היו אנשים שחיבבתי ואנשים שלא חיבבתי. אנשים שאהבתי ואנשים שלא אהבתי.
אבל היה רק אדם אחד שאהבתי לשנוא.
"למה אתה עושה את זה?" שמעתי קול נשי יללני שואל, כשהקפתי את האולם בדרך לשיעור חינוך גופני לכיתה י'.
עצרתי מיד, נועצת את מבטי בטייטום ברנדט אדומת הפנים, שהתעמתה עם אחי החורג הסמרטוט, מדוק קארות'רס, ועם החבר שלו ג'ארד טרנט. הם עמדו במסדרון ליד הלוקרים בהבעות חתומות, נראים משועממים, בזמן שכף ידה התהדקה על רצועות התיק שלה.
"נבחת עליי אתמול," היא המשיכה, מכווצת את גבותיה בזעף ומביטה אל ג'ארד, כשמדוק מחייך מאחוריו. "ואז כל החברים שלך הצטרפו. זה נמשך נצח, ג'ארד. מתי כבר תפסיק? למה אתה עושה את זה?"
לקחתי נשימה ארוכה והוספתי, כהרגלי, גלגול־עיניים והינד־ראש.
באמת שנאתי פינות אפלות. שנאתי דלתות סגורות. שנאתי לא לראות את המשך הדרך.
פינה אפלה מס' 1: אבא שלך ואני עומדים להתגרש.
פינה אפלה מס' 2: אנחנו עוברים דירה. שוב.
פינה אפלה מס' 3: אני מתחתנת. שוב.
פינה אפלה מס' 952: אני לא באמת מחבבת אותך או את בעלי או את הבן שלו, אז אני מתכוונת לצאת לחמש־עשרה חופשות בשנה לבדי!
בסדר, אמא שלי לא באמת אמרה את זה, אני ממש טובה במתן פרשנות לדברים. והסודות שלה הסריחו.
השתהיתי קצת ותחבתי את ידי בכיסי הסקיני ג'ינס, ממתינה לראות מה הבחורה הזאת תעשה. האם היא סוף סוף תגדל ביצים, או לפחות תתפוס את הביצים הקטנות שהיו לאידיוטים האלה? המשכתי לקוות שהיא תיענה לאתגר, אך היא תמיד אכזבה אותי.
טייטום ברנדט היתה נמושה.
לא ידעתי עליה הרבה, אלא רק שכולם קראו לה טייט, חוץ מאשר מדוק וג'ארד; היא נראתה כמו רוקרית מבחוץ, אבל הלכה על־בטוח מבפנים; והיא היתה יפה. יפה בסגנון מעודדת.
שיער בלונדיני ארוך? יש.
עיניים כחולות גדולות? בהחלט.
רגליים ארוכות, שפתיים מלאות וציצים גדולים? אפילו בגיל שש־עשרה.
היא היתה החבילה המושלמת, ואילו הייתי אחי החורג, לא היתה לי שום בעיה לתקוע את הלשון שלי בפה שלה. לעזאזל, הייתי אולי עושה זאת בכל מקרה.
נשכתי את השפה שלי, חושבת על זה. כן, הייתי יכולה להיות לסבית. אולי. אילו הייתי רוצה.
לא. טוב, לא חשוב.
עצם העניין היתה השאלה... מדוע מדוק וג'ארד עינו אותה במקום לנסות לצאת איתה, פה היתה טמונה התעלומה.
מסיבה כלשהי זה עניין אותי. מתחילת כיתה ט' שניהם הציקו לה. הם הפיצו שמועות, הטרידו אותה ועשו כל מה שביכולתם כדי לאמלל אותה. הם דחפו, והיא נסוגה שוב ושוב. זה התחיל לעצבן אותי כל כך, עד שהתכוונתי לדפוק את הראשים שלהם זה בזה כדי להגן עליה.
אלא שבקושי הכרתי אותה. וטייטום לא הכירה אותי בכלל. חייתי מתחת לרדאר, עד שסונר לא יכול היה לגלות אותי.
"למה?" ג'ארד ענה לשאלתה בשאלה נדחק אל המרחב האישי שלה בהילוך שחצני. "כי את מסריחה, טייטום." הוא קימט את אפו כאילו נגעל. "יש לך ריח... של כלב." טייט הזדקפה מייד, והדמעות בעיניה החלו לבסוף לזלוג.
בנשיפה מלאת כעס דחפתי בחזרה את משקפיי על גשר אפי. זה מה שעשיתי לפני שעצרתי בעד עצמי.
היא נדה בראשה. "אתה אפילו לא זוכר איזה יום היום, נכון?" היא הידקה את שפתיה הרועדות בין שיניה והסתכלה מטה אל הקרקע.
