בדמייך חיי

רשימוּ

רבקה מרים

 

 

אולי כדאי יהיה להתחיל ברְשׁימוּ, הוא השריד שהשאיר, על פי קבלת האר"י, האינסוף, כשהצטמצם ופינה מקומו כדי לאפשר למציאות המוכרת להתקיים. כולנו, אומר האר"י, חיים בחלל הפנוי שהותיר אחריו האינסוף עם הסתלקותו, כשבתוכנו, ובכל הרוחש סביבנו, ממשיך לנשום ולפעום הַרשימו, אותו חותם סמוי ובלתי מתכלה של האינסוף.

 

כשאני מבקשת להעלות כאן, עכשיו, על גבי הדפים האלה, את הבית שבו גדלתי, ברי לי שאני מנסה ללכוד את הרשימו הבלתי נתפס, לאחוז באינסוף שנותר חתום ביומיום, וברי לי שהדבר דומה למי שמנסה לשמר בכף ידו את הרוח הנושבת. עידנים ודורות באים והולכים, כוכבים נולדים וכבים, רעיונות, מחשבות ומושגים נוסקים ונמוגים, ונדמה שגם הרשימו עצמו חומק ומותיר אחריו רק רשימו. הִנה עכשיו אני יושבת לי כאן וכותבת, מולבשת בבטחה בדמותי ובביוגרפיה שלי, כשבעוד זמן לא רב, אם אכן אפשר למדוד הוויה בזמן, תימוג דמותי, ומה שייוותר ממנה לא יהיה אלא רשימו.

 

ברעדה אני ניגשת לכתוב את שאני עומדת לכתוב, בידיעה שמה שאעלה כאן לא יהיה אלא רשימו של רשימו. לא ניתן להעתיק עולם חי והוֹוִי אל הכתב. המהות החיה, החושית, ההווָה, לא תוכל לעולם לבוא לידי ביטוי בדברים שאני עומדת להעלות כאן, אבל אולי כך זה תמיד, כשדווקא במרווחים שאין למלא מצוי החלל הפנוי שמאפשר לקורא הדברים לקראם, כשרק מתוך אזורי הסְפָר נוצר הסיפור.

 

***

מהי נקודת הראשית של הסיפור שאני רוצה להעלות?

 

אכתוב כך – כשאבא נולד היה אביו, ר' שמעון רוכמן, בן שבעים.

 

אבא נוצר כפלא. נראה היה שר' שמעון לא יותיר בן אחריו. שתי הנשים שנשא מתו עליו, וכן שני בניו, וכשלא נשאר מי שיאמר עליו קדיש, הוא נשא לו לאישה את רבקה־בלומה, את רבקה־בלימה התלויה על בלימה, היא סבתי רבקה'לה ששמי כשמה. רבקה'לה הייתה אלמנה, אם לבן אדום שׂער, מאיר. כשלְקחה ר' שמעון רוכמן אליו אמר לה, ואולי לחש באוזנה, אם תביאי לי בן זכר אמלא את מיטתך במטבעות זהב.

 

אבא נוצר כנגד הסיכויים, ושנתיים אחרי היוולדו, כשהיה אביו בן שבעים ושתיים, נולדה לאבא אחות, מרים, שאני קרויה גם בשמה.

 

כנגד הסיכויים. האם כל הַיֵּש מופעל מכוח הַמִּנֶגֶד, נוצר כהתנגדות למשהו, וככל שהמנֶגד הניצב ממול חזק יותר כך מתחזק גם כוח החיות של היצירה?

 

שרה, רבקה ורחל, האמהות בה"א הידיעה, התחילו כעקרות. הפעם הראשונה שבה מופיע שם ישראל בכתובים הוא במצבת מרנפתח מהאלף השני לפני הספירה – אותה ראיתי במו עיני במוזיאון בקהיר – שעליה נחרט "הוּשָׁם ישראל, אין לו זרע עוד". האם על כוחות הקיום להתגבר תמיד על כוחות האיון ולפרוץ דרכם? האם מה שמובא כאן כאבני דרך בתולדות ישראל נכון, למעשה, לכל הקיום באשר הוא ורק מודגש בתופעה החמקמקה, המתעתעת והעיקשת שקרויה "תולדות ישראל"?

 

והרי גם הכוח המאיין, הכוח הזה שעומד מנגד ובולם, עז. האם בפעמים שהוא זה שגובר, גם הוא יוצר בצד ההפכי, בסטרא האחרת, יצירת חידלון?

 

 

 

אבא נולד כשאביו, ר' שמעון רוכמן, היה בן שבעים.

 

גם אני נולדתי כנגד הסיכויים. הורי נישאו בגטו, שלושה חודשים לפני שעלתה כל עירם בעשן. עשר שנים מאוחר יותר נולדתי אני, ילדתם הראשונה. נולדתי למעלה משבע שנים אחרי שהרופאים בישרו לאבי, שחלה לאחר שיצא מהמחבוא בשחפת מפושטת, שנותרו לו רק כמה ימים, או לכל היותר שבועות אחדים, לחיות. נולדתי כשרבקה ומרים, האם ובתה שבשמותיהן נקראתי, ועִמן כל העולם הסובב אותן, כבר נִדְמו כבדותא, או כאגדה. האם נולדתי כְּיֵשׁ מִיֵּשׁ, או כיש מאין?

