דואט החיים 2 - החיים שאיבדתי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דואט החיים 2 - החיים שאיבדתי
מכר
מאות
עותקים
דואט החיים 2 - החיים שאיבדתי
מכר
מאות
עותקים

דואט החיים 2 - החיים שאיבדתי

4.3 כוכבים (60 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2736מקורי
ספר מודפס
5559מקורי מחיר מוטבע על הספר 98
תאריך לסיום המבצע 01/07/2025

עוד על הספר

ג'ול אי. אן

ג'ול היא נשמה חופשית המכורה לרומנטיקה ולחוש הומור מטורלל. אחרי עשר שנים של הרצאות על השימוש בחוט דנטלי, היא פרשה ממקצועה כשיננית כדי לגדל את שלושת בניה ולנהל את העסק המשפחתי.
חברתה הטובה המליצה לה על כמה ספרים מהז'אנר הרומנטי העכשווי, וג'ול התמכרה. היא בלעה שניים או שלושה ספרים בשבוע, רצתה עוד, והחליטה להתנסות בקריאה בת־קיימא — כלומר בכתיבה.
כשהיא לא עוטה את הגלימה ומצילה את כדור הארץ עץ אחרי עץ, היא נהנית מיוגה עם חברות, מאוכל טוב עם המשפחה, מטיפוס על צוקים עם ילדיה וכמובן... מקריאת רומנים קורעי לב, סוחטי דמעות ושורפי תחתונים.

תקציר

"המגע עדיין הכאיב קצת, ונרתעתי ובלעתי במאמץ כאילו מישהו דרך על צווארי ומחץ את קנה הנשימה שלי." 

***

סקס, מזימות, שקרים ונקמה.

אלה מובילים לאובדן כבד ומותירים את אוולין לאחות את רסיסי חייה. היא מנסה להתגבר על שיברון ליבה, אך נשמתה כבר שייכת לשטן שמהלך על פני האדמה – אדם בשר ודם, שאותו החשיבה לחבר הקרוב ביותר שלה. 

חייה עומדים בפתחם של הרס וחורבן, טעויות ממשיכות להיערם והאמון במעגל האנשים הקרוב לה מתנפץ לבלי שוב ויוצר כאוס.

האהבה העצומה שזכתה לחוות ובחירה הרת גורל שהיא נאלצת לעשות, משסעת לשניים את ליבה המדמם. 

***

הדואט הבלתי נשכח מאת מחברת רבי־המכר ג'ול אי. אן מגיע אל סיומו המותח והמוחץ. מסעה של אוולין חושף שלדים שנקברו בעבר ושבו לעורר מהומות, אלא שהפעם היא נלחמת כדי להשיב את מה שאיבדה בחיים ולזכות בחזרה בחיים שאהבה.   

ג'ול אי. אן היא מחברת רבי־מכר רבים וספריה התברגו לרשימות המובילות של וול סטריט ג'ורנל, יו־אס־איי טודיי ועוד... 

בישראל תורגמו עד כה ספריה: "סקרלט סטון" ודואט "מעל ומעבר" ו"מעבר לזמן".        

החיים שאיבדתי הוא החלק השני בדואט. קדם לו הספר החיים שאהבתי

פרק ראשון

פרק 1
 
רונין
 
 
 
הקול.
 
אור.
 
חיכיתי לסוף.
 
אל נא תפגע במסלולה המיועד של הנפש אל האור, פן ינשרו עליך רסיסי אפלה.
 
כשהלב שלהם הפסיק לפעום — הייתי אמור להניח להם, כמו צו אי־החייאה מהלך, אבל פרמדיקים אמורים להציל חיים. בדרך כלל לא קבענו מוות בשטח. לא התמודדנו עם נשמות, התמודדנו עם גופים אנושיים.
 
עיסיתי חזוֹת, הזרמתי חשמל ללבבות, והפחתי אוויר בריאוֹת מושבתות. עשיתי את זה בידיעה שאצל פחות ממחצית מאלה שנדרשים להחייאה, הלב חוזר לפעולה. רק עשרה עד עשרים אחוז מבין אותם מטופלים זוכים להשתחרר בחיים מבית החולים. עשיתי את זה כי בחרתי להיות גיבור־על למרות הסכנה שאסבול ממוות נצחי.
 
קיצי הגיע. הגיעה שעתי למות. חדל סדר הצלת חיים. סוף לסבל התמידי.
 
רק ששום אור לא קידם את פניי.
 
שום קול.
 
הצלצולים המוכרים הדהדו באוזניי, החיבור שלי — האנרגיה הזאת — שחלקתי עם הנפש שבדרכה עמדתי. החיים שהצלתי. הצלצולים פסקו כשאותו אדם מת. אבל לילה לא מתה. הצלצול היה אמור להפסיק עם מותי.
 
ענפי אורן מחטניים וביניהם קרעי עננים אפורים. מצמצתי אל העננים שירקו טיפות גשם על פניי. לא מתִּי.
 