ואפילו בלי שראיתי את עיניה, ידעתי מה היה שם. ייאוש.
אובדן. בדידות.
בלי להסתכל עליו שוב היא פנתה והלכה משם.
ייתכן שקל יותר היה להכות אותו. להטיח בו עלבונות בחזרה.
וגם אם בזתי לחולשה שלה, הבנתי דבר אחד שלא הבנתי לפני כן: ג'ארד היה בן־זונה, אבל הוא היה בן־זונה שעלול לפגוע בה.
היא היתה מאוהבת בו.
שילבתי את זרועותיי על חזי ופסעתי אל עבר הלוקרים, שם ג'ארד ומדוק עמדו, לוטשים עיניים בטייט.
מדוק דיבר מאחוריו. "מה זה היה? איזה יום היום?"
ג'ארד נפנף את השאלה. "אין לי מושג על מה היא דיברה."
"היום הארבעה־עשר באפריל," צייצתי מאחורי כתפו של מדוק, גורמת לו להסתובב. "זה אומר לך משהו, אהבל?" אמרתי אל ג'ארד.
מדוק הרים גבה בלונדינית כהה לעברי, רמז לחיוך בעיניו. ג'ארד הסב את ראשו מספיק כדי שאראה את צדודית פניו.
"ארבעה־עשר באפריל?" הוא לחש ואז מצמץ הרבה זמן, בחוזקה. "שיט," הוא מלמל.
ומדוק נרתע קצת אחורה, כשג'ארד הלם בכף ידו בדלת של הלוקר הקרוב ביותר אליו.
"מה לעזאזל?" הזעיף מדוק את פניו.
ג'ארד העביר את כפות ידיו על פניו ואז הניד בראשו.
"שום דבר. לא חשוב," הוא נהם. "אני הולך לשיעור גיאומטריה."
הוא תחב את אגרופיו בכיסיו ופסע לאורך המסדרון, משאיר מאחור את מדוק ואותי.
אילו הייתי צריכה לבחור בין אחי החורג לבין החבר שלו, הייתי אומרת שאת החבר שלו כיבדתי יותר. שניהם היו מנוולים ממדרגה ראשונה, אבל לג'ארד לפחות לא היה אכפת מה אנשים חושבים עליו. הוא הסתובב כמו הכלאה מוזרה בין ספורטאי לגותי. פופולרי ומאיים. אפל, אבל נחשק מאוד.
למדוק, לעומת זאת, היה אכפת מה כולם חושבים: ההורים שלנו. המנהל. ורוב התלמידים. הוא אהב שאוהבים אותו, ושנא שהבינו שיש קשר בינינו. שניהם התחילו להשתמש בפופולריות שלהם כבר בכיתה י', כוח שעתיד היה לצאת מכלל שליטה כשהם יגיעו לכיתה י"ב.
"ואו, החבר שלך לוזר," הקנטתי אותו, מכניסה את ידיי לתוך הכיסים האחוריים של הג'ינס שלי.
מדוק מיקד בי את מבטו בעיניים רגועות ובחצי־החיוך המשועשע הזה שלו. "אז החבר—" הוא התחיל, ואז נעצר. "אה, נכון. אין לך שום חברים."
"לא צריכה אותם," עניתי בחזרה. "אני מתקדמת מהר יותר לבד. אני מתכוונת להגיע רחוק. אתה יודע את זה."
"כן, את תגיעי רחוק. אבל תעצרי בדרך בניקוי יבש, פאלון, אני צריך שתביאי לי משם את החולצות שלי." הוא החליק יד שחצנית על חולצתו המכופתרת מאברקרומבי, בצבע כחול־נייבי. עם הג'ינס המשופשף עד גובה הנעל, צמיד פרקורד שחור ושיער בלונדיני כהה מסוגנן מדוק התלבש כדי להרשים. בנות נהרו אחריו, כי הוא נראה טוב; הוא היה מסוגל לדבר בלי הפסקה, ואהב לשחק. הוא היה בחור כייפי לכל הדעות.
והוא תמיד גרם לי להרגיש קטנה.
דיברתי הרבה שטויות, אך למען האמת, זה היה מיועד יותר לאזניי מאשר לאזניו של מישהו אחר. מדוק היה בגדי מעצבים. אני הייתי רשת טארגט. הוא היה שוקולד גודייבה, אני הייתי חטיף סניקרס. לעניות דעתו, לו היתה זכאות טבעית לקבל דברים, ואני הייתי הבת הנצלנית של הזונה הגולדיגרית שתפסה את אבא שלו.
מדוק חשב שאני עפר לרגליו. שיילך להזדיין.
העפתי מבט מהיר ומתנשא בתלבושת שלו.
