זהו. לחצתי. זה מקליט. אני יודע שזה מקליט. אבל אני לא יכול לבדוק. אני לא יכול לשמוע. כי אם אני שומע את זה, זה מוחק את מה ש ░░░░ את מה שאמרתי. ואני רוצה שזה יקליט את הכול, את כל הסיפור שלנו פה, אני רוצה שזה ░░░░ אבל אני בעצם לא יודע אל מי אני מדבר. מי אתם בכלל. מי ישמע את זה. מתי ישמע את זה. איך ישמע את זה. איך זה ייצא מִפֹּה בכלל. אני למשל אף פעם לא יצאתי מפה. אף פעם. כל החיים שלי אני רק פה, בדירה הזאת שלנו, דירה תשע־שבע־שבע, שאנחנו חיים בה. אף פעם לא יצאתי מכאן. ואני בן ארבעים וארבע. אנחנו סגורים כאן. אי אפשר לצאת. גם אסור וגם אי אפשר. אין איך. אין פה בכלל דלתות. רק קירות. קירות לבנים מפלסטיק כזה. אבל פלסטיק קשיח. זה כמו בטון מזוין, תשע־שבע־שבע לא־שומע אמר לי, הוא עבד פעם בבניין, וזה כמו בטון מזוין. ואי אפשר לשבור אותם. גם אין לנו פה שום כלים. כלום. והפתחים היחידים זה חרכים, ארבעה חרכים שנמצאים מעל לשולחנות־אוכל שלנו. זה בקיר בצד השני. אני עכשיו בשירותים. יש כאן צד אחד, קיר אחד, שיש בו שני שירותים ושתי מקלחות, ואני עכשיו כאן בשירותים. פה אני מקליט, כי רק פה ░░░░ רק פה אני יכול להקליט. פה ובמקלחות. כי פה הם לא מצלמים ולא מקליטים אותנו. זה בגלל חוק צנעת הפרט ░░░░ זה מה שתשע־שבע־שבע רוברט אומר, שחל רק על השירותים והמקלחות. בכל שאר הדירה הם כל הזמן מצלמים ומקליטים את כל מה שאנחנו עושים ואומרים. אבל לא רואים את המצלמות ואת המיקרופונים שלהם. הם חבויים. אנחנו לא יודעים איפה הם. אבל הם שם. אנחנו יודעים שהם שם ░░░░ אבל כאן יש את חוק צנעת הפרט. זה בשביל שנוכל בשקט לחרבן, הוא אומר, תשע־שבע־שבע רוברט, וצוחק. מצחיקה אותו המילה הזאת, לחרבן. ותשע־שבע־שבע לא־שומע תמיד אומר לו כן, לחרבן ולאונן. ואז רוברט מתרגז. לחרבן מצחיק אותו ולאונן מרגיז אותו. לא, הוא צועק ומאדים, אסור. אסור. אסור, הוא צורח, הם יחתכו לך את הביצים. אסור. אבל כולם פה מאוננים. גם הוא, גם תשע־תשע־שבע רוברט. אנחנו שומעים אותו. הוא, כשהוא גומר, הוא נוהם ░░░░ כמו דובים ░░░░ ראיתי פעם בערוץ החיים ░░░░ ככה אנחנו יודעים. ואף אחד לא חתך לו בינתיים כלום. לא לו ולא לאף אחד. והשולחנות־אוכל הם בצד השני. באמצע יש את הסלון ואת החדרי־שינה. הם לא באמת חדרים, אין להם דלתות. רק פה, בשירותים ובמקלחות, יש דלתות. בגלל החוק הזה של צנעת הפרט. זה יותר תאים. גדולים כמו חדרים, אבל תאים. תאי־שינה. תַּ"שִּים קוראים להם. וכל אחד יש לו את הת"ש שלו, בצבע שלו, לכל אחד יש פה צבע, שלאף אחד, חוץ ממנו, אסור להיכנס. שם אנחנו ישנים. ואחרי זה, בצד השני, במקביל לקיר של השירותים והמקלחות, שם זה פתוח, זה החדר־אוכל שלנו. בקיר שם ░░░░ מחובר לקיר יש לכל אחד שולחן־אוכל, כמו מדף כזה, קבוע בקיר, בצבע שלו. ומעל לכל שולחן־אוכל יש את החרכים האלו. וכשמגיעה השעה של האוכל, שלוש פעמים ביום אנחנו אוכלים, הם נפתחים, ומשם נכנסות הארוחות שלנו, נעות על מגשים. כל אחד יש לו את הארוחה שלו הקבועה, לפי מה שהוא אוהב ומה שהוא צריך. ואז החרכים נפתחים ונכנסים המגשים עם האוכל. ואז הם נסגרים. ואחרי האוכל, יש לנו