מבוא
הספר הזה מתמקד בקבוצה לא גדולה של יוצרי קברט שפעלו בברלין בשנות העשרים של המאה שעברה. באותה תקופה, לפני הופעת הטלוויזיה, מופעי הקברט שימשו כמראה, לרוב הומוריסטית ועקומה, למחשבותיהם ורגשותיהם של הגרמנים. כניסה לעולם הקברטים היא איפוא הזדמנות להעמיק מעבר להיסטוריה המוכרת ולראות את שנות העשרים מזווית חדשה. השתקפותה של המציאות במופעי הקברט תוכל אולי להסביר איך הפכה גרמניה בתוך כמה שנים מדמוקרטיה ליברלית לדיקטטורה רצחנית. העובדה שרבים מיוצרי הקברט היו יהודים הופכת את הסיפור למעניין ומורכב יותר.
אנחנו נחזור כמאה שנה אחורה ונסתובב ברחובות של ברלין, בבתי הקפה ובאולמות הקטנים, חלקם זעירים, שבהם הופיעו זמרים ושחקנים במופעי קברט. איך נראה מופע כזה? דמיינו אולם לא גדול אפוף עשן סיגריות ובו במה קטנה. הקהל ישב בדרך כלל סביב שולחנות. המופע הורכב מאוסף של שירים וקטעי משחק קצרים — חלקם מבדרים, חלקם פרובוקטיביים או סאטיריים. למופע היה מנחה1. הוא הציג את השחקנים והזמרים, סיפר בדיחות, דיבר עם הקהל ויצר את הקישור בין הקטעים.
התקופה שבה נעסוק קצרה מאוד. היא התחילה בשלהי 1918, כאשר הקייזר הגרמני נמלט מארצו והביא לסיומה של מלחמת העולם הראשונה. על חורבות הקיסרות שלו הוקמה רפובליקת ויימאר. פחות מ-15 שנים לאחר מכן, בתחילת 1933, תפסו הנאצים את השלטון ומוטטו את הרפובליקה. מיד לאחר מכן, כחלק מהפעולות האגרסיביות לחיזוק שלטונם ומימוש האידיאולוגיה הנאצית, רדפו את יוצרי הקברט ודיכאו את סצינת הקברטים התוססת של ברלין. זאת נקודת הסיום של התקופה.
באותן 15 שנים הפכו הקברטים לאחד הסמלים המרכזיים של ויימאר. הם סימלו במקביל את מה שהיה טוב ואת מה שהיה רע ומנוון ברפובליקה. הם הפכו לתופעה תרבותית שהדהדה בכל העולם. השפעתם היתה רבה על תעשיית הקולנוע הצעירה, על המחזמרים בברודוויי ובהמשך גם על הטלוויזיה.
קברט, נשים ויהודים
מי היו יוצרי הקברט שפעלו ברפובליקת ויימאר? בעיר מיינץ שבדרום גרמניה הכינו רשימה של החשובים מביניהם. ראשי העיר החליטו לחקות את "שדירת הכוכבים" של הוליווד ובנו באחד הרחובות כוכבי מתכת לזכר יוצרי הקברט הגרמני.
עברתי על רשימת היוצרים וצמצמתי אותה כך שתכלול רק את מי שפעל בתקופת ויימאר. תופעה אחת בלטה מיד: כ-30% מהיוצרים היו נשים. מדובר בנתון גבוה, בהתחשב בעובדה שבהמשך (אחרי תקופת הנאצים) ירד אחוז הנשים בקברטים לכ-12%. כפי שנראה, הנוכחות הנשית בלטה הן בקרב השחקנים והן בקרב היזמים שהקימו את הקברטים.