"החולצות שלך — תרשה לי להזכיר לך — באמת סופר סטייליסטיות. הקהילה הגאה תהיה גאה בך."
"גם את יכולה להשיג דברים יפים. אחרי הכל, אבא שלי משלם לאמא שלך מספיק בעד השירותים שלה."
"דברים יפים? כמו הבחורות לובשות חצאיות המיני שאתה יוצא איתן?" התרסתי בפניו. הגיע הזמן לחנך את החרא הקטן. "רוב הבחורים, מדוק, אוהבים דברים אחרים. אתה יודע למה אתה רוצה לראות אותי לובשת דברים חושפניים 'יפים'? כי ככל שאני מראה יותר, כך אני מסתירה פחות. אני מפחידה אותך."
הוא הניד בראשו. "שטויות, אחות קטנה."
קטנה... הייתי צעירה ממנו בחודשיים בלבד. הוא אמר דברים כאלה כדי להרגיז אותי.
"אני לא אחותך הקטנה." צעדתי קדימה. "ויש לי חברות. והרבה בחורים שמתעניינים בי. הם אוהבים איך שאני נראית. אני לא נכנעת לסטנדרטים שלך או של ההורים המתנש—"
"ואו, אני משועמם," הוא קטע אותי באנחה. "החיים שלך לא מעניינים אותי, פאלון. ארוחות ערב בחגים ומדי פעם בבית. אלה הפעמים היחידות שבהן אני רוצה להיתקל בך."
זקרתי את סנטרי בניסיון לא להסגיר דבר. זה לא כאב. לא המילים שלו ולא דעתו עליי. לא היה בגרוני שום כאב, שצנח לבטני ולחץ עוד יותר על המועקות שנמצאות שם דרך קבע. מה שהוא אמר לא היה חשוב. אהבתי את מי שהייתי. אף אחד לא אמר לי איך להתלבש, איך להתנהג, לאלו מועדונים להצטרף... אני מחליטה מה נכון לי. מדוק היה בובה על חוט.
אני חופשייה.
כשלא אמרתי כלום, הוא התחיל ללכת אחורה ולהתרחק ממני. "ההורים לא בבית הלילה. אני עושה מסיבה. תתרחקי משם. אולי תסתתרי במגורי המשרתים, לשם את שייכת."
צפיתי בו הולך, בידיעה שלא אקשיב לו.
1
מדוק
כעבור שנתיים
"ברצינות?" קראתי. "היא יכולה לנסוע יותר לאט מזה?" שאלתי את ג'ארד כשישבתי במושב האחורי של מכונית ה־G8 של החברה שלו, ידיי על ראשי.
טייט הסתובבה במושב הנהג, עיניה חדות כאילו היא רוצה לתקוע לי סכין בגולגולת. "אני מתקרבת לסיבוב חד במהירות של כמעט 80 קמ"ש על דרך עפר רעועה!" היא צעקה. "זה אפילו לא מירוץ אמיתי. זה אימון. אמרתי לך כבר!"
כל שריר בפניה היה מתוח, בעודה נוזפת בי.
הטיתי את ראשי לאחור ונאנחתי. ג'ארד ישב לפניי, כשהמרפק שלו על הדלת וראשו טמון בכף ידו.
זה היה יום שבת אחר הצהריים, שבוע לפני המירוץ האמיתי הראשון של טייט במסלול המקומי הזמני שלנו—הלופ. היינו על כביש 5 בשלוש השעות האחרונות. בכל פעם שהטמבלית הקטנה הורידה הילוך מוקדם מדי, או לא לחצה על הגז מספיק מהר, ג'ארד שתק — אבל אני לא.
הוא לא רצה לפגוע ברגשותיה של החברה שלו, אבל לי לא היה אכפת. למה ללכת על ביצים לידה? לא ניסיתי להיכנס לה לתחתונים. כבר לא, בכל אופן.
טייט וג'ארד בילו את רוב הזמן בתיכון כשהם שונאים זה את זו, מתווכחים ונאבקים במשחק המקדים הארוך ביותר שראיתי בחיי. עכשיו הם היו לגמרי בעניין זה של זו, כמו רומיאו ויוליה. גרסת הפורנו.
ג'ארד הסב את ראשו, אך לא מספיק כדי לפגוש בעיניי. "צא החוצה," הוא ציווה.
"מה?" פלטתי, עיניי מתרחבות. "אבל... אבל..." גמגמתי, קולט את חיוך הניצחון של טייט במראה הקדמית.
"אבל כלום," נבח ג'ארד. "לך תביא את המכונית שלך. היא יכולה להתחרות בך."