 

***

ואיך, דווקא מתוך ובתוך האינות הזאת, הַיֵּשְׁנוּת קיימת בכל מאודה ואפשר להכות שורש בקרקע. ואכן, אנחנו מכים שורש. ואפשר ללטף. ולהריח. ולאכול. וזה ממש טעים. ולפעמים גם ממש לא טעים. ואפשר להשתעשע, להתבדח, לבכות. לצעוק. לריב. ולספר. ולחיות. לחיות מאוד.

 

כי אנחנו תחִייה.

 

כי קליפת מותנו נשרה מעלינו ותחתיה נחשפה התחייה.

 

באיזו פשטות מתקיימת האינסופיות, נוכחת ורוחשת, ביומיום הביתי. כי כן, כך, בפשטות, יש בית. והבית הוא הבית שלנו, שברחוב יורדי הסירה. האם אפשר לראות ביורדי הסירה יורדי מרכבה?

 

אלא שלא כיורדי המרכבה, איננו פוגשים כאן בסנדלפון ובמטטרון. כאן חיים אנחנו, אבא, אמא, יהושע ואני. והשכנים. והאורחים שממלאים בחג ובחול את החדרים. והכלבים מוֹרְוָוא וצ'ופצ'יק. ועצי הלילך והרימון שבחצר.

 

השכנים לא נקראים בשמותיהם הפרטיים, קוראים להם אדון וגברת. אדון וגברת פלדמן. אדון וגברת בורוכוביץ'. אדון וגברת ברוכים. אדון וגברת גבאי. הגברת והדוקטור לנסקי. אבל יש גם שמות פרטיים, איגנץ ואדלה מהמכולת, פנחס הסנדלר, חיים הירקן. גם ילדי השכונה כאן, יואב ואמיר ובנצי ועוזי. ואירית שמעוררת קנאה בצמותיה השחורות. וגם רותי. ומיקי. ואיה.

 

לכל אחד מהמבוגרים מבטא משלו. המבטאים עלו ארצה מהגלות. השפה העברית של הילדים שנולדו כאן היא השפה היחידה בעולם שאין לה שום מבטא.

 

וגם אם עדיין עומדים עלינו לכלותנו, עכשיו אנחנו בבית. יורדי הסירה. הבית הוא ספינה בעלת שורשים. ספינה שכל כולה מקום. ספינה שהיא מקומו של עולם. הבית הוא ספינה נטועה, אנחנו גלי הים שנעים על גביה בנועם ובסערה, בנחשולים ובאדוות אנחנו עולים ויורדים בה, מעורסלים כמו בחֵיק. ספינת הבית מכילה אותנו ואת תולדותינו, נושאת בה את עברנו ואת שעתיד לבוא עלינו, ולא עלינו המלאכה לגמור.

 

***

באותו קיץ שחררו אותם הרוסים. הם יצאו אל השמש מתוך הבור שבאסם. מוֹרְוָוא, הכלבה של שׁוּבֶּה וְשׁוּבּוֹבָה, זוג האיכרים שאצלם מצאו מחסה בחודשים האחרונים, הייתה שרועה מתה על הארץ. הגרמנים בנו את העמדה על גג האסם שבו נחבאו, ובטרם נסוגו, הספיקו לירות בה. מוֹרְוָוא נבחה עליהם בזעם, והם לא עמדו בזעמה.

 

זו היא שהייתה באה למחבוא בכל רגע בו הותרה מהשרשרת, לקבל אהבה מהנחבאים ולהעניק להם מחומה ומליקוקיה.

 

הם יצאו. הם הסירו את הקש מעל פי הבור ויצאו. השמש הייתה עזה. במקומות אחרים הייתה עדיין המלחמה בעיצומה, אבל כאן, לכאורה, כבר תמה. הם קמו ויצאו.

 

לבושים במעילי חורף שמצאו היכנשהו, ומאֵין להם דבר נוסף ללובשו מתחת, הם הסתובבו להם כך בחום הקיצי, בין הכפרים. זה מה שהיה. בעברם בין הבתים לבקש פת לחם, או מעט מים, הפנו האיכרים גב. מפעם לפעם היו הכפריים גם מטיחים בשקט, כמדברים אל עצמם, או כלפי אלה ששרדו – כל כך הרבה נשארו. איך זה ששרדו מהם רבים כל כך.

 

הם היו שישה. אבא ואמא. פוצ'ה, אחותה הצעירה של אמא. אפרים־פרויִם, שברבות הזמן יהפוך להיות בעלה. ופרוימאן, ישראל־אהרן פרוימאן. וגם קוּניאק.

 

"קוּניאק" היה כינויו של הנער שנסתפח אליהם בחודשים האחרונים. שמו היה איצ'ה רוזנברג. הוא היה בן של חייט מהעיירה הסמוכה, קאלושין. איש לא נותר ממשפחתו. שנתיים שרד בין הכפרים, משוטט בשדות וביערות עם אישה בשנות השלושים לחייה, וזו נלכדה לבסוף בידי האיכרים, שהתעללו בה וקברוה כשראשה בקרקע ורגליה הפשוקות נותרות בחוץ. קוּניאק, הנער איצ'ה רוזנברג שכינויו "קוּניאק", ייהרג ארבע שנים מאוחר יותר בקרבות בנגב, חודשים ספורים אחרי שיעלה ארצה.

