הרוחות של שיח' ג'ראח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הרוחות של שיח' ג'ראח

הרוחות של שיח' ג'ראח

4.6 כוכבים (5 דירוגים)

עוד על הספר

צביה אביטל

ילידת ירושלים. השלימה תואר ראשון ושני בספרות, היסטוריה וחינוך באוניברסיטה העברית, ועסקה בחינוך שנים רבות. פרסמה מספר ספרי שירה, לילדים ולמבוגרים.

תקציר

לולו, גיבורת ספרה המרתק והאמיץ של צביה אביטל, היא לכאורה כדור משחק המתגלגל מיד ליד. חייה הם סדרה מתמשכת של ייסורים ושל תהפוכות גורל — אבל היא מפתחת מנגנונים של חתרנות והתנגדות, ומסרבת להשלים עם גורלה. לולו מגיעה לפלסטינה כשבאמתחתה התנ"ך, הקוראן והברית החדשה, בתקווה שספרים אלה יעזרו לה להערים על גורלה ובבוא העת ידביקו את ילדיה בתשוקה להשכלה. ירושלים מופיעה ברומן כמרכז של עימות בין זהויות, המתקיים גם לנוכח אלימות שלטונות המנדט. 
הרומן חוקר את מנגנוני התיווך בין הזהויות האשכנזית, המזרחית והערבית ובוחן את נקודות ההשקה וההפרדה של יחסי הערבים עם היהודים דרך ביטויים של כעס ודרך אהבה הפורצת גבולות של דת ולאום. המזרחיות ברומן היא קטגוריה נזילה, שמפרידה אך גם מתווכת בין ערביות ליהודיות; זהות גמישה ורגישה, שמאפשרת למספרת לברוא עולם סמנטי מורכב, הממזג וגם מעמת חיוך עם ייסורים, ומייצג באופן מעורר השתאות מצבים אנושיים מורכבים.
אחד ההישגים המרשימים של הרומן טמון בהכרעה הלשונית האמיצה והרדיקלית של המחברת. המנגנון הלשוני המרכזי שמפעילה אביטל נחשף כאשר היא מטמינה בתוך הרצף הלשוני שיצרה פצצות מצרר קטנות, שתפקידן לשבש את לשון הדמות המספרת. כך מתורגמת הלשון האוריינטליסטית שיצרה ההגמוניה של הספרות העברית ללשון היברידית סוררת.
באומץ רב, הניכר בהכרעות רדיקליות בעיצוב הלשון, העלילה והדמויות של הרומן, משרטטת אביטל אופק של תיקון מה שנדמה כחסר תקנה.
 
חנן חבר
 
 
צביה אביטל היא ילידת ירושלים. השלימה תואר ראשון ושני בספרות, היסטוריה וחינוך באוניברסיטה העברית, ועסקה בחינוך שנים רבות.
פרסמה מספר ספרי שירה, לילדים ולמבוגרים. זהו ספר הפרוזה הראשון שלה.

פרק ראשון

1
 
 
בבחרותה נועדו ללולו גדולות - מלגת לימודים בפריז. וכבר מצאו לה בפריז משפחה מאמצת שתיקח אותה תחת חסותה. אלא שבאה סבתה מוזלי, שלולו היתה בחזקתה לאחר שנפטרו אביה ואמה ממחלת השחפת, עיוותה פניה וירקה, "פָּרִי סֶה לָה מֶזוֹ דֶה פּרוֹסְטִיטוּאֶה די מוֹנְד,"1 והוסיפה יריקה שקטעה את מה שהיה יכול להיות מסלול חייה של לולו, וסתמה אותו בבעל אמיד שנושא עשרות שנים נוספות על גילה.
 
שני ילדים הביאה לולו, שמתו תכופים אחד לשני, ולא נשאר חוט שיחבר בינה לבין אישה ונתגרשה, ונתכתמה במעשה הגירושים, ולא נשאר אלא להרחיקה לפלשתינה. נצטלבו דאגתה של המשפחה ללולו עם מסעו של יוּסוּף, דודה של לולו, לפלשתינה. או שמא הצטלבות זאת היתה מכוונת, שהמשפחה האיצה ביוסוף לנסוע לפלשתינה ולהניח את לולו שם.
 
