א. שני בָתיי הראשונים
משנות ילדותי המוקדמות כמעט לא זכור לי דבר, מלבד אנקדוטות משעשעות פה ושם – אולי משום שאותה תקופה נקטעה לפני שמלאו לי חמש. אבל לאחרונה קיבלתי זריקת־זיכרון בסרט דוקומנטרי-דרמטי שביימה אחייניתי, מוּלי לנדֶסמן, על סבתהּ, היא אמי, ובסרט זה אחותי, מרים – חודָשים מעטים לפני מותה – שופכת אש וגופרית על היעדרם של הורינו מחיינו. מרים (שם חיבה: מֶרֶץ') היתה האדם הקרוב אליי ביותר, למרות שהיתה מְבוגרת ממני בארבע ורבע שנים – הבדל עצום כשאתה בן ארבע! – והפרטים שהיא מגלה בַּסרט מהווים עדוּת נאמנה על מה שקרה בביתנו (או נעדר ממנו) בשנות השלושים של המאה שעברה. לדבריה של מרץ', להורינו, מרגוט קלאוזנר ויהושע ברנדשטטר (אבי מילֵא את תפקיד אביה המאמץ, ושָנִים אחדות היא גם נקראה על שמו, "מרים ברנדשטטר"), לא היה בשבילנו זמן בכלל. "הכל היה אצלם קודש להבימה," היא מטיחה אל המצלמה שבידי בִּתה, "זה היה שיגעון! כמעט לא ראינו אותם. ומי שטיפל בנו היו רק מטפלות גועליות!"
וכך – בהשפעת אותה "זריקה" (ומן הסתם גם מלחץ מתמשך של ידידים) – בהגיעי לשמונים ושש התחלתי לשרטט קווים לתולדותיי. עניין גרר עניין, בְּדַל זיכרון החייה אירוע נשכח וזיכרונות זנוחים החלו להיארג ליריעה רחבה ונושמת, הרבה מעבר לציפיותיי.
ידידיי דחקו בי תמיד שאתלונן על כך שנשלחתי מהבית בגיל כה רך – פחות מחמש – אבל ככל שניסיתי לא הצלחתי לגלות בתוכי שמץ של מרירות לגבי היעדרם של הוריי מחיי; כאילו לא הרגשתי בחסרונם; כאילו שאין אדם משתוקק למעדן שמעולם לא טעם ממנו. הכל זרם כפי שהיה צריך לזרום. המטפלות לא נראו לי גועליות, הן היו חלק מחיי בדיוק כמו המיטה או השולחן; הן גם התחלפו בתדירות דומה. נותר בי מהן רק זיכרון מטושטש. ואותו הדבר יכול להיאמר גם על הוריי, רק שהם, בתוקף יתרונם הברור, נשארו חלק מחיי הרבֵּה אחרי שהמטפלות נעלמו ואינן.
צילום אומנותי בשחור/לבן מהימים ההם (של "פוטו לולה", נדמה לי) שתלוי בחדרי מראה ילד תל־אביבי מתולתל ומחוייך כבן שנתיים-שלוש, מלאך ממש! העננה היחידה המרחפת מעל אותם ימי־חסד היא שאבא אסר עליי לשחק עם ילדֵי הרחוב, מה שלא מתחבר לי עם אופיו העממי המוצהר. והיה עוד איסור – או כמעט איסור – שבא מפיו: שונא מתנות יחיה! אבל למרות גילי הרך ראיתי וגם הֵרחתי שאבא לא מונע מעצמו את מנעמי החיים, ועל כן קיבלתי את שני האיסורים – איך הייתי אומר את זה היום? – באופן יחסי ובהתאם לתנאים.
האיסורים הללו מתחברים בזיכרוני אל אישיות חוץ־משפחתית – יהושע הקטן, שגר קומה אחת מעלינו ברחוב שיינקין פינת אחד העם בתל אביב. יהושע הקטן היה קצת גדול ממני, בעל שׂער קצר, מכנסי חאקי עד הברך, עיניים רחוקות זו מזו, והעיקר: הוא לא בא מהרחוב, הוא בא מחדר המדרגות! מה שאִפשר לי לעקוף את האיסור הראשון. יום אחד משכתי אותו לדירה שלנו להראות לו את האוטו מכַבֵּי־אש שלי – צעצוע ענק אדום עם טנק נחושת נוצץ ועם גלגל הַשְפְּרָצָה בצד – שקיבלתי בטח לאיזה יום־הולדת (אני כותב "בטח לאיזה" כי אני לא זוכר אף פעם שחגגו לי יום הולדת, עד שתַמי, אשתי הרביעית, הכינה לי מסיבת הפתעה ביום הולדתי החמישים). האורך של האוטו היה כמעט כמו הגובה שלי, והיה לו הגלגל הזה שכשסובבת אותו האוטו היה משפריץ מים לכל הכיוונים – או היה צריך להשפריץ, כי איך אפשר להשפריץ בדירה, גם אם יש בה ארבעה חדרים, בלי להרטיב את השטיחים הפרסיים? אלה שקנו לי את המתנה פשוט לא חשבו על זה – או שהם לא ידעו שלַבֵּן של מנהלי התיאטרון הלאומי אסור לשחק ברחוב...