 

הם היו שישה. אנשים צעירים. רזים. כשראינו בילדותנו את התצלום של אבא שצולם כחודש אחרי השחרור, צחקנו וקראנו לו "קופיקו". הוא היה כולו עצמות, רק עיניים גדולות ניבטו החוצה.

 

בין הכפרים הם הילכו. לא לחם. לא מים. לא בגד. לא מיטה או מזרן להניח עליהם את הראש. בערב, כשהחשיך, הם ראו כמה צריפים. הדלתות היו פרוצות. הם נכנסו בעלטה, הצניחו גוויהם על מיטות הקומות וניסו לעצום עיניים.

 

רק בבוקר התברר להם שהגיעו למחנה מיידאנק. דרך מקרה הם הגיעו לשם. הגופות, חלקן שרופות, עדיין היו מוטלות שם, בערֵמות מוגבהות. לפני ימים אחדים בלבד היו כל אלה אנשים חיים שנעו וזעו, שקיוו. בפעם הראשונה ראו הניצולים את גיא ההריגה. מאז שירדו למחתרת שמעו רק שמועות, יריות נשמעו, היו סיפורים. כשנתיים לפני כן, בגטו, וגם אחר כך, בימי שהותם במחנה קופרניק שבעירם, הם אמנם חוו את ההריגה הפרועה בראשיתה. כבר אז נשמטה הקרקע מתחת לרגליהם. אבל הִנה כאן, ממש לנגד עיניהם, נמצא הדבר עצמו. רציתי לומר "הדבר במלואו". לא. את הדבר במלואו אין לראות. איש לא יראנו.

 

גופות גופות. עוד ועוד. ועוד. מתי נהפך גוף לגופה. מהו הרף העין שבו הופך גוף להיות גופה. גוף של ילד. של אישה. של גבר. של זקן.

 

הם הסתובבו שם, רזים וקטנים. שישה.

 

כל כך הרבה, כך אמרו האיכרים.

 

ואז, בקצה המחנה, הם ראו את השבויים. הגרמנים שהפעילו את המחנה לא הצליחו כולם להימלט. שומרים רוסים הקיפו אותם במעגל, רוביהם בידיהם. בתוך זמן קצר יעבירו אותם למחנה שבויים.

 

אבא קפץ. הוא לקח בכוח רובה מיד אחד השומרים, וזה לא מנעו מכך. המלחמה הייתה עדיין בעיצומה. חוקים התגוללו באפר, ולא רק חוקים.

 

אבא לקח את הרובה מיד השומר וכיוון אותו כלפי הגרמנים השבויים. אלה בהו בו מבועתים. זה הסוף. אבא ביקש לירות. הוא כיוון את הנשק אליהם, ניסה ללחוץ.

 

ולא הצליח.

 

הוא רצה לירות בהם. רצה מאוד. בכל מאודו ביקש לירות בהם. המילים הרכות של חמלה שוב לא היו בו. הוא לא האמין בסליחה ובנוחַם.

 

הגופות היו שם, מאחורי גבו, מגובבות בערֵמות, תובעות.

 

הוא הרים שוב את הנשק.

 

ושוב לא הצליח לגרום לעצמו ללחוץ על ההדק.

 

בושה נוראה תקפה אותו. הוא התחיל לצעוק כלפי הגרמנים: "אאופשטיין, פאלן, אאופשטיין, פאלן" (לקום, ליפול, לקום, ליפול). הם עשו כך, נלפתים בפחדם.

 

אבא צעק. וצעק.

 

ואז געה בבכייה.

 

הוא השליך את הרובה לקרקע, ופרש הצידה מתייפח.

 

ואז התחיל להשתעל. שיעול מחריד, כזה שגורף את הנשימה מתוך שורשיה.

 

והוא הקיא דם. בפעם הראשונה הקיא דם. השחפת התגלתה. היא פשתה כבר אל מעבר לריאות, וכבר הייתה במערכת הדם ובעמוד השִדרה.

 

הרופאים שאליהם הגיע כעבור שבועות אחדים בישרו שנותרו לו רק ימים אחדים לחיות.

 

הם טעו.

 

הוא עלה ארצה והוליד אותי.

 

***

בֶּערְל, האיש העולז והגלמוד שעיניו טובות ואפלות ושמספר כחול חרוט על זרועו, סיפר לי שבא לבקר אותנו יום אחד, כשהייתי כבת שנה ועדיין גרנו בבית הקטן, הדו־משפחתי, שבקרית יובל, ומצא את אבא יושב על הספה האדומה, אותה ספה שהייתה נפתחת למיטה כשבאו אורחים. אבא הניף אותי מעלה־מטה בידיו, ואני התמסרתי כל כולי לטלטול וצחקתי בקול.