פרץ אדרנלין עבר בגופי עקב הריגוש המצופה. ללא ספק טייט היתה יכולה להתחרות באיזו בחורה שאין לה שום מושג מה היא עושה, אבל עדיין היו לה הרבה מה ללמוד — וביצים לגדל.
אני בּפְנים. רציתי לחייך, אבל לא עשיתי כך. במקום זאת רק גלגלתי עיניים. "טוב, זה יהיה משעמם."
"הו, אתה כל כך משעשע," היא לעגה, מהדקת את אחיזתה בהגה. "אתה ממש כמו ילדה בת שתים־עשרה כשאתה מיילל."
פתחתי את הדלת האחורית. "אם כבר מדברים על ליילל... רוצה להתערב מי זה שיבכה בסוף היום?"
"אתה," היא ענתה.
"לא."
היא אחזה בחבילת ממחטות־נייר והשליכה אותה לעברי.
"הנה, למקרה הצורך."
"אהה, אני רואה שאת מחזיקה סטוק מוכן," עניתי. "כי את בוכה כל כך הרבה, נכון?"
היא קפצה: "Tais-toi! Je te detés1"
"מה?" קטעתי אותה. "מה אמרת? אני שווה, ואת אוהבת אותי? ג'ארד, ידעת שיש לה רגשות—"
"תפסיקו עם זה!" הוא שאג, משתיק את שנינו. "לעזאזל עם שניכם." הוא הרים את ידיו באוויר, מסתכל הלוך ושוב בין שנינו כאילו היינו ילדים שובבים.
טייט ואני שתקנו לרגע. ואז היא גיחכה. גם אני לא הצלחתי לא לצחוק.
"מדוק?" אמר ג'ארד בשיניים חשוקות. יכולתי לשמוע את המתח בקולו. "החוצה. עכשיו."
לקחתי את הטלפון הנייד שלי, שהיה מונח על המושב, ועשיתי מה שאמרו לי, רק משום שידעתי שלחבר הכי טוב שלי נמאס.
ניסיתי להציק לטייט כל היום על ידי כך שסיפרתי בדיחות והסחתי את דעתו של ג'ארד. היא עמדה להתחרות סוף סוף ביריבה אמיתית, ואם כי ג'ארד ואני עבדנו איתה, ידענו שדברים עלולים להשתבש על המסלול. כל הזמן. אבל טייט התעקשה שהיא מסוגלת להתמודד עם זה.
ומה שטייט רוצה, טייט מקבלת. ג'ארד היה רכרוכי לגמרי כשהיה מדובר בבחורה הזאת.
הלכתי לאורך המסלול, לעבר שביל הגישה המוביל אליו. ה־GTO הכסופה שלי חנתה לצד הכביש. שליתי את המפתחות מתוך הג'ינס ביד אחת, תוך כדי שהעברתי יד שנייה על המצח.
תחילת יוני, והכל סביב נראה אומלל. החום לא היה נורא, אבל הלחות המחורבנת הפכה את המצב לגרוע יותר.
אמא שלי רצתה שאבוא לניו אורלינס לקיץ, ואמרתי לה שאין סיכוי, ממש־ממש־לא.
כן, אני ממש אוהב להזיע כמו סוס בזמן שהבעל החדש שלה מנסה ללמד אותי לדוג שרימפס במפרץ. לא. אני אוהב את אמא שלי, אבל הרעיון שיהיה לי בית לעצמי במשך כל הקיץ בזמן שאבא שלי ישהה בדירה שלו בשיקגו היה, ללא ספק, רעיון הרבה יותר טוב.
היד שלי רטטה, והסתכלתי על הטלפון.
מדברים על החמור.
"היי, מה נשמע?" שאלתי את אבא כשהגעתי אל המכונית.
"מדוק. שמח שענית. אתה בבית?" באופן חריג הוא נשמע מודאג.
"לא, אבל התכוונתי לנסוע לשם עוד מעט. למה?"
אבי כמעט אף פעם לא היה בסביבה. הוא החזיק דירה בשיקגו, מאחר שהתיקים המשפטיים הגדולים שלו העסיקו אותו שעות ארוכות. על אף שהוא נעדר לעיתים קרובות, היה קל להסתדר איתו.
חיבבתי אותו. אבל לא אהבתי אותו.
אמי החורגת נעדרה שנה. נסעה, ביקרה חברים. שנאתי אותה.
והיתה לי אחות חורגת... היכן שהוא.
האדם היחיד שאהבתי בבית היתה אדי, מנהלת משק הבית שלנו.
היא וידאה שאני אוכל ירקות, והיא זאת שחתמה על אישורים שנשלחו מבית הספר. היא היתה המשפחה שלי.
"אדי התקשרה הבוקר," הוא הסביר. "פאלון הופיעה היום." נשימתי נתקעה בגרוני, וכמעט הפלתי את הטלפון.
