פרולוג
“קח אותי לדודה לאה״, ביקשה ממני נאוה, “אני רוצה לדבר איתה״.
עם נאוה סמל, סופרת שואה ידועה ומוערכת, יצרתי קשר בתחילת שנות האלפיים, לאחר שחיפשתי את שורשיו של אבי ז״ל. מימי ארצי, אימם של נאוה ושלמה, הייתה נשואה לדודי שמואל, אחיו של אבי, לפני המלחמה.
שוחחנו ארוכות בעניינים שונים, ונאוה ביקשה שאביא אותה ללאה, אחותו הקטנה של אבי.
לקחתי אותה לדודתי שהתגוררה בניר עציון, והפגישה הייתה מרגשת מאוד.
נאוה התיישבה למרגלות לאה וביקשה לשמוע עוד ועוד; על אימה, על השהות שלהן יחד ולחוד במקום הנורא מכול — אושוויץ.
לאה סיפרה וסיפרה; על הקשר המיוחד שלה עם מימי, אימה של נאוה, על העמידה בתור לפני מנגלה, על חמשת החודשים הנוראיים במחנה המוות ועל העלייה לארץ.
זמן לא רב לאחר מכן, הלכה לאה לעולמה.
עוד שנים מעטות עברו, וגם מימי נפטרה זקנה ושבעת ימים, מותירה אחריה את בנה הזמר שלמה ארצי ואת בתה הסופרת והמחזאית נאוה סמל.
לא עברו שבועיים מפטירת מימי, ונאוה החזירה אף היא נשמתה לבוראה.
הצער היה גדול, אבל ידעתי שיום יבוא וסיפורן של מימי ולאה, לצד סיפור משפחת אברמוביץ כולה, יעלה על הכתב, ועימו — סיפורה של קהילה גדולה וחשובה, קהילת גרוסוורדיין (ברומנית — אורדיה, ובהונגרית — נויג'ווארוד).
והרי הוא לפניכם.
הקדמה
אני רוצה למסור דבר אחד. לא לשכוח את מה שעבר על היהודים. זה טראומה. לקחת שישה מיליון יהודים, ולהורגם ברעב ובשריפה. לא לשכוח את זה. מה שקרה בבית ראשון אנו לא שוכחים. שם היו 1,200,000 יהודים וכאן שישה מיליון. ואיזה יהודים אלה היו. לא סתם יהודים. איזו אחדות הייתה. פה לא אותו דבר. צריכים למסור לדור הצעיר.
(צבי שפירא בעדותו ל״יד ושם״ תשס״א, 2001).
ספר זה הינו ניסיון לכתוב על קורותיה של משפחה אחת — משפחת אברמוביץ, שהוריה ראובן וציפורה וילדיה חיים, שמואל, אהרן, צבי ולאה עברו את מוראות השואה. שני ההורים ושמואל נספו בשואה, וארבעת האחרים ניצלו. חיים היגר לאמריקה וחי שם עד יום מותו, ושלושת האחרים — אהרן, צבי ולאה — עלו לארץ וחיו כאן עד יום מותם.
עיקרם של הדברים נכתבו על ידי יעקב שפירא, בנו השני של צבי שפירא (אברמוביץ), על בסיס עדויות ששמע מאביו, מדודתו לאה בן ארי ומקרובי משפחה נוספים. מקורות כתובים מרכזיים נוספים של הספר הם עדות לאה בן ארי ב״יד ושם״, עדות צבי ב״יד ושם״, ספר הזיכרון לקהילת גרוסוורדיין — אורדיה — נויג׳וורוד שיצא לאור בתל אביב בשנת תשמ״ד ונערך בידי צבי גרוסמן, ספרה של נאוה סמל “כובע זכוכית״ בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הספר “באמונתו״ של אלישיב רייכנר בהוצאת ידיעות ספרים, “תולדות השואה״ של ישראל לזר ועדויות בעל פה של אנשים רבים, ובהם מרכוס אולמאן, יהושע פולק, יוסף גונדה ועוד. האחריות על הדברים היא שלי בלבד.