וכך יצאו לדרך לולו, יוסוף ואשתו מַרְיָם, שדבקה בו עד שלא יכול היה להסיר אותה ממנו, ורדתה בו עד שהפך עבד נרצע לגחמותיה, וכבר אז לא נזקקו לשמה וקראו אותה "הזונה". עוד לא הספיקו לחוש במלוא ריאותיהם את אווירה של ירושלים, קמה "הזונה", צררה את מעט בגדיה של לולו, וזרקה אותם בקול מתחסד, שהם, יוסוף והיא, לא יכולים יותר לפרנס אותה ואין להם בשבילה אפילו מקום לישון.
 
ראתה סַעֲדָה בצרתה של לולו והפרישה לה חדר בחצרה. נכנסה לולו בחדר שהפרישה סעדה בחצר. נתמתח החדר לאורכו, להכיל מכונת תפירה של זינגר שנתמקמה על שולחן עץ עבה, כלי תפירה מסודרים בקפידה בקופסת פח מאוירת, קוראן בערבית כרוך במכרכת בד מפוספסת, הברית החדשה בצרפתית, תנ"ך וצרור בגדים.
 
שָׂמְחָה סעדה שהאלוהים זימן לְיָדָה את לולו, שבדיוק באותה עת מתה בִּתָּה של סעדה, זוֹהָרָה, בשעה שכרעה ללדת. רקחה סעדה את חייה של לולו בעשבי לענה והלכה ונתנה את לולו בידי בעל בתה המתה, סאלם, ותינוקת על כתפיו.
 
וככה נישאה לולו לסאלם.
 
החַלִיפה של סאלם הדיפה ריח נפתלין חריף. ניכר היה שלא ראתה אור יום מזה יובלות, עד שבא מיכאל קקאשבילי וגאל אותה ממחשכי ארונו והעמידה לרשותו של סאלם, שנבלע בה כשראשו משתרבב מתוכה, פאותיו מנתרות ומשתרגות סביב זקן זקור ומדובלל, וארובת עינו החסרה מהבהבת בעיגול בשר לבן, מרושת נימים כחולים ואדומים.
 
נפח סאלם חזהו והנפיש עקבו בקריאת קרב "יחרים אבוש!" שנבלעה ונתפזרה ברעם שברי הכוס ובאנחת ניצחון ובמזל טוב של המעטים שנקראו ל"מניין החתונה". השפילה לולו עיניה וראתה בשברי הכוס הפצועה את חתימת גורלה. ראתה ונתחלחלה, ולא רק בשל הרגע אלא בשל החיים הצפויים לה.
 
פרשה סעדה את סדין החתונה של בתה המתה ויצאה. נכנס סאלם לתוכה, חתם בעילתה, הנביט בה את זרעו וחזר ל"דַקֶּה" שלו, והיה מקפיד "בעונתה" בידיו המטונפות שספחו לתוכן משקעי זבל שדבקו בשורשי ציפורניו והדיפו ריחות צחנה. לולו היתה מצדדת עצמה, וסאלם עוקד אותה פרקדן, שאהב לבוא עליה מלמעלה, מיוחם, נושם ונושף ופולט בזעקת אימים את זרעו וקללתו, והיה חוזר לַדַקֶּה שלו ונופל לשנתו.

צביה אביטל

ילידת ירושלים. השלימה תואר ראשון ושני בספרות, היסטוריה וחינוך באוניברסיטה העברית, ועסקה בחינוך שנים רבות. פרסמה מספר ספרי שירה, לילדים ולמבוגרים.

עוד על הספר

הרוחות של שיח' ג'ראח צביה אביטל
1
 
 
בבחרותה נועדו ללולו גדולות - מלגת לימודים בפריז. וכבר מצאו לה בפריז משפחה מאמצת שתיקח אותה תחת חסותה. אלא שבאה סבתה מוזלי, שלולו היתה בחזקתה לאחר שנפטרו אביה ואמה ממחלת השחפת, עיוותה פניה וירקה, "פָּרִי סֶה לָה מֶזוֹ דֶה פּרוֹסְטִיטוּאֶה די מוֹנְד,"1 והוסיפה יריקה שקטעה את מה שהיה יכול להיות מסלול חייה של לולו, וסתמה אותו בבעל אמיד שנושא עשרות שנים נוספות על גילה.
 