"לילה..." לחשתי ומיששתי את צווארי. הוא כאב והיה רגיש למגע. התהפכתי והתרוממתי באנקה על ידיי וברכיי, כשראשי תלוי כמשקולת של חמישה קילוגרמים בין כתפיי. נשמתי במאמץ את האוויר הלח, הרווי בריח מושק ואורנים. וחיים.
 
כן. הייתי בחיים.
 
נשאתי מבט וחיפשתי בשביל הצר את הנייד שלי. הוא התגרה בי, כמה סנטימטרים מחוץ להישג ידי. באנקה נוספת מתחתי יד מעל האדמה הלחה כדי לאחוז בו, וקמתי על רגליי.
 
"לילה..." ניגבתי את ידי המלוכלכת על גבי החולצה, וחיפשתי את שמה ברשימת אנשי הקשר.
 
אחרי כמה צלצולים הועברתי לתא קולי. ניסיתי את גרהם.
 
הוא ענה בצלצול השני. "הי, גבר. מה נשמע?"
 
"גרהם, איפה לילה?"
 
"אתה בסדר? אתה לא נשמע כל כך טוב."
 
כחכחתי בגרוני בניסיון להסדיר את הנשימה. המילים בקעו ממני במאמץ מבוהל, בקול רועד. "אני רק..." עצמתי את עיניי וצבטתי את גשר האף. "אוולין ניסתה להשיג את לילה ולא הצליחה, וזה הדאיג אותה."
 
גרהם צחק. "לילה במקלחת. להגיד לה שתחזור לאוולין כשתצא?"
 
"אה... לא. האמת שזה שום דבר. היא... בסדר?"
 
"שלומה מצוין. למה אתה שואל? אתה בטוח שאתה בסדר? אוולין בסדר? הילדים?"
 
"לא... כלומר, כן. אנחנו בסדר. סתם, תשכח שהתקשרתי. אל תלחיץ את לילה. אתה מכיר את אוולין, אתה יודע."
 
"כן, אני יודע. היא דואגת מכל דבר, אבל בצדק מאז שמדליין מתה."
 
"כן." העברתי אצבעות על צווארי. "מתנצל שהפרעתי לך."
 
"אין בעיה. תן לאווי ולילדים חיבוק גדול ממני."
 
"בטח."
 
גרהם ניתק את השיחה עוד לפני שהספקתי להרחיק את הטלפון מהאוזן. איך ייתכן שהיא בסדר? ומה לעזאזל קרה לי? זאת היא, היא הייתה הנפש שהצלתי. הרגשתי אותה ורק אותה. אם זו לא הייתה היא, אז מי זה היה?
 
לילה בחיים. הצלצול התמידי באוזניים. ענן המוות הנצחי, העוקב אחריי לכל מקום. בהחלט טריטוריה לא מוכרת.
 
למה הלב שלי נדם אחרי שהיא הייתה במוות קליני? מה זה אומר מבחינתה? מבחינתי? מבחינת שפיותי המסכנה שלא רציתי לאבד?
 
חשבתי שהבנתי את החוקים, אבל אולי אין חוקים לתופעה שלא ידעתי להסביר ולקול שאת קיומו לא יכולתי להוכיח. כל הסימנים העידו על אי־שפיות, אבל ידעתי שאני לא משוגע גם אם כל מה שכרוך בכך נראה משוגע.
 
זה באמת קרה? באמת הפסקתי לנשום? או שאולי הרגשתי משהו שלא באמת קרה לי? אבל אם הרגשתי מה שלילה הרגישה, וזה קרה לה, היא הייתה אמורה להיות במצב חמור יותר. זה לא נראה הגיוני שאני כמעט מתִּי בזמן שהיא הייתה במקלחת ו — בסדר גמור?
 
ירדתי בשביל ברגליים רועדות. האוויר הצונן הקפיא את הזיעה על עורי. עד שנכנסתי בדלת האחורית של הבית כבר שככו הפאניקה והמצוקה. אווי והילדים כבר יצאו לספרייה. אחרי שחוויתי את הרגע המפחיד והכואב ביותר בחיי, התפשטתי והתקלחתי בחיפזון כדי לא לאחר למפגש שלי. בחנתי את הצוואר במראה המכוסה באדים.
 
לא היו סימנים אדומים או חבורות. כלום.
 
המגע עדיין הכאיב קצת, ואני נרתעתי ובלעתי במאמץ כאילו מישהו דרך על צווארי ומחץ את קנה הנשימה שלי.
 
 
 
 
 
"איך היה המפגש?" אווי הכניסה את רגליה הבועטות של אניה לפתחי כיסא האוכל הגבוה במסעדה.
 
פרנץ טיפס אל המושב בתא לצידי, הוציא מתיק הבד שלו ספרי ספרייה והניח אותם בערמה על השולחן כדי להראות לי אותם. הרחקתי את כוס המים מהספרים וחייכתי אל הילדון הנלהב שלי.
 
"היה טוב." לא זכרתי שום דבר מהמפגש. כשפנו אליי והיה עליי להגיב הייתי צריך להתנער כדי שאחזור למציאות, ואחר כך לא היה לי מושג מה בכלל ליהגתי.
 
