חלק ראשון
היו זמנים ששום מקום היה מקום ריאלי לגיבורי הסיפור
באחד הימים השגרתיים שלא היה בו דבר יוצא דופן, בתום הלימודים, לאחר שהתלמידים התפזרו לבתיהם ומדלן התניעה את אופנועה, היא נעצרת ליד אור ומבקשת ממנו לעלות למושב האחורי. כך ללא כל הסבר היא דהרה לאחוזתה, שהדהימה אותו ביופייה, בגודלה ובהקיפה בהשוואה למעונו הדל שבו התגורר עם משפחתו.
בדורכו על אדמת האחוזה היא פוגשת את בעלה פייר, שחזר מעבודתו לארוחת הצוהריים. לאחר הנשיקות מדלן הכירה לו את תלמידה. יחד הם נכנסו לבית, כשמדלן מזמינה את אור לארוחה שהכינה הטבחית המוסלמית אשר דאגה שדבר לא יחסר. אור אכל לשובע מהארוחה הדשנה, שאת רוב מאכליה לא הכיר, ושבביתו הדל היה הס מלהזכירם משום אי כשרותם.
מקטעי השיחות שהיו ביניהם אור הבין שפייר היה פקיד בכיר באדמיניסטרציה הקולוניאלית. תפקידיו היו מגוונים, החל מהנפקת אישורים לילידים למטרות שונות, עד אישורי שהייה לעריה של הארץ הנכבשת ומחוץ לגבולותיה. כמו כן הוא ישב בראשן של ועדות שונות שהקלו או החמירו, תלוי בנסיבות ובעיקר בהתנהגותם של הילידים — אם הם בעד הכובש או עוינים אותו.
השיקולים המנחים אותו היו תמיד קולוניאליים. לא תמצא אצלו הנחות או סטייה מההוראות המתקבלות מהדרגים הגבוהים. הוא היה איש נוקשה ללא פשרות, חמור סבר שעמד על קוצו של יוד: "אחרת יבולע לנו (כך ניסח זאת באחד המפגשים) מצידו של עם הארץ המצפה לכל חולשה מצידנו, וכבר נאמר על ידי אחד ממנסחי תורת הכיבושים: 'בכובשך ארץ עליך להכניע את ילידיה, ואחרי כן להתיישב בקרבה ובנה בה מושבות על פי הכלל: כשהכובש מתנחל בארץ הכבושה קשה מאוד להוציאו ממנה'". כך סיכם פייר את משנתו המתרצת את סיבת התנחלותו, ההכרחית לטעמו, אותה הוא ממלא בנאמנות אין קץ.
בשיחות האלה אור שמע, שבקושי הבין את תחילתן שלא לדבר את סופן, היה ברור לאור שניכר בפניו של פייר כי הוא כעוס על אלה המבקרים את מעשיו והתנהלותו. כעסו היה עולה לטונים גבוהים לאחר שגמע מספר לא מבוטל של כוסות יין אדום אשר האדימו את פניו הלבנים, את עיניו הגדולות והאדומות, תוך כדי שהוא מניף את ידיו לצדדים לחיזוק טענותיו ולהוכיח עד כמה לא צודקים הם מבקריו.
לעומתו, האישה שאיתו שידרה נינוחות, רוגע ולעיתים גם אי נוחות מדעותיו הקיצוניות של בעלה. היו לה פנים ארוכים במידה ועיניים כחולות וגדולות ההולמות את פניה. היא הייתה גבוהת קומה ויפה, מלאת פנים אדומים שבהם נראים נמשים כמרקדים. שערה הזהוב והארוך הזהיב שבעתיים בשמשה של אפריקה. אפה הסולד היה ונראה כמשלח גאווה ובוז לסביבתו. שפתותיה העבות והבשרניות דומה כי ירשה אותן מבנות היבשת.
בלט בה הדבר שהפליא את אור, כישרונה לדובב את תלמידיה שבהם השקיעה כל כולה לשכנע ואף להוכיח את הסוררים שבכיתה. גילתה נוקשות בשעת הצורך למרות העדינות ששידרו רמ"ח איבריה. לעיתים קשה היה לאור להסיר את עיניו מיופייה. היה בה משהו ממגנט שמשך אותו להביט בה שעה ארוכה עד שנבוך היה כשפגש את עיניה הגדולות. הוא לא ידע להסביר את זה, אולי מרוב הערצתו אליה או מהערצת יופייה. הוא כה הושפע ממנה עד שגילה לה פרטים על משפחתו, על המצוקה הכלכלית שבה הייתה שרויה, על השכונה הדלה, על העוני סביב ועל רצונו הילדותי לפרוץ מעגל זה בבוא הזמן.
