צרחתי. וצרחתי, וצרחתי וצרחתי.
בכיתי עד שעיניי בערו באש וגרוני נסדק. המשכתי לשמוע את דברי הרופא פעם אחר פעם, כניגון אין־סופי בראשי.
"היא לא מתעוררת. היא איננה."
לא יכולתי לנשום.
נכשלתי. לא הצלחתי לשמור עליה מכל פגע.
בהיתי במדרכה מבעד לדמעותיי המייסרות. אהבתי את הסבל שבעיניי. את הכאב שבגרוני. זה הגיע לי. הסטתי את מבטי לעבר בניין בית החולים שהיתמר מעליי במלוא הדרו. ביליתי שם ללא הרף יום אחר יום במשך שבעה ימים. ישבתי לצידה שבעה ימים. התפללתי וקיוויתי שבדרך נס כלשהי אראה שוב את חיוכה הזוהר ואת עיניה הגדולות, החומות, אך כל מה שקיבלתי הייתה דממה בין צפצופי המכשירים וקולות היניקה.
אלוהים אדירים, עמדתי להקיא. לא יכולתי לסבול את מראה בית החולים ולו לשנייה נוספת. הוא ייצג את כל מה שאיבדתי. הוא ייצג אין־ספור לילות מלאי תקווה שמעולם לא התממשה. הכול נגמר. אחד הדברים הנהדרים ביותר בחיי פשוט נעלם. השתופפתי קדימה והנחתי את ידיי על ברכיי. צרחתי שוב. פשוט מפני שכעסתי, חד וחלק. רתחתי.
קמתי וצרחתי אל השמיים. שנאתי את עצמי. שנאתי אותה. אך מעבר לכול, שנאתי אותו.
פרק 1
איינסלי
בת 8
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה עיניי נחו על אדריאן דיוויס. הייתי בחצר האחורית ושיחקתי על גדות הנחל שזרם מאחורי ביתה של אימי. זה היה יום דרומי טיפוסי, השמש הקופחת הכתה בנו בחוזקה והאוויר היה רווי לחות עד כדי כך, שבקושי נשמתי. בדרך כלל ביליתי בחצר המגודרת עם לורי. היינו נתלות עם הראש למטה או מתנדנדות גבוה־גבוה על נדנדות הפלסטיק, מעמידות פנים שאנחנו לולייניות, כמו אלה שראינו בקרקס בשנה שעברה. כשלא היינו הולכות על חבל, היינו קוטפות עגבניות טריות ועלי מנטה מהצמחים שבמרפסת האחורית, בבית הלבנים החד־קומתי שלנו שבגילברט, דרום קרוליינה. היינו קורעות את העגבניות לרווחה וממטירות עליהן מלח מהמלחייה שגנבנו משולחן האוכל הישן והמחורץ של אימא, המצופה פורמייקה.
אך לא באותו יום. באותו יום לורי רצתה לשחק לבד. היא הייתה עושה את זה מדי פעם ולמדתי לא ללחוץ עליה. היא נהנתה מהבדידות שלה. היא יכלה לשבת ולשחק בבובות הברבי שלה ובמשחקי דמיון עד אין־סוף. אני? לא קורצתי מהחומר הזה. הייתי זקוקה לתקשורת ולחברה שהיו מנת חלקה של כל חברות. הייתי זקוקה למישהו שיבדר אותי. ירדתי אל גדות הנחל שמאחורי הגדר שלנו, כדי לפגוש את מירנדה. רציתי להתקרר קצת ולתפוס איתה ראשנים. היא התגוררה בבית הסמוך מאז שיכולתי לזכור, וכל הזמן הזה היא הייתה החברה הכי טובה שלי. כשלא ביליתי עם לורי, כמעט תמיד אפשר היה למצוא אותי בחברת מירנדה. לה ולי הייתה חברות קלילה ורוב הזמן מירנדה הצחיקה אותי עד היסטריה.
בידיי הקטנטנות הרמתי את הדלי ובו הראשנים ומי הנחל כדי שיהיה קרוב יותר אל מירנדה והנחתי אותו בחבטה מטלטלת על האדמה. מים בוציים וראשנים עפו מתוכו היישר אל שערה האדמוני והחלק.
"אופס," אמרתי בשקט. לא עשיתי זאת בכוונה, אך זה גרם לי לרצות לצחוק. אהבתי להרגיז אותה.
היא נשפה ברוגז. "לעזאזל, ילדה. תיזהרי. אימא שלי תכעס נורא אם היא תצטרך שוב לחפוף לי את השיער הערב."
