קולו העמוק של הרופא הדהד בחדר הבדיקות בחור הזה שהייתי בו, אי שם באלבמה. בקושי שמעתי את דבריו. האקוסטיקה במקום הייתה נהדרת. רציתי להביא לשם את הלהקה שלי ולהקים במה, לתופף קצת, לתת בראש.
"סליחה?" הטיתי את גופי לעברו בניסיון להתקרב אליו יותר. הייתי בטוחה ששמעתי אותו לא נכון. משב רוח קריר החליק במעלה גבי, שהיה חשוף בחלוק שלבשתי, ויריעת הניילון הכחולה שעליה ישבתי נצמדה לישבני.
הוא חייך והביט באייפד שאחז בידיו הגדולות. "תוצאות הבדיקה חיוביות. את בהיריון."
הפעם גופי התנועע לאחור שלא מרצוני החופשי. ראשי התערפל. כפות ידיי הזיעו.
אוי, לעזאזל, לא. זו בוודאי טעות. הגעתי לרופא רק מפני שהקאתי במשך כמה ימים רצופים וקיוויתי לקבל תרופה שתעזור לי להתמודד עם הבחילה.
חטפתי וירוס.
לא תינוק.
הרופא הפסיכי והמחייך טעה.
הייתי פאקינג זהירה. נטלתי גלולות באדיקות. תמיד השתמשתי בקונדומים. שתיתי. נתתי בראש. נסעתי למקומות שונים. הייתי חיית מסיבות, אך אחראית – אימא וידאה שאהיה כזאת.
"אני חושבת שאנחנו זקוקים לעוד בדיקה." קולי קרקר. זה ממש לא היה הקול החושני שהקסים קהלים במועדונים הקטנים בכל דרום־מזרח ארה"ב.
"אנחנו יכולים לעשות בדיקה נוספת, העלמה פוטר, אבל התוצאות לא ישתנו באורח פלא. את מצפה לתינוק."
גופי התקשח וננעל כששאפתי אוויר מבעד לאפי. חיי כפי שהכרתי אותם נגמרו והוא עמד שם וגיחך לעברי כאילו זה היה פרק ב'פחות או יותר' בטלוויזיה והוא הרגע מסר לי את המפתחות לרכב חדש.
הוא לא ידע שילדים מעולם לא היו בתכנון עבורי. כן, הייתי אישה בת שלושים ושתיים, אבל רחוקה שנות אור מהחומר שמהן בנויות האימהות והשעון הביולוגי שלי מעולם לא החל לתקתק אפילו.
לעזאזל, אפילו שעון יד לא היה לי.
עבור מתבונן מהצד, הייתי עשויה להיות התמונה המושלמת של אם לעתיד, אך הייתי כל דבר מלבד זה. הייתי בחורה שעדיין ניסתה לחיות את החלום, שעדיין ניסתה להצליח ובגדול. כל מה שרציתי זה לנגן בתופים ולשיר וזה מה שעשיתי בעשר השנים האחרונות.
פניו של הרופא קלטו לבסוף את הבהלה שלי וחיוכו נעלם. תודה לאל. הוא כחכח בגרונו והסיט את עיניו. "יש אפשרויות נוספות," הוא אמר בלי להביט בעיניי ולקח אחד מהעלונים הרבים שנחו על הדלפק לידו.
הוא מסר לי אותו, אך לא התבוננתי בו. פשוט חטפתי את פיסת הנייר המקופלת בידיי והחלקתי מהשולחן הקשיח שעליו ישבתי. הנייר הרגיש לא נכון בידיי, אז הכנסתי אותו לתיקי שנח על הכיסא היחיד בחדר.
"תודה," רטנתי בעודי מושכת על עצמי את הג'ינס שלי מתחת לחלוק. הייתי חייבת להסתלק משם, ודחוף. עמדתי להיחנק אם לא אעשה זאת.
קרעתי את החלוק מעל גופי בלי לטרוח לפתוח את הקשר קודם.
"העלמה פוטר, אני..." לחייו של הרופא עטו גוון מעניין של ורוד לפני שהוא הסתובב.
"תודה," פלטתי מבעד לשיניים חשוקות. השיחה הזאת הסתיימה. לא יכולתי לנשום. לא משנה מה הוא חשב עליי, פשוט לא הייתי מוכנה לילד. בשום פנים ואופן לא.