פאלון?
שמתי את כף ידי על מכסה המנוע של המכונית, הרכנתי את ראשי, וניסיתי להפסיק לחרוק שיניים.
אחותי החורגת בבית. למה? למה עכשיו?
"אז?" פלטתי. "איך זה קשור אליי?"
"אדי ארזה לך תיק." הוא התעלם מהשאלה שלי. "דיברתי עם אמא של ג'ארד, ואתה תישאר אצלם כמה שבועות עד שלוח הזמנים שלי יתפנה. ואז אני אבוא הביתה ונטפל בעניין הזה."
סליחה? הרגשתי כאילו הטלפון עומד להיסדק תחת אצבעותיי בעודי אוחז בו בחוזקה.
"מה? למה?" צעקתי, נושם בכבדות. "למה אני לא יכול להישאר בבית שלי?"
ממתי יש לה זכות לנהל את העניינים? אז היא בבית. ביג דיל! תשלחו אותה משם. למה צריך היה לשלוח אותי?
"אתה יודע למה," אבא שלי ענה, הטון העמוק שלו מאיים.
"אל תלך הביתה, מדוק."
הוא ניתק.
נשארתי נטוע במקום שבו עמדתי, בוחן את השתקפות העצים על מכסה המנוע של המכונית. נאמר לי ללכת לבית של ג'ארד, לשם אדי תביא לי בגדים, ולא ללכת הביתה עד להודעה חדשה.
ולמה?
עצמתי את עיניי ונדתי בראשי. ידעתי למה.
אחותי החורגת היתה בבית, וההורים שלנו ידעו הכל.
כל מה שקרה שנתיים לפני כן.
אבל זה לא היה הבית שלה. זה אף פעם לא היה. זה היה הבית שלי במשך שמונה־עשרה שנים. היא חיה שם זמן מה אחרי שההורים שלנו התחתנו, ונעלמה לפני כמה שנים.
התעוררתי בוקר אחד, והיא לא היתה. שום להתראות, שום פתק, ושום תקשורת מאז. ההורים ידעו היכן היתה, אבל אני לא ידעתי. אסור היה לי לדעת היכן היא.
וגם לא פאקינג היה אכפת לי בכל מקרה.
אבל לגמרי רציתי להיות בבית שלי בקיץ.
*
שעתיים מאוחר יותר ישבתי בסלון של ג'ארד עם אחיו־למחצה, ג'אקס, ממתין שאמא שלו תפסיק להסתכל עלינו בעיני נץ. ככל שישבתי יותר, כך הייתי להוט למצוא דרכים להסיח את דעתי. לג'ארד היה המון אלכוהול בחדר שלו, אלכוהול שהבאתי לשם מהבית שלי, והגיע הזמן להתחיל את החימום של שבת בערב.
ג'אקס היה שרוע על הספה, משחק במשחקי וידיאו, וג'ארד נסע לעשות קעקוע.
"לא ככה מטפלים בזה, ג'ייסון," שמעתי את קתרין טרנט לוחשת־צועקת מהמטבח.
גבותיי התרוממו. ג'ייסון? זה היה שמו של אבי.
היא עברה ליד הדלת תוך כדי כך שצעדה ודיברה בטלפון.
היא קוראת לאבא שלי ג'ייסון? זה לא מוזר. זה השם שלו. אני מניח. זה פשוט נשמע מוזר. לא היו הרבה אנשים שיכלו לקרוא לאבי בשמו הפרטי ולצאת מזה בשלום. בדרך כלל כינו אותו "מר קארות'רס" או "אדוני."
קמתי וצעדתי באיטיות אל חדר האוכל, שהיה ממוקם ממש ליד המטבח.
"זה הבן שלך," שמעתי אותה אומרת. "אתה צריך לבוא הביתה ולטפל בזה." הכנסתי את ידיי לכיסים ונשענתי על הקיר שליד הדלת המובילה אל המטבח. אמא של ג'ארד השתתקה, וחוץ מרעשים של כלי מטבח לא נשמע דבר. היא כנראה הוציאה את הכלים מהמדיח.
"לא," היא ענתה. "שבוע אחד. לכל היותר. אני אוהבת את מדוק, אבל זאת המשפחה שלך, והם צריכים אותך. אתה לא תתחמק. יש לי כבר שני בנים מתבגרים. אתה יודע מה הם עושים כשאני מנסה לאכוף שעת עוצר? הם צוחקים עליי." התקשיתי להחליט האם לחייך בשעשוע או לקמוץ אגרופים בכעס.
"אני כאן," היא המשיכה. "אני רוצה לעזור, אבל הוא צריך אותך!"
הלחישות שלה היו חסרות טעם. לא ניתן היה לצוות על אבי לעשות דברים.