שמונה־עשרה דקות לאכול, אז הם עוד פעם נפתחים והמגשים יוצאים והם שוב נסגרים. ואתה אפילו לא יכול להכניס יד בחרכים האלו, כי הם שורפים. ורק אם אתה מת ░░░░ כשאתה מת, אתה יוצא, מוציאים אותך מפה. אני לא יודע איך. אף אחד לא יודע. אבל הם נכנסים לפה. אנחנו יודעים שהם נכנסים לפה. הם גם מנקים לנו, וגם מחליפים סדינים ולפעמים רהיטים. כל מיני דברים הם עושים. אבל זה תמיד בלילה, כשאנחנו ישנים. בשביל לישון אתה צריך לשים על הראש כובע כזה, כל אחד בצבע שלו, כּוֹבַ"ש קוראים לזה, כובע־שינה. זה כמו שהיה פעם כובע־ים, ככה שְׁלוּלִית אומרת. זה מבד רך, ובפְנים יש מלא אלקטרודות. וזה עוטף לך את הראש. וכשאתה נרדם, זה מבטל לך את ההכרה. ההכרה שלך עוברת אליהם, לחדר־בקרה. ככה לא־שומע אומר. וככה, את כל הדברים האלו בלילה הם עושים כשאנחנו בלי ההכרה שלנו. ושכמישהו מת, רק בלילה מתים, לבד מתים, הם מוציאים אותו, ומישהו אחר נכנס במקומו. הם מכניסים מישהו אחר במקומו. אנחנו לא יודעים איך הם עושים את זה, אבל הם עושים את זה. הם עושים את זה כשאנחנו ישנים. הם מחליפים את מי שמת במישהו חי, ובבוקר כבר יש מישהו אחר, חי, חדש, במקום זה שמת, הישן. ואנחנו ארבעה, אנחנו תמיד ארבעה. ובסלון יש לנו חלון גדול, גם כן חזק, כמו הקירות. אי אפשר לא לשבור ואפילו לא לסדוק אותו. ובחלון אנחנו רואים את השכונה, את החלק שאפשר לראות, שבה אנחנו גרים. אבל הם שם לא כמונו. יש להם חיים רגילים. הם לא סגורים בשום מקום. זה רחוב רגיל, עם מדרכות, וכביש, ומכוניות, ועצים, ואנשים הולכים ובאים, ואנחנו כבר מכירים אותם, את כולם שם, והם נכנסים לבתים שלהם ויוצאים. יש להם חיים רגילים, כמו בסרטים. אבל אין לי ░░░░ אין לי הרבה זמן להקליט. זה רק שש דקות מותר להיות כאן. לכל מי שנכנס לפה. להשתין, לחרבן, לאונן. אסור לאונן, אבל אין ברירה. אין משהו אחר. אסור משהו אחר. שש דקות. יש פה שעון כזה שיורד, שהולך אחורה, שמראה לך ░░░░ גם בחדר־אוכל זה ככה, את הזמן שנשאר לך. זה מתחיל באפס שש אפס אפס, אפס חמש חמישים ותשע, ויורד עד שאתה גומר ויוצא. אבל אם אתה לא יוצא וזה מגיע לאפס מוחלט, אז כל הרמקולים בכל הדירה, הם משמיעים הודעה קולית, הודעה מספר אחד־שבע־ארבע, נא לפנות את השירותים. אבל זה לא קרה אף פעם לאף אחד. חוץ מלתשע־שבע־שבע פוחדת, שכל הזמן זה היה קורה לה. כי גם מלצאת מהשירותים היא הייתה פוחדת ░░░░ מהכול, מכל דבר, היא הייתה פוחדת. ואחרי ההודעה, כשהיא לא הייתה יוצאת, הכול פה היה מתחיל לצפצף ולהבהב כמו שעושות בסרטים המכוניות של השוטרים, אלו שתופסים את הפושעים עם הצלקות והשפמים. ואז פתאום הדלת של השירותים הייתה נפתחת מעצמה, בצרחה. שתיהן היו צורחות. גם הדלת וגם פוחדת. ואז, מרוב פחד, פוחדת, היא הייתה בורחת החוצה, וטורקת אחריה, חזק, את הדלת. ורק אז היה נהיה שקט. ופוחדת, הכי היא פחדה זה למות. ובסוף באמת היא מתה. ותשע־שבע־שבע פוזלת, שׁלוּלִית, היא החליפה אותה, את פוחדת שמתה. אבל רגע ░░░░ אני רואה שנשארו לי רק שלושים ושמונה שניות ░░░░ אז אני מפסיק. שלא יתפסו אותי, כי אם ░░░░ אבל אני אחזור. זו רק ההתחלה. להתראות. ביי.