 

תוך שהניף אותי היה אבא אומר לי ביידיש, "רבקה'לה, ווי איז די בּוּבֶּע? נישטאָ. רבקה'לה, ווי איז מרימ'ל? נישטאָ. ווי איז שמוליק? נישטאָ. ווי איז חיים? נישטאָ, ווי איז מאיר? נישטאָ. ווי איז דינה? נישטאָ" – רבקה'לה, אמר אבא כשהוא מניף אותי, איפה סבתא? איננה. איפה מרימ'ל? איננה. איפה שמוליק? איננו. איפה חיים? איננו. איפה מאיר? איננו. איפה דינה? איננה. כך המשיך אבא למנות את השמות, חוזר ומניף אותי מעלה־מטה, ואני צוחקת, צוחקת.

 

***

איך הייתה אמא אומרת, לוּ היינו מבינים את האלוהים הוא היה אליל.

 

***

לפני כמה שנים התעוררתי במיטה זרה בפריז. ראיתי את אור הבוקר הראשון מתחיל לבצבץ מבעד לחרכי התריס בחלון, ולמשך רגע קצרצר ואינסופי לא זכרתי מי אני.

 

האם גם זה שלא זוכר מיהו מתגעגע?

 

***

הריח השובב, המעודן, שאפשר לשכון בו. אמא.

 

ורוֹבֶּר מִצרפת שנתן לאמא במתנה תקליט של אנריקו מסיאס ובו שיר האהבה "טי אה לה פאם דה מון אמי", אַתְּ אשתו של חברי הטוב. וחיים גראדֶה, האריה בעל עיני הילד, שחמד את אמא בלבו. ועוד.

 

***

השפה העברית שבפינו היא תחייה. האותיות הן עֲצָמוֹת, הן העצְמוּת עצמה. בתוך פינו הן קרבות זו אל זו, ובהבל פינו הן מתחיות. כשאנחנו מצרפים ע' לצ' ניטע עץ. העץ לא היה מתקיים לולא צירפנו עצם אל עצמה.

 

***

גם אמא נולדה כנגד הסיכויים.

 

אביה, מרדכי־יהושע פינקלשטיין, שכולם קראו לו מָרְדְכָ'לֶה מלבד חוה'לה, אשתו, שקראה לו בשמו השני, שִׁיָע'לֶה – היא נהגה לקרוא לכל מקורביה בשמם השני, המוזנח, כדי שזה לא יישאר תלוי עליהם כאיבר מדולדל – יצא למלחמת העולם הראשונה עם הצבא הרוסי, מותיר אותה ואת ילדתם הקטנטונת, חיה, לבדן. לאחר שתקופה ממושכת לא הגיעה כל ידיעה ממנו, הופיע שמו, מרדכי פינקלשטיין, על לוח המודעות ברשימת ההרוגים. חוה'לה הבינה שהתאלמנה.

 

ולאחר ימים, כשחלפו פעם צוענים בעירם, מינסק מזובייצק, אמרה אחת הצועניות לחוה'לה, נשארת לבדך ואת בטוחה שבעלך מת. זה לא כך. הוא חי, וביום שישי בעוד שבועיים הוא יחזור אלייך. וכך היה.

 

אמא נולדה לאב ששב מן המתים. אחריה נולדו חיים, ציפורה שכינויה פוצ'ה, ושמוליק.

 

מרדכי־יהושע פינקלשטיין מת מסרטן בהיותו בן ארבעים וארבע, בשלהי 1938, רגע לפני שבאה המלחמה וצירפה אליו את חוה'לה, את חיה, את חיים ואת שמוליק.

 

חוה'לה ושמוליק בן החמש עשרה נספו בטרבלינקה. חיה, שהייתה בחודש התשיעי להריונה, נורתה בכיכר העיר. חיים קפץ מהרכבת לטרבלינקה ולא נראה עוד, ושנים רבות היו הורי מקשיבים לתוכנית לחיפוש קרובים, אולי, אולי.

 

***

אחרי נסיעה של שעות באוטובוסים מגיעים אבא ואני לצפת. בבית הקברות הישן של העיר מדלג אבא כגדי בין הקברים. את הטמונים כאן הוא מכיר מילדותו, וברור לחלוטין למה נקרא המקום הזה בית החיים. בבוקר, לאחר שישנּוּ בקריית האמנים אצל משפחת מֶרְזֶר, אנחנו יוצאים שוב לדרך, ולראשונה אני רואה את הכינרת.

 

בזה אחר זה נפתחים הספרים, והכתב שָׁב אל העל־פה החי. לעתים קרובות מבקר אבא אצל בני משפחת ברוכים, השכנים הכורדים מהבית הסמוך. הם ה"תרגום יידן", יהודֵי התרגום, והוא מנסה לדבר אִתם ארמית.

 

***

דומה שכל מי שחי אז בארץ צמח מתוך קיטוע. אי־שם התקיימו השורשים, נחושים, עזים, ספונים עמוק בסתר הקרקע, היו גם הענפים והעלווה והפריחה והפרי, שהם אנחנו, הרוחשים והוֹוִים, אבל הגזע שאמור היה לקשר בין השורש לבין הצמרת נגוז ונעלם.

 

האומנם את תמונת חיינו שלנו ניבא לו לבו הדואב של "אחר", הוא אלישע בן אבויה, ורק כתוצאה מקוצר אפשרותם של הסובבים אותו לראות אז את העתיד להתרחש העלילו עליו וכינוהו בבוז "מקצץ בנטיעות"?