שלחתי מבט אל ג'אקס, מבחין בכך שהפסיק את משחק הווידיאו שלו ועבר לצפות בי בגבות מורמות. הוא הניד בראשו והתבדח: "בחיים שלי לא צייתי לאף שעת עוצר. אבל היא חמודה כשהיא מדברת על זה. אני אוהב את האישה הזאת."
ג'אקס היה אחיו־למחצה של ג'ארד. היו להם אותו אבא, אבל אימהות שונות, וג'אקס בילה את רוב חייו עם האבא הסדיסט שלהם או במשפחות אומנה. בסוף הסתיו האחרון אבא שלי עזר לקתרין להוציא את ג'אקס מהאומנה ולהביא אותו אליה הביתה. אבא של ג'ארד וג'אקס היה בבית הסוהר, וכולם רצו שהאחים יהיו יחד. במיוחד האחים.
ועכשיו, כשג'ארד, שהיה החבר הכי טוב שלי במשך כל תקופת התיכון, מצא את הנפש התאומה שלו ואהבת חייו, הוא כבר לא היה בסביבה כל כך הרבה כמו פעם. לכן ג'אקס ואני התקרבנו.
"בוא," הפניתי אליו את סנטרי. "אני לוקח בקבוק מהחדר של ג'ארד, ואז אנחנו יוצאים."
*
"אני רוצה לראות את הכדורים הכי גדולים שלך," פקדתי בקול הכי עבה שהצלחתי לגייס. העיניים שלי היו מצומצמות, והייתי צריך להדק שיניים כדי לא לצחוק.
טייט הזדקפה והסתובבה לאט, כשהסנטר שלה פונה מטה והעיניים מביטות מעלה. זה הזכיר לי איך אמא שלי הסתכלה עליי כשהשתנתי בבריכה בהיותי ילד.
"ואו, את זה לא שמעתי אף פעם." היא הסתכלה אליי בעיניים מופתעות. "טוב, אדוני, יש לנו כמה ממש כבדים, אבל לכולם נדרשות שתי אצבעות ואגודל. אתה כזה מיומן?" פניה שידרו רצינות כאילו אנחנו מדברים על שיעורי־בית, אבל יכולתי לראות את החיוך הקטן בזווית פיה.
"אני כל כך מיומן," הקנטתי אותה, מרגיש כאילו הלשון שלי גדולה מדי בשביל הפה שלי. "היית מקנאה אילו היית יודעת מה אני מסוגל לעשות לכדור הזה."
היא גלגלה עיניים וניגשה אל הדלפק.
טייט עבדה בבאולינג מאז הסתיו שעבר. זאת היתה כמעט דרישה של בית־משפט, שהיא תשיג לעצמה עבודה. טוב, לא באמת. זה כנראה יכול היה להיות משהו שבית המשפט היה מורה לעשות אילו ג'ארד היה מגיש תביעה. הבחורה, שגובהה מטר ושבעים ומשקלה שישים קילוגרם, טיפלה בקלילות במכונית של החבר שלה במוט ברזל, באחד מהתקפי האלימות המפורסמים שלה. זה היה די מלוכלך ודי מדהים. סרט הווידיאו הועלה ליוטיוב, ואפשר להגיד שהוא יצר תנועה פמיניסטית. אנשים נתנו פרשנויות משלהם לסרטון, ואפילו צירפו לו מוסיקה. הם קראו לו מי הבוס עכשיו?, מאחר שהמכונית של ג'ארד היתה מוסטנג בוס 302.
אבל הכל היה תוצר של אי הבנה. וטייט שילמה על הנזקים. היא התבגרה. ג'ארד ואני התבגרנו. וכולנו היינו חברים.
הם, כמובן, שכבו זה עם זו. אני לא קיבלתי שום הטבות כאלה.
"מדוק, שתית?" טייט שמה את כפות ידיה על הדלפק והסתכלה עליי כמו אמא.
"איזו שאלה טפשית."
ברור ששתיתי. כאילו שהיא בכלל לא הכירה אותי.
היא הרימה את ראשה מסתכלת אל עבר המסלולים שמאחוריי, ואני חששתי שעיניה הכחולות הגדולות ייצאו מחוריהן.
"גרמת גם לג'אקס להשתכר!" היא האשימה, כועסת בבירור עכשיו.
הסתובבתי כדי לראות על מה היא מסתכלת, ומעדתי כשכף רגלי נתפסה ברגלי השרפרף שלידי. צעקה נפלטה מגרוני.
"הווווו!" צעקתי שוב, מחזיק בקבוק ג'ק דניאלס באוויר, כשראיתי את מה שטייט ראתה.
