כוחה של הרוח

מבוא אישי

 

כיצד הגעתי אל הכתוב בספר זה? מאין ובאיזה אופן בקעו התכנים?

 

בנאמנות אני עונה: מהמכאובים שבעצמי חוויתי.

 

כיום, כשאני כבר רואה את קו האופק של חיי ואולי אף את סיומם, אני חשה מחויבות כלפי כל אחד אחר להביא את הדברים בכתב, ולו ימצא גרעין אחד קטן של אושר שיצמיח מעט מהחשיכה שבחייו.

 

ניסיתי כמיטב יכולתי לחדור פנימה למקומות האישיים, הפנימיים, שמהם צמח הטקסט הזה ולהפגיש אתם את הקוראים.

 

המוות והמחשבה עליו היוו ציר מרכזי בחיי.

 

כבר בהיותי כבת שמונה, התעוררתי מדי לילה בפחד, סופרת את שנות חיי ומגיעה למסקנה שעדיין יש לי סיכוי לשרוד אחרי או במקביל לכל אלה שחיו באותה עת. חדר השירותים והמקלחת בדירה שבה התגוררנו, היה באותם הלילות מקום המפלט הקבוע שלי. טיפסתי על מכסה האסלה, וכך הגעתי לחלון הקטן שדרכו רציתי לברוח, לנוס מהמוות. אבל בתוכי ידעתי שגם אם אזחל ואברח, "הוא" ירדפני...

 

נשאלת השאלה המתבקשת מאליה - האם לא יכולתי לחלוק את הדברים עם הורה? עם מורה?

 

ובכן, התקופה הייתה תקופה שונה מזו שבה אנו חיים היום. מאבק ההורים היה על קיום בסיסי והוא הוגיע את גופם ואת נשמתם. איש מהם לא התפנה אלינו, הילדים, כך שאפשרות כזו לא נפלה כלל בחלקנו.

 

עכשיו, במרחק עשרות שנים מאותם ימים, אני עדיין תוהה כיצד כילדה פתרתי לעצמי את בעיית המוות שלי. באחד הבקרים, בדרכי לבית הספר, ראיתי אם המחזיקה בזרועותיה את תינוקה וכולה מלמולי אהבה וחיבה. בהינתן גילי אז, זה אולי ייתפס כמופרך, אולם זו הייתה האמת לאמתה: אמרתי לעצמי באותו רגע, "איננו מתים. אנחנו ממשיכים לחיות בילדים שלנו". מוזר? אכן. תמוה שילדה חושבת כך? אולי. אך זו עובדה, כי המחשבה ההיא הרגיעה את רעדת המוות שקיננה בי ושחררה אותי מעט מרדיפתו. אז.

 

ובכל זאת, המוות המשיך והופיע בחיי, למעט פרק הזמן שבו הגיח בני לעולם. אז נמוגותי בתוכו, התמוססתי כולי ברגש שלכד אותי בעוצמות שלא הכרתי מעודי. בני היה מרכז עולמי, והנכונות להקריב את חיי כדי שהוא יחיה הייתה מובנת מאליה. הייתי באותה תקופה סטודנטית צעירה ונפגשתי עם עולם של אינסטינקטים, עם דחפים ועם ערמות של ידע. המחשב לא היה נגיש כהיום. לא העזתי לשאול או לעורר דילמה סביב החוויה שעברתי עם הפיכתי לאישה ולאם. "יצרי החיים והמוות", "הדחף לכוח ולשליטה" - כל אלה צוטטו לתוך המבחנים שכתבתי, בעוד בתוכי קינן החשש שאני מצטטת תכנים זרים לי. איש מאותם פסיכולוגים - שבספריהם נברנו, הדגשנו פסקאות ושיננו חומר - לא התייחס כלל לחוויה שחוויתי ושנמצאה במישור אחר ונבדל מכל שאר ההתנסויות בחיי. זו הייתה טלטלה, אך לא הרפיתי, והערמתי ידע נוסף, פורמאלי ובלתי פורמאלי, כשאני חותרת לפרום את חידת קיומי לא רק כאם אלא גם כאישה.

 

מה עשיתי? עשיתי את מה שאני יודעת לעשות: השלמתי תארים בפילוסופיה, בחינוך, בפסיכולוגיה ובתחומי ידע נוספים. נשאבתי להמשך לימודים, וקיבלתי תואר דוקטור בפסיכולוגיה קלינית.