"אתה בסדר?" אווי התישבה במושב מולי וצמצמה אליי עיניים מעל כוס המים שקירבה אל שפתיה.
 
"כן. למה?"
 
"אתה נשמע מוזר. כאילו מדוכדך או משהו. לא עליז כמו תמיד."
 
"סתם עייף. הטיול קרע אותי היום."
 
"וגם ירד עליך גשם, נכון?" היא גיחכה.
 
"נכון," מלמלתי והשתדלתי ללוות את התשובה בחיוך. היא צדקה. לא רק שנראיתי מוזר אלא גם הרגשתי מוזר. חומה אטומה בלתי נראית לא אפשרה לי להתנהג כרגיל — החדר היה מלא ברוחות רפאים שרק אני יכולתי לראות אותן. הן רדפו רק אותי.
 
"טוב, בוא נבלע הרבה פיצה, נשכיב את הנסיכה הקטנה ואת אדון ספר ספרייה הקטן לישון, ונלך גם אנחנו למיטה מוקדם."
 
"אני לא עייף," ענה פרנץ תוך כדי דפדוף באחד מהספרים שלו.
 
עטיתי את החיוך הכי מעושה שאפשר לדמיין, כאילו הצמידו לי אקדח לרקה. העובדה שהייתי צריך להתאמץ לזייף חיוך עשתה לי רע. מה, לעזאזל, הבעיה שלי?
 
אוולין הצילה אותי ונשאה בנטל השיחה עם התוכניות שלה לנסוע לקליפורניה כדי לבקר את אביה ואת אחותה. הנהנתי כשהיה צריך, והעסקתי את עצמי במתן עזרה לפרנץ עם הפיצה שלו ובהחזקת כוס השתייה שלו כדי שלא תישפך. אניה הסיחה את דעתה של אוולין כך שפיזור הדעת שלי היה קצת פחות מורגש.
 
אחרי שחזרנו הביתה עברתי במאמץ את שלבי צחצוח השיניים הקטנטנות, דחיסת גופים מתפתלים לתוך פיג'מות, והקראת ספרי ספרייה בזמן שאוולין סידרה את הבלגן בסלון והתענגה על מקלחת חמה. עד שיצאה מחדר הרחצה המהביל כבר רבצתי על המיטה בעיניים עצומות.
 
"היית צריך להתבטל איתי ועם הילדים היום." גופה העירום נצמד אליי מאחור, ושפתיה טיילו במורד גבי בזמן שידה נשלחה אל תוך התחתונים שלי.
 
בלעתי רוק, עצמתי עיניים חזק והרגשתי את גופי נדרך — הכול חוץ מהאיבר שהיה אמור להתקשות. חמש שנות נישואים, ארבעים ואחת שנות חיים, ובחיים לא הייתה לי בעיה להעמיד אותו.
 
משפיל.
 
מביך.
 
מסרס.
 
פאקינג לא ייאמן.
 
לא עזר לי שהכרחתי את עצמי להירגע. אילוץ והירגעות לא מובילים לזקפה. הם דבר והיפוכו. ידה של אוולין נשלפה מתוך התחתונים, וגופה נותר דומם למדי במשך כמה דקות — דקות ארוכות ומייסרות. הרגשתי כאילו שוב חונקים אותי למוות, רק שהכוח הבלתי נראה תפס לי את הזין במקום את הצוואר, וחסם את זרימת הדם. ברור שאוולין לא אמרה או עשתה משהו. רגע מצער שהותיר חותם לעד — פעם ראשונה שהיד שלה החזיקה את הזין שלי במצב רופס. בדרך כלל עמד לי רק מעצם הקרבה אליה. היא יכלה להעמיד לי אותו רק עם החיוך שלה או על ידי משב ניחוחה הפרחוני.
 
ניע ירכיה.
 
איך שהשיער שלה ליטף את שדיה הגואים.
 
לחישת שמי.
 
כל דבר.
 
עד הרגע ההוא.
 
לא היו לכך הסברים. ובכל זאת הייתי חייב להגיד משהו. זה פאקינג הרג אותי. לא יכולתי לתלות את האשמה בתחושה לא טובה, הסבר הגיוני וגם די קרוב לאמת — או כך לפחות חשבתי, כי לא ידעתי מהי הסיבה האמיתית. הבריאות שלי הייתה נושא רגיש מבחינת אוולין, ובצדק. לכן נאלצתי לפנות להסבר עלוב בערך כמו הזין הדפוק שלי.
 
"אני ממש עייף. ונראה לי שאולי נתפס לי שריר במפשעה במהלך הטיול."
 
"אה... מצטערת." היא נישקה לי את הגב, משהה את שפתיה החמות בין שכמותיי. "לילה טוב."
 
"לילה טוב."