בהתרוממות רוח דתית ממש גררנו יהושע הקטן ואני את האוטו במורד המדרגות לחצר האחורית (לא לרחוב, חלילה), והשפרצנו בתורות את כל המים שהיו לו בדוּד, סביב-סביב-סביב. המים הרימו אבק וגרמו לחתלתול שגר שם להתלבט אם לברוח או ליהנות מהשפריץ. חתולון יקר! הוא עוד לא למד לפחד ונשאר להתבונן במעשינו עד הסוף המר.
כשהדוד התרוקן והיינו צריכים לסחוב את האוטו למעלה כדי למלא אותו שוב, התרוקנה לנו גם ההתלהבות. עמדנו כמו גלמים, בהינו במכשיר הנוצץ ואז בא לי רעיון: לנסוע עליו. שווה לפחות לנסות. פירקנו את הדוּד וגילינו על השאסי שלו שפיצים חדים. הם היו שם כדי להחזיק את הדוד בַּמקום אבל הם איימו על התחת שלנו.
אז מה עושים? נו, מה עושים?
בין המתנות בחדר שלי שעברו את מחסום האיסור השני היה ספר בעל כריכה צהובה קשָה: מזמורים ופזמונות מאת חיים נחמן ביאליק. לא שנאתי אותו. להפך, הכרתי בעל־פה את הפזמונות ואפילו המצאתי משחק – איך, לפי הציורים, לדקלם כאילו שאני קורא את המילים. מרץ', שהִקריאה לי אותם בראשונה, נפלה בפח וקראה: "הוא יודע לקרוא! עמוס יודע לקרוא!!" אבל זה לא עזר. הוריי לא שמו לב לגאון הזה שצומח להם בבית, ואני לא אישרתי ולא הכחשתי את מה שמרץ' אמרה, רק המשכתי לחייך את חיוכי המקסים.
ביאליק קיבל תפקיד של – איך קוראים לזה היום? – שומר תחת. תקענו את הכריכה הצהובה שלו על השפיצים, התיישבנו על הצד החלק שלו, ולא היינו צריכים יותר לדאוג. רק שלא יכולנו לשבת על האוטו ביחד, וזה שכבר ישב היה צריך לדחוף ברגליים והברכיים שלו נתקעו לו בסנטר. אז מה עושים עכשיו? איך זה שלמכשיר כל־כך מוצלח אין שום שימוש חוץ מלהשפריץ? השלכנו את ביאליק הצידה, הרכבנו בחזרה את הדוד, ואז צץ לי עוד רעיון: בָּרֶווח שבין הדוּד לקבינה־של־הנהג נסיע את החתלתול! אבל גם זה לא הלך. הגור לא אהב לנסוע בין הקבינה לדוּד וזחל החוצה לפני שהספקנו להסיע אותו אפילו רבע צעד. שׂמנו אותו שוב ברווח והוא שוב זחל החוצה, העקשן. אחרי הפעם השלישית נמאס לנו, זרקנו אותו לתנור חלוד דמוי־ארובה שהיה בחצר וכתשנו אותו במקל של מטאטא.
יש לי בעיה. אני לא זוכר מה הרגשתי אז. זה כאילו שלא אני עשיתי את זה. ועוד משהו: אף אחד לא שאל אותי איך הגיעה הנבלה הפיצפונת לתחתית התנור וכך, שלושה דורות אחרי שיהושע הקטן נעלם מחיי, ויש להניח שהוא כבר לא חי, רק אני בכל העולם סוחב בתוכי את הרצח הקדמון הזה.
מה קרה לביאליק ולאוטו? גם את זה אני לא זוכר. בטח השארנו אותם בחצר ואף אחד לא שם לב. מה שאני כן זוכר זה את הפּרידה מיהושע הקטן – יותר נכון, את החלל הריק שהַפּרידה ממנו השאירה בי. החלפנו דירה ועברנו לקומה שנייה של בית אחר ברחוב אחד העם, בקצה שלו, והחלון שלי שם פנה למגרש חול ענק שעליו – ככה הסבירו לנו בהמון חשיבות – עומד בית הבימה לקום. לא כל־כך הבנתי איך "קם בית", וגם לא ראיתי אותו "קם" מסיבות שעוד אספר עליהן. אבל במנוחת הצהריים הראשונה בחדר החדש שלי נרדמתי וחלמתי שאני הולך על רצפה רטובה לכיוון הקיר שפונה לרחוב אחד העם. הקיר נפתח, ככה, לצדדים, ואת מי אני רואה שם? את יהושע הקטן מרחף מולי ומושיט אליי את שתי ידיו.
גם על החלום הזה לא סיפרתי. לָמה שזה יעניין מישהו? מרץ' היתה עסוקה בעניינים שלה ואת ההורים ראיתי כל־כך מעט, שגם אילו רציתי לספר להם הם לא היו מוצאים לזה זמן.