התובנה השניה היתה מפתיעה יותר. על פי שדירת הכוכבים של מיינץ, כ-40% מיוצרי הקברטים המובילים בויימאר היו ממוצא יהודי.2 מדובר בשיעור חריג במיוחד. באותה תקופה היוו היהודים פחות מאחוז מאוכלוסיית גרמניה.3
האם אכן היו כל כך הרבה יהודים בקרב יוצרי הקברט המובילים? ככל שהעמקתי בנושא קיבלתי את התחושה ששיעורם היה אף גבוה יותר. הנה כך הגדיר פיטר גֶ'לַבִיץ', מהחוקרים המובילים בתחום, את הקברט בברלין:
הרבה מהמופיעים היו יהודים, והם סיפרו בדיחות על יהודים, לקהל שהיה ברובו גוי.4
כאשר סיימתי את הכתיבה של הטיוטה הראשונה לספר ערכתי בדיקה נוספת. בספר אני עוקב אחרי הדמויות העיקריות בסצינת הקברטים של ויימאר — מדובר בכמה עשרות דמויות — מבלי להתחשב במוצאן. והנה, מסתבר ש-68% מיוצרי הקברט המובילים שתיארתי בספר הם ממוצא יהודי.5 מדובר בשיעור עצום. גם אם נניח שהכותב, כלומר אני, מוטה מראש, עדיין מדובר בתופעה תרבותית מובהקת שכדאי לשים לב אליה: הקברט בברלין בשנות העשרים נוצר במידה רבה על ידי יהודים. באופן מפתיע כמעט ולא נכתבו מחקרים או ספרים שמתמקדים בממצא הזה.6
כאן מתבקשת הערה חשובה. תיוג של אדם לפי דת או לאום, בפרט אם מדובר ביהודים, מעורר לעתים תחושת אי נוחות.7 אך הכוונה שלנו כאן אינה גזענית, דתית או לאומנית. יתר על כן, כפי שנראה בהמשך הקברטים של ברלין נמחו על ידי הנאצים גם בגלל השיעור הגבוה של יהודים שפעלו בהם. לנו נותר רק להציל מתהום השכחה את אותם יוצרים ואת פועלם ולהבין דרכם מה קרה באותן 15 שנים שהובילו לעליית הנאצים.8
מבנה הספר
המטרה העיקרית של הספר היא כניסה לעולם המרתק של הקברטים בשנות העשרים. קברטים הופיעו בברלין כבר בתחילת המאה העשרים, בהמשך למופעי הבידור שהתקיימו בפריז. הם החלו לפרוח אחרי מלחמת העולם הראשונה בעקבות ההקלות המשמעותיות בצנזורה: ברפובליקת ויימאר התירו ליוצרים בפעם הראשונה לייצר פרובוקציות ולצאת בסאטירה חריפה כנגד השלטון. חלק א' של הספר מתאר את הופעתם של הקברטים הראשונים ואת פעילותם עד שנת 1923.
בניגוד לדימוי המקובל, הקברטים לא היו שיא הדקדנטיות, הניוון והשחיתות המוסרית. למעשה, יוצריהם ניסו להתרחק מהדימוי שהודבק להם. אך הדימוי התקבע וכיום קשה לשנותו, בין השאר משום שהקברטים האותנטיים של ברלין כמעט ולא תועדו במצלמה.
וכשאין תיעוד נעזרים בסרטי קולנוע. השחקנית מרלן דיטריך הפכה לסמלם של הקברטים כאשר כיכבה בסרט "המלאך הכחול". כארבעים שנה לאחר מכן כיכבה לייזה מינלי בסרט המוסיקלי "קברט" שניסה לשחזר את התקופה. שני הסרטים מוצלחים אך הראו רק מעט ממה שהתרחש בפועל. בחלק א' נעסוק גם בכך.
החל מ-1924 התאוששה גרמניה מהמשבר הכלכלי שאליו נקלעה בעקבות המלחמה. היא החלה לצמוח במהירות והפכה למובילה עולמית בתחום הטכנולוגי. מכוניות, טלפונים, קולנוע ורדיו הפכו בתקופה הזאת לחלק מחיי היומיום. הסביבה העסקית עודדה המצאות, חידושים ומיזמים, אולי בדומה למירוץ אחרי הסטרטאפים בימינו.
החיים של המעמד הבינוני התרכזו סביב סלבריטאים, בילוי בבתי קפה ומסעי קניות. בתי כלבו חדשים ומודרניים, ה"קניונים" של אותה תקופה, התחרו ביניהם על הריגושים שהם מעניקים לקונים. בערבים אפשר היה ליהנות ממגוון גדול של מופעי בידור, קברטים, הצגות וסרטים. בחלק ב' נראה איך הציגו הקברטים את "החיים הטובים" של הברלינאים, ואיך לעגו להם.
צירוף של נסיבות היסטוריות הביא את גרמניה של ויימאר להיות ליברלית מאוד, במידה חריגה אפילו ביחס למה שמקובל בימינו. הרפובליקה החדשה צמצמה מאוד את הצנזורה, הקנתה זכויות אזרח רחבות ו"שחררה" יהודים, נשים ולהט"בים. התוצאה היתה פריחה תרבותית יוצאת דופן. הקברטים ריכזו אליהם הרבה מהתקוות והכשרונות ש"שוחררו". חלק ב' יעסוק גם בכך.
בסוף 1929 נקלע העולם למשבר כלכלי חריף וגרר אחריו את גרמניה. "השפל הגדול" חיזק תופעות שרחשו מתחת לפני השטח: אי שוויון בין עשירים ועניים, אבטלה וזנות בהיקף נרחב, שוק שחור גדול. בקרב יהודי ברלין אחד מכל ארבעה נזקק לסיוע כלכלי מהקהילה. גל של מהגרים הגביר עוד יותר את הלחץ הכלכלי על השכבות החלשות.