ג'ול אי. אן

ג'ול היא נשמה חופשית המכורה לרומנטיקה ולחוש הומור מטורלל. אחרי עשר שנים של הרצאות על השימוש בחוט דנטלי, היא פרשה ממקצועה כשיננית כדי לגדל את שלושת בניה ולנהל את העסק המשפחתי.
חברתה הטובה המליצה לה על כמה ספרים מהז'אנר הרומנטי העכשווי, וג'ול התמכרה. היא בלעה שניים או שלושה ספרים בשבוע, רצתה עוד, והחליטה להתנסות בקריאה בת־קיימא — כלומר בכתיבה.
כשהיא לא עוטה את הגלימה ומצילה את כדור הארץ עץ אחרי עץ, היא נהנית מיוגה עם חברות, מאוכל טוב עם המשפחה, מטיפוס על צוקים עם ילדיה וכמובן... מקריאת רומנים קורעי לב, סוחטי דמעות ושורפי תחתונים.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
60 דירוגים
36 דירוגים
15 דירוגים
5 דירוגים
2 דירוגים
2 דירוגים
24/8/2024

מעולה. כל כל אוהבת את הכתיבה של הסופרת הזו. הספר הגיע לי בול בזמן על זוג בשנות ה- 30 לחייו . כמה נהניתי לקרוא על אהבה במהלך השנים גם שיש ילדים. ולא עד כמו שתמיד קוראים עד שלה ההחתונה.אין תיאורים מיותרים סיפור יוצא דופן, המסתורין, מוסיף כל כך הרבה לסיפור. דמיות חזקות. וחכמות.

31/7/2024

ספר קשה, לא פשוט, מטלטל, לא פעם העלילה מופרכת, סיפור אהבה, שנאה, קנאה וכל מה שבאמצע. מי שלא מפחד מומלץ.

8/1/2024

וואוו פשוט רוצו לקרוא!!

1/1/2024

קצת מופרך, אבל סה"כ כתוב טוב ומותח עם לא מעט עצב

10/12/2023

וואו. ספר מטלטל נפשית מצד אחד, ומצד שני עלילה לא צפויה ולא בנאלית. יש פה תשוקה וכאב ואהבה כל כך טהורה. בהחלט ממליצה לקרוא, לקחת בחשבון שנכנסים למסע נפשי קטן. הוא לא קליל. כמובן שג׳ול לעולם לא תאכזב אותי בכתיבה המעולה שלה.

24/6/2023

וואו, 2 ספרים יוצאי דופן מכל מה שקראתי עד היום לא בהכרח יותר טובים, אבל בהחלט שונים, מרגשים וכואבים

30/4/2023

היכולת המופלאה של הסופרת לדייק מערכות יחסים על היופי והכיעור שלהן, לעתים רומנטית ומשעשעת, לעתים פוצעת וכואבת על אומנות הכתיבה האמיתית וריאלסטית ולשזור בה את העל טבעי כאילו הוא הגיוני לחלוטין זה באמת כישרון מיוחד. דואט שונה ומיוחד. ממליצה מאוד.

12/4/2023

דואט לא קל אבל משובח ביותר. סיפור שלא מאפשר להניח את הספר, כתיבה קולחת ומצוינת והיכולת של הסופרת המצוינת הזו לפתח קשת רחבה של רגשות על גבול ההזדהות עם דמויות חזקות שמובילות במתח דרך 2 ספרים אל סוף מרתק. לא להפסיד.

21/7/2022

ספר מותח ועלילה מיוחדת ומלאת משמעות של החיים

10/6/2022

וווואאאוווווו מעולה!!!!

4/12/2021

ואווו ,קשה, כתוב טוב, מותח, עצוב והכל מהכל בספר הזה

21/9/2021

נשארתי ללא מילים, 2 ספרים שפשוט לא יכולתי להתנתק מהם. וואו.

30/8/2021

איזה כישרון הן מבחינת הכתיבה, והן מבחינת הנושא תודה לך ג'ול. אי אן

22/7/2021

דואט מטלטל... בספר הראשון נהניתי בטרוף מאיך שנבנתה העלילה ברמה פתלתלה עם דמויות מעניינות. הספר השני היה קריאה דוהרת ומרתקת המון התרגשות, הסופרת תיארה חברות חזקה בין שתי הנשים אך בתוך העלילה פספסה אמיתויות בין שתיהן וזה היה לא אמין בעליל..והדמות של גרהם שעשתה את ה"רע והרשע" סיים במוות מהיר בלי סבל שזה צרם לי.. בגדול נהניתי מהדואט. התאכזבתי מאיך שהסופרת בחרה לסיים כזאת סאגה בכמה דפים מעטים.. עם עלילה כזאת פתלתה היה מומלץ להשקיע בסיום הספר כי ההרגשה היא שנשארו "חורים" מכמה סצנות משמעותיות שלא נסגרו בסוף הדואט. ולכל אלה שהמליצו ונתנו 5 כוכבים ציפיתי שתחושו שלא היה סגירה מכובדת כמו העלילה עצמה, וקצוות לא סגורות

18/5/2021

דואט מרתק, סוחף, כתוב היטב, העלילה מתקדמת יותר בספר השני. לא לפספס!

1/3/2021

וואו!!!! רוב הספר התהפכה לי הבטן הלב שלי פעם במהירות וחזק. ספר חזק כואב עמוק טראגי מפחיד ועם זאת מפעים.אהבה וטירוף. קראתי בלי הפסקה את שני הספרים כמובן.