 

מתוך קיטוע צמחנו כולנו, החלל שהותיר הגזע האבוד היה טעון אימה נוראה וכמיהה שאין לה מרפא. עם זה, לפעמים נדמה היה שדווקא באותו חלל מתחוללת חיוניות שאין כדוגמתה.

 

***

לפעמים, בחשיכה גמורה, נפקחות העיניים ורואים שהכול חשמל.

 

***

כשאבא רצה לשמח את באי הבית היה לוקח בקבוק יין פקוק, נעמד על השולחן, הופך אותו אל פיו וכמו גומע את תכולת הבקבוק כולה, מושך את כולנו אחריו.

 

פעם הוא למד שתי מילים בהונגרית, "סרטלאק" ו"אימדלאק", שמשמעותן דומה, או חופפת, משהו כמו – אני אוהב אותך, אני מעריץ אותך. אבא היה מאושר ובאותו יום, כששנינו ירדנו במורד רחוב שלומציון המלכה, הוא התחיל לקרוא לעברי בקול, "סרטלאק! אימדלאק!", שוב ושוב הוא קרא כך לעברי, ואני, נבוכה מפני העוברים והשבים, ניסיתי בעת ובעונה אחת להיצמד אליו ולהתכרבל בחיקו וגם להימלט מפניו למרחקים.

 

ובפעם אחרת, כשירדנו במורד רחוב ז'בוטינסקי, שאל אותי אם אני רוצה לחזות בהתקהלות – ומיד נעמד לו לצד אחד הבתים, כשהוא ספק מלחש ספק מסביר משהו בהתלהבות ומצביע לעבר אחד החלונות, ובתוך דקות אחדות התקהלו סביבנו יותר מעשרה אנשים, משוחחים זה עם זה בהתרגשות ומצביעים לעבר אותו חלון עצמו.

 

ובשבת, על שפת הים של בת־ים או אולי של נתניה, כבר קשה לי לזכור, כשיצאנו הוא, אמא, יהושע ואני מהמים וטיילנו לאורך החוף בבגדי הים שלנו, צרובי מלח ושחומים מימים של שמש, התחיל לשיר, "שבת היום לה' אלוהי ישראל".

 

ואיך הוא אהב לצמצם את הפה, למשוך את הלחיים פנימה ולחקות את תנועות האכילה של ארנבים. בשנות המחבוא נהג לצפות משך שעות בבעלי החיים שהסתובבו בחצר ולמד לחקות רבים מהם.

 

ואיך היו עיניו מתמלאות דמעות פתאום והיה אומר, רבקה'לה, אנחנו בירושלים.

 

***

יש יד שהופכת, שוב ושוב, את האיבוד למפת דרכים.

 

***

אמא ואבא יושבים זה לצד זה ליד שולחן הפורמייקה הבהיר שבמטבח, ואמא מקריאה לאבא קטעים של פרוסט, של פוקנר או של א.ת.א. הופמן, שסִמנה קודם לכן במיוחד בעיפרון.

 

***

יהושע ואני חופרים לעומק של כמעט חצי מטר בגינה, ולא מצליחים למצוא נפט.

 

***

גם כשכבר היה בביתנו טלפון, לא נהגו האנשים בימים ההם להתקשר לפני שבאו לבקר. מי שרצה לבוא פשוט דפק על הדלת ונכנס. בבית היו כמעט תמיד אורחים. הבאים ישבו בכסאות המרופדים מסביב לשולחן הגדול, שולחן שלא נועד לאכילה דווקא; הוא היה מרחב של חיים, וגם כשהיו על גביו ספלי תה וקפה ועוגות שאפתה אמא, או תבשילים שבישלה, היו המילים, שנאמרו ברכות או בסערה, ולפעמים בשתיהן גם יחד, עוגן המתרחש. השיחות, גם כשנועדו לתאר דברים, לספר סיפור, לבטא עמדה בנושא אקטואלי כלשהו, היו באוזני תמיד יותר ניגון מאשר אמירה, כי הבית שלנו התקיים על ניגון.

 

***

רפרוף מהיר על אחדים מבאי הבית.

 

הצייר מרדכי ארדון, שנהג להגיע אלינו עם אהובתו המשוררת ריקודה פוטש ולספר ליהושע ולי שהקרחת שלו משמשת שדה תעופה לזבובים. הסופר שלמה צמח, אצילי וגבה מצח, איש העלייה השנייה. יהודה יערי, איש מצומצם אל עצמו ועמוק, שעלה בעלייה השלישית והעלה את סיפוריה על הכתב, והוא זה שהעתיק את המילה "קיבוץ" ממפגשי סוד של חסידות ברסלב לממשות על פני האדמה. משכונת עין התכלת שבנתניה נהג להגיע אלינו גלף העץ צבי טברדז'בו, איש כהה ומוצק, שהביא אתו משנות המחנה הסובייטי בקמצ'טקה אישה נכריה, גרומה, בהירה. לעתים, כשנשאר ללון בביתנו, היה צועק בשנתו וההורים היו רוכנים אליו, מנסים להעירו, לוחשים אליו בחיבה, הֶרְשָׁלֶה, הֶרְשָׁלֶה. טברדז'בו ידע להקרין על הקיר צלליות מופלאות של כלבים נובחים, של איילות בתנועה, של פילים ושל ג'ירפות, כמו גם של קנדי וחרושצ'וב שמתווכחים, וכשסובב את כפות ידיו על פיו הפיק מפיו את השריקות והציוצים של כל ציפורי העולם.