היה עניין אחד, שקשור בי, שעניין אותם: זה שהרטבתי במיטה. יום אחד, שוב בשעת הצהריים, נקרעה השמיכה מעליי והופיעו שם הפנים של אבא ואמא עם עיניים עגולות כמו פה של דג. הן היו תקועות בפיפי שלי (לא קראו לו אז "בולבול"; עוד לא המציאו אז את שם החיבה הזה). מהגמגום שלהם – פּ, פּ, פּ – הבנתי שהם בטוחים שזה שאני משחק בַּפּיפּי גורם לי להרטיב. איזה טיפשים! הרי יכולתי להפסיק את הזרימה הנעימה הזאת מתי שרציתי, אבל לא רציתי לוותר על להכריח אותם להסתכל עליי ולראות אותי. נכון ששיחקתי בבולבול, אז מה? גם היום אני עושה את זה. אולי גם קפאתי תחת המבט המפוחד שהם תקעו בידיים שלי שהגנו על הפיפי שלי, אבל לא פחדתי. את הפחד ראיתי בעיניים שלהם. אולי הם התחילו להבין שהם מקלקלים משהו שהם לא יוכלו לתקן, את האהבה שלי אליהם. לא שאני בטוח בזה.
ואני לא מאשים אותם. כל אחד והעניינים שלו. אמא רצתה שאדבר גרמנית, אבל היא לא רצתה מספיק כדי ללמד אותי. המטפלות דיברו אתנו עברית, וביניהן – יידיש וספניולית, ואחותי, שידעה גרמנית, היתה עסוקה בהשומר הצעיר וסֵפר הילדים שממנו הייתי צריך ללמוד היה בכלל באנגלית. תשאלו איך אני יודע את זה? כי מתחת לציור של ילד שיושב ליד שולחן ועליו ספל של משקה חם עם קו של אד מסתלסל מעליו היה כתוב CO-CO-A, כשהכוונה היתה כמובן ל-KA-KA-O. מרץ' כבר הסבירה לי איך מבטאים את האותיות הגרמניות – והן התחברו בפירוש ל"קוֹ-קוֹ-אַה" ולא ל"קַ-קַ-אוֹ"! אבל לא היה לי את מי לשאול לָמָה מה שכתוב על הדף זה לא מה ששומעים. לקח לי עשרים שנה לגלות שבאנגלית קוראים לקקאו קוקו וכותבים את זה CO-CO-A.
שפה תמיד עניינה אותי. לפעמים היא מחברת ולפעמים היא מפרידה. שפת האם שלי היתה עברית ובאוטובוסים היו שלטים "דבּר עברית!" אמא אפילו ניסתה לשיר לי שיר בעברית, רק שהקול שלה היה עבה, הסנטר שלה דוקר והשיר יצא במבטא ייקי כזה –
למה 'ת יושפת שחרחוֹרת עיני-ים,
למה 'ת יושפת לפַדֵייך?
הפה נרוצה אל פֵּינות הזל-עים (=הסל-עים),
הפה נֵייצא ונתנַשֵייק.
הִ-נֵיי, השמש סורחת (=זורחת),
הִ-נֵיי, השמש עולה!
הִ-נֵיי, השמש סורחת,
הִ-נֵיי, השמש עולה!
לא התחברתי לשיר למרות שהוא יושב אצלי בראש עד היום. והיה עוד שיר בגרמנית (שממנו אני זוכר רק את החצי השני) על ציפור (פוֹגל) ועל דרישת שלום (גרוּס) – וביחד: פוֹ-ון מאמי אַיִן גרוּס (מַאמי זה איך שבגרמנית ילד קורא לאמא שלו, מה שהבנתי לבד) והמילים שאני זוכר נשמעו ככה:
לִיבֶּה פוֹגֶל, לִיגֶה וַיטֶה,
נִים דִי קוּס אוּנְד דִי גְרוּס,
וַיִיל אִיש קַאן נִישְט דִיר בֶּגְלַיטֶה,
וַיִיל אִיש הִיר בְּלַיבֶּה מוּס.
איך כתבו אותן כבר לא עניין אותי. השיר אומֵר שאני, הקטן, מקבל דרישת שלום מאמא, אבל אני לא יכול לעוף אליה. למה? ככה! זה בסדר, אמא, הבנתי.
הייתי ילד מבריק וכשלא ניתן לי לשחק ברחוב – ואחרי שיהושע הקטן גם הוא נלקח ממני – יצרתי לי עולם משלי. עפרונות ונייר לא חסרו לי (הם בטח לא נחשבו למתנות) ויום אחד, שוב בהפסקת צהריים, כשמהמטפלות לא היו בבית, לא התיישבתי לצייר את המגרש שבָּאמצע שלו היה הצריף הזה של הצופים עם שתי השקמים שעומדות שם עד היום בין הבימה והלנה רובינשטיין. המגרש לא עניין אותי – לשחק שם הרי בין כך לא ייתנו לי – ובאותו יום גם לא יכולתי לראות אותו כי התריסים היו סגורים. מה שעניין אותי הסתובב לי בתוך הראש. זה היה ציור של אוטו שעשיתי אתמול וידעתי שמה שציירתי לא דומה בכלל לאוטו! זה היה מרובע ריק עם ריבוע קטנצ'יק מודבק לו בצד ומתחתיו תלויים עיגולים עקומים. כמו שילדים מציירים.