קבוצת אנשים התגודדה מול אחד המסלולים, צוחקים וצופים בג'אקס רץ, מחליק וגולש לאורך מסלול הבאולינג.
"לעזאזל, כן!"
הבקבוק נתלש מאצבעותיי, וכשהסתובבתי, ראיתי את טייט דוחפת אותו מתחת לדלפק, מהדקת שפתיים ברוגז ומזעיפה פנים.
"למה הוויסקי נעלם?!" חיקיתי את קפטן ג'ק ספארו וחבטתי באגרופי על הדלפק.
טייט צעדה לאורך המעבר, לעבר הדלת המובילה אל המסלולים. "אתה תהיה בצרה צרורה כשאני אחזור לדלפק הזה," היא לחשה־צעקה לעברי.
"את אוהבת אותי. את יודעת שזה נכון!" צחקתי ורצתי במהירות דרך מבוך השולחנות והכיסאות שסביב דוכן האוכל אל המקום שבו ג'אקס שיחק. עוד כמה בחורים הצטרפו לחגיגה וגלשו לאורך המסלולים, להנאתו הרבה של הקהל של מוצאי שבת. בשעה הזאת לא היו הרבה משפחות שם, והאנשים היחידים שזה לא שעשע אותם היו כל הפנויים שבילו את שנותיהם המאוחרות בקינה על כרס הבירה שלהם ובתיאורים איזה מזל היה להם, שהצליחו לחמוק מנישואים. הם פשוט צפו והנידו בראשם.
"פאלון בבית. אל תלך הביתה."
בלעתי שוב את הוויסקי, שכל הזמן עלה שוב במעלה גרוני, והשלכתי את ראשי לאחור. "ווהווו!" שאגתי. אחר כך צעדתי במורד רצפת העץ הצבועה בצבע בהיר, קפצתי לתוך המסלול על בטני, והחלקתי כל הדרך.
לבי פעם בחוזקה, וההתרגשות בעבעה בחזי.
אלוהים! המסלולים האלה היו חלקים בטירוף, ואני פשוט צחקתי. לא אכפת היה לי שטייט כועסת עליי או שהאגרוף של ג'ארד ישאיר סימן קבוע על הפנים שלי, מפני שעשיתי בלגן בעבודה של החברה שלו. כל מה שאכפת היה לי היה מה שהעביר אותי מרגע אחד לרגע הבא.
אני לא יכול ללכת הביתה.
הקהל הריע וצעק מאחוריי, חלקם קופצים מעלה ומטה. יכולתי לדעת את זה רק משום שהרגשתי את הרטט מתחתיי. וכאשר התגלגלתי כדי לעצור, רגליי מיטלטלות למסלול הבא, פשוט שכבתי שם, תוהה. לא לגבי פאלון. אפילו לא לגבי השאלה האם אני שיכור מכדי לנהוג הביתה. תהיתי בקול רם, "איך לעזאזל אני אמור לקום?" המסלולים האלה היו חלקלקים. לא יכולתי לעמוד. אילו הייתי מנסה, הייתי מחליק.
שיט.
"מדוק! קום!" יכולתי לשמוע את הנביחה של טייט ממקום כלשהו קרוב אליי.
מדוק. קום. השמש זרחה. אתה צריך לעזוב.
"מדוק. קום!" טייט צעקה שוב.
התעוררתי. "זה בסדר," רטנתי. "אני מצטער, טייט. את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?" עברתי לתנוחת ישיבה תוך כדי שיהוק, ואז הסתכלתי למעלה וראיתי אותה הולכת על הפס האמצעי שבין שני המסלולים. כמו בוסית.
היא שמה את ידיה על ירכיה, גבותיה משוות לה מבט חמור.
"מדוק, אני עובדת פה."
נרתעתי, לא אהבתי את האכזבה בקולה. תמיד השתוקקתי לכבוד מצידה של טייט.
"מצטער, בייב." ניסיתי לקום, אבל החלקתי שוב, כאב עז מתפשט באחד מפלחי הישבן שלי. "כבר אמרתי שאני מצטער, לא?"
היא כרעה וכרכה את זרועותיה סביב זרועותיי, עוצרת אותי. "מה קורה לך? אתה אף פעם לא שותה, אלא אם כן אתה במסיבה."
הכנסתי רגל אחת לתעלה והתנדנדתי עד שטייט משכה אותי קרוב יותר אליה, ואז הצלחתי להניח את הרגל השנייה על הפס האמצעי.
"הכל בסדר." שלחתי חצי־חיוך.
"אני ליצן, טייט. אני..." נופפתי בידי באוויר. "רק... ליצ-ליצן," מיהרתי להוסיף.
היא המשיכה לאחוז בי, אבל יכולתי להרגיש את אצבעותיה מרפות מאחיזתן מתחת לשולי הטישרט הקצרה שלי.