נמלטתי מחדר הרופא באותו יום כאילו רדף אותי שד ולאחר מכן הייתי בפאניקה, הייתי טעונה רגשית. כעת אני זוכרת זאת כרגע שבו החלטתי משהו באופן בהיר, נקי. זה היה היום שבו חשבתי שכל עולמי השתנה.
כמה טעיתי.
הלכתי לבית המלון שבו שהתה הלהקה באותו לילה, אסירת תודה על האפשרות להיות לבד ולא בנסיעה בוואן בחברת שלושה רוקרים מסריחים בעודי חווה התמוטטות עצבים. הייתי עצבנית על כך שהייתי טיפשה והזדיינתי פעם אחת יותר מדי עם קאש, חברי ללהקה. חוויתי התמוטטות עצבים. בכיתי, שיהקתי, התייפחתי לתוך הכרית השטוחה בבית המלון הזול באלבמה. קראתי את העלון שהרופא נתן לי וזה פשוט הבחיל אותי. זה הבחיל אותי כי רציתי לעשות את זה. זה הבחיל אותי כי לא הייתי מסוגלת.
פשוט לא הייתי מסוגלת.
הייתי צריכה להשלים עם זה.
חשבתי על כך שלעולם לא אזכה לממש את החלום שלי, אך עם זאת, לרגע לו חשבתי שמה שמצפה לי זה ממש סיוט. הסיוט הנורא ביותר של כל אימא.
כי בדיוק ברגע שהשלמתי עם זה שלא אזכה להופיע בפני מיליונים מתחת לאור הזרקורים הצבעוניים, המהבהבים והחורכים שבאצטדיונים המלאים, בדיוק כשהשלמתי עם כך שאיש לא יקרא לי סלבריטי או כוכבת רוק. בדיוק כאשר השלמתי עם העובדה שאהיה פשוט אימא והייתי בסדר גמור עם זה – השטיח נמשך מתחתיי מהר וחזק כל־כך, שיש לי את החבורות שיוכלו להוכיח את זה.
סריקת האיברים שעשיתי בשבוע העשרים להריוני הייתה הדבר שבאמת שינה את הכול, לא היום ההוא בחדר הרופא באלבמה, שנראה כעת חסר משמעות.
טכנאית האולטרסאונד נראתה מאושרת כשהזליפה את הג'לי השקוף על בטני העגולה והתינוקת נתנה לי בעיטה כזו שגרמה אפילו לשפתיי להתעגל בחיוך כמעט בלתי נראה. היא גדלה בתוכי. היא גדלה גם בליבי. כבר אהבתי אותה.
לנוכח כל זה, אפשר לגמרי להבין את התדהמה שלי כשעשר דקות לאחר תחילת הסקירה פניה של הטכנאית נפלו. היא התנצלה, יצאה וחזרה בחברת רופא ואז ידעתי. ידעתי שמשהו היה לא בסדר.
הכול רק נעשה מסובך יותר לאחר מכן. פעם נוספת מסרו לי את אותו העלון, רק שהפעם זה היה רופא אחר. זה היה מביך באותה המידה ועדיין הרגיש לא נכון.
עדיין לא יכולתי לעשות זאת, על אף שידעתי מה עשיתי.
אז שינסתי את מותניי ואת האומץ שלי, לבשתי את מכנסי ההיריון שלי, שהיו מכוערים והייתה להם רצועת גומי במותניים אך לפחות היו נוחים, והנחתי את ליבה של התינוקת שלי בידיו של מנתח הלב הראשי במחלקת הילדים שבבית החולים האוניברסיטאי של 'דיוק'.
דוקטור אנתוני ג'קסון. רופא הלב האדיר.
אנתוני ג'קסון, השטן בעל גומות החן.
אנתוני, המנוול הגדול ביותר בעולם.
פאקינג אנתוני ג'קסון, האקס שלי.
בערך.
פרק 1
קלי
שלג. שלג מחורבן.
הפעלתי את המגבים ופלטתי נשיפה ארוכה. לא האמנתי שזה קורה. נכון, זה היה חודש ינואר, אך חשבתי שלא יורד שלג במדינות קרוליינה. האמת היא שלא הופתעתי. השלג היה הקצפת על עוגת החרא שהיו כעת חיי.
