברכיבה על אופניו.
הנרייטה הייתה נערה אסרטיבית ובעלת רצון חזק. היא סיפרה שנשארה בבית וטיפלה באימה באהבה ובמסירות, כאשר בערבים נהגה לקחת את המחברות והספרים של אחותה, כדי ללמוד את השיעורים שהחסירה בבית הספר ואף ניגשה לכל הבחינות. בדרך זו הצליחה להשלים את לימודי התיכון המקצועי למסחר. סלינה (לין), האחות הגדולה, ממשיכה לאחר סיום בית הספר התיכון בלימודים בסמינר למורים, מסיימת לימודי הוראה ומקבלת משרה של מורה בבית הספר היסודי בכפר אוסטרהסלן, הסמוך לחייס, מקום הולדתה. בתקופה זו עוברת סלינה לגור אצל דודתה סוזנה, אחות אביה, בחייס. סוזנה נשארה לגור בבית העתיק בחייס עד לנישואי סלינה לאיזק פיליפסון בהוחפיין, ואז עברה סוזנה לגור בבית אחיה בקופורדן, עד לפטירתה. הנרייטה נשארה לטפל באמה לאורך שנות נערותה. בגיל שמונה-עשרה, חלתה בדלקת התוספתן (באותה תקופה זו הייתה כמעט מגיפה) ונזקקה לניתוח דחוף בבית החולים בהוחפיין (Hoogeveen).
החזן המקומי בהוחפיין, איזק פיליפסון, הגיע לבקרה, ודאג לה למזון כשר בשליחות הקהילה היהודית המקומית. כך נוצר השידוך בין אחותה הגדולה לין, שהגיעה לסעוד אותה במיטת חוליה, לבין דודנו, הרב איזק פיליפסון, שהיה רב, מורה, חזן שוחט ו..רווק, בקהילה היהודית של הוחפיין. סלינה ואיזק מתארסים ובמעמד האירוסין מכירה הנרייטה את אחיו של איזק הצעיר ממנו בשנתיים — יעקב פיליפסון, לימים בעלה. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. בתחילה התנגד אביה באומרו שהיא צעירה מדי. למעשה היו לו תוכניות לשדכה לצעיר אחר, בן למשפחת ידידים, דבר שבסופו של דבר כמובן לא יצא לפועל.
לאחר תקופת המתנה נישאו סלינה ואיזק ועברו להתגורר בדירה שהועמדה לרשותם בבית הקהילה היהודית בהוחפיין. מאחר ולא הייתה מספיק תעסוקה לשתי האחיות שנותרו בבית, החליטה הנרייטה שעליה להתנתק מן הבית לזמן מה ולחפש עבודה במקצוע אחר. אמנם אמה נחלשה ונזקקה לעזרה בבית ולסיעוד, אך אחותה הצעירה רושיה סיימה גם היא את לימודיה והחליפה למעשה את אמה במקצוע החייטות ובכול המטלות בבית. 
בשנת 1930, מעט לפני שמלאו להנרייטה עשרים, גמלה בליבה ההחלטה האמיצה, לעזוב את הבית, למורת רוחם של הוריה. הנרייטה ארזה את מעט בגדיה במזוודה קטנה ויצאה לדרך. בעזרת קשרים עם חברת נעורים יהודייה, מצאה עבודה במוסד ילדים יהודי, שחסו בו ילדים שלקו בתסמונות שונות וגם ילדים שהוריהם התגרשו. הנרייטה התקבלה לעבודה כמטפלת בילדים בבית ההארחה יוזהבוקו (Jozeboko) שבוויק אאן זיי
(Wijk aan Zee). הנרייטה הצעירה התגוררה בפנימייה, השתלמה