פרולוג
"אני רוצה הביתה."
קולו העבה קרע את הדממה. התקרבתי אליו לאט ובזהירות. גופו היה מכונס על הרצפה בתנוחת עובר, ברכיו כפופות אל בטנו וזרועותיו החסונות רעדו. הבטתי בחזהו שעלה וירד במהירות והאזנתי לנשימותיו הכבדות.
"אני כאן." נזהרתי שלא לגעת בו. "אני כאן, לידך. הכל בסדר." קולי היה רך.
"אני רוצה הביתה, אני רוצה הביתה." צעקתו הפכה מלמול כבוש.
"תפקח עיניים," פקדתי. כל שרציתי היה לנחם אותו ולומר לו שהכל בסדר עכשיו. "תסתכל עליי." עיניו נפקחו באיטיות. העצב שנשקף מהן איים לשבור את לבי.
"קום, נלך לשטוף פנים ולהכין קפה." קולי רעד. אסור היה לי לבכות.
במבט של ילד אבוד, הוא התרומם על רגליו והשתרך אחריי מבולבל וכאוב.
"הנה." הגשתי לעברו ספל והמתנתי שיושיט את ידו. הבטתי בעיניו והמתנתי שיתעשת. קפה לרוב עזר, על אחת כמה וכמה כשהגשתי לו את הספל שקיבל במתנה מאמו. הוא הביט בי בשתיקה ולא זז. עיקלתי את שפתיי לחיוך קטן, כמנסה להזכיר לו. עיניי חקרו את פניו, שנותרו חתומות, והתעכבו על עיניו העצובות. בלי שום הודעה מוקדמת, כשעיניי עדיין לכודות במבטו הקפוא, הוא צרח. צרחה מקפיאת דם. צרחה שגרמה לי לשמוט את הספל ולרעוד בלי שליטה.
קור הרוח שלי נעלם כלא היה, האיפוק עליו שמרתי הפך לבכי תמרורים בלתי נשלט. "תחזור אליי," התחננתי. "בבקשה."