 

התמחיתי בבתי חולים פסיכיאטרים, שם היה לי כר נרחב חדש לחקירה; שאלתי את מי שנתפס כ"חולה" את השאלות שיריעתן הלכה והתרחבה ככל שרכשתי יותר ידע: על משמעות הקיום והיעדרה, על התכלית הקיומית וכמובן על ה"מוות" שהיה לי, מתמיד, חברי הצמוד, גם אם לאחר הלידה זנחתי אותו לזמן מה. חלק מה"חולים" סיפקו תשובות שהניחו את דעתי. לדוגמה, פיזיקאי נפלא שאושפז בבית החולים שאמר לי: "אשמח אם תצטרפי אלינו, אבל עד אז, אולי במקום לשאול, התחילי לתת את התשובות", ואחֵר, שהעניק לי מתנה נדירה כשאמר: "פשוט הסתכלי מזווית אחרת". ניסיוני לדלות ממנו הסברים נוספים כשל... זה המקום להודות לו ולאחרים על אמירותיהם, על תובנותיהם ועל הזוויות החדשות שהעניקו לי.

 

שמונה שנים, לסירוגין, הלכתי לטיפול אצל פסיכולוג שהיה מהטובים ביותר.

 

הטיפול התאפיין בדיאלוגים כגון:

 

אני:"מהי המשמעות של החיים שלנו כאן ועכשיו?"

 

המטפל: "המשמעות היא מה שאת תופסת ככזו."

 

אני: "מהי משמעות החיים עבורך?"

 

המטפל: "הו...הו... אנחנו, כפי שאת יודעת, לא נכנסים לעניינים אישיים."

 

אני: "המוות הוא חברי הטוב."

 

המטפל (קופץ מיד): "את חושבת מחשבות אובדניות?"

 

אני: "עוד לא."

 

המטפל: "אם כך, אני מציע שתעברי לטיפול פסיכודינמי ונברר את המקורות והשורשים החבויים בתת־ההכרה שלך ומחופים בידי מנגנוני הגנה."

 

שיממון מוחלט.

 

באתי אליו כי לא יכולתי לעשות דבר בעצמי. הייתי אובדת עצות, אך הוא ציין כי אני צריכה למצוא את הדרך, וכי הוא לא יכול לקחת אחריות על חיי במשך שנים של מפגשים, שלרוב הכנתי בהם מראש דף עם תכנים שעליהם אדבר, מאחר שמצדו כל ששמעתי היה המהום, ניד ראש...

 

ובכל זאת, פעם בשבוע "טיפלתי" בעצמי והיה מי שהקשיב (או לא).

 

שרדתי את המטפל ההוא במשך שנים, עד שבאחד המפגשים, שהיה גם האחרון, הוא צעק עלי...

 

אין ספק, הפסיכולוגיה חוללה שינוי במחשבת האדם, בתפיסתו העצמית וברווחתו האישית, אבל ניכר שאינה מספקת עוד מענה מלא למצבי הדחק בהם הוא נתון. הדבר בא לביטוי, בין היתר, בהתרבותם של כִּתות שונות, הילרים, מדריכים, מאמנים (קואצ'רים), ובשלל כתבי עת וספרים העוסקים בדרכים עקיפות בסיוע לנפש האדם.

 

כולנו נתקלנו בפורומים שונים, אמיתיים או דיגיטאליים, גדושים בביטויי אכזבה מהטיפול הקלאסי.

 

"שנים אני הולך לטיפול וחוץ מאשר לפתח תלות במטפל, אני כמעט עם אותן בעיות"; "הפסיכולוג אליו הלכתי התבונן בשעון בדיוק בזמן שהייתי באמצעו של נושא חשוב ואמר 'זמנך עבר'"; "אני מעשן ודווקא בזמן שהייתי צריך לגעת בנושאים כואבים הפסיכולוגית אסרה זאת עלי"; "הייתי זקוק, כמעט, למשכנתא שנייה כדי לממן את הטיפולים, אבל גם כך לא יצא לי מזה כלום"; "ראי, אם את מתכוונת שאחזור על ההיסטוריה שלי ותעסקי בפסיכו־ארכיאולוגיה, אז עשיתי זאת ודי לי כבר מכך". והיו שאף נקטו נימה סרקסטית יותר: "הייתי מגיע אל הפסיכולוג סבוך בבעיות, מדוכא, לא מוצא את הדרך, והוא חזר והמהם 'הם...הם... אני מבין... ומה אתה חושב על כך, אולי תנסה לראות את הדברים אחרת?'"; ואחר: "היה לי קשה בטיפול, לפעמים נזקקתי לכמה פגישות באותו שבוע, אך תאריכי הפגישות נקבעו, כמעט תמיד, ליום מסוים ולשעה מוגדרת. על השגותיי נאמר לי כי זהו אמצעי בטיפול, בין השאר משום שבכך אני בולם את הפאניקה ושולט בה. המסגרת המובנית של המפגשים מקנה לי כלים לשליטה עצמית. פעמים הרגשתי כי איני זקוק למפגש באותו יום והייתי מכין 'שיעורי בית' מתוך אי נעימות כלפי הפסיכולוג, שיהיה לי על מה לדבר עמו... אם שתקתי לאורך כל הטיפול נתקלתי בתגובה ש'השקט מדבר'...".