"אני יודעת, ילדונת. אני יודעת," אמרתי בעודי מורידה יד אחת מההגה לזמן מספיק ארוך כדי ללטף קלות את בטני. זה עתה נכנסתי לשבוע השלושים להיריון, והבטן שלי הייתה גדולה. אם היא תגדל עוד, כבר לא אצליח להתמקם בקלות מאחורי ההגה ואלוהים עדי שכל מה שיכולתי לדחוס את עצמי אליו בימים אלה היו מכנסי טרנינג וטייטסים. ימי הנחת שבהן לבשתי מכנסי ג'ינס חמודים וגופיות קרועות חלפו להם מזמן. שלום לכם חולצות צמודות, מכנסיים הדוקים וחזיות סקסיות.
היא בעטה בי חזק, כאילו ידעה שהייתי פקעת עצבים. היא התגלגלה בתוך בטני במשך כל ארבע שעות הנסיעה מביתה של חברתי איינסלי, בדרום קרוליינה. השלטים לצד הכביש הבין־ארצי שהכריזו על הגעתי לראלי, קרוליינה הצפונית, רק החמירו את החרדה שלי.
פניתי ליציאה המובילה לבית החולים האוניברסיטאי 'דיוק', בלעתי בחוזקה את רוקי וחשקתי את שיניי. צביטה קטנה בחזי והשתהות קלה בנשימתי גרמו לי לפנות מהכביש הראשי שהוביל לבית החולים ישר לחנייה של 'מק'דונלדס'.
חניתי וניסיתי לנשום כדי להרגיע את העצבנות שלי. החימום ברכב עבד בשיא כוחו וכיביתי אותו מפני שהרגשתי שאני בוערת.
זו הייתה הבושה. היא הייתה כמו אש בוורידיי, חובקת־כול ולוהטת. הבושה שבאה עם הצורך לבלוע את גאוותי ולהתחנן לעזרתו של מישהו שאפילו לא חיבבתי במיוחד.
לא, זה לא היה נכון. פעם חיבבתי אותו מאוד. ללילה אחד ויחיד. ייתכן שהרגשתי כלפיו אפילו יותר מסתם חיבה. אך לא יכולתי לחשוב על זה עכשיו. לא יכולתי לחשוב על איך הסתיים הלילה ההוא.
הייתי צריכה לחשוב על התינוקת שגדלה בתוכי. למדתי מהר מאוד שברגע שאת מגלה שאת עומדת להיות אימא הגאווה, הבושה והמבוכה יכולים ללכת להזדיין. היו מעט דברים שהיו חשובים יותר מהחיים המתוקים שצמחו בתוכי ונעשו חשובים לי יותר ויותר עם כל יום שחלף.
עם כל שעה.
עם כל דקה.
את יכולה לעשות את זה, לחשתי לעצמי בחלל הרכב המחניק. לכי לעזאזל, גאווה. לכי להזדיין, בושה.
ניהלתי עם עצמי שיחות עידוד במשך כל הדרך לכאן. זה לא עבד. עדיין הייתי מבועתת ממה שהיה עליי לעשות, אך זה לא היה חשוב. הייתי מוכנה לעשות הכול בשבילה.
הנחתי את ידיי על בטני העגולה והצצתי למטה.
ידיי המתופפת הקטנות אך החזקות שלי כבר לא כיסו אותה יותר. זמני הלך ואזל. שם בפנים, היא הייתה בטוחה, אך ברגע שהיא תגיח, ברגע שהיא תהיה בחוץ, הדברים יהיו לא ודאיים. דמעות צרבו בעיניי ושנאתי אותן. מעולם לא הייתי מהבכייניות, עד עכשיו. הורמונים מחורבנים.
הבטתי לעבר התקרה ומצמצתי כדי לסלק את הדמעות לפני שהבטתי שוב מטה לעבר בטני. "אנחנו יכולות לעשות את זה. את ואני. יחד נהיה כוח אדיר, ילדונת. 'צוות תקווה'."
דיברתי הרבה לילדה שלי לאחרונה. מאז שעזבתי את הלהקה ואת חיי בדרכים, העברתי הרבה זמן לבד, רק היא ואני וקבוצת רופאים, חוץ מהביקור הקצר שלי אצל איינסלי. המשכתי לנגן עם הלהקה כל זמן שיכולתי, עד שכבר יכלו לראות, עד האבחון. אחר כך הייתי כמה שבועות אצל איינסלי וניסיתי לאזור את האומץ לבוא לכאן.
טפחתי על בטני. "הוא יהיה חתיכת חרא מנוול, אבל נתמודד איתו. אנחנו יכולות להתמודד עם כל דבר."