 

***

כשנחשפה השחפת של אבא במחנה מיידאנק, מיד אחרי השחרור, הוא הובא לבית חולים בלובלין. עמוד השִדרה שלו היה נגוע, הוא לא היה יכול ללכת או לעמוד, כשאמר פתאום לאמא, אסתֵּרְ'ל, מוכרחים לצאת מכאן. איך נוכל? התרעמה אמא. אבא ירד בזחילה מהמיטה, זחל על ארבע אל הקומה שמתחת, כשאמא מדדה אחריו בדרך החוצה, אל הרחוב.

 

באותו לילה נכנסו פרטיזנים פולנים לבית החולים והרגו את כל החולים היהודים שאושפזו שם.

 

***

אבא אמר, אם נגזר שעל העם היהודי תיפול שואה בימיי, לא הייתי בוחר להיות בשעה כזאת אלא אִתו, לא בשום מקום מרוחק ממנו.

 

***

האם כָּאַב לו לַסְּנֶה שבער ולא אוכָּל?

 

***

זמן קצר אחרי שנמלטו מבית החולים, מצאו להם אבא ואמא חדר בלובלין. אבא שכב במיטה ללא יכולת לזוז, כשאמא הלכה לרופאה יהודייה מבין הניצולים להתייעץ אִתה בנוגע אליו. הרופאה אמרה לה, לאמא, תראי, נשארו לו רק כמה ימים, או לכל היותר כמה שבועות. אין לך למה לקוות. זה אבוד. את אדם צעיר, אמרה לה, יהיה לך קשה, אבל תתגברי. כל החיים לפנייך. אמא חששה לחזור הביתה, וכשעמדה מחוץ לדלת ובכתה שמע אותה אבא בוכה וביקש ממנה להיכנס.

 

אין ספק שאת בוכה, אמר לה, כי היית עכשיו אצל הרופאה והיא אמרה לך שאין לי סיכוי. מה היא יודעת? מול המיטה שעליה שכב אבא תלויה הייתה מראה גדולה. הוא הביט בהשתקפותו בראי ואמר, את רואה, אסתר'ל, הִנה אני רוצה להזיז את הראש ימינה, ומזיז. אני רוצה להזיז אותו שמאלה, ומזיז. אני רוצה להרים את הידיים, ומרים. אני רוצה לחיות, ואני אחיה.

 

***

בצמר גפן טבול בחלב מנקה אמא בזהירות את עלי הפילדנדרום ואת עלי הפיקוס שגדלים בעציצים הגדולים. הפטיפון משמיע את שמעון ישראלי, את שושנה דמארי או את שלישיית גשר הירקון, ויהושע ואני, שמכירים את כל המילים, שרים עם התקליט.

 

ואיך עץ הלילך שבחצר פורח תמיד לקראת יום הולדתה של אמא שחל, למניינם, באחד באפריל, קְרִי ביום השקר, ולמנייננו שלנו חל בערב בדיקת חמץ. אמא הייתה אומרת, כשהוציאו את החמץ אני נכנסתי.

 

***

הַכְּתָב, שנוצר בערב שבת בין השמשות, באותו הֶרֶף שבין בריאה לעצירה – מנסה שוב לרקום, באותיותיו הדקות כחוט של רקמה, סיפור.

 

האם במקביל, כשותף או כיריב, נוצר בערב שבת בין השמשות גם העל־פה?

 

***

כשהיה אבא בן חמש, נפטר ר' שמעון רוכמן. אבא זכר רק שהאומנת הנוכריה, הַווֹיְצ'כוֹבָה, זו שנהגה להעיר אותו בכל בוקר ולומר אִתו "מודה אני", לקחה אותו בחצי הלילה ממיטתו אל מיטת אביו הגווע שהניח את כפותיו על ראשו וּבֵרְכוֹ, "זאָלזט לערענען, זאָלסט דאַווענען, זאָלסט זייַן אַ ייד" – שתלמד, שתתפלל, שתהיה יהודי.

 

ר' שמעון רוכמן היה חסיד גור, אבל יחיאל, ה"מלמד" של אבא, היה חסיד פוריסוב, והִרְבָּה לספר לאבא על החסידות הזו שראשיתה ביהודי הקדוש. חסידי פוריסוב, סיפר יחיאל, מקיימים חלק מתפילותיהם ביער, ומכונים גם "פוריסאווע קאווע טרינקערס", שותי הקפה של פוריסוב, מפני שבכל בוקר אינם מתחילים להתפלל לפני שֶׁתּוֹרָן מבין הבחורים קונה פולים משובחים וטריים, שופת את הכלי על האש, וממש ברגע רתיחת הקפה יוצק קמצוץ חלב על המשקה הרותח. רק כך, הוסיף יחיאל, אפשר להתחיל את היום.

 

מתוך סיפוריו של יחיאל המלמד, ברח אבא, כשהיה בן עשר, מהבית, עלה על הרכבת לוורשה ועבר להסתופף בחצרו של הרבי מפוריסוב. הרבי התגורר בימות החורף בוורשה, ומדי קיץ עבר לעיירת הקיט אוטווֹצְק. כשהיה בן שש עשרה קיבל אבא סמיכה לרבנות, ובגיל שבע עשרה התפקר והפך להיות עיתונאי בוורשה.