 

אנשים אלה, בעלי הגיון בריא, לא הצליחו להבין מה בין כאב גופני בגינו הם פונים לרופאם עוד באותו יום, לבין כאבים שברגש ומצבי דחק שהערימו קושי על התנהלותם ועל רווחתם הנפשית.

 

אינני שופטת את המטפל שלי ומטפלים אחרים, אולם בעשרות שנות עבודתי כמטפלת התוודעתי לזכותי לומר בתחילת הטיפול:

 

"אני כבר עברתי מטפלים ומכירה את עצמי. אם בכוונתך לנקוט גישה כזו וכזו, אני מבקשת מראש לדעת."

 

כן, יתכן שהטיפול ההוא עזר לי בדרכים אחרות. היו מי שציינו באוזניי: "ייתכן שהטיפול לא סייע לי לפתור את בעיותיי העמוקות ולהביא אותי למצב שאליו שאפתי, למצב של שלמות ושמחת חיים, אך הוא סייע לי בצורה שונה."

 

באיזו צורה שונה?

 

נמצאתי, לא פעם, במעמקי המחשכים, במקום שסגר עלי ולא היה לי אף כוח לקום מהמיטה. אבל הידיעה שאפגש פעם בשבוע עם המטפל שלי עזרה לי, גרמה לי לקום. למזלי, היה תמיד בסביבה מישהו שהבין טוב ממני והרגיע אותי שאיני משוגעת.

 

במקביל, המשכתי את לימודיי בתחום.

 

וכי איזו אלטרנטיבה הייתה לי? לוותר?!

 

החיפוש היה תקוותי האחת והיחידה. תרתי אחר תשובה למצוקה העיקרית שנבעה משאלת משמעות החיים ותוכנם כאן, עלי אדמות. הייתי מוכרחה למצוא תשובה לשאלה, כיצד יכול כל אחד מאיתנו לחוות חיים של אושר ושמחה ביודעו שהוא שלד מהלך, וקיצו, בזמן זה או אחר, קבוע ומוחלט?

 

הוספתי לחוות את המוות כתוואי שאין להימלט ממנו, דבר שהשפיע על תפיסתי את הסובב אותי ועל חיי.

 

התהלכתי ושאלתי את כל מי שנקרה בדרכי, ועתה אני שואלת גם אותך, קורא יקר:

 

איך אתה מחייך עכשיו, שמח, נהנה, בעודך הולך ומתפורר?

 

והרי התאים במוחך ובגופך נהרסים בקביעות, ואם לא תסתלק מהעולם הזה ממחלה או מאירוע קטלני אחר, תמשיך להזדקן לקראת מותך הוודאי. אלה שיגיעו ללווייתך ימשיכו, ממש כפי שאתה נהגת לא פעם, בשגרת חייהם...

 

שוב ושוב אני תוהה מול בני אדם - האם בעומדם מעל קבר אינם מבינים שהם עצמם צפויים להיזרק לתוכו? האומנם יתפתו למקסם השווא הרגעי שהם כביכול ניצחו בתחרות רק משום שהם עודם בחיים? האם אינם מבינים שהם "הבאים בתור"?

 

עברתי את מסע הצלב האישי שלי.

 

פסעתי בחיים והתבוננתי ללא הרף בצעירים ובמבוגרים שסבבו אותי. בעודי מביטה בהם ראיתי אותם גם מעבר לכך... בזקנתם... בחוליים... בהילקחם מהעולם, בהירקב בשרם... ומה, האין זו המציאות? חייתי והתקיימתי בזרימה, בתנועה שבה לקיטוע במה שמכונה "זמן" לא היה מקום. העתיד, ההווה והעבר היו מאז ומעולם ספונים אצלי יחד. לא הצלחתי להבין כיצד בני אדם מצליחים ליהנות, לעסוק בדברי שטות, לכעוס, לריב. אישה יפה נתפסה בעיני כמי שבזקנתה תהיה כפופה ומכוערת. לא יכולתי שלא לראותה כך.