הנהנתי והתפללתי לכך שעל אף שהוא היה בן־זונה, הוא יעזור לי. הוא היה תקוותי האחרונה. תקוותי היחידה, למען האמת.
צלצול נשמע ברכב הדומם והקפיץ אותי במקומי. "פאק," פרח מבין שפתיי, ואז גלגלתי את עיניי בביקורת עצמית על שנבהלתי ככה והושטתי את ידי לעבר הטלפון הנייד. על המסך היה כתוב 'איינסלי'. לחצתי על הכפתור הירוק. היה זה כאילו היא ידעה.
"היי," אמרתי בשקט לטלפון.
"מה נשמע? הגעת? איך מזג האוויר? כבר פגשת אותו?"
"אלוהים אדירים, איינס! פאקינג תנשמי." צחקתי.
"תפסיקי לנבל את הפה, קלי. את עומדת להיות אימא. את צריכה להפסיק עם זה. את רוצה שהמילה הראשונה שלה תהיה 'פאק'?"
באמת שלא היה אכפת לי כל עוד היא תזכה לומר את המילה הראשונה. הייתי זקוקה למילה הראשונה הזאת כפי שהייתי זקוקה לנשימה. זאת אומרת, באמת רציתי שהמילה הראשונה שלה תהיה 'פאק'? ממש לא, אבל לא היו לי את המותרות שעמדו לרשות אימהות מצפות אחרות במצבי. לא זכיתי לאפשרות לצפות לכל הפעמים הראשונות שלה. כל מה שזכיתי לו היה להתפלל ולקוות שבאמת אזכה להן.
לחיוך הראשון שלה.
לשן הראשונה שלה.
לצעד הראשון שלה.
אלוהים, רציתי את כל זה.
אך לא שיתפתי בזה את איינסלי. דאגתי לשמור על רגשותיי לעצמי, מפחדת יותר מדי להשמיע אותם. פחדתי שאעשה עין הרע לכל זה.
"את חושבת שהיא כבר מבינה עכשיו? את חושבת שהיא שומעת אותי? אולי אני צריכה להתחיל להשמיע לה קצת 'מטאליקה' עכשיו?" שאלתי בחיוך. ידעתי שהיא שמעה אותי. ידעתי שהיא הייתה באורך 40 סנטימטרים ובמשקל 1.3 ק"ג. ידעתי שהיא הייתה בגודל של כרוב גדול. ידעתי את כל זה. התקנתי את אפליקציית 'בייבי סנטר' הארורה כמו כל האימהות לעתיד, פשוט אהבתי לשגע את איינסלי.
איינסלי צחקה. "את מנוולת, את יודעת את זה?"
"היי, תשמרי על הפה שלך ליד התינוקת שלי!"
היא צחקקה עוד יותר חזק לנוכח הזעם המזויף שלי.
לבסוף צחוקה שקט והתנדף וחיוכי נעלם. הדממה הכתה בקו הטלפון כמו פטיש בסדן, ומצב הרוח התקדר מייד.
"כבר פגשת אותו?" היא לחשה.
פלטתי צחוק קשה. "לא. אני חתיכת פחדנית, לכן אני יושבת ליד 'מק'דונלדס' במרחק רחוב אחד מבית החולים לפי הג'י־פי־אס." אחזתי בחוזקה בטלפון.
"את עושה את הדבר הנכון." קולה היה שקט.
הנהנתי. "אני יודעת, אבל הדבר הנכון לא תמיד קל."
"את יכולה לעשות את זה. את האדם האמיץ ביותר שאני מכירה. נסעת והופעת בכל רחבי ארצות הברית. את כוכבת רוק, קלי פוטר."
הייתה לי תשובה עוקצנית ממש על קצה הלשון, אך היא נשארה שם. שפתיי רעדו קלות. רציתי להיות כוכבת רוק ובעשור האחרון בחיי השקעתי בזה את כל כולי, אך ללא הועיל. ייתכן שגם לא אהיה אימא. זה היה כמעט יותר מדי לעמוד בו, אך לא יכולתי פשוט לשבת שם ולהתבוסס ברחמים עצמיים. הייתי צריכה לקחת את עצמי בידיים. איינסלי צדקה. הייתי צריכה להתחיל לשים לב לניבולי הפה שלי – היא תהיה כאן בקרוב ואני אהיה עמוק בחרא. אוף!
