פרולוג
אמילי
אני שוכבת בחדר השינה וממששת את הכרית שמונחת בקצה המיטה, מהדקת אותה אל חזי, מחכה לרגע שג’יימי ישוב אליי. שלושה שבועות חלפו מאז שיצא למקסיקו סיטי כדי לסגור עסקה חשובה ש”תסדר אותנו לכל החיים”, כדבריו. “זו רק תקופה קצרה, בקרוב אחזור,” הוא הבטיח, אך מועד חזרתו חלף והוא עדיין לא שב. בימים האחרונים גם לא יצר קשר.
אני נאנחת, טרודה וחסרת מנוחה, ניגשת למחשב ומחייגת אליו בשיחת וידאו. כשדמותו המוכרת מופיעה על המסך בחדרו שבבית המלון, אני נושמת לרווחה. ובכל זאת, הוא נראה אחרת, לבוש בחולצה מרושלת, פרוע שיער ולא מגולח, מראה מוזנח שלא מתאים לו. הוא מתקרב אל המסך להביט בי מקרוב וחיוורון נסוך על פניו החבולות.
“אלוהים אדירים... מה קרה לפנים שלך? ממה נפצעת?” אני שואלת בחשש כבד.
“אני בסדר,” הוא מתחמק ממבטיי הבוחנים. “הייתה תאונה קטנה, זה רק כמה שריטות ושפשופים...” הוא נשמע מתוח ועייף. כתפיו שמוטות ועיניו השקועות מעוטרות בצללים שחורים.
“איך זה קרה, ג’יימי? היית אצל רופא?”
“אמרתי שאני בסדר, אל תעשי מזה סיפור גדול.” משהו לא טוב עובר עליו, הדאגה לשלומו מנקרת בליבי.
בימים הראשונים הקפדנו לשוחח בכל ערב, אך דווקא ביום שבו אמור היה לטוס חזרה, הוא לא התקשר. התכוננתי לקראתו, חשבתי שאולי הוא יפתיע אותי ויופיע למחרת בבית ונצא לחגוג את סיום העסקה, אבל הוא לא חזר. לא שמעתי ממנו מילה, לא באותו יום ולא ביום שלמחרת. ועכשיו, אחרי שלושה ימים של נתק, הוא נראה רזה יותר, חבול, ושותק.
“ג’יימי? אתה רחוק ממני ואני דואגת לך. דבר איתי, ספר לי מה קורה איתך?”
הוא נאנח בתסכול. ״העסקה לא התקדמה כמו שחשבתי. התעוררו בעיות... אני צריך עוד זמן לטפל בהן...” קולו חרישי ומהוסס, לא רם ובוטח כתמיד.
“איזה סוג של בעיות?” מפלס הלחץ עולה בתוכי.
“אני לא יכול לדבר על זה עכשיו... זה עניין מורכב, אמילי, תניחי לזה. תסמכי עליי, הכול בשליטה... אני יודע מה אני עושה,” הוא משיב בסגנון האופייני לו, אבל לא נשמע כמו עצמו.
“הם חזרו בהם, זה העניין?”
“אני אי פעם אכזבתי אותך?” הוא שואל. אני רוצה להגיד לו שכן, מלא פעמים, אבל שומעת את עצמי אומרת: “לא, ג’יימי, אף פעם.”
“לא משנה מה יקרה לי, תזכרי שאני אוהב אותך תמיד. את הדבר הכי חשוב לי בחיים,” הוא נאנח ואומר בקול מוזר, קצת חנוק.
“אלוהים אדירים, ג’יימי... אתה מפחיד אותי...” אני ממלמלת בדאגה, ספק לעצמי ספק אליו.
“יש דברים שעשיתי ואני לא גאה בהם... דברים שאני מתחרט עליהם. עדיף שלא תדעי מה הם, זה בטוח יותר בשבילך, שלא תהיי מעורבת...” עיניו מושפלות.
לפתע, דפיקות חזקות נשמעות על דלת חדרו, קוטעות את השתיקה הרועמת בינינו.
“לעזאזל!” הוא מסנן בזעם. אגלי זיעה מכסים את פניו חסרות המנוח. הוא מישיר אליי מבט רדוף, אחוז בהלה.
“ג’יימי? מה אתה לא מספר לי? במה לכל הרוחות הסתבכת?” אני מתפרצת.
“אני חייב לסיים עכשיו,” הוא אומר בטון מעורער, עיניו הטרוטות מתרוצצות בחוריהן כשהוא מביט לצדדים בחיפזון מתוח.
תחושת בטן חזקה מבשרת לי שמשהו לא טוב עומד להתרחש.
“לא... אל תנתק... אני רוצה לעזור,” אני מפצירה בו בדריכות כשהדפיקות הרמות ממשיכות להרעיד את הקירות בחדרו. נראה כי בעוד שניות ספורות הדלת תיפרץ.
“אני אוהב אותך, אמילי. תמיד אוהב,” הוא שולח את ידו אל מסך המחשב, נוגע בו ומעווה את פניו המבוהלות בלחישה מתנשפת.
“גם אני אוהבת אותך...” אני מקרבת את ידי אל ידו ומשיבה בקול חנוק, רגע לפני שהוא נעלם מן המסך.
בעיניים מוצפות מדמעות אני ממשיכה לחייג לטלפון שלו, פעם אחר פעם, חרדה לשלומו, אך הוא לא עונה. רעד מבעית חולף בגופי. מילותיו האחרונות מהדהדות באוויר. אני ממהרת להתקשר למלון שבו הוא מתאכסן, “קאסה בלאנקה” שבמקסיקו סיטי, מבקשת מהפקיד שיעביר את השיחה לחדר 521 או שיעלה לברר אם הוא בסדר.
ליבי הולם בחזי ונשימתי נעתקת כשהפקיד עונה ביובש: “מצטער, גברת, אך איני יכול לעזור לך. אין לנו אורח בשם ג’יימי רוג’רס.”
.jpg)