 

נתקלתי כמובן בהוגים שחוו את הכיליון כנקודת מוצא ליצירתם. מצאתי הדים לכך בכתביו של סארטר (בעיקר ב"בחילה"), בכתבי גתה ובכתבי רבים טובים אחרים. המודעות למוות ונוכחותו כגורם שניתב את יצירתם ואת חייהם נשק לאופן שבו תפסתי את הסובב אותי. זו הייתה המציאות שלי - העתיד השבוי בכבלי ההווה, רק כך תפסתי וחוויתי את החיים. וזה כאב.

 

שנים חייתי בבדידות פנימית ובתחושה שעלי להסתיר את המחשבות שליוו אותי בקביעות, כדי לנסות ולהשתלב במעגלי החיים. בני אדם מסביבי היו שונים: שפתי לא הייתה שפתם, ומחשבותיי היו רחוקות משלהם. כמהתי להיות חלק מהשאר, לחבור, להתחבר. התקנאתי באלו שישבו בבתי קפה ופרצו בצחוק של עונג. התגעגעתי ל"אדם", אבל נשאתי משא כבד של מסכה שעטיתי על עצמי תוך שאני מחקה את דפוסי הסביבה, ובלבד שאוכל לפחות להסתפח לשאר.

 

האם הייתי מדוכאת? משותקת? פסיבית? קטטונית?

 

לא ולא! חיי מלאו בעשייה, בטיפולים, בהוראה באקדמיה, בכתיבת ספרי מדע ומאמרים. עם זאת, הייתי חלק מהזרימה של החיים עצמם ובה בעת נמצאתי מחוצה להם. עשיתי את הדברים בעודי מתבוננת, תוהה, שואלת. היעדר היכולת לשיח בנאלי, שגור, הותיר אותי מותשת ובודדה יותר לאחר כל מפגש שהייתי צריכה ליטול בו חלק. האמירות הפסיכולוגיות השטחיות של "קבלי את עצמך כמות שאת", "אהבי את עצמך", "הקבלה העצמית היא תמצית השלמות והאושר שלך" - כל אלה התאימו למדור בעיתון, אך אני דרשתי תשובות לשאלות ששאלתי.

 

פרקים שלמדתי בתולדות האנושות על הפילוסופים היוונים, על ההתחבטויות שלהם, על מצוקות הנפש שלהם בחיפושם אחר ה"אמת", חזרו אלי כהד. הם, שהיו מוקפים בצלמים ובפסלים, מצאו את החושים בלתי רציונאליים, בהיותם יחסיים, ותרו אחר קיום רציונאלי מטא־פיזי. קיומו היה הכרחי. תוכנו היה יעד לחיפוש, לעיון ולחקירה במשך כל חייהם. ענקי רוח, שבכתביהם ומבין שורותיהם עולים המצוקה וחוסר הנוחות שחוו בחייהם, שהיו, לכאורה, נוחים ומיטיבים... על אלה העיבו כל העת ואפפו אותם הקושי לפענח את האמת שבקיום הבריאה והאמת המגולמת ביקום המפעים המקיף אותנו.

 

חוויתי מפגשים ספוראדיים עם "נוכחות" שאותה אציג בהמשך. בהיותי ילדה, קיומו של אלוהים היה ודאי עבורי. כך הייתה גם התחושה המופלאה שחוויתי עם לידת בני. רק הם.

 

קראתי כמה פעמים את התנ"ך, את הברית החדשה ואת הקוראן ובחנתי אם במקורות קדומים אלה תימצאנה התשובות לשאלותיי.

 

התפללתי.

 

דרשתי את אלוהים... והוא נענה לי.

 

לאחר שחייתי כך את המציאות שנים רבות, לפתע הגעתי לתמצית שזרקה אור אחר לחלוטין על אותה "אמת". הנה ככלות הכול, זה קרה לי. התשובה הגיעה. הגילוי שלי התרחש. נהדפתי בעוצמת־על לעבר האמת שאותה בחרתי להעלות בספר הזה.

 

באותה תקופה התחלתי לראות, לשמוע ולחוות אירועים שהתרחשו בחייהם של אנשים בהם טיפלתי, ולראות מצבים העתידים להתרחש. ידעתי בוודאות מוחלטת שאני עומדת במבחן של יראה ופחד או של קבלה: כיסאות נפלו ממקומם ללא סיבה, נורות התנפצו, ובהדרגה נוכחויות הקיפו אותי, רק מבלי שראיתי אותן כפי שחוויתי בהיותי ילדה. הם היו עכשיו קולות ללא קול. תוך כדי כך התחלתי לחוש כאילו נטל כבד של שנות חיים מלאות כמעט, יורד ממני בהדרגה. צעדתי בביטחון אל האמת, כשאני אוטמת את חושיי וחשה התעלות לנוכח ההתקיימות שברוח, כשאני חווה מציאויות על גשמיות. טיפלתי, סייעתי בריפוי, הוקפתי באהבה והקפתי באהבה את הסובב אותי. אלוהים בירך אותי.