15/2/2021

אני אוהבת את הספרת הזו. אקרא כל מה שהיא מוציאה. הדואט הזה היה טוב אבל מאוד שונה ממעל ומעבר, סקרלט והכל מאהבה שאותם אהבתי הרבה יותר. הספר הזה מתמקד במערכת היחסים ההרסנית בין 4 חברים. ספר טוב אבל איטי צריך המוןןןן סבלנות . אבל.... הסבלנות משתלמת. זה ספר שלא יצא מהראש.....אין ספק שכל העלילות שלה מרתקות ולא ניתן למצוא משהו דומה בספרים אחרים.

24/12/2020

אהבתי, סיפור מעניין, עלילה זורמת.

21/12/2020

ספר מדהים, המלצה חמה ביותר על הראשון והשני. לא יוכלתי לעצור את הדמעות בסוף 😊

18/11/2020

מרתק, שני הספרים גם יחד

23/10/2020

מושלם. מושלם. מושלם. כמות הפעמים שהלב שלי נעצר... תקראו את הדואט הזה. מדהים!!!!

19/9/2020

דואט מושלם! מסועף לא צפוי ענייני וכמעט בלי "תיאורים" מיותרים! מומלץ בחום.

17/9/2020

טוב,מפתיע ומותח

10/9/2020

וואווו,ספר מעולה ועלילה מרתקת

4/9/2020

בכיתי כמו ילדה קטנה לקראת הסוף. אל תצפו לכיף בספר הזה, אולי רק בהתחלה זה ספר על חיים אמיתיים וטרגדיים הוא כתוב ועשוי בצורה ככ טובה עם ככ הרבה אהבה שאני סיימתי את שני הספרים בפחות מיומיים לא משנה כמה הוא ״מדכא״, אני רק יכולה להגיד שככה הוא טוב

23/8/2020

נהניתי מאד מהדואט. זה לא מה שציפיתי לו.

16/8/2020

ספר מושלם לדואט מושלם! כתוב בצורה מופתית,מרתקת,סוחפת כזו שלוקחת את הקורא למחוזות לא מוכרים !!! חובת קריאה 😍😍😍😍😍😍

11/8/2020

מהמם. דואט נפלא. סופרת מיוחדת במינה.

22/7/2022

המשך מטלטל לספר הקודם. המון עצב. לא יכולתי להפסיק

8/3/2022

ספר מטורף כתוב מעולה אבל מדכא היו כמה פעמים שחשבתי להפסיק כי זה ממש הכניס אותי לדיכאון אבל לא הצלחתי להפסיק

27/10/2021

סיפור שונה - הלב שלי היה עם רונין לאורך כל הסיפור...מלבד זאת, קצת נמרח...לצערי כל הרומנטיקה שהיתה אמורה להיות בספר נעלמה לגמרי בחלק השני ולכל כיוון שהספר הלך, ולכל דמות בסיפור ניתנה תפנית כבדה ומדכאת...הייתי נותנת 3.5 כוכבים אם היה...לא מצטערת שקראתי אבל בהחלט התאכזבתי...

26/4/2021

מרתק, כואב וקצת ארוך מדי

12/2/2021

אין ספק שהסופרת יודעת לכתוב ורוקמת עלילות שמשאירות את הקורא בלי נשימה. אבל לא נהנתי מהסיפור כי העלילה הכאיבה לי בנשמה... ממש לא האסקפיזם שאני מחפשת ברומן רומנטי. בשביל להכנס לדיכאון יש ז'אנרים יותר מוצלחים

1/1/2021

החלק השני קצת נמרח מידי. עדיין כתוב טוב ורעיון מקורי ומעניין. סך הכל נהנתי מדואט זה.

17/10/2020

הספר כתוב היטב, הדמויות בנויות טוב, והעלילה בהחלט לא בנאלית ומשעממת. ממליצה. הייתי מדרגת ב - 5 כוכבים אם רק הספר השני בדואט לא היה נמרח כל כך. היה אפשר לקצר לחצי את כל אמצע הספר. זה סתם היה מורט עצבים, משעמם, ולא תרם לעלילה.