לאט לאט, כשאני עוד על הגב, התחלתי לתאר לעצמי איך נראה אוטו באמת. להורים שלי היה פורד פְּרַייבֶט (שלא היה לאף ילד אחר בגן) והתחלתי לצייר אותו בראש שלי: מהבּאמפּר הקדמי שלו עולה קו למעלה, משם הוא הולך הצידה, ושוב פעם למעלה ומשם שוב פעם הצידה לכל אורך הפורד ובמכה יורד עד לבּאמפּר האחורי. פה עצרתי. בציור שלי מאתמול נמשך קו ישר בין שני הבאמפרים, והייתי בטוח שזה לא ככה. אבל איך זה כן? שברתי ושברתי את הראש ופתאום הבנתי: הקו התחתון של האוטו – של כל אוטו בעצם – זה בכלל לא קו ישר שעליו תלויים עיגולים כמו פחיות על מצח של תימנייה. קרוב לבאמפר־שמאחורה הקו עולה ויורד בחצי עיגול, ומשם הוא ממשיך קדימה עד לְ־לִפני הבאמפר הקדמי, וגם שם הוא עולה ויורד בחצי עיגול, ורק אז הוא חוזר להתחלה!
"יַא-בַּא-יֵי," חשבתי לי. לקחתי נשימה וקמתי לאט בעיניים עצומות (בשביל לעצור את הדברים שבחדר מלקלקל את התמונה שהיתה לי בראש), התיישבתי מעל לדף ריק ו'חת-שתיים הופיע עליו אוטו אמיתי – עוד בלי דלתות ובלי ההגה שמציץ דרך החלון; את אלה השארתי לסוף. מה שחסַר עכשיו היו רק הגלגלים. בלי בעיה הופיעו שני עיגולים, שמנמנים כאלה, אחד בתוך השני, בַּחצי־העיגולים שהכנתי להם, ועל הדף היה עכשיו ציור של אוטו אמיתי.
זאת הפעם הראשונה שאני מספר את הסיפור הזה למישהו. למה? בשביל לקבל את העידוד שחסר לי אז? זה לא קצת מאוחר? אבל ככה זה בביוגרפיה: אתה לא בדיוק בוחר את הדברים, הם נדחקים לך לראש ונעמדים ככה לפניך, בלי עֵדים ובלי מעוֹדְדים.
האירוע הבא יכול להישמע לגמרי דמיוני, אבל כשהוא צץ הוא נתקע בראש והופך לאמיתי. זה... על האנשים הקטנים ששרים ומנגנים בתוך הפטיפון־מנואלה. הפטיפון, למי שלא יודע, זה מזוודה שחורה לא גדולה ששכבה אצלנו בחדר האורחים. אני לא רואה טוב צבעים, אבל לַצלילים שיצאו ממנה היה צבע של אש! כל החגיגה הזאת נשפכה מתוך המזוודה, שכל מה שראית עליה מבחוץ היה החור למנואלה. ביליתי אתה שעות עם המזוודה הזאת. הייתי לבַד, אבל לא הרגשתי לבד. היו לנו הפלטות השחורות האלה (שאחר־כך קראו להן "תקליטים"), הייתי מסובב את המנואלה ומניח את הפלטות אחת אחרי השנייה על העיגול מהבד שהסתובב באמצע, ומקשיב למוזיקה שפרצה מהמנהרה הקטנה שָׁמָה מאחורנית. בכל פעם שהפסקתי להקשיב – למשל, כשהמטפלת הגיעה, המוזיקה המשיכה לנגן לי בראש והרגשתי את החספוס הרך-קשה הזה של המזוודה על האצבעות שלי. התפוצצתי מסקרנות. הייתי חייב לראות את האנשים הקטנטנים האלה ששרים ומנגנים שם בפנים! עד שלא יכולתי יותר. לקחתי מַברג ופירקתי את הפטיפון חלק אחרי חלק. הזעתי והתנשמתי. שום דבר כבר לא יכול היה לעצור אותי. הייתי חייב לראות אותם כבר.
ואתם יכולים לתאר לעצמכם את האכזבה שחיכתה לי כשבמקום נגנים וזמרים זינקו מהמזוודה ונערמו על השטיח עוד ועוד חלקים וברגים ממתכת ומבקליט. בעיקר אני זוכר את הקפיץ הרחב, החום הנוצץ, שאותו מָתחה המנואלה. לא ניסיתי לחבר את החלקים בחזרה. ידעתי שאי אפשר לעשות את זה כמו שאי אפשר לחבר את החתיכות של המפטי-דמפטי שבספר האנגלי. בא לי לבכות. ישבתי על הרצפה ראשי בין ידיי. אני לא יודע מה חשבתי. נדמה לי שבפעם הראשונה הבנתי מה זה האֵבל הזה שהגדולים כל־כך אוהבים לדבר עליו.
על איך הגיבו הוריי על ההרס בחדר אין לי שום זיכרון. אולי לא היה להם זמן להגיב. אולי לא היה להם איכפת בכלל מהפטיפון.
אם אתה ילד נורמלי ובריא אז למה שינעלו בפניך את דלת המטבח? ניחשתם? עוד לא? תנו לי לגלות לכם: זה שאני מרטיב. כשילד לא שותה מים – הם היו בטוחים – אז אין לו גם מה להשתין. זה עצוב כמה שהורים יכולים להיות טיפשים.
אז מה מרגיש ילד – בריא, כמו שאמרנו – בקיץ ארץ־ישראלי, בלי מזגנים ובלי מים, כשהמטפלות לא בבית, ואחותו לובשת מכנסי חאקי קצרים, חולצה כחולה עם שרוך לבן, ועפה מהבית כמו טיל (אז היינו אומרים כחץ מקשת)? לא רק את המטבח, את כל חדרי הדירה שהיה בהם ברז נעלו בפניי. הייתי כל־כך צמא שלא יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ ממים. הסתובבתי כמו כלב ואז, פתאום, קפץ לי הפתרון מול העיניים: הצנצנת שבחדר־האורחים! הוצאתי את הפרחים, שמתי אותם בצד ושתיתי בלוגם אחד את כל מה שהיה שם בפנים.