 

את ברכתו ואת האמת שאליה הגעתי במסע של חיי, שאת קו האופק שלהם אני כבר כן רואה, העליתי כאן על הכתב.

 

עם בוא ההתגלות, לראשונה, התחלתי לחוות את תחושת ההשלמה של החסר. הפער בין היותי חיה והווה ברוח לבין הרוח שהקיפה אותי והעניקה לי יותר ויותר כוחות לחוות את היקום, הלך והצטמצם. חוויתי אחדות, שלמות שפרצה ממני אל האחר, לזולת, אל המקיפים אותי. יכולתי עתה להקיף, להכיל ולקוות להיות מוכלת. מצאתי שסובבים אותי רבים אחרים, שבדרכים משלהם חוו מציאות זו, ומתוכה, ממש כמוני, חלקם הגדול פנה לסייע, לרפא אחרים.

 

ריפוי הנפש והגוף בא ממקור רוחני, ממקום של חיבור עם הבריאה. הוא מושתת על קבלת תעצומות כוח ורוחניות והענקתן לזולת, וממנו - על הישאבות חזרה ליקום הסובב אותנו, בעודנו בשר ודם.

 

והפסיכולוגיה?

 

אני מאמינה שהיא, על כל זרמיה, הייתה שלב נחוץ והכרחי - למרות שגרסה הפרדה בין גוף ונפש - לקראת הבקעת השלב הבא בדמותה של הפסיכולוגיה הרוחנית הרואה באדם מכלול של גוף, של נפש ושל רוח.

 

חזרתי למקורות יקרים, למעיינות ידע שניתנו מפי הבריאה. מתוכם הרשיתי לעצמי לכונן מחדש את הרוח (שהוכחדה בידי הפסיכולוגיה) כחלק מהוויית האדם. התהליך נמשך שנים ארוכות. קודם חשיפתו בלמתי את עצמי בכל פעם מחדש מסיבות שונות: "מי אני שאבוא ואצא ברבים באמירה שמחייבת אותי, לתחושתי, מכוחו של אלוהיי..." כן, עלה בי קול של ספק. גם לאחר שהונחיתי לגבי בית ההוצאה לאור המיועד, עוד המתנתי כשנתיים לפחות. אכן, זהו ספר המחייב מאמץ - גם לכותבו וגם לקוראיו... אבל מי ששואל ומחפש, דומני שימצא את התשובות.

 

לאחרונה התברכתי במפגש עם ספרו של ד"ר אבן אלכסנדר, נוירוכירורג, שחווה התנסות במוות מוחי. כתוצאה מתקיפה של חיידק אלים הוא חווה על בשרו גם את היעלמותה של קליפת המוח (הקורטקס הקדמי), ההופכת אותנו ל"אנושיים". אדם זה התנסה במפגש עם עולם הרוח ועם הקיום הרוחני האינסופי של הבורא. אני מדגישה את המילה "התנסה" כי עם סיום הקריאה, בעוד ספרי שלי מצוי כבר בעריכה, פרצתי בבכי.

 

זה היה כאילו מישהו דאג לשלוח אלי את הספר של אלכסנדר כדי לספק ההוכחה לאמיתות דבריי. מצאתי הלימה בין התנסויותיו לבין חלק מהכתוב בספרי, ובין הניסיון הבלתי נלאה שלי להוכיח את קיומה של הרוח. הקריאה על התנסותו הביאה אותי להתרוממות רוח ממשית. ביני לביני ידעתי, שכל מילה שכתובה בפניכם היא אמת ואין בלתה, והנה פגשתי מישהו "מבחוץ" שהתנסה בחוויות זהות ומאושש את טענותיי.

 

אני חשה צורך ורצון להוקיר את אבן אלכסנדר ולהודות לו על שגם הוא, כמוני, עבר את מחיצת הקושי ואזר עוז לצאת בדברים החורגים ממסגרות החשיבה המקובלות עם האמת האחת והנצחית.

 

בספרי אני מעלה תמצית שראיתי כחובה להעלותה בכתב למען אחרים התוהים ומחפשים כמותי, ולמען אלה שימשיכו את הדרך ויסללו אותה מהמקום שממנו רק התחלתי.

 

ביום פקודה, כשאפרד מן העולם הגשמי ואחבור אל הרוח, אותיר אחריי את תמציתה של הרוח האישית שלי השזורה פה לפניכם בין המילים והשורות.