גלגלתי את העיניים. "תעשי לי טובה. אימא שלך תמיד כועסת ולא מפסיקה לקלל. זה לא חמוד ולא יאה לגברת."
מירנדה חרחרה בצחוק ונתנה לי מבט שהכרתי יותר מדי טוב. הייתי צריכה לרוץ ומהר. ניסיתי להימלט, אך היא כבר לקחה מלוא החופן בוץ מתחתית הנחל. הרגשתי את הבוץ נמרח על הסוודר הוורוד המשובץ האהוב עליי. היא ידעה כמה שנאתי להיות מלוכלכת, אך לא יכולתי לסגת עכשיו. הגאווה שלי לא הרשתה זאת, לכן אספתי בוץ לטיל ושיגרתי אותו, פוגעת בה ישר בגב. לא חלף הרבה זמן לפני שהפכנו לערמה מזוהמת ומיוזעת שהתגלגלה במי הנחל הבוציים.
כעסתי בגלל הסוודר, לכן דחפתי את ראשה של מירנדה עמוק בבוץ, החזקתי אותו שם וקרקרתי בקול רועם להעצמת הרושם. "אימא שלך תהיה כל־כך עצבנית," קנטרתי אותה. רק כשהרגשתי עוגת בוץ קרה ורטובה פוגעת בעורפי, הפסקתי לנסות להטביע את החברה הכי טובה שלי.
המומה, קמתי על רגליי והסתובבתי, מצפה לראות את לורי עומדת על גדת הנחל, מוכנה להצטרף למלחמה, אך במקום זאת ראיתי נער יפהפה שחור־שיער שהיה לבוש במה שנראה כמו בגדי כנסייה. מכנסיו הכחולים הוחזקו על ידי כתֵפות שחורות שכיסו את חולצתו הלבנה והמגוהצת. נעליו השחורות היו מרובבות מעט בבוץ מהנחל, אך לא מלוכלכות כמו ידיו.
מירנדה קמה ורכנה מאחוריי, מציגה לראווה את המזג החם שלה. "אתה לא זרקת הרגע בוץ על איינסלי. היא שונאת להיות מלוכלכת. שונאת. אתה עשית משהו ממש רע."
החנקתי את הצחקוק שלי והרכנתי את ראשי כדי להסתיר את חיוכי, אך זה לא עזר. לא יכולתי שלא להסתכל עליו. הנער המקסים הזה דרש את תשומת ליבי. בדיוק כשהבטתי מעלה לעברו, הוא החל לדבר.
"לא נראה שזה כל־כך מפריע לה. היא הרגע התגלגלה בבוץ איתך," הוא אמר למירנדה. "חוץ מזה, בסך הכול ניסיתי להציל אותך. היא עמדה להטביע אותך."
מירנדה נאנקה בקול רם, אך אני רק בהיתי בנער תכול־העיניים. מעולם לא ראיתי אותו, אך הוא בהחלט נראה מהוגן מדי מכדי להסתובב כאן. עיניי הירוקות אמדו אותו. הוא נראה מהודר, נקי ובגילי. פניו היו יפות, אפו ישר ופונה כלפי מעלה בקצה. עיניו היו כחולות כמו האוקיינוס ומקושטות בריסים שחורים ורכים כמו נוצות. שפתיו היו ורודות ומלאות. נגיעות הנמשים שעל אפו רק הוסיפו ליופיו.
לא יכולתי להתיק ממנו את מבטי ויכולתי רק לדמיין מה הוא חשב עליי אז, כששערי הבלונדיני, העבות, הפרוע והמתולתל היה מכוסה כולו בבוץ. הסוודר הוורוד שלי היה מלוכלך ובלוי. רגליי היו יחפות כי אהבתי לנעול נעליים כמעט באותה המידה שאהבתי לאכול אפונה ירוקה, וזה אומר בכלל לא. ניסיתי להבריש מעט מהבוץ שעל בגדיי אך נכנעתי כשרק החמרתי את המצב.
"קוראים לי אדריאן דיוויס. אבא שלי ואני עברנו לגור בבית הסמוך. אתן יודעות, זה שיש בו בריכה," הוא אמר. נותרנו דוממות והמשכנו לבהות בו, פשוט כי היינו נערות דרומיות ממזרות שכאלה, אבל הוא המשיך לפטפט כאילו זה לא הפריע לו בכלל. "אולי תבואו אליי פעם ותשחו איתי. עדיין אין לי חברים כאן. עברנו רק אתמול והלימודים יתחילו רק בעוד חודש."