המשבר העצים את המלחמה האידיאולוגית, הפוליטית והתרבותית העזה, שהיתה מסימני ההיכר של רפובליקת ויימאר. המלחמה כללה הפגנות ומהומות ברחוב, השמצות, "פייק ניוז" ולחץ על כותבים ועיתונאים. קבוצות פוליטיות שונות — בימין, בשמאל ובמרכז — הציגו את החזון שלהן לעתידה של גרמניה, ובתוך כך חבטו ברפובליקה המקרטעת ופעלו להחליש אותה. במקביל התגברה מאוד האנטישמיות. הקברטים היוו חלק חשוב במלחמת התרבות והיו צריכים לפעול באקלים פוליטי מאיים. חלק ג' של הספר יתאר את השנים הקשות של רפובליקת ויימאר, עד לנפילתה.
אפשר לתאר את רפובליקת ויימאר כרכבת שדוהרת במהירות ומתנפצת אל קיר. שנות העשרים הסתיימו (באיחור אופנתי) בשנת 1933, כאשר הנאצים עלו לשלטון. בכמה פעולות מהירות הנאצים חיסלו ומחקו שכבה תרבותית שלמה, ובתוכה הקברטים.
איך זה קרה? אנטון צ'כוב אמר ש"אקדח שמופיע במערכה הראשונה — יירה במערכה השלישית".9 בעזרת הקברטים נוכל לזהות את ה"אקדחים" החברתיים, הפוליטיים והרעיוניים שהופיעו בגרמניה בשנות העשרים. נדגים איך ההצלחה המטאורית של היטלר נבעה קודם כל מיכולתו לזהות את ה"אקדחים" האלה ולנצל אותם.
חלק ד' מתאר את ברלין שאחרי עליית הנאצים. הבליצקריג של היטלר וגבלס הכניע את הדמוקרטיה הגרמנית ומיד לאחר מכן השתלט על תרבותה ומחץ את הקברטים. רבים מהיוצרים נמלטו לארצות הברית ולמדינות אחרות והשפיעו רבות על תעשיית הקולנוע ועל תרבות המחזמרים.
בחלק ה' ננסה לנתח את סצינת הקברטים ונציע הסבר לאחוז הגבוה של יהודים מקרב היוצרים. הניתוח מעלה כי במובנים רבים הקברט של ויימאר עוצב בהמשך לדרכי המחשבה ואופן ראיית העולם שהתקיימו בתרבות היהודים. במילים אחרות, ראוי להחשיב את הקברט בברלין שבין מלחמות העולם כחלק מהתרבות החילונית היהודית ולהכניס אותו לקאנון התרבותי כתופעה ייחודית ומובחנת.
לאן נעלמו שנות העשרים?
שנות העשרים נעלמו כמעט בבת אחת: התרבות, האנשים המובילים, הערכים, זכויות האדם והאזרח. מדובר היה באכזבה מרה כי התקוות היו גדולות מאוד.
שנות העשרים נקראו "עידן הג'אז", על שם המוסיקה שפרצה אז לקידמת הבמה. היה בהן קצב אחר, חיובי ואופטימי. בצרפת נקראו שנות העשרים "השנים המשוגעות". הן הביאו איתן הבטחה לעולם טוב יותר, שובר מוסכמות ומשחרר.
העולם התפעל משנות העשרים ונתן להן עוד ועוד שמות. בארצות הברית הן נקראו "שנות העשרים הרועמות", בשל הפריחה הכלכלית והתרבותית שהופיעה בהן. התחושה היתה שהעולם צריך ויכול להמנע מעוד מלחמות חסרות תוחלת כמו "המלחמה הגדולה", היא מלחמת העולם הראשונה. בגרמניה קראו להן "שנות העשרים המוזהבות". אין עוד עשור בהיסטוריה שקיבל כל כך הרבה כינויים.
אך כאמור שנות העשרים הסתיימו במשבר כלכלי עולמי, בעליית הנאציזם והפאשיזם, והובילו בהמשך למלחמה עולמית נוספת ולעשרות מיליוני הרוגים. הרוח הרעננה של שנות העשרים חזרה והופיעה רק לקראת סוף שנות השישים.
כותבי הקברטים של ברלין היו מפוכחים ביחסם לשנות העשרים. הם העדיפו לתאר את המציאות בצורה צינית ולא מתפשרת. הם סיפרו על פוליטיקאים מושחתים שמקבלים שוחד ומתעשרים על חשבון הציבור, ולגלגו על הציבור שמתעניין רק בקניות ובסלבריטאים. הם תיארו מאבקים פוליטיים אלימים, גנרלים שמחרחרים מלחמה ושנאת יהודים. ומעל לכל — הם יצאו בצורה ברורה ואמיצה כנגד הנאצים ולעגו להם.
הנה קטע טיפוסי משיר קברט שכתב מרסלוס שיפר לפני כ-90 שנה:
תחמן האזרח, הח"כ מלוכלך ושקרים בעיתונים.
ערכים ומוסר? הם נחלת העבר, לימנים ולשמאלנים.
כל פוליטיקאי בוחר לבדות כזבים ולשקר —
כזבים יפים, שקל למכור, כאלה שקשה לשבור.
אל תדאגו אם יתפטר — האדון כבר מיליונר.10
נשמע מוכר?