שני ילדים הביאה לולו, שמתו תכופים אחד לשני, ולא נשאר חוט שיחבר בינה לבין אישה ונתגרשה, ונתכתמה במעשה הגירושים, ולא נשאר אלא להרחיקה לפלשתינה. נצטלבו דאגתה של המשפחה ללולו עם מסעו של יוּסוּף, דודה של לולו, לפלשתינה. או שמא הצטלבות זאת היתה מכוונת, שהמשפחה האיצה ביוסוף לנסוע לפלשתינה ולהניח את לולו שם.
 
וכך יצאו לדרך לולו, יוסוף ואשתו מַרְיָם, שדבקה בו עד שלא יכול היה להסיר אותה ממנו, ורדתה בו עד שהפך עבד נרצע לגחמותיה, וכבר אז לא נזקקו לשמה וקראו אותה "הזונה". עוד לא הספיקו לחוש במלוא ריאותיהם את אווירה של ירושלים, קמה "הזונה", צררה את מעט בגדיה של לולו, וזרקה אותם בקול מתחסד, שהם, יוסוף והיא, לא יכולים יותר לפרנס אותה ואין להם בשבילה אפילו מקום לישון.
 
ראתה סַעֲדָה בצרתה של לולו והפרישה לה חדר בחצרה. נכנסה לולו בחדר שהפרישה סעדה בחצר. נתמתח החדר לאורכו, להכיל מכונת תפירה של זינגר שנתמקמה על שולחן עץ עבה, כלי תפירה מסודרים בקפידה בקופסת פח מאוירת, קוראן בערבית כרוך במכרכת בד מפוספסת, הברית החדשה בצרפתית, תנ"ך וצרור בגדים.
 
שָׂמְחָה סעדה שהאלוהים זימן לְיָדָה את לולו, שבדיוק באותה עת מתה בִּתָּה של סעדה, זוֹהָרָה, בשעה שכרעה ללדת. רקחה סעדה את חייה של לולו בעשבי לענה והלכה ונתנה את לולו בידי בעל בתה המתה, סאלם, ותינוקת על כתפיו.
 
וככה נישאה לולו לסאלם.
 
החַלִיפה של סאלם הדיפה ריח נפתלין חריף. ניכר היה שלא ראתה אור יום מזה יובלות, עד שבא מיכאל קקאשבילי וגאל אותה ממחשכי ארונו והעמידה לרשותו של סאלם, שנבלע בה כשראשו משתרבב מתוכה, פאותיו מנתרות ומשתרגות סביב זקן זקור ומדובלל, וארובת עינו החסרה מהבהבת בעיגול בשר לבן, מרושת נימים כחולים ואדומים.
 
נפח סאלם חזהו והנפיש עקבו בקריאת קרב "יחרים אבוש!" שנבלעה ונתפזרה ברעם שברי הכוס ובאנחת ניצחון ובמזל טוב של המעטים שנקראו ל"מניין החתונה". השפילה לולו עיניה וראתה בשברי הכוס הפצועה את חתימת גורלה. ראתה ונתחלחלה, ולא רק בשל הרגע אלא בשל החיים הצפויים לה.
 
פרשה סעדה את סדין החתונה של בתה המתה ויצאה. נכנס סאלם לתוכה, חתם בעילתה, הנביט בה את זרעו וחזר ל"דַקֶּה" שלו, והיה מקפיד "בעונתה" בידיו המטונפות שספחו לתוכן משקעי זבל שדבקו בשורשי ציפורניו והדיפו ריחות צחנה. לולו היתה מצדדת עצמה, וסאלם עוקד אותה פרקדן, שאהב לבוא עליה מלמעלה, מיוחם, נושם ונושף ופולט בזעקת אימים את זרעו וקללתו, והיה חוזר לַדַקֶּה שלו ונופל לשנתו.