"תודה, איינס," נשפתי.
"כדאי מאוד שהממזר הזה לא יתייחס אלייך מגעיל, מפני שאני אסע כל הדרך עד לשם ואכסח את התחת המתחסד שלו." היא השתתקה. "הלוואי שהיית מרשה לי לבוא איתך."
צחקתי. היא תמיד ידעה איך להצחיק אותי כשהייתי זקוקה לזה. "אני יודעת, אבל אני צריכה לעשות את זה בעצמי. תוכלי לבוא לאחר שהתינוקת תיוולד, מפני שאז באמת אזדקק לעזרתך. בסדר?"
"לא אפסיד את זה תמורת שום הון שבעולם. היא תהיה יפהפייה וכיפית והאדם הטוב ביותר שאני אכיר, ממש כמו אימא שלה."
גלגלתי את העיניים, אך עדיין צחקתי. "אלוהים, את מלווה לאיזו בחורה סט מצעים בקולג' ואז היא מהללת אותך בחמש־עשרה השנים הבאות," התחכמתי.
היא הייתה שקטה כשענתה. "הלוויתי ממך הרבה יותר מאשר את המצעים שלך באותה שנה, קלי."
חשבתי על כמה עצובה הייתה איינסלי בשנה הראשונה שלנו בקולג'. כמה מבודדת. נזכרתי איך הכרחתי אותה להיות חברה שלי על אף שהיא רצתה להיות לבד. היא בדיוק איבדה אדם אהוב והתאבלה קשות.
"אני כאן אם את זקוקה לי. לכל דבר. למצעים, לכתף לבכות עליה, לחיבוקים. כל מה שאת צריכה," היא סיימה בשקט.
"אני יודעת. אתקשר אלייך לאחר שאתמקם היכן שהוא הלילה."
"ואם כבר אנחנו מדברות על שיחות טלפון, התקשרת כבר לאימא שלך?"
גנחתי על הקו. "אני עדיין לא מוכנה, איינס."
היא נשפה באריכות ויכולתי לדמיין אותה מגלגלת עיניים מעברו השני של הקו. "לא אכפת לי. הגיע הזמן. את תזדקקי לה. אולי את לא חושבת כך עכשיו, אבל את תזדקקי לה, אני מבטיחה לך. הלידה תשנה הכול ואת תזדקקי לאימא שלך יותר מאי פעם."
היא נתנה לי את אותו הנאום כבר שבועות, לא הפסיקה לדבר על זה שכאשר את נעשית אימא בעצמך זה משנה את האופן שאת מסתכלת על אימא שלך. לא ראיתי דרך שבה זה יכול היה לקרות. אהבתי את אימא, היינו בסדר גמור. חיינו את החיים שלנו ושוחחנו מדי כמה חודשים. היא טיילה. אני טיילתי. היינו קרובות זו לזו בדרכנו, אך בהחלט הייתי עצמאית. לא הייתי צריכה לדבר עם אימא בכל יום כפי שאיינסלי דיברה עם אימא שלה. פשוט הייתה לנו מערכת יחסים שונה.
כמו כן, לא רציתי לספר לה שנכנסתי להיריון בלתי רצוי. אחרי הכול, אני עצמי נולדתי לאחר היריון בלתי צפוי. אימא הייתה רק בת תשע־עשרה. היא מעולם לא רצתה שגם אני אחווה את זה. היא רצתה שקודם תהיה לי קריירה, אחר כך אתחתן, ורק אחר כך אעשה תינוקות. עם זאת, על אף שהייתי כבר בת שלושים ושתיים, עדיין לא הייתי נשואה ולא באמת הייתה לי קריירה. לא רציתי לאכזב את אימא, מפני שהיא מעולם לא אכזבה אותי.
"גם אני לא הבנתי את זה, קלי. לא ידעתי עד כמה אני אבין את אימא שלי ואת כל מה שהיא עשתה בשבילי, שאבין לפתע על כמה דברים היא ויתרה וכמה היא אהבה אותי. לא הבנתי זאת עד שלא היו לי ילדים משלי. פשוט תחשבי על זה, בסדר?" הפצירה בי איינסלי.
"או־קיי, אני צריכה לזוז. כבר מאוחר ואני מאבדת את האומץ שכן יש בי."
"סעי בזהירות ותתקשרי אליי."