תודה לכל המסייעים ובראשם בני הדודים היקרים — בתיה כגן (בתו של אהרן), ראובן שפירא ורבקה וגנר (ילדי צבי) ראובן בן ארי, זיוה שמעוני וחגית גור אריה (ילדי לאה).
תודה לעשרות רבות של תומכים שתמכו בספרי. במיוחד ובייחוד לבני משפחתי הקרובים — אשתי רחל וילדיי — אסף, יגאל, ציפי, אסנת, יחיאל, אביה ורז, אשר לולא אהבתם ותמיכתם, לא הייתי מגיע הלום.
תודה לבורא עולם שזיכני לחיות עם אנשים נפלאים כאלה.
הספר נכתב לעילוי נשמת קוקה ודדה מרדכי חלימי
שורשי משפחת אברמוביץ — חיים זיסו אברמוביץ
משפחת אברמוב (משמעות השם — בני אברהם) חיה בראשית המאה ה-19 בליטא. כדרכם של יהודים באותה תקופה, נדד ענף אחד של המשפחה לרוסיה בחיפוש אחר פרנסה. ברוסיה שונה שם המשפחה לאברמוביץ, כמקובל באזור זה.
באמצע המאה ה-19 התחוללו ברוסיה פרעות קשות נגד היהודים, שבהן נהרגו יהודים רבים. אחד מבני המשפחה, חיים זיסו, הצליח לברוח מרוסיה ולעבור לעיר פיאטרה ניאמץ, השוכנת בצפון מזרח רומניה, על גדת נהר ביסטריצה, אחד היובלים של הדנובה.
חיים זיסו אברמוביץ היה בוגר ישיבה והתפרנס כמוהל ושוחט בכל הסביבה. הוא היה נוסע בעגלות ובסירות על נהר הביסטריצה כדי לשחוט ולמול בקהילות קטנות באזור.
לאחר שהגיע לפיאטרה ניאמץ, התחתן חיים זיסו עם אשתו הראשונה, ונולדו להם שתי בנות: דבורה ואידה.
לאחר הולדת אידה נפטרה האישה, וחיים זיסו נשא לאישה את שיינדל. לזוג נולדו שתי בנות — מרים וחיה רבקה, ובן בשם ראובן (יליד 1887).
גם שיינדל נפטרה לאחר כמה שנים, וחיים זיסו נישא בשלישית לציפורה (פייגע), שילדה לו שלושה בנים: יוסף, יצחק ודב (ברל).
בינתיים נישאו שלוש הבנות הגדולות: דבורה נישאה לאברהם שוורץ, אידה להרמן שיינר ומרים ליהושע לייב סטרולוביץ.
בשנת 1901 קרה אסון: במסגרת עבודתו הפליג חיים זיסו בסירה שהושטה על ידי גויים רומנים בנהר ביסטריצה. השייטים זרקו אותו לנהר ושדדו את כספו. גופתו לא נמצאה עד היום.
ציפורה פייגע האלמנה נותרה לבדה, מטופלת בארבעה ילדים: חיה רבקה (בת שיינדל) ושלושת בניה — יוסף (8), יצחק (6) ודב (4).
האלמנה נאלצה לעבוד קשה לפרנסת ילדיה הקטנים, ובשנת 1906 חלתה במחלה קשה ונפטרה. יוסף (13) יצחק (11) ודב (9) נותרו יתומים מאב ומאם.
ראובן, בנם השלישי של חיים זיסו ושיינדל, שנולד ב-1887, עבר בגיל צעיר לגור בעיירה ברושטיין. שם גדל אצל שרה חיימוביץ, קרובת משפחתו. בביתה הכיר את ציפורה (פייגע) ונשא אותה לאישה. הם התגוררו בעיר טוביאש. שם נולדו שני ילדיהם הראשונים — חיים ושמואל.
בימי מלחמת העולם הראשונה, ב-1916, בעקבות הרבי מוויז׳ניץ, עבר הזוג להתגורר בגרוסוורדיין.
יוסף, אחיו של ראובן, עלה לארץ, התיישב ביבנאל ואחר כך בחיפה. כשהגיעו ימי הרעה, ניסה להשפיע על ראובן אחיו כי ישלח את בתו לאה (הייתה אז בת 10) לארץ, אולם ההורים חששו לגורלה.