18/8/2020

טיפה דיכאוני אבל הרבה יותר טוב מהספר הראשון

15/8/2020

ספר מעניין, מוזר, כואב ולעיתים מאכזב בתוכנו. בכל זאת שווה קריאה

31/7/2022

ספר מורכב וסבוך וארוך, מדכא, עגמומי, אבל מעניין והסוף טוב. אז אם כבר התחלתן לקרוא, שווה להחזיק מעמד עד הסוף. התקציר של הספר הראשון לא קשור בכלל לעלילה וזה די הרס לי, כי לא ציפיתי לקבל ספר ככ קשה לעיכול ובוייב אחר לגמרי ממה שתואר בתקציר. זה ממש לא ספר של סקס, מזימות, שקרים ונקמה כמו שתואר בתקציר, אלא ספר מאד כבד, לא ממש אירוטי, לא ממש רומנטי (למרות שיש אהבה ענקית שם), גם לא ממש מתח וגם לא על טבעי. פשוט יש בו הכל מהכל במעין סבך של עלילה די מרתקת אבל לא בהכרח מהנה וכיפית לקריאה. מי שחווה דיכאון בחייו יזדהה עם הייאוש האינסופי של רונין ולילה. הספר מיטיב לתאר איך הדיכאון משפיע על המשפחה והורס כל חלקה טובה. תהומות של סבל וייסורים... וזה די מדהים לקרוא בתור מי שחוותה בעבר דיכאונות קשים. האהבה בין רונין לאוולין מהממת ועוצמתית ומנצחת בסוף, אז על זה הספר קיבל 3 כוכבים (וגם כי הוא כתוב יפה)! אבל הספר ערוך קצת מבולגן. הסופרת ניסתה לשמור על עמימות של הבעיה של רונין עד לשלב די מתקדם של הסיפור, וזה לא תרם לסיפור. זה רק גרם להכל להיראות מבולגן ולא קריא וארוך מדי. חשוב גם לציין שחלק מהפרקים כתובים מנקודת מבטם של גרהם ולילה. בתכלס זה התקציר: אוולין המתוקה וטובת הלב, ורונין המהמם וטוב הלב מתאהבים עד כלות. הם חיים חיים פשוטים בבקתת העץ של סבא שלה באספן, ושומרים על קשר קרוב עם המשפחות שלהם ועם חבריהם הטובים, ביניהם לילה חברת הילדות האהובה של אוולין, וגרהם, ידידה הטוב אך הנרקסיסט והעשיר של אוולין. רונין חווה בילדותו חוויה של מוות קליני, אך ניצל לאחר החייאה. על סף מוות הוא התחייב לשומר העולם הבא שבתמורה לחייו, אסור לו להציל חיים אחרים. אבל רונין הוא פרמדיק שרואה בהצלת חיים את משימת חייו. מה קורה כשרונין נאלץ לבחור שוב ושוב בין חייו שלו, לבין חייהם של אחרים, ובמיוחד של יקיריו?

1
4/4/2023

ספר פחות טוב מהראשון יש בו קטעים קשים

24/7/2021

מכירות את זה שספר כתוב טוב, עלילה, עומק, הכל… אבל כשאתן מסיימות אותו אתן מתחרטות שאי פעם קראתן אותו?? גם אני לא הכרתי, עד הספר הזה. הוא אפל מידי, עצוב מידי, וכבר בתחילת הספר השני ניסיתי לשכנע את עצמי להפסיק, אבל הסקרנות גברה עליי… אבל אם הייתי יכולה לחזור אחורה ולא לרכוש אותו - זה מה שהייתי עושה. נתתי 3 כוכבים כי הוא כתוב היטב, אבל לא נהניתי מקריאתו.

4/9/2020

It's a okay book לא יותר לא פחות

13/7/2024

הספר הראשון היה טוב, קולח ונחמד. הספר השני איטי, משעמם, אפל ודיכאוני, נמרח כל כך. לא ברור לי למה צריך שני ספרים על נושא אחד ולמה למרוח כל כך הרבה….. בספר השני כבר ממש דילגתי על עמודים, היה די משעמם

30/11/2020

החלק השני פחות מוצלח ארוך ומשעמם

26/8/2020

נורא. איזה בזבוז זמן

16/8/2020

ספר כבד. נמרח ממש פרשתי!

דואט החיים 2 - החיים שאיבדתי ג'ול אי. אן
פרק 1
 
רונין
 
 
 
הקול.
 
אור.
 
חיכיתי לסוף.
 
אל נא תפגע במסלולה המיועד של הנפש אל האור, פן ינשרו עליך רסיסי אפלה.
 
כשהלב שלהם הפסיק לפעום — הייתי אמור להניח להם, כמו צו אי־החייאה מהלך, אבל פרמדיקים אמורים להציל חיים. בדרך כלל לא קבענו מוות בשטח. לא התמודדנו עם נשמות, התמודדנו עם גופים אנושיים.
 
עיסיתי חזוֹת, הזרמתי חשמל ללבבות, והפחתי אוויר בריאוֹת מושבתות. עשיתי את זה בידיעה שאצל פחות ממחצית מאלה שנדרשים להחייאה, הלב חוזר לפעולה. רק עשרה עד עשרים אחוז מבין אותם מטופלים זוכים להשתחרר בחיים מבית החולים. עשיתי את זה כי בחרתי להיות גיבור־על למרות הסכנה שאסבול ממוות נצחי.
 
קיצי הגיע. הגיעה שעתי למות. חדל סדר הצלת חיים. סוף לסבל התמידי.
 
רק ששום אור לא קידם את פניי.
 
שום קול.
 
הצלצולים המוכרים הדהדו באוזניי, החיבור שלי — האנרגיה הזאת — שחלקתי עם הנפש שבדרכה עמדתי. החיים שהצלתי. הצלצולים פסקו כשאותו אדם מת. אבל לילה לא מתה. הצלצול היה אמור להפסיק עם מותי.
 