ידעתי על איזה בית הוא דיבר. זה היה בית לבנים צבוע לבן שניצב ממש בסמוך לבית שלי. גדר שרשראות ברזל הקיפה את החצר ואת הבריכה החיצונית, ובאמצע החצר היה דֶק גדול ואדום. הבית היה ריק כמה חודשים מאז שהשכנים שלנו, בני משפחת וילסון, עברו לגור אצל הבת שלהם במקום אחר. השתוקקתי לשחות בבריכה הזאת במשך שנים ועכשיו הייתה לי הזדמנות. החלטתי שייתכן שאדריאן לא כזה נורא, בסך הכול.
"היי. אני איינ..." התחלתי לומר.
מירנדה קפצה מולי וקטעה אותי. "תגיד, למה אתה לבוש ככה?" היא שאלה.
"איך ככה?" הוא ענה בחדות.
ראיתי שהיא מביכה אותו ולא אהבתי את זה, אך איפשהו בתוכי חשבתי שזה די מצחיק.
"כאילו אתה הולך לכנסייה או משהו, יפיוף," היא אמרה וצחקה.
צחקקתי מאחורי ידי. נהניתי מההשתובבויות של מירנדה. לרוב היא הייתה מגוחכת, אך לפעמים החיים דרשו קצת טירוף ומירנדה תמיד שמחה לספק את הסחורה.
אדריאן חייך לעברי בזחיחות והניח את אגודליו מאחורי הכתפות שלו. "אני אוהב להיראות יפה," הוא אמר ומשך בכתפיו.
הוא אכן נראה יפה. יפה מדי לטעמנו, אך זה לא עצר בעדי. הייתי זקוקה לבריכה שלו בחיי. מרחתי על פניי את החיוך הגדול ביותר שלי ודאגתי להפגין את הקסם הדרומי שלי במלוא הדרו. "אני איינסלי. אני גרה בבית הלבנים ממש כאן." הצבעתי לעבר הבית כדי שאדריאן ידע איפה למצוא אותי. "אני גרה שם עם אימא ועם בת דודתי, לורלי. נשמח לבלות איתך."
מירנדה גלגלה את עיניה. היא ידעה בדיוק עד כמה רציתי לטבול בבריכה הזאת. כל מי שחי אי פעם בדרום בחודשי הקיץ היה חושק בזה נואשות לא פחות ממני.
אדריאן חייך אליי במלוא שיניו והכניס את ידיו לכיסיו כשהזדקף. ראיתי שהנער הזה לא היה סתם יפה. הוא היה יפהפה. יפהפה מהסוג שרואים רק בסרטים. אהבתי את החיוך שלו. הוא גרם ללב שלי להרגיש גדול מדי עבור החזה שלי ולאצבעותיי לעקצץ. רציתי שהוא יחייך אליי ככה כל יום, תמיד.
*
ברוב הבקרים לורי התעוררה לפניי, ואותו הבוקר לא היה יוצא דופן. שמעתי אותה יורדת בסולם מיטת הקומתיים. הרגשתי אותה נושמת לצידי. היא עשתה את זה מדי בוקר, כאילו התלבטה אם להיכנס למיטה שלי. כמו תמיד, היא משכה את השמיכה שלי לאחור והתכרבלה לצידי. התגלגלתי קרוב אליה ועטפתי את גופה בזרועי. הנחתי את ראשי קרוב אליה ומלמלתי, "בוקר טוב." הרחתי את ריח השמפו המתוק שלה כששערה דגדג את אפי. אהבתי להתעורר ולמצוא אותה לצידי.
לורלי עברה לגור איתנו כשהייתה בת שנתיים. אני הייתי בת ארבע. אימא אמרה שאימא שלה פשוט לא יכלה לדאוג לה יותר. לא פעם ולא פעמיים שמעתי את אימא ואת סבתא מדברות על כך שאימא של לורי אהבה סמים יותר משאהבה אותה. לא הבנתי את זה. לא הייתי מסוגלת להבין בשום פנים ואופן איך מישהו יכול היה לאהוב משהו יותר מאשר את לורי. היא הייתה האדם הכי אהוב עליי בכל העולם. עם זאת, מה שקרה עם אימא שלה לא היה חשוב כי אימא שלי ואני אהבנו אותה עד השמיים. לפני שלורי הצטרפה אלינו, הרגשתי כאילו החיים שלי היו די קטנים. אבא הסתלק עוד לפני שנולדתי. אימא עבדה קשה וסיימה בית ספר לאחיות כי לא באמת הייתה לה ברירה. היא עשתה זאת כדי שתוכל לפרנס אותנו, ובסופו של דבר פרנסה גם אותי וגם את לורי. אימא שלי פשוט הייתה מדהימה.