 

כששמעה רבקה'לה, אִמו, שֶׁלַּייבָּלֶה שלה עזב את דרך אבותיו, היא פרצה לבית המדרש של הרבי מפוריסוב, קרעה לרווחה את הפרוכת שלפני ארון הקודש וביקשה לתבוע את הרבי לדין תורה. הגיע אליך ילד יהודי טהור, אמרה לו, ומה אירע לו בחצרך.

 

***

בתקופה הראשונה לשהותם במחבוא עוד עברו מדי פעם יהודים לפני בית האיכרים, ונער ונערה, איש או אישה, היו מקישים בחיל ורעדה על הדלת ומבקשים פת לחם, אבל עם הזמן התמעטו אלה והלכו, עד שחדלו לבוא. הנחבאים הגיעו לידי מסקנה שהם היהודים האחרונים שנותרו באירופה.

 

ואז, סיפר אבא, הבנו שאלוהי ישראל נשאר בלי עמו. "עִמו אנוכי בצרה" אמרנו אז לעצמנו, סיפר, אנחנו אִתו, עם אלוהי ישראל, בצרתו. ואבא ואפרים, הוא פרוֹיִם, ניסו לכתוב אז, מהזיכרון, את הסידור. הם ניסו גם לחשב מתי בערך נופל יום הכיפורים, ובאותו יום לא הביאו מזון אל פיהם. הם ניסו לחשב מתי נופל חג הפסח, ולא אכלו לחם כל אותו השבוע.

 

***

כשהייתה אמא מאוד עצובה הייתה ממשיכה לעשות את אשר עשתה כשהיא מפזמת לעצמה בשקט את "אמא אמרה לי דני" של מרים ילן־שטקליס.

 

בתקופה הראשונה אחרי עלייתם ארצה, חשבה אמא להיות מיילדת.

 

***

בטיול היומי שלנו, כשחלפנו על פני אנשים, הייתה אמא מצביעה מפעם לפעם על מישהו מעוברי האורח, וכך, מהתבוננות בפני האיש, במבנה גופו ובקצב הילוכו, בָּנינו שלושתנו, יהושע אמא ואני, את סיפור חייו.

 

לפעמים אני מרגישה שמישהו מתבונן בי כך.

 

***

בבית דיברנו יידיש.

 

לאבא ולאמא הייתה עברית שוטפת, רהוטה, עשירה, אבל בבית, בינינו, דיברנו יידיש. יידיש הייתה השפה שבין אבא לאמא, לשון החשאין שבה כוננו שניהם את הברית ביניהם. יידיש הייתה לשון אבותיהם ואִמותיהם, לשון ילדותם.

 

לשון הברית שביניהם כוננה גם את הברית בין ארבעתנו.

 

וכשיידישיסטים קונְנו בפני אבא על היידיש שנגוזה, היה אומר להם, אבל הרי כך צריך להיות. זה הכרחי. היידיש לא יכולה הייתה לשרוד בלי דובריה, בד בבד עִמם כלתה ועלתה באש. במקביל, אמר, יצאה העברית מבין הספרים ושבה להתחיות בפיותינו. כך נגזר וכך צריך היה לקרות.

 

אבא המשיך לכתוב יידיש, למרות שידע שקוראים לא יהיו לו. רבקה'לה, אמר לי, אני כותב לגניזה.

 

***

האם כשאמרה שרה "צחוק עשה לי אלוהים" היה קולה זהה לקולו של הסנה?

 

***

שניים מתוך המון דיקלומי שטות שנהגנו לדקלם בבית, ביידיש:

 

 

 

ער גייט, ער גייט, ער גייט

 

דער קאפעליוש פערדרייט –

 

[הוא הולך, הולך, הולך, עם מגבעת הפוכה –]

 

 

 

קוקוריקו, דער טאטע איז נישטאָ

 

ווי איז ער געפארן? קיין קאלושין

 

וואס וועט ער קויפן? א פעסעלע ביר

 

ווו וועט עס שטייען? אונטער די טיר

 

ווער וועט עס טרינקען? איך מיט דיר.

 

[קוקוריקו, אבא איננו. לאן נסע? לקאלושין. מה יקנה שם? חביונת בירה. איפה נעמיד אותה? מאחורי הדלת. מי ישתה ממנה? אני ואתה].

 

***

בהיותו בן שישים, ביום ח' באלול, יום השנה להילקחם של בני עירו – בהם רבקה'לה אמו ומרים אחותו – לטרבלינקה, לקה אבא באירוע מוחי. בי"ב באלול, כשלושה ימים מאוחר יותר, נאסף אל אבותיו.

 

***

בתוכֵנו, כאיבר מאיברינו, נמצאת הדלת שבין המוחש לנעלם.