ענפי אורן מחטניים וביניהם קרעי עננים אפורים. מצמצתי אל העננים שירקו טיפות גשם על פניי. לא מתִּי.
 
"לילה..." לחשתי ומיששתי את צווארי. הוא כאב והיה רגיש למגע. התהפכתי והתרוממתי באנקה על ידיי וברכיי, כשראשי תלוי כמשקולת של חמישה קילוגרמים בין כתפיי. נשמתי במאמץ את האוויר הלח, הרווי בריח מושק ואורנים. וחיים.
 
כן. הייתי בחיים.
 
נשאתי מבט וחיפשתי בשביל הצר את הנייד שלי. הוא התגרה בי, כמה סנטימטרים מחוץ להישג ידי. באנקה נוספת מתחתי יד מעל האדמה הלחה כדי לאחוז בו, וקמתי על רגליי.
 
"לילה..." ניגבתי את ידי המלוכלכת על גבי החולצה, וחיפשתי את שמה ברשימת אנשי הקשר.
 
אחרי כמה צלצולים הועברתי לתא קולי. ניסיתי את גרהם.
 
הוא ענה בצלצול השני. "הי, גבר. מה נשמע?"
 
"גרהם, איפה לילה?"
 
"אתה בסדר? אתה לא נשמע כל כך טוב."
 
כחכחתי בגרוני בניסיון להסדיר את הנשימה. המילים בקעו ממני במאמץ מבוהל, בקול רועד. "אני רק..." עצמתי את עיניי וצבטתי את גשר האף. "אוולין ניסתה להשיג את לילה ולא הצליחה, וזה הדאיג אותה."
 
גרהם צחק. "לילה במקלחת. להגיד לה שתחזור לאוולין כשתצא?"
 
"אה... לא. האמת שזה שום דבר. היא... בסדר?"
 
"שלומה מצוין. למה אתה שואל? אתה בטוח שאתה בסדר? אוולין בסדר? הילדים?"
 
"לא... כלומר, כן. אנחנו בסדר. סתם, תשכח שהתקשרתי. אל תלחיץ את לילה. אתה מכיר את אוולין, אתה יודע."
 
"כן, אני יודע. היא דואגת מכל דבר, אבל בצדק מאז שמדליין מתה."
 
"כן." העברתי אצבעות על צווארי. "מתנצל שהפרעתי לך."
 
"אין בעיה. תן לאווי ולילדים חיבוק גדול ממני."
 
"בטח."
 
גרהם ניתק את השיחה עוד לפני שהספקתי להרחיק את הטלפון מהאוזן. איך ייתכן שהיא בסדר? ומה לעזאזל קרה לי? זאת היא, היא הייתה הנפש שהצלתי. הרגשתי אותה ורק אותה. אם זו לא הייתה היא, אז מי זה היה?
 
לילה בחיים. הצלצול התמידי באוזניים. ענן המוות הנצחי, העוקב אחריי לכל מקום. בהחלט טריטוריה לא מוכרת.
 
למה הלב שלי נדם אחרי שהיא הייתה במוות קליני? מה זה אומר מבחינתה? מבחינתי? מבחינת שפיותי המסכנה שלא רציתי לאבד?
 
חשבתי שהבנתי את החוקים, אבל אולי אין חוקים לתופעה שלא ידעתי להסביר ולקול שאת קיומו לא יכולתי להוכיח. כל הסימנים העידו על אי־שפיות, אבל ידעתי שאני לא משוגע גם אם כל מה שכרוך בכך נראה משוגע.
 
זה באמת קרה? באמת הפסקתי לנשום? או שאולי הרגשתי משהו שלא באמת קרה לי? אבל אם הרגשתי מה שלילה הרגישה, וזה קרה לה, היא הייתה אמורה להיות במצב חמור יותר. זה לא נראה הגיוני שאני כמעט מתִּי בזמן שהיא הייתה במקלחת ו — בסדר גמור?
 
ירדתי בשביל ברגליים רועדות. האוויר הצונן הקפיא את הזיעה על עורי. עד שנכנסתי בדלת האחורית של הבית כבר שככו הפאניקה והמצוקה. אווי והילדים כבר יצאו לספרייה. אחרי שחוויתי את הרגע המפחיד והכואב ביותר בחיי, התפשטתי והתקלחתי בחיפזון כדי לא לאחר למפגש שלי. בחנתי את הצוואר במראה המכוסה באדים.
 
לא היו סימנים אדומים או חבורות. כלום.
 
המגע עדיין הכאיב קצת, ואני נרתעתי ובלעתי במאמץ כאילו מישהו דרך על צווארי ומחץ את קנה הנשימה שלי.
 
 
 
 
 
"איך היה המפגש?" אווי הכניסה את רגליה הבועטות של אניה לפתחי כיסא האוכל הגבוה במסעדה.
 
פרנץ טיפס אל המושב בתא לצידי, הוציא מתיק הבד שלו ספרי ספרייה והניח אותם בערמה על השולחן כדי להראות לי אותם. הרחקתי את כוס המים מהספרים וחייכתי אל הילדון הנלהב שלי.
 