לורי הסתובבה בפניה אליי והניחה את מצחה על מצחי. "איינס, האם הילד הזה שפגשת אתמול ייתן לנו לשחות בבריכה שלו היום? אמרת שיכול להיות שכן ואני רוצה ללכת לשחות עכשיו."
הבטתי בשעון שנח על שידת העץ. "השעה רק שבע בבוקר, לורי. אימא עוד לא התעוררה אפילו. נסי לחזור לישון." הנחתי את ראשי על הכרית ועצמתי את עיניי בתקווה שהיא תקלוט את המסר.
היא לא. "אני לא יכולה. אני נרגשת מדי." היא התיישבה על ברכיה במיטה והפצירה בי בעיני הכלבלב החומות והגדולות שלה. ככה היא כמעט תמיד הצליחה לשכנע אותי. הייתי שפוטה של העיניים האלה.
התיישבתי גם אני ופרעתי את שערה. "אני אראה מה אני יכולה לעשות. אבל בואי נאכל ארוחת בוקר קודם." הייתי מוכרחה להודות שגם אני התרגשתי.
העברנו את ארוחת הבוקר בתחינות לאימא שתאשר לנו ללכת לשחות עם השכן החדש, ולאחר מסע שכנועים ארוך, היא הסכימה לבסוף. אחרי שאכלנו, לבשתי את בגד הים הוורוד האהוב עליי, זה עם הנקודות הלבנות. לקחתי את הזמן והברשתי את תלתליי העבים לקוקו גבוה. רציתי להיראות טוב בבילוי שלנו בבריכה. זה לא היה קשור בשום אופן לנער השכן היפהפה.
בשעה תשע בבוקר בדיוק הופענו בביתו של אדריאן. נדרשו מלורי וממני מאמצים רבים כדי להחזיק מעמד ולא להופיע שם מוקדם יותר. עמדתי על המרפסת של הבית הבהיר והלבן שלו ותופפתי ברגלי בעצבנות, מגייסת את האומץ כדי להרים את המקוש המבריק והמוזהב שהוברג אל הדלת. אך לא הייתי צריכה לדאוג לגבי זה כי לורי קפצה מאחורי גבי, צלצלה בפעמון ואז התחבאה מאחוריי. היא לא הייתה חברותית כמוני. אנשים חדשים גרמו לה להיות לחוצה. הבנתי אותה ולא יכולתי שלא לפחד בשבילה. נדרש לה הרבה זמן כדי להיפתח כלפי מישהו.
אדריאן פתח את הדלת לרווחה, שפשף את עיניו וקיטר מתחת לאפו. נהדר. הערנו אותו. יכול להיות שהייתי מרגישה רע לגבי זה אם לא הייתי נרגשת כל־כך. ראיתי שהוא מתבונן בנו – בבגד הים המנוקד שלבשתי ובלורי, שהציצה מאחוריי בבגד הים הסגול שלה עם הסירות הוורודות. שתינו לפתנו מגבות ורודות בידינו.
"אנחנו כאן כדי... לשחות," אמרתי בעצבנות, סוקרת אותו במבטי. חייכתי כי הוא עדיין היה לבוש בפיג'מה.
הוא ראה את חיוכי וגיחך. "בסדר, אם ככה." הוא נסוג פנימה וצעק, "אבא, השכנות הגיעו ואנחנו הולכים לשחות!"
"אני כבר יורד!" קרא אביו בתגובה, "שלא תחשבו אפילו להיכנס לבריכה בלי נוכחות של מבוגר."
אדריאן סימן לנו להיכנס וצעדנו על פני חדר סלון יפה שרוהט בכורסה לשניים ובספה. ערמות של ארגזים היו פזורות בכל מקום. חלק מהארגזים היו מלאים וחלקם ריקים. במקומות שבהם לא היו ארגזים, היו ערמות של בגדים, מגבות, סדינים וכל מיני דברים, למעשה. כל הדברים האלה היו מעוטרים בפיסות קלקר לאריזה. היה ממש מבולגן. הלכנו לעבר מסדרון אחר שהוביל לחדר אוכל ולמטבח. הדלת אל החצר האחורית הייתה ממוקמת במטבח ויכולתי לראות את הבריכה מבעד לזכוכית. בהיתי לכיוון ההוא כשאדריאן החל לדבר.
"אז, את מי את מחביאה שם מאחורייך, איינסלי?"
לורי דחפה את המצח שלה לגבי וניסתה להיעלם. משכתי את לורי ממקומה מאחורי גבי והעמדתי אותה ישירות לפניי. "זאת לורלי. היא קצת לחוצה כשהיא פוגשת אנשים זרים."