 

***

לא הבאתי כאן דבר על יציאתו של אבא, כשהייתי כבת שבע, למסע של ארבעה חודשים מסביב לעולם, מסע שבמהלכו הגיע גם לאיים נידחים ולמקומות שעצם שמם מצטלצל כסיפור. לא העליתי כאן את החנות שפתחה אמא. לא סיפרתי פה על ימי המלחמה שעברנו, כשקירות הבית רעדו מסביב ויהושע לא הצליח להגיע הביתה ושלושתנו, אבא אמא ואני, שכבנו מתחת לשולחן, ונדמה היה שהקיץ הקץ. גם לא הזכרתי איך כתב אבא את מה שראה בו את עיקר כתיבתו – הספר בצעדים סומים על פני האדמה.

 

לא העליתי כאן רגעים על רגעים שכל אחד מהם מהווה נצח. באיזו מלאכת מחשבת נארגים זה בזה הזעיר והכביר. איך אוכל לתאר את שאכן היה. הערפל אשר שָׁם האלוהים פרוש על שהווה ועל שהיה.

 

כל שהעליתי כאן אינו אלא רשימו שברשימו.

 

***

הימים חולפים, השנים חולפות, התקופות והעידנים, ובתוך כל זה אני שואלת את עצמי אם הזמן עצמו מזדקן.

 

***

אני תוהה איך לסיים את הדברים. אם קשה היה לי להתחיל, הרי שקשה לי, לא פחות, לסיים.

 

אולי אסיים בירושלים. אני יושבת כאן, עכשיו, ליד השולחן בביתי שבירושלים, עיר החידה שאין לומר דבר שיבטא אותה אל נכון.

 

כשהיה אבא בן חמישים ושלוש, שבע שנים לפני שנפטר, הוא לקה בשבץ מוחי, ובמשך כשעה וחצי הוגדר מת קלינית. הדוקטור שמעון סלבין, שקרא את ספרו של אבא בדמייך חיי, אמר, לא אוכל לתת לאיש הזה למות, והוא שהחזיר את אבא לחיים.

 

אחרי שחזר אבא בהדרגה לעצמו, סיפר לנו ששמע מתוך הערפל את הרופאים הרוחשים סביבו והבין שהוא מצוי כבר מעבר לקצה. ואז, סיפר, חיפשתי נקודה שתמשוך אותי ותחזיר אותי לחיים. חשבתי על אמא שלנו, סיפר, וזה לא החזיר אותי. חשבתי עלייך ועל יהושע, סיפר, וזה לא החזיר אותי. ואז נזכרתי שאני בירושלים, וחזרתי.

 

ואמא. משך שש עשרה שנים לקתה בדימנסיה ונאספה לאט אל עצמה, בטרם תיאסף אל אבותיה, או אל מה שמעבר גם להם. בשנות התכנסותה ההדרגתית של אמא, שהיו קשות מנשוא, לימדה אותנו לימוד הפכי מזה שלמדנו דרכה בראשית ילדותנו. אם בקטנותנו היא לימדה אותנו את הליכות העולם, לימדה אותנו לקרוא לשולחן שולחן, לחלון חלון ולאור אור, לימדה אותנו להתבונן בשעון ולהתנהל על פיו, הרי שבשנותיה האחרונות היא לימדה אותנו את מוגבלותם של כל אלה. בשנותיה האחרונות לקחה אותנו אמא למסע אל מעבר למוקדם ולמאוחר, אל מעבר לַשֵּׁמות, אל מעבר למוגדר, לנמדד וְלַנִּסְפָּר.

 

בתקופה הראשונה להצטנפותה פנימה, כשעדיין פנתה אל החוץ, הייתה פונה לכל הנכנס הביתה בדרך קבועה. מי אתה? הייתה שואלת. אה, אתה יונתן, ענתה לאחר שנענתה, ואני, אני אסתר. נולדתי במינסק מזובייצק. היו בעיר שלנו ששת אלפים יהודים ונשארו רק עשרים וחמישה, ואני, אסתר הקטנה, ביניהם. וזכיתי לחיות בירושלים.

 

כך פנתה אמא שוב ושוב לכל מי שבא הביתה. אה, אתה – חנן, יעקב, ינון או אהוד – ואני אסתר. נולדתי במינסק מזובייצק. היו בעיר שלנו ששת אלפים יהודים ונשארו רק עשרים וחמישה, ואני, אסתר הקטנה, ביניהם. וזכיתי לחיות בירושלים.

 

עם הזמן נבוכונו יותר ויותר מתגובתה. רק בעבור זמן הבנתי שזוהי הצוואה שאמא מותירה אחריה.

 

וחשבתי שזאת הייתה גם, מן הסתם, דרכם של כל המוזכרים בפרקי אבות כ"הוא היה אומר". כל אחד מהם לקה, בזמנו, בדימנסיה, והיה שב וחוזר על אמירה אחת ויחידה, אמירה שמתמצתת את חייו, עד שכל סובביו עייפו לשמעו.

 

אבל זאת הייתה הצוואה שהותיר אחריו.

 

שמעון הצדיק היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים. הלל היה אומר, אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי. שמעון בן גמליאל אומר, על שלושה דברים העולם קיים, על הדין ועל האמת ועל השלום. ואמא הייתה אומרת, אני אסתר. נולדתי במינסק מזובייצק. היו בעיר שלנו ששת אלפים יהודים ונשארו רק עשרים וחמישה, ואני, אסתר הקטנה, ביניהם. וזכיתי לחיות בירושלים.