"היה טוב." לא זכרתי שום דבר מהמפגש. כשפנו אליי והיה עליי להגיב הייתי צריך להתנער כדי שאחזור למציאות, ואחר כך לא היה לי מושג מה בכלל ליהגתי.
 
"אתה בסדר?" אווי התישבה במושב מולי וצמצמה אליי עיניים מעל כוס המים שקירבה אל שפתיה.
 
"כן. למה?"
 
"אתה נשמע מוזר. כאילו מדוכדך או משהו. לא עליז כמו תמיד."
 
"סתם עייף. הטיול קרע אותי היום."
 
"וגם ירד עליך גשם, נכון?" היא גיחכה.
 
"נכון," מלמלתי והשתדלתי ללוות את התשובה בחיוך. היא צדקה. לא רק שנראיתי מוזר אלא גם הרגשתי מוזר. חומה אטומה בלתי נראית לא אפשרה לי להתנהג כרגיל — החדר היה מלא ברוחות רפאים שרק אני יכולתי לראות אותן. הן רדפו רק אותי.
 
"טוב, בוא נבלע הרבה פיצה, נשכיב את הנסיכה הקטנה ואת אדון ספר ספרייה הקטן לישון, ונלך גם אנחנו למיטה מוקדם."
 
"אני לא עייף," ענה פרנץ תוך כדי דפדוף באחד מהספרים שלו.
 
עטיתי את החיוך הכי מעושה שאפשר לדמיין, כאילו הצמידו לי אקדח לרקה. העובדה שהייתי צריך להתאמץ לזייף חיוך עשתה לי רע. מה, לעזאזל, הבעיה שלי?
 
אוולין הצילה אותי ונשאה בנטל השיחה עם התוכניות שלה לנסוע לקליפורניה כדי לבקר את אביה ואת אחותה. הנהנתי כשהיה צריך, והעסקתי את עצמי במתן עזרה לפרנץ עם הפיצה שלו ובהחזקת כוס השתייה שלו כדי שלא תישפך. אניה הסיחה את דעתה של אוולין כך שפיזור הדעת שלי היה קצת פחות מורגש.
 
אחרי שחזרנו הביתה עברתי במאמץ את שלבי צחצוח השיניים הקטנטנות, דחיסת גופים מתפתלים לתוך פיג'מות, והקראת ספרי ספרייה בזמן שאוולין סידרה את הבלגן בסלון והתענגה על מקלחת חמה. עד שיצאה מחדר הרחצה המהביל כבר רבצתי על המיטה בעיניים עצומות.
 
"היית צריך להתבטל איתי ועם הילדים היום." גופה העירום נצמד אליי מאחור, ושפתיה טיילו במורד גבי בזמן שידה נשלחה אל תוך התחתונים שלי.
 
בלעתי רוק, עצמתי עיניים חזק והרגשתי את גופי נדרך — הכול חוץ מהאיבר שהיה אמור להתקשות. חמש שנות נישואים, ארבעים ואחת שנות חיים, ובחיים לא הייתה לי בעיה להעמיד אותו.
 
משפיל.
 
מביך.
 
מסרס.
 
פאקינג לא ייאמן.
 
לא עזר לי שהכרחתי את עצמי להירגע. אילוץ והירגעות לא מובילים לזקפה. הם דבר והיפוכו. ידה של אוולין נשלפה מתוך התחתונים, וגופה נותר דומם למדי במשך כמה דקות — דקות ארוכות ומייסרות. הרגשתי כאילו שוב חונקים אותי למוות, רק שהכוח הבלתי נראה תפס לי את הזין במקום את הצוואר, וחסם את זרימת הדם. ברור שאוולין לא אמרה או עשתה משהו. רגע מצער שהותיר חותם לעד — פעם ראשונה שהיד שלה החזיקה את הזין שלי במצב רופס. בדרך כלל עמד לי רק מעצם הקרבה אליה. היא יכלה להעמיד לי אותו רק עם החיוך שלה או על ידי משב ניחוחה הפרחוני.
 
ניע ירכיה.
 
איך שהשיער שלה ליטף את שדיה הגואים.
 
לחישת שמי.
 
כל דבר.
 
עד הרגע ההוא.
 
לא היו לכך הסברים. ובכל זאת הייתי חייב להגיד משהו. זה פאקינג הרג אותי. לא יכולתי לתלות את האשמה בתחושה לא טובה, הסבר הגיוני וגם די קרוב לאמת — או כך לפחות חשבתי, כי לא ידעתי מהי הסיבה האמיתית. הבריאות שלי הייתה נושא רגיש מבחינת אוולין, ובצדק. לכן נאלצתי לפנות להסבר עלוב בערך כמו הזין הדפוק שלי.
 
"אני ממש עייף. ונראה לי שאולי נתפס לי שריר במפשעה במהלך הטיול."
 
"אה... מצטערת." היא נישקה לי את הגב, משהה את שפתיה החמות בין שכמותיי. "לילה טוב."
 
"לילה טוב."

המלצות נוספות

עוד ספרים של ג'ול אי. אן