אחותי, כשחזרה מהקן וגילתה את מעשה הגבורה שלי, הגיבה באימה משולבת בהערצה. את תגובתם של הוריי אינני זוכר.
הזיכרונות ממשיכים לזרום והם לוקחים אותי אל הקְרב הראשון שלי, שהתרחש בחדר השינה שלי בראשון משני הבתים.
החדר שלי היה חֵלֶק מסלון שנחלק לשניים בארבע דלתות מחוברות בצירים – שתיים מכל צד – וכשהן נפתחו היה חוזר החדר להיות סלון מכובד, או שְׂדֵה קרב, לפי הנסיבות.
בימים ההם געש ביתנו. אורחים מכל העולם הגיעו בכל שעות היום והלילה לדון בחלום הנשגב של בניין בית־הבימה, שהלך וקם על השולחן בסלון שלנו. בשעת מנוחת הצהריים שלי חדרו מבעד לדַלתות־ההפרדה קולות נלהבים בכל מיני שפות שמדי־פעם עלו ופרצו בגלי צחוק אדירים. אבל, רגע, רבותיי, מה אתי? עד בערך אותו זמן היה ראשי עטור תלתלי זהב וזכיתי לחיבה וחיבוקים מצד המפורסמים ידידי המשפחה – בתוספת הנשיקות שהמטרְתי אני על הוריי ברגעים שבהם הם היו בבית כשהלכתי לישון (למרות חתימת הזקן שלה והשפם הדוקר שלו). נשיקותיי גרמו לנוכחים להתפעמות, אבל גם לקצת מבוכה – בייחוד כשאמי הריעה בקולה העבה: "הנשקן מתל אביב! הנשקן מתל א-בי-י-י-ב!!"
אבל החמוּד, כזכור, עוד הִרטיב והם קראו לאיזה דוקטור ייקי עם זקן של תיש לתת יד לתיקון המצב. הוא יעץ להוריי לחתוך את תלתליי. "זה יבגר אותו," החליק אליי קולו מתחת לדלת, "ובנוסף לכך," הוסיף אותו חכם, "הגיע הזמן לשחרר אותו ממיטת־התינוק עם 'סולמות ההגנה' שלו. הוא מספיק גדול בשביל לישון על מיטה כמו גדול. שום דבר לא יקרה לו."
שום דבר? אתה בטוח? לגמרי בטוח, הֶר דוקטור?
בשכיבה רגועה על הגב רקמתי את פרטיו של הקרב העומד להתחולל. בדקתי את המרחק מכתפי הימנית עד הרצפה, מרחק שהתכווץ עם החלפת המיטות; ניסיתי מעין נפילה איטית, או כמעט נפילה, שבעקבותיה, כשאגיע לרצפה, אקבל איזו מַכּוֹנֶת בראש, אבל אעמיד פנים ש...; עיוויתי את פרצופי ולולא חששתי לחבּל בתוכנית הייתי מתגנב לַמראָה שבפרוזדור לראות את פניי הקרועות מכאב. נשימתי הגבירה קצב... קולות הצחוק הלכו וגברו... עשן הסיגרים החל לחדור מבעד לדלתות... זהו זה, אין עוד דרך חזרה! אחת, שתיים ו-ש-לוש! וטראח!!! נָחַתי על הרצפה.
המכה שקיבלתי בגולגולת היתה טיפ־טיפה יותר חזקה ממה שתכננתי וזה עזר לי לפרוץ בגעייה רמה – ככל שיכול ילד בריא בן שלוש וחצי-ארבע לגעות. שניות ארוכות של געייה, כשאני על הרצפה, חלפו ואיש לא הופיע. האִם היו כל הכנותיי לשווא? הגבּרתי את הגעייה לכדי צוויחה ואז, סוף־סוף, נפערה הדלת, גל עשן הסיגרים פלש פנימה מואר במפולש בקרני השמש השוקעת, ובריבוע הבוהק שנפער, מבין הדמעות שפרצו חופשיות מבעד לעפעפיי הסגורים למחצה, הצלחתי להבחין בכעשרה ראשים שלא הצטרכתי לנחש את הבעת האימה על פניהם.
ואני – מה אומר ומה אספר? – המשכתי לגעות, והמשכתי והמשכתי, גם כשהראשים כבר גהרו מעליי, ופיותיהם נפערו בקול שכמעט גבר על זעקותיי: "מה קרה לך? מה קרה?! עמוס, מוסק'לה! כואב לך? אתה יכול לקום?" ועוד כהנה וכהנה קריאות מרנינות לב. לתשובה הם לא זכו כמובן וזעקותיי המשיכו לעלות ולעלות, מביעות כביכול כאב, אבל בעצם מבטאות שמחה אדירה על רעיון שהתגשם.
הוא אשר אמרתי: את כל הקשֶה והמכוער הצלחתי להפוך לששון. בסופו של דבר, ובשונה מהגִרסה השלטת שלפיה נסב עולמי מאז ועד היום על הימצאם או היעדרם של הוריי מחיי, הדבר לא היה כך כלל. הם מילאו תפקיד כלשהו בילדותי הקדומה, אבל, מהרגע שבו הטיתי את אוזניי לשמוע ופקחתי את עיניי לראות, ברוב ימיי ולילותיי, הם פשוט לא נכחו. בְּדוחק אני יכול לתאר לי אותם כאנדרטה ל... אינני יודע לְמה בדיוק. אולי גם זה משהו.
קרוב לשפת הים ברחוב הירדן 16, היה לדודתי פיידז'ה פנסיון, שבו הוגשו מיטב התבשילים שאת הכנתם היא למדה בווינה, עיר הולדתי. את וינה – כפי שהוסבר לי – עזבתי בגיל ארבעה חודשים, ולכן היא לא היתה לי מוּכּרת אלא ממה שסיפרו לי ובעיקר מתבשיליה של פיידז'ה שהוגשו בכלי חרסינה מעודנים, מלוּוים בסכינים, כפות ומזלגות מכסף. באותו פנסיון, אולי צריך לציין – בייחוד כאשר יעבור למשכנו החדש מעל קפה "פילץ" על שפת הים ממש – יִשְׁכְּנוּ גדולי האוּמה ברדתם מירושלים לתל אביב.
לרחוב הירדן הצנוע היתה לוקחת את אחותי ואותי אחת המטפלות, שהזכורה לי מביניהן היא חנה הבית"רית קטנת־הקומה, ששערותיה החומות השמנוניות נאספו בגולגול על ראשה. הכי מגעיל בה – כפי שאחותי לא נלאתה מלטפטף אל נפשי הרכה – היתה השתייכותה האידאולוגית הימנית־בורגנית, בעוד שאנחנו – עם הפורד פרייבט, הטלפון בעל ארבע הספרות (2863) והפריג'ידייר – היינו חברים בהסתדרות הפועלים העברים בארץ ישראל והשתייכנו למעמד העובדים! אבל זה שאני פרולטאר לא מנע ממני מלהתענג על בְּשַר העגל הבּהיר והרך בָּרוטב המתקתק בפנסיון של דודה פיידז'ה. אין מה לדבר: בניגוד לאמי, שלא ידעה לבשל אפילו ביצה, היא ידעה לבשל, הדודה.
יום אחד חזרנו ברגל משם – מדוע ברגל לאורך מסלול של אולי שני קילומטרים ביום קיץ שְׁרָבִי כשיֵש אוטובוס מספר 8 שמביא אותך מהפנסיון עד לכיכר הבימה ממש? התשובה לכך היא באחת מהשתיים: או שהביתָ"רית שלשלה לכיסה את דמי הנסיעה, או שההליכה לאורך הרחובות, בייחוד ברחוב אלנבי רחב־הידיים חסכה ממנה את הצורך לרַסֵן כל רגע את שני פורקי העול בַּמסגרת הלוחצת של אוטובוס המעביר – בייחוד אותי, שהמעט שנותר בי מטוּב־הליכותיי אבד כנראה עם תלתליי.
טיפסנו ועלינו ברחוב ההומה אדם, ולא רחוק מכיכר מגן־דוד, מול קולנוע אלנבי, ראינו המון נאסף. בהתקרבנו, הסתבר שההתגודדות היא סביב חלון ראווה ענק שבּו ניצב דגם אדיר־ממדים של אונייה חדשה של צים. טלוויזיה לא היתה אז אפילו בגדר חלום, גם ז'ורנאלים צבעוניים עוד לא מילאו את הדוכנים, ומראה המודל הצבעוני, המהמם בפרטיו, משך את ההמונים. אחרי שהתגנבתי והדבקתי את מצחי אל חלון־הראווה, בעודי משתאה לַמראה, התברר לי פתאום, שעקבותיהן של מרץ' ושל הבית"רית אבדו בים האדם. לא דאגתי במיוחד; אם כבר לדאוג, הייתי אני צריך לדאוג להן, אבל האמנתי שהן יסתדרו.
וכך, חסר דאגה, חילצתי את עצמי מגוש האדם, ושירכתי את דרכי מעדנות במעלה רחוב שיינקין ולאורכו של רחוב אחד העם (אולי מלקק גלידה ויטמן, שקניתי במטבעות שהוצאתי בתכסיס כלשהו מהבית"רית). הגעתי הביתה, עליתי בחדר המדרגות הצונן לקומה השנייה וצלצלתי בדלת. איש לא ענה. טוב, בטח: הוריי עובדים וחנה ומרים תקועות מול המודל. ירדתי והלכתי אל אחורי הבית אל מדרגות הברזל הצבועות צהוב חיוור, שחיברו את הקומות עם החצר, עליתי והגעתי אל הדירה שלנו, הדלת נפתחה ובן־דודי אנדריי, אחד הבנים של הדודים לוסי וסם, יצא ממנה, בירך אותי לשלום ודילג אל הרחוב. נכנסתי לחדרי בשלווה, שלפתי את מכשירי הציור שלי ושקעתי בעניינים האהובים עליי באמת.
כעבור שעה או שעתיים נפערה דלת החדר וצלילי אימה – נוראים מכל ששמעתי עד אז – התנפצו אל גבי בסערה. פנים מעוּותות קראו בהשתנקות, "אתה כאן?... אתה כאן??..." המילים הללו, שהביעו עובדה פשוטה, נשמעו לי כהאשמה.
"אתה... כאן???!!!"
מראה כובעֵי המצנפת הכחולים של השוטרים, שהציצו מאחורֵי הקוראים, ומשהו מהמצוקה שנרשמה על פניהם של הוריי ושל אחותי, מנעו ממני מלהשיב בחיוך מרגיע את הברור מכל – "ואיפה אתם רוצים שאני אהיה?" אני לא זוכר חיבוקים ונשיקות, אבל גם הצלפות לא היו – אם כי האוויר עצמו צלף בי על המעשה־שלא־ייעשה שעשיתי, כביכול. כשאני מנסה להיזכר אם אי־פעם חשבתי בלִבּי, שהיחס אליי איננו הוגן – לא פייר בלשון ימינו – גם בהתקרבי לגבורות־פלוס־שש (בעוד חודש וחצי מזמן שִׂרטוטָן הראשון של שורות אלה), כל מה שאני חש הוא שהעולם העניק לי את כל הטוב והיפה שבו, מאז ועד היום הזה.
ילדותי הקדומה בתל אביב מעלה בי תמונה רווּיית קסם. בָּרחובות שוטטו כרכרות והעגלונים – שאני זוכר במטושטש, כמו בציור של נחום גוטמן – היו ערבים! פיאסטר (גְרוּש) היתה מילה שכולם הבינו, ולְיותר ממנה לא הייתי צריך בשביל לנהל שיחה עם העגלון שישב במרומי כיסאו, מנותק ממני ומהסוס גם יחד. בעיקר אני זוכר את שקשוק הפרסות הקצבי, את צליפת השוט ואת ריח הרתמות המעורב בריח הגללים והזיעה. אולי זכר הניחוח הזה הוא שהביא אותי, כעבור שנים לא־רבות, להתאחד עם סוסֵי משק־הילדים בקיבוץ. הרגשתי קרוב אליהם יותר משלרובם של בני גילי.
שתי מילים שלטו בחייהם של התל־אביבים: מסארי (כסף) והים. מסארי הקסימה את תושבי העיר, ואני ביניהם (בשונה מחברי הקיבוץ, כפי שיתברר לי בקרוב), אבל כסף לא העלה בלִבּי שום דימוי של מותרות. שקשוק מטבעות מעלה בי את טעמה של גלידה ויטמן – שוקולד ותות־שדה – שעד היום נחשבת בעיניי לשיא המעדנים. והיה הים שלא עלה כסף בכלל. ליד מיטתי תלוי צילום שחור-לבן מטושטש שהִגדַלתִי מהשש-על-שש הסטנדרטי של מצלמת רוליפלקס, ובו אני, כבן שלוש-שלוש וחצי על חוף הים, יושב עָרוֹם על כדור מדיציני, פורש את ידיי לצדדים ומסביב לי חמישה מבוגרים, גברים ונשים, נוטים קדימה בחצי עיגול, פורשים גם הם את זרועותיהם לצדדים, ידיהם נוגעות זו בזו ובמרכזם – אבי. צילום זה מגלה לי עד כמה היה הים חלק מחיי עוד לפני שלמדתי לשחות והגעתי בשלושה אוטובוסים לתל אביב מהקיבוץ, שעוד לא היתה בו בריכת שחייה כי עוד לא התגלה שם מקור מים מספיק גדול.
אנחנו קרבים לסיום פרק הפתיחה של תולדותיי, ואני חש נשאב אל אירוע רב־משתתפים, הכולל ריחות, פנים, צלילים וצבעים כה רבים, עד שאינני יודע במה להתחיל. נראה לי, שעיקרו של הקושי טמון בעובדה שאין לי מושג איפה הוא התרחש, וגם שזאת הפעם הראשונה הזכורה לי שבה נתפשתי לא על הסוס ונגרפתי מעמדת־כוח סמויה שבניתי לעצמי אל תחתיות הסֵבל שהוא, לפי הסיפורים, מנת חלקם של רוב הילדים. כאילו שהושיבו אותי בעל־כורחי עָרוֹם במרכז של איזה טקס והבכי שפרץ מגרוני היה מהסוג ששולט בך, לא אתה בו.
היתה זו התגודדות הֶדוניסטית שמתחברת בדמיוני אל חיי העיר העברית הראשונה, שעֵירְבה דַלוּת חומרית עם עושר רוחני; יצירתיוּת ראשונית עם חוכמה של דורות; פשטות מחוספסת, שהיתה אפופה בחולשת־דעת חלוצית (מחד) ודעתנית (מאידך), זאת שהביאה את ביאליק בעצם אותם ימים לקטול בעטו את נציגי בני עמו, שאת ילדיהם אהב כל־כך לבדר.
עשרות המתגודדים בָּאירוע נראו לי חסרי דאגה לחלוטין והתערבלו זה בזה בדירה שְטוּפת שמש וטבולה באווירת חג. היה זה חג פרטי שאת סיבתו איננו יודע. זה לא היה יום־הולדת; אחרת, לא היה מתרחש מה שהתרחש כפי שהתרחש.
מאירוע רב־משתתפים זה אני זוכר בראש ובראשונה את צחוקן המצטווח של אחיותיי הבוגרות, תרצה והגר, בנותיו של אבא; וצחוקן נשמע מעורב בצחוקה של אִמן, רחל קטינקא יפת התואר והמראֶה. כל פעם שהן התקרבו כדי לצבוט בלחיי או לתלוש את אוזני, שמתי לב, שבשונה מהבשמים המעודנים שהוריי הזליפו על עצמם, השלוש הללו תמיד הדיפו ריח של איקליפטוס ולענה.