"מדוק, אתה לא בדיחה." עיניה היו שוב רציניות, אבל רכות יותר הפעם.
את לא יודעת מה אני.
הסתכלתי בעיניה, רציתי לספר לה הכל. רציתי שחבר—מישהו—יראה את ה'אני' האמיתי שלי. ג'ארד וג'אקס היו חברים טובים, אבל בחורים לא רצו לשמוע את החרא הזה, וגם לא היינו דקי־אבחנה.
טייט ידעה שמשהו לא בסדר, ואני לא ידעתי איך לספר לה. רק רציתי שתדע, שמתחת לכל זה
אני לא בחור טוב.
"אני עושה דברים טפשיים, טייט. זה מה שאני עושה. אני ממש טוב בזה." הרמתי את ידי לכיוון קווצת שיער שיצאה מתוך הקוקו שלה, והעברתי אותה אל אחורי אוזנה, מנמיך את קולי עד שכמעט לחשתי. "אבא שלי יודע את זה, היא יודעת את זה." הסתכלתי מטה ואז שוב אליה.
"גם את יודעת את זה, לא?"
היא לא ענתה, אלא רק בחנה את פניי, הגלגלים במוחה ממשיכים להסתובב. היד שלי החליקה על לחייה, ונזכרתי בכל הפעמים שבהן הזכירה לי את פאלון. ליטפתי את לחייה באגודל שלי, מקווה שתצעק עליי. קיוויתי שלא יהיה לה אכפת ממני, קל יותר יהיה לדעת שאין שום דבר אמיתי בחיי.
אחזתי את פניה המתוקות, השואלות, וצמצמתי את הרווח בינינו, מריח את ריח הבושם הקלוש שלה, כשקירבתי את שפתיי אל שפתייה.
"מדוק," היא שאלה, קולה מלא בלבול והיא עדיין מביטה בי. הרכנתי את ראשי, נישקתי את מצחה נשיקה רכה ונשענתי אחורה באיטיות.
גבותיה התכווצו בדאגה כשהסתכלה עליי. "אתה בסדר?"
לא.
טוב. לפעמים.
אוקיי. כן. רוב הזמן, אני מניח.
אבל לא בלילה.
"ואו." לקחתי נשימה עמוקה וחייכתי. "אני מקווה שאת יודעת שלא היתה לזה שום משמעות," התבדחתי. "אני מתכוון, אני אוהב אותך. פשוט לא באופן הזה. יותר כמו אחות." פרצתי בצחוק והתכווצתי. בקושי הצלחתי לסיים את המשפט, כי עצמתי את עיניי ואחזתי בבטני.
"אני לא קולטת את הבדיחה," נזפה טייט.
שריקה חזקה פילחה את האוויר, וטייט ואני הסתכלנו למעלה.
"מה לעזאזל הולך כאן?" קולו האחראי, הרם והכועס של ג'ארד הדהד באולם הבאולינג והכאיב לאזניי.
אבל כשהסתובבתי לעמוד מולו, דרכתי שוב בטעות על המסלול החלק.
"אוי שיט!" נשימתי נעתקה כשהחלקתי, ובטעות נשענתי עם כל כובד משקלי על טייט; וזה היה יותר מדי בשבילה. נפלתי והיא צנחה לחיקי. הוטחנו על הרצפה וקיבלנו מכה קשה מרצפת העץ. נראה שכל סנטימטר ארור מהתחת שלי נחבל, אבל טייט היתה בסדר. היא נחתה עליי. זה היה בסדר גם מבחינתי.
כאשר הסתכלתי לעבר החבר הכי טוב שלי, שעמד בתחילת המסלול והסתכל עלינו עם רצח בעיניים, דחפתי את טייט מעליי בגועל.
"גבר, היא הגניבה לי ויסקי וניסתה לאנוס אותי תוך כדי הדייט!" הצבעתי על טייט. "היא מחזיקה את זה מתחת לדלפק. לך תראה!"
טייט רטנה וזחלה בחזרה אל המשטח שבין המסלולים, הקוקו המבולגן שלה בקושי מחזיק מעמד.
"ג'אקס!" צעק ג'ארד לעבר המסלול שמימיני, שבו ג'אקס זחל לאט בחזרה. "ואתה," עיניו של ג'ארד שילחו לעברי גיצים. "תיכנסו למכונית עכשיו."
"אווו, אני חושב שהוא רוצה להפליק לך," אמרתי בקול מתנגן לטייט, שירדה מהמשטח האמצעי והלכה אל החבר שלה.
"שתוק, מטומטם," היא פלטה בחזרה.
1 בצרפתית: סתום את הפה, אני שונאת אותך.