ניתקתי ויצאתי מהחנייה בהחלטיות נחושה. הדבר הגרוע ביותר שהוא יכול להגיד הוא שאלך לעזאזל, נכון? הוא כבר עשה את זה בעבר וזה ניתץ את ליבי ואת נשמתי. כך שהנורא מכל כבר קרה ושרדתי את זה. אפילו הצלחתי להמשיך הלאה. אוכל לעשות זאת שוב.
בית החולים הופיע בשדה הראייה שלי וליבי החל לפעום בקצב מהיר יותר. המשימה למצוא חנייה הייתה מורכבת ודרשה יותר זמן משציפיתי, אך מצאתי את המשרד שלו בקלות יחסית. השעה לא הייתה חמש אפילו אך בחוץ כבר החל להחשיך כשנכנסתי למעלית ועליתי לקומה השישית.
יצאתי ממנה ונכנסתי למשרד המפואר. כפות ידיי הזיעו. לבשתי מכנסי טריקו גדולים מדי ושערי היה אסוף בפקעת על ראשי. לא הייתה עליי אפילו טיפת איפור. כנראה הייתי צריכה להתלבש יפה יותר לכבוד המאורע, אך למען האמת, לא ציפיתי ליותר מדי מכל זה. כל מה שהיה לי זו תקווה, ואי אפשר להלביש תקווה בשמלה או לאפר אותה. אי אפשר לזייף אותה. היא הייתה אמיתית ועמוקה והנה הייתי אני, ענקית, מבולבלת ועצובה, מייחלת למשהו גדול שיקרה. אני והתקווה שלי.
אישה בשנות החמישים לחייה החליקה מחיצת זכוכית בחלק הקדמי של החדר ורכנה מעט מעברה. המראה שלה היה מוקפד; היא הייתה לבושה היטב, בשערה הבלונדיני שהיה הדוק על ראשה התערבל מעט צבע אפור ושפתון אדום עמוק היה מרוח לתפארת על שפתיה. היא בחנה אותי מלמעלה עד למטה. "אני יכולה לעזור לך?"
אלוהים, נזקקתי לעזרה, אך היא לא יכלה לעזור לי. רק אדם אחד היה מסוגל. "באתי לראות את ד"ר אנתוני ג'קסון." הרמתי את סנטרי והתפללתי שהיא לא תשמע את העצבנות שבקולי.
גבותיה הזדעפו כשהיא בדקה במחשב שניצב מולה. "קבעת פגישה?"
הנדתי בראשי והתנודדתי על רגליי מעט. "לא."
היא הביטה לעברי, גבותיה מורמות.
"אני ידידה," זרקתי. "אני מבקרת בעיר וחשבתי לקפוץ."
אלוהים, הייתי גם שקרנית וגם בעלת פה מלוכלך. טפחתי על הבטן שלי.
שיהיה לך בהצלחה איתי בתור אימא שלך, קטנטונת.
היא הביטה בי מלמעלה ועד למטה פעם נוספת וכיווצה את שפתיה. היא לא האמינה לי ובצדק, מפני ששיקרתי מבעד לשיניים חשוקות. לא דיברתי עם אנתוני ג'קסון במשך יותר מעשור. לא היינו ידידים. לא פשוט ביקרתי בעיר. אם הכול יסתדר כפי שרציתי, אעבור לגור כאן. אתחיל כאן בחיי החדשים עם בתי ודוקטור ג'קסון יהיה זה שיציל אותה. יציל אותנו.
"אני מצטערת, אך הוא לא יהיה כאן עד סוף היום. אני בטוחה שאם אתם ידידים, אז תוכלי להשיג אותו בנייד שלו." גבתה התרוממה ושפתיה התכווצו בידענות.
כל גופי התרוקן מאוויר. פספסתי אותו. ברור שלא היה לי את מספר הנייד שלו. אצטרך לעשות את זה שוב מחר. הנהנתי לעבר האישה, סבתי על עקביי ויצאתי מהמשרד, עושה את דרכי לעבר הרכב הדפוק שלי.
אני לא אכנע. אמצא מקום לשהות בו הלילה ואהיה כאן מוקדם בבוקר מחר, כדי שאוכל לתפוס אותו כשהוא יבוא למשרד. אבלע את הגאווה שלי למשך יום אחד נוסף.
אני, התינוקת והתקווה שלי נחזור לכאן שוב מחר וביום שלאחר מכן וגם ביום שלאחריו, עד שאקבל את הדבר שבשבילו באתי.
.jpg)