האם היתה זאת מסיבת פרידה? ואם כן, ממי? ממני? מהוריי? לא היה לַיצירתיות שמילאה את החדר שום דפוס מוכר. יותר מכל נראֶה לי, שהוריי חגגו את פרידתם – את הבעיטה בתחת, בעצם – מהבימה, וזאת בנוסף על הפרידה הממושכת מילדיהם ומארצם, שעליה עוד אספר. אבל זאת רק השערה.
אבי יצר את היצירה המרכזית באירוע הזה, שאין לי ספק שאני המתעד היחיד שלו. זאת היתה עוגה, שהזדקרה כמגדל על שולחן עגול במרכז החדר, יותר מקורית וצבעונית מכל עוגה שראיתי מאז ועד היום. היא היתה מורכבת מחומרים רבים ומשונים, שחלקם אינם חוברים כרגיל לעוגה, שהצטרפו זה לזה, מעגלים-מעגלים, מבלי שחומר אחד יתערב באחר או יאַבֵּד את ייחודו. כל מעגל עורר תרועת צחוק רמה מקודמתהּ, כי כדי להגיע אל החומרים נדרשו לאבא טכניקות עשירות־דמיון, שהתאימו לכל חומר וָחומר שאחיותיי המשיכו לספק לו בקול תרועה. את החלבה היה צריך לקלף מעטיפתה וללוש אותה למעין נקניק, שנמתח במעגל על המגש העגול שעליו הלכה ונבנתה אותה יצירה. את הגזר היה חייב אבא לגרד בפומפייה שהובאה במיוחד מהמטבח, ואת העיסה הכתומה לִכרוֹך סביב החלבה. היה שם מעגל סמוּק, מכרוב אדום או מסלק קצוץ, והיו פִלחי תפוח – שהיה אז פרי נדיר בארצנו – והיו עוד אין־סוף מיני אגוזים, שקדים, צימוקים וביסקוויטים. כשאני חושב על הציורים הצבעוניים שיצר אבא באחרית ימיו, הם מזכירים לי את העוגה הזאת! בד בבד עם ההתפשטות הקונצנטרית, הלכה העוגה וגבהה תחת ידיו של היוצר, שפניו התגלו לי באור חדש. על אבא אמרה לי פעם גבירה נכבדה בשנות השישים או השבעים לחייה, כשניצוץ נלהט בעינה, שבצעירותו הוא מעולם לא ישב, אלא תמיד זז ורקד – ואם כבר ישב, ישב על שולחן! לדברי אחותי הבכירה, תרצה, גם י"ח ברנר, הסופר הנודע, כששמע שרחל היפה עומדת להינשא ליהושע קרא: "מה, לרקדן הזה?" אני לא זוכר את אבא כלל כרקדן; אם לא בבגד ים, הוא היה תמיד מכופתר, מעונב ומבושם כיאה למנהל רם־מעמד – חוץ מאשר בהזדמנות ההיא! פנים חדשות אלה של אבא, בחולצה ובצווארון פתוח, המשיכו להתגלות לי טיפין־טיפין כל חיי, בעיקר אחרי מותו.
קָרַב ובא הרגע שבו תצטרך העוגה, שהכל חזו ביצירתה, להיאכל. נפל הס. מי יעז לטמא את היצירה הנשגבה שניצבת נוצצת במרכזו של ים האדם?
ואז הציע מי שהציע – לדעתי היתה זו אחת מאחיותיי הבוגרות, שכאילו שלטו באירוע עם ריח האיקליפטוס שלהן כשהן מבליטות את שדיהן במקלעת־הסרפן – ש"עמוס יטעם, כן עמוס!"
כל המבטים זנחו את העוגה והחלו לחפש אחריי, הקטן, שנחבאתי אי־שם לרגליהם. הייתי בטוח שמישהו טומן לי כאן פח, שהרי אף אחד לא יעז לחבל במגדל הזקוּר, הקדוש, שניצב שם – מלבד האחד, שעליו יוטל לטמא שיא יצירה זה – הרי זה אני, כן, הפרעסער הקטן.
"עמוס, כן, עמוס! הנשקן מתל אביב!" עלו קולות ותרועות מכל עבר. באוזניי הן נשמעו כמו קריאות האינדיאנים שראיתי בקולנוע בית־העם ברחוב בן יהודה פינת שלום־עליכם, שאחותי מרץ' לקחה אותי פעם אליו. בנוסף לקירקוף, היא סיפרה לי, האדומים האלה אוכלים כל שנה לב של אדם לבן. הצטמררתי, ניסיתי להיעלם, אך ללא הצלחה. מול הידיים השלוחות אליי פרץ מגרוני בכי נורא – אמיתי הפעם – שעירפל את מראם של ההמונים החגים סביבי. ופתאום, כבמטה קסם, סר האיום, הקריאות פסקו ואותם המונים, לאחר שהבינו כנראה כי מזימתם הופרה, התנפלו על העוגה, השחיתו אותה באצבעותיהם, מילאו את לועם בקרעיה, בפירותיה ובאגוזיה, והשאירו אותי רועד, עזוב לדמעותיי.