אם עד עתה ביקוריו של אור באחוזתה של מדלן היו אקראיים, לפתע, ללא הודעה מוקדמת, מדלן החליטה כי הביקורים יהיו קבועים. אין לדעת מה גרם לה להחליט כפי שהחליטה. אור שיער שאלה יכולים להיות רגשי אשמה, סוג של חמלה, רחמים. אלה הם בדרך כלל סוג המעשים המגרדים את מצפונם של אלה שהגיעו למנוחה ולנחלה.
היה זה יום לא בהיר במיוחד, דווקא היו בו עבים ושמיים אפורים. מדלן נטלה את מעריצה הצעיר, הרכיבה אותו על אופנועה, התניעה וזינקה אל כיוון האחוזה, אל הגבעה, ודהרה במהירות אשר נראתה לאור כמופרזת, עד שמרוב פחד הוא חיבק בשתי ידיו את בטנה, שרכותה הרעידה את כפות ידיו, הצמיד בחוזקה את פניו אל גבה הרחב, ועד היום הוא זוכר איך כל זה השרה עליו ביטחון שלא פגש קודם לכן.
היו אלה ימים שהחליפו את קודמיהם בחליפות זמנים חדשות וכיסו שנים של ראייה צרה וחיים עלובים בשכונת עוני דלה ומוגבלת במשאביה והעלו לגדולה את גופו שהלך והתעצם, כתפיו התרחבו ויתר חלקיו שאפו לסימטריה מתקבלת על הדעת, דברים שבעבר רק חלם עליהם.
כמו גם הרחבת הדעת שנתאפשרה הודות לתנאים הטובים אשר שררו באחוזה. השקט והאווירה ששררו מסביב והזמן שמדלן הקדישה לו בהכנת השיעורים, ומעל הכול טביעת האצבע שהותירה בנפשו הצעירה, הודות לשיחות הרבות שהיו בינו לבינה, ושמהן למד על השקפת עולמה, דעותיה, רעיונותיה, אשר נגדו את אלה של בעלה פייר, וגעגועיה לשוב אל מולדתה, אל ילדותה ואל נעוריה שננטשו לטובת הרפתקה שחדלה להאמין בה.
חיוך רחב גלש על פניו בזוכרו ויכוחים אלה עם מדלן שלא היו פנים אל פנים, אלא פנים מול חזה שופע, שם נח לו צלב עשוי זהב, שלעיתים נטה לצד, לעיתים ישר ולעיתים קיפץ בוויכוח סוער.
כששמעה אימו של אור כי בנה רועה בשדות זרים מחברותיה הרכילאיות, שמכונות דיבור תלויות בשפתותיהן כפעמונים, ותהודות צלצוליהם הגיעו עד לאוזניה של האדוקה במנהגיה, רעמו פניה הכחושים וכהרף עין נעלמו אחרוני תוויה העדינים, אישוני עיניה הצרים התרחבו ואיימו לזרות אש וגופרית בבנה ההמום, זה שחדל לפקוד את בית הכנסת, את ״החדר״, והעדיף על פניהם את פניו שנתעגלו ואת כל איברי גופו שנתחזקו.
זעמה נשפך גם על בני המשפחה שלא מיהרו לבוא לעזרתה וגילו אדישות למחזה שרחש לנגד עיניהם. הם היו רגילים להתפרצויותיה וראו בזה את אחת ההצגות המופקות על ידה ברצותה להשיג את מבוקשה. האם חתמה את כעסה בדרישה, שיפסיק לאלתר את ביקורו אצל הגויה בטענה כי אין לה כל רצון שיסתובב קותל חזיר בביתה, שריחו מגיע עד לנחיריה ושאיים על כשרות ביתה ומשפחתה.
אור סירב בתוקף לדרישת אימו ואביו, שמזגו ממוזג היה ואשר רזונו הגביה את מידותיו ושלעיתים נדירות נכחו בביתו מחמת זוגתו, הפתיע אותו כשעמד לצד בנו ופסק כי אין צורך בהפסקת ביקוריו אצל אותה גויה ושאין למנוע מפי הנער מזון שהימצאותו בביתו נדיר הוא, ודי בכך שלאחר כל ארוחה יברך את ברכת המזון מאשר שיגמגם אותה על פת לחם עלובה.
משנדחקה אימו לדעת מיעוט, בכי חרישי נתגלגל מגרונה והסתיים ביללות ששאלו: ״היכן מצאתם תלמיד חכם עטוף בבשר חזיר?״ עד שבאו הרכילאיות לביתה להשתתף בצערה ולהרגיעה.