אדריאן בחן אותה לרגע ואז רכן קדימה ונגע באצבעו באף הכפתור הקטן שלה. "את לא נראית לי כמו מישהי זרה, לורלי. את נראית כמו אחותי הקטנה, מגי. היא עכשיו בגן עדן עם אימא שלי, אבל היא הייתה הילדה היפה ביותר בכל העולם. היו לה עיניים חומות, גדולות ויפות ושיער חום – ממש כמו שלך."
הרגשתי את לורי מתנשפת מעט, אך היא התקדמה מעט קדימה ונעמדה ממש מול אדריאן. "למה הן הלכו לגן עדן?" שאלה.
כמעט תפסתי את לורי ורצתי לעבר הדלת. השיחה הזאת הייתה חטטנית ומביכה. לפני שהייתה לי הזדמנות להשתגר ממקומי, אדריאן ענה: "הן נסעו הביתה מהחנות לפני כמה חודשים ומישהו התנגש ברכב שלהן."
הוא הסתובב מאיתנו והביט לעבר הבריכה. הווידוי שלו זעזע אותי. ילדים לא היו אמורים לאבד את ההורים שלהם. בדיוק עמדתי להגיד ללורי שייתכן שזה לא היום המתאים ביותר לשחייה ושאולי עדיף שנלך הביתה וניתן לאדריאן קצת מרחב, אבל לפני שהייתה לי הזדמנות להוציא אפילו מילה אחת, לורי ניגשה אליו וכרכה את זרועותיה סביב אמצע גופו. היא הניחה את ראשה על גבו ולחצה בחוזקה. אדריאן קפא לרגע והם נותרו לעמוד כך זמן מה. נותרתי שקטה ולא בטוחה. בסופו של דבר, הוא הסתובב והקיף אותה בזרועותיו. היה לי עצוב מאוד עבור שניהם, על שאיבדו את האימהות שלהם בגיל צעיר. הנסיבות שלהם היו שונות, אך התוצאה זהה.
לורי נסוגה מזרועותיו של אדריאן והציצה לעברו. יכולתי לראות שהיא כבר חיבבה אותו מאוד. היא הרגישה כלפיו קירבה שלא הייתה לה איתי. לי הייתה אימא. אימא טובה.
"אנחנו הולכים לשחות או מה, בלו1?" לורי שאלה.
אדריאן זקף גבה. "בלו?"
"כן," היא אמרה, "ממש כמו העיניים שלך."
וזהו זה. שלושתנו נעשינו חברים ממש מהר. העברנו את יתר היום בשחייה בבריכה, בשכיבה על המגבות על שפת הבריכה ובפטפוט, בזמן שאביו של אדריאן צפה בנו מהמרפסת בעודו קורא בעיתון ושותה קפה. אדריאן אמר לנו שהוא בן שמונה, בדיוק כמוני. הם עברו לכאן רק לפני כמה ימים ועדיין היו צריכים לסיים לפרוק את כל חפציהם.
אדריאן קפץ ראש לבריכה ולורי צחקקה בקול רם. הוא הרים אותה על כתפיו וזרק אותה עד לאמצע הבריכה. בכל פעם היא צעקה: "עוד פעם!"
שחיתי, עשיתי עמידות ידיים וסלטות, צפתי על גבי והייתי מאושרת באופן הזוי כי הרגשתי קרירות מבורכת באמצע גל החום הנוראי ששטף את דרום ארצות הברית.
בילינו את רוב ימי הקיץ שלנו בדיוק כך. שחינו, רצנו בשדות הכותנה שנפרשו במרחק של רחוב אחד מהבתים שלנו, או ששיחקנו בנדנדות שבחצר האחורית. היינו פראיים וחופשיים. כיבדנו את אדריאן בעגבניות המלוחות שלנו, שאותן קטפנו היישר מהשיחים. לימדנו אותו לתפוס ראשנים בנחל שמאחורי הבית. בערבים תפסנו גחליליות ושמרנו אותן בצנצנות קטנות. שכבנו על הדשא הלח בחצר והבטנו בכוכבים, אוחזים ידיים. מזוג, הפכנו לשלישייה. בבקרים, ברגע שלורי פקחה את עיניה, היא מייד רצה אל הנער שחור השיער ותכול העיניים. ליבי היה מלא בכל־כך הרבה חיבה כלפי שניהם, שהרגשתי שהוא עלול לפקוע. אדריאן הפך את חיינו לשלמים ומאושרים. הוא היה כמו בובת קן לבובות הברבי שהיינו. מנהל הקרקס ללולייניות המרקדות שהיינו.
1 מאנגלית: כחול, וגם כינוי לעצב.
.